חוויות כואבות
בית | פרופיל | הירשם | נושאים פעילים | חברים | חיפוש | כללי הפורום | חוויות וסיפורים | הסקר השבועי | ללמוד לגעת
שם משתמש:
סיסמא:
שמור סיסמא
 כל הפורומים
 ן¿½ן¿½ֳ£ ן¿½ן¿½ן¿½ֳ©
 ן¿½ן¿½ן¿½ֳ© - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ֳ¸ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ֳ­
עמודים:
  1  2
כותב הנושא הקודם נושא הנושא הבא  
שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  15:17:29  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
1. אנחליטו נגרו
"הכול באשמתך." אמר אבא בפולנית לאימא כשהצלחתי להגיד לו בגיל ארבעים (שלי, לא שלו) שאני הומו.
"מה פתאום אשמתי?" התרגזה אימא, "למה אשמתי?"
"כי נתת לו שם של ילדה."
"עדין זה לא שם של ילדה," מחתה אימא "וחוץ מזה הרי כולם קוראים לו עדי."
"שגם זה שם של ילדה! הוא יצא כזה בגלל האובססיה שלך לאחותך המתה."
"נו, די! שתוק כבר!" רקעה אימא ברגליה, "אתה מדבר שטויות איומות ונוראות."
"בבקשה, אל תריבו." התערבתי בויכוח בעברית, (אני מבין את הפולנית שלהם, אבל לא דובר אותה), "זו לא אשמתו של אף אחד."
כשהם גילו שאני מבין פולנית הם הפצירו בי לנסות לדבר, אבל סירבתי בטענה שאני פוחד שישברו לי השיניים מהשפה הקשה הזו. פעם זה היה מצחיק אותם, עם הזמן הם דברו פחות ופחות פולנית והפסיקו גם לקרוא ספרים בפולנית ובכל זאת, כל פעם שמשהו באמת רציני התרחש הם חזרו לדון בו בשפת האם שלהם. מכל שלושת ילדיהם אני הייתי היחיד שהבין מה הם אמרו ונהגתי לתרגם לאחי ואחותי הצעירים יותר את דברי ההורים.
הורי הם דוגמא לקליטה מוצלחת מאוד של עולים ורק היום, ממרום גילי, אני מבין כמה אומץ, ואולי טיפשות, נדרשו מהם לעלות לארץ ישראל של שנות החמישים עם תינוק בן כמה חודשים וסבא וסבתא שמעולם לא הצליחו להתאושש מהסופה שעברה על אירופה וסחפה את כל עולמם הישן.
"לא פחדתם?" שאלתי פעם את אימא, "הייתם ממש ילדים (היא בת 19 והוא בן 23) ועוד עם תינוק וסבא וסבתא שלא ידעו בכלל מה קורה אתם."
"פחדנו יותר להישאר שם." היא ענתה בפשטות, "כול היהודים בעיר שלנו עזבו. לא יכולנו להישאר שם לבד אז הסתלקנו."
בגלל הנדיבות המפתיעה של השלטון הקומוניסטי אבא הפסיק את לימודיו באוניברסיטה באמצע ומעולם לא קיבל תואר מהנדס, עד היום הוא רק הנדסאי, ואימא אפילו לא התחילה ללמוד, כל מה שהיא הביאה איתה מפולין היה תעודת בגרות ותינוק פנצ'ר.
רק כשחגגנו להורי שלושים שנות נישואים הבנתי שהם נישאו בגיל כל כך צעיר כי היא הייתה בהריון איתי. אני מניח שהם היו נישאים בין כה וכה, הם היו מאוהבים מאוד אז, ועד היום הם אוהבים זה את זו מאוד, ובכל זאת המידע הזה העביר בי רטט של אי נוחות ורק לאורי סיפרתי על כך.
הוא חשב שזה מצחיק ושהמבוכה שאני חש בגלל דבר כזה מגוחכת. אני מניח שגם בזה הוא צדק, אבל כזה אני.
כשנולדתי קראו לי הורי אדריאן על שם אדריאנה - אחותה התאומה של אימא שנפטרה בגיל חמש – זה קרה ממש בסוף המלחמה כשהם עשו את דרכם חזרה לפולין כדי שיישבו אותם מחדש אחרי שברחו לרוסיה כשהיטלר פלש לפולין.
נסיבות מותה של אדריאנה נותרו בבחינת מסתורין, לסבתא ז"ל הייתה גרסא אחת ולאימי יש גרסא שונה. סבתא טענה שאדריאנה מתה מטיפוס בבית החולים מפני שלא היו די מנות אנטיביוטיקה בתקופה ההיא לכול החולים וילדה יהודיה קטנה נדחקה לסוף התור, ואילו אימא מתעקשת שאדריאנה התגברה בדיוק כמוה על הטיפוס וכבר החלה להבריא, אבל כמה ימים לפני שהתאומות שוחררו לידי הוריהן היא נפלה בצורה מסתורית מגרם המדרגות בבית החולים ונהרגה לעיני אחותה ההמומה.
אימא מעולם לא התגברה על מות אחותה התאומה ולמרות שמעולם לא ציינה זאת במפורש אני מניח שחשה אכזבה איומה מכך שנולד לה בן זכר במקום בת שתוכל לקרוא לה בשם אחותה המתה.

כשהגענו לארץ החליטו הורי להצטרף לקיבוץ כדי להתרחק מסבא וסבתא שהתעקשו לדבוק במנהגי המולדת הישנה ולא למדו מעולם לדבר עברית. הם קיבלו דירה קטנה בקרית ים ובילו בה את שארית חייהם בארץ, מבולבלים מהשפה הזרה שמעולם לא הצליחו לשלוט בה ומסונוורים מהשמש העזה של הלבנט. רק הים שגרו על שפתו ניחם אותם מעט ושימח אותם בגלות שנגזרה עליהם על לא עוול בכפם.
הקיבוץ שהורי הגיעו אליו היה קיבוץ של ייקים קשוחים וקמצנים, ככה מספרת אימא, שדרשו מהורי לעבוד קשה, לא לדבר פולנית אלא רק עברית, ולהחליף את שמותיהם לשמות עבריים.
לאבא ששמו הפרטי יוסף לא הייתה שום בעיה להיקרא יוסי, אבל אימא שנקראה רוזה - על שם רוזה לוקסנבורג, המהפכנית הקומוניסטית הידועה - סירבה להמיר את שמה ודחתה בבוז את שתי האופציות שניתנו לה. לא שושנה ולא ורדה מצאו חן בעיניה כתחליף לשמה המקורי.
הייקים ויתרו לה בסופו של דבר, אבל התעקשו שעליה לתת לתינוק אדריאן שם עברי כשר.
אני מניח שכיום היו קוראים לי אדיר או מניחים לי לדבוק בשמי הלועזי ואולי מקצרים אותו לאדי, אבל למרבה הצער בשנות החמישים השם אדיר טרם הומצא והתנועה הקיבוצית לא יכלה לשאת ילד קטן עם שם גלותי.
כשאימא מחתה שאני נקרא אדריאן על שם אחותה אדריאנה אמר לה החבר מקס - הייקה פוץ המיובש הזה - חזרה ואמרה אימא במרירות שלא פג טעמה גם ארבעים שנה אחר כך שאם אחותה המנוחה הייתה מגיעה לארץ היו משנים את שמה לעדינה, ואימא הודיעה שאם ככה יקרא בנה הפעוט עדין, וכך היה.
עד עצם היום הזה בתעודת הזהות שלי כתוב ששמי עדין אם כי אני ידוע כאדי בקרב בני משפחתי וכעדי בעולם החיצוני.
מעולם לא טרחתי לשנות את שמי באופן רשמי לעדי כי למרבה המבוכה עם התחלף האופנה והטעם הפך השם עדי - שם שפעם נחשב לזכרי לחלוטין - לשם של בת.
האם בגלל זה יצאתי פייגלה?
לא יודע ומה זה כבר משנה?

"מה היה דחוף לך לספר להורים דווקא עכשיו?" כעס עלי עוזי, אחי הצעיר.
"טיפש אחד." דחפה נורית אחותי (שהייתה זוכה בשמי אם אימא הייתה קצת יותר סבלנית) מרפק בצלעותיו.
"אהה, זה בגלל הבחור הזה, האורי ההוא שמת?"
נורית נשפה בזעם, אמרה לעוזי שהוא אידיוט חסר רגש ושאלה איך ההורים קיבלו את הבשורה שלי.
"בתדהמה אילמת, אבל כשהודעתי להם שאני עוזב את המשטרה הם הפסיקו להיות אילמים ודי כעסו.
"דיברו פולנית?" חקר עוזי בדאגה – המעבר לפולנית זה המדד של הילדים במשפחתנו לחומרת המצב.
"כן, קצת." הודיתי.
"ואבא לקח אותך לשיחה?"
"כן."
"ובכל זאת אתה מתעקש לעזוב את המשטרה? למה, גם להם סיפרת שאתה הומו?"
"לא, זה לא עסקם."
"אז למה?" חקר עוזי, וכשסירבתי להשיב לכד את עורפי בעיקול מרפקו השמאלי ופרע את שערותיי בידו הימנית, ולא שחרר אותי עד שדגדגתי את צלעותיו וקראתי לו ג'ינג'י קלבסה שנפל מהטרסה.
פעם הוא היה רץ לאימא בבכי כשהייתי נאבק בו וקורא לו ככה, היום זה התחליף שלנו לחיבוק.

השיחה שלי עם אבא הייתה קשה לשנינו. למרות שהייתי אז כבר בן ארבעים, קצין במשטרה ואדם בוגר לכל הדעות, עדיין היה חבוי בי הילד הקטן שרוצה שאבא יתגאה בו ושאימא לא תכעס.
כשבישרתי להם שלא די בכך שאני הומו אני גם מתכוון לעזוב את המשטרה עוררתי בהם מורת רוח ודאגה ששורשיה היו נטועים עוד בתקופה הרעה ההיא באירופה, כשהיו ילדים פליטים, נודדים ברוסיה כשהם רעבים ללחם.
אימא קיבלה דווקא בשקט את הודעתי שאני אף פעם לא אתחתן ושמעולם לא יהיו לי ילדים, אבל נבהלה וכעסה כשבישרתי לה שמהחודש הבא אהפוך למובטל ונמלטה למטבח כשהיא מורה לאבא בפולנית לדבר איתי.
אימא המסכנה חשבה שבשיחת גברים שקטה יוכל אבא לשכנע אותי לא לוותר על פרנסה בטוחה ומכובדת כשם ששכנע אותי בזמנו ללכת לקורס קצינים ואחר כך לשרת במג"ב כדי שאוכל אחרי השירות הצבאי להתגייס בקלות למשטרה שתדאג לכל מחסורי ותסדר אותי בחיים. אולי קיוותה שגם בעניין השני, ההוא שעצם הזכרת שמו בסלון המהוגן שלה עוררה בה מבוכה, אשנה את דעתי.
כדרכו תמיד דיבר אבא בשקט ובהגיון, וכדרכי הקשבתי לו בנימוס, אבל הפעם זה לא עזר, אחרי שאורי נהרג בתאונה המסתורית ההיא שלא הייתה צריכה להתרחש לא ביטלתי יותר את רצוני בפני רצונו של איש.

אז למה באמת עזבתי את המשטרה? כי לא יכולתי לשאת את זה יותר -את המדים, הפקודות, המסגרת והידיעה שקיננה בי מאז שהתגייסתי למשטרה, שהדבר היחיד שמבדיל בין פושעים לשוטרים הוא הבד הדק של המדים.
בגיל ארבעים, אחרי שאיבדתי את הגבר היחיד שאהבתי, החלטתי לא לטרוח יותר להעמיד פנים. עייפתי מזה.
"לדעתי," אמר סשה, ידידי הוותיק - הידיד היחיד שלי למען האמת – "אתה מנסה להוציא להורג את עדי הישן כעונש לעצמך שאתה לא מת כמו אורי."
"לדעתי ספוטניק," שלפתי את הכינוי הישן שלו מנפטלין, "קראת יותר מידי ספרי פסיכולוגיה."
"מה שתגיד." שמר סשה על פנים רגועות, "אבל בתור צופה מהצד אני חייב לציין שמאז שאורי מת אתה עושה הכול כדי להרוס את מי שהיית פעם ומתאמץ יותר מידי לשנות את חייך מהיסוד."
"אל תדאג, עליך אני לא אוותר." כרכתי ידי סביב כתפו, "אני אקח אותך גם לחיים החדשים שלי."
"אני שמח לשמוע את זה עדי." הצהיר סשה, "באמת יפה מצדך, אבל עדיין לא סיפרת לי ממה תחייה עכשיו."
"ממה שחיים כל השוטרים שיוצאים לפנסיה."
"מה, תהיה קב"ט באיזה קניון?"
"לא, טיפש. אני אהפוך לחוקר פרטי." אמרתי, וזה בדיוק מה שעשיתי. פשטתי את מדי, עשיתי הסבת מקצוע ובמשך חמש שנים משמימות עקבתי אחרי בעלים בוגדניים ונשים מתפרפרות עד שלא יכולתי לשאת זאת עוד.

"אני לא יכול לסבול את זה יותר." סחתי לספוטניק כששכבנו במיטה ערומים ושוחחנו כמו שנהגנו לעשות תמיד אחרי שסיימנו לפרוק את מטען החרמנות השבועי שלנו זה בזה.
אני מניח שבגלל אותה שעה אחת בשבוע שבה היינו מתפשטים מבגדינו ונשכבים אחד ליד השני שודרגנו מסתם ידידים ליזיזים, אבל בשבילי הידידות שלנו הייתה עיקר יחסינו.
הסקס היה פשוט משהו שקרה ביני לבינו כי הייתי זקוק לפורקן השבועי הזה, ואחרי שאורי מת לא יכולתי לשאת את הרעיון שיהיה עלי לחפש מישהו אחר ולספר לו הכול מההתחלה.
במקום כל הטרחה הזו הבטתי כה וכה והנה סשה מחייך אלי את אותו חיוך שחייך אלי עוד אז, בשנות השבעים, כשהופיע, עולה חדש וביישן שהגיע היישר ממוסקבה לבית הספר התיכון 'אורט', נכנס באמצע שנת הלימודים לכיתה יוד/2, התיישב לצידי ונשאר שם עד עצם היום הזה.
"את מה אתה לא יכול לסבול יותר?"
"את כל הבעלים והנשים האלו שמתגנבים ומזדיינים אחד מאחורי גבו של השני, נמאס לי מהם, המעקב אחרי השטויות שלהם מגעיל אותי."
"טוב, אתה יודע, ככה זה עם סטרייטים." נאנח סשה.
"לאחרונה יש גם זוגות של הומואים ששוכרים אותי ואפילו לסביות התחילו לעקוב אחת אחרי השנייה. זה פשוט מאוס! אני לא מוכן להתעסק עם זה יותר."
"אבל רוב ההכנסה שלך באה מהם." מחה סשה, הוא היה צריך לדעת, הוא היה גם מנהל החשבונות שלי.
"אני אצמצם את ההוצאות שלי." הבטחתי.
"כן, בטח. ממש." לגלג סשה.
"שתוק כבר ספוטניק."
"תכריח אותי."
"בגילי? אתה רוצה לעשות לי התקף לב?"
"אתה רק תשכב פה בשקט ותן לי לעשות את כל העבודה." הבטיח סשה, וכמובן שהפר את הבטחתו וחלק מהעבודה נפל גם עלי, אבל זה היה כיף בכל זאת.

וזו הסיבה ששיניתי את הפרסום שלי בדפי זהב ומסתם 'זהבי - חוקר פרטי' הפכתי ל 'זהבי - איתור נעדרים' ולכן מר יורם רוזן נכנס יום אחד למשרדי, הניח על שולחני כמה תמונות מבריקות וצבעוניות של צעירה חטובה ושחומת עור בתלבושת של דיווה ודרש ממני למצוא את מלכת הדראג הצעירה והיפה המכונה 'אנחליטו נגרו' שנעלמה לפני כשבועיים אחרי שסחררה את ראשי כל מעריציה במשך קיץ אחד לוהט ומלא תשוקה.

2. משקפיים סדוקים
על פני השטח מר יורם רוזן היה הלקוח האידיאלי. הוא הגיע לפגישה שתיאם מראש בדיוק בזמן, נכנס בחיוך נעים על פניו השזופות והמסותתות, לחץ את ידי לחיצה איתנה ונוסכת ביטחון ותוך שהוא מישיר אלי מבט בוטח וגלוי שפך לפני את סיפורו בקול בריטון חמים ונעים.
היה לו סיפור מרתק ונוגע ללב שהוא שטח לפני בעברית תקינה, מאורגנת במשפטים רהוטים ופשוטים.
הקשבתי לו בנימוס בלי להפריע, רושם פה ושם הערות קטנות בפנקס גדול וצהוב, מיותר לגמרי. יש לי זיכרון מצוין, אבל הבחנתי שאנשים נוטים לדייק יותר בעובדות כשאתה רושם את דבריהם.
הוא סיפר לי מיד שהוא בי-סקסואל ושהוא חי עם בת זוג שמסכימה ליחסים פתוחים - סיפור מוכר וידוע - ושהוא מבקש ממני לאתר את אנג'י שנעלמה במפתיע כי הוא חושש שהוא מהווה את הסיבה להיעלמותה.
"אנג'י? חשבתי שדראג קווין הם תמיד גברים?"
"כן, רשמית אנג'י הוא זכר, אבל כל נושא המגדר אצלו קצת מעורפל.
הנה, תראה." שלף תמונה גדולה צבעונית ומבריקה של אישה צעירה שחומה עם שפעת תלתלים שחורים גולשים עד לכתפיה, מחייכת חיוך יפה, עיניה כהות ומלוכסנות מעוטרות ריסים שחורים ארוכים, מטה את ראשה בחן, שרה למיקרופון שאחזה ביד עדינה, ארוכת אצבעות שהסתיימו בציפורניים אדומות ארוכות.
"תראה כמה היא יפה." נאנח רוזן והיה לי הרושם שמכל הנאום המסודר למופת שלו זה היה המשפט היחידי שהוא פלט מפיו בכנות לא מתוכננת.
"אז הוא טרנסג'נדר?" ניסיתי להבין.
"לא, הוא בחור שאוהב להופיע כאישה על הבמה, אבל מחוץ לבמה הוא גבר. בחור עדין ונשי, אבל גבר."
"ולמה אתה חושב שאתה הסיבה לכך שהוא נעלם?"
יורם רוזן נאנח וניסה להעטות על פני מבע מיוסר, אבל הוא היה מלא מידי מעצמו וצערו ניחן באמינות של פרח פלסטיק.
"היה לנו קשר ... איך להגיד? קשר מאוד אינטנסיבי, מאוד לוהט, הוא... אפשר להגיד, התאהב בי. רצה שאני אפרד מאשתי ואתחיל לחיות איתו." הוא עשה פאוזה דרמטית בסיפורו והציץ בי, בוחן את התרשמותי מדבריו.
הנהנתי בכובד ראש והעברתי דף בפנקסי והוא שבע נחת והמשיך בסיפורו. "סירבתי כמובן. אני ואשתי ... זה סיפור מסובך וארוך, אבל גם אם האהבה שלנו היא לא בדיוק אהבה רומנטית יש לנו קשר חזק שאני לא רוצה להתיר."
"ואיך אנג'י קיבל את הסירוב שלך?"
"רע מאוד. היו דראמות, בכיות, צעקות, סצנות מפה עד הודעה חדשה. נפרדנו וחזרנו כמה פעמים ובסוף השלמנו וחזרנו ואז הוא נעלם לי פתאום."
"אולי הוא החליט שלא מתאים לו הקשר אתך ופשוט הסתלק?"
"לא, זה לא יכול להיות. הפעם חזרנו ברצינות והוא הסכים לקבל את כל התנאים שלי בלי ויכוחים. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שנעשינו זוג שהמצב בינינו היה רגוע, בלי מריבות וסצנות."
"מה היו התנאים שלך?"
"אני ממשיך לחיות עם אשתי, הוא גר בדירה נפרדת שאני מימנתי חלק משכר הדירה שלה, מופיע כדראג רק בסופי שבוע, לא נפגש יותר עם אף אחד מלבדי." הוא חייך חיוך ניצחון קטן ונתעב שעורר בי רצון לבעוט בעכוזו, "החלטתי שככה יהיה הכי טוב בשבילו." הצהיר, מדושן עונג.
"אולי אנג'י התחרט והחליט שלא מתאים לו שאתה נהנה משני העולמות והוא יושב לבד ומחכה שיהיה לך זמן בשבילו?"
"זה לא היה ככה." מחה רוזן בעלבון, "נפגשתי איתו כמעט כל יום והקשר שלנו היה ממש טוב, פשוט רציתי לנתק אותו קצת מכל השרלילות והאוחצ'ות האלו מהמועדון שהוא הסתובב אתן. זה היה לטובתו בלבד, הוא הסכים איתי שככה עדיף."
"יפה מצידך שהסכמת שהוא יופיע פעם בשבוע." אמרתי בלעג, אבל רוזן החמיץ את הנימה העוקצנית שלי והסכים איתי בשביעות רצון שכן, באמת יפה מצידו שהוא לא אסר על אנג'י החמוד להשתעשע קצת בסופי שבוע.
"אני מניח שאתה עובד?"
"כן, אני מנהל את חברת כוח האדם של חותני."
אהה! עכשיו הקשר הבלתי ינתק שלו לאשתו התחיל להיות ברור יותר.
"ומה אנג'י עשה עם עצמו כשאתה היית בעבודה?"
לפי דברי רוזן אנג'י עבד עבודה חלקית בסלון יופי לכלות - הוא היה מאפר מבוקש - וחוץ מזה הוא עמד להתחיל ללמוד בקורס של חברת סלולר.
"הוא הלך ללמוד איך להיות אחד מהבחורים האלו שעונים לטלפון כשאתה מתקשר לברר למה החשבון שלך כל כך גבוה וכל זה?"
"משהו כזה."
"זו תמיד נראתה לי עבודה נוראית." חיוויתי את דעתי.
"זו עבודה מאוד מכובדת ומכניסה." אמר רוזן בקול קפדני, "הרבה יותר מכובדת מאשר לאפר כלות וכל מיני ... כל מיני נשים גנדרניות וקשקשניות."
הקליינט הזה לא ממש מחבב נשים חשבתי לעצמי, אבל שמרתי בתבונה את המחשבה הזו ביני לבין עצמי והמשכתי לשרבט בפנקסי הצהוב, מקפיד על הבעת פנים אטומה.
"מה אתה חושב קרה לו שהוא נעלם ככה?"
"אין לי מושג, זה מאוד לא אופייני לו להעלם ככה ואני נורא דואג."
"מה עם פניה למשטרה?"
רוזן נאנח והניד בראשו לשלילה. הסיבות למה הוא לא יכול לפנות למשטרה היו רבות מספור - קודם כל אין שום קשר רשמי בינו לבין אנג'י ששמו בתעודת העובד הזר היה אנחל דולצ'ה.
"הוא עובד זר?"
"כן, יש לו רישיון עבודה, אבל הוא לא אזרח ישראלי."
"דולצ'ה זה לא שם רומני?"
"כן, אימא שלו רומנייה, אבל האבא היה מקובה או משהו כזה. זה באמת משנה? ההיסטוריה שלו?"
"כל פרט עשוי להיות חשוב." עניתי בנחת, ושאלתי אם יכול להיות שמשטרת ההגירה תפסה אותו.
"לא, יש לי קשרים אצלם. בדקתי וחוץ מזה התעודות שלו היו מסודרות, אני דאגתי לזה. יש לו רישיון עבודה בישראל לעוד שנתיים."
"רישיון עבודה בתור דראג קווין?" הרמתי גבות.
"לא, הוא כאילו עובד בעבודות סיעוד אצל הגברת שהשכירה לו את החדר שהוא גר בו."
"כאילו?"
רוזן נע באי נוחות. "האימא שלה נכה וחולנית וצריכה עזרה, אבל יש לה פיליפיני שמטפל בה. אנג'י היה עוזר שם לפעמים כשהפיליפיני היה עסוק או רצה לצאת ליום חופש."
"זה סידור שאתה סידרת לו?"
"לא, אני דווקא רציתי... היו לי רעיונות אחרים, אבל הוא התעקש להישאר בחדר הזה על הגג של רודה מניה."
"מי?"
"שמה גברת מניה שוסטר, אבל כולם קוראים לה רודה מניה."
"כי היא קומוניסטית?"
"לא, מה פתאום? כי היא ג'ינג'ית."
"אהה, הבנתי." אמרתי בלי להבין, ורשמתי בקפידה את כתובתה של מניה שוסטר האדומה שגרה ברחוב אנגל המסתעף משדרות רוטישילד.
"כתובת טובה מאוד." הערתי.
"כן, זה מה שאנג'י תמיד אמר כשניסיתי ללחוץ עליו לעזוב, שהחדר שלו ממש במרכז העיר, קרוב לכל מקום ובגלל זה לא אכפת לו לגור על גג בלי מעלית."
"כמה קומות?" התעניינתי.
"חמש." אמר רוזן בקול מריר.
"צריך כושר לעלות כל כך הרבה מדרגות." חייכתי, "חשבתי שחייבים להתקין מעלית בבית שיש בו מעל שלוש קומות."
"לא שם. הבלוק הזה נחשב למבנה ראוי לשימור בגלל הערך ההיסטורי שלו או משהו ולכן וויתרו לה על מעלית. אנג'י תמיד אמר שמי שלא מצליח להחזיק מעמד בעליה אליו אין לו מה לחפש אצלו." הוסיף בזעף.
אני חשבתי שזו אמירה משעשעת המעידה על חוש הומור אכזרי אך שנון, אבל שתקתי בהנחה שזה עוד אחד מאותם מקרים בהם עדיף שאשמור את דעתי לעצמי.
"מה עם הגברת האדומה, למה היא לא התלוננה במשטרה על העלמו של הדייר שלה?"
"לא יודע ולא שאלתי. אני לא ביחסי דיבור איתה מאז שהיא צעקה עלי שאני מעכב את התפתחותו האמנותית של אנג'י. אפשר לחשוב, איזה מין אמנות זו לעמוד על הבמה בבגדים צמודים ולשיר לשיכורים חרמנים?"
"לא יודע מר רוזן, אני לא מבין כלום בנושא הזה."
"תסמוך עלי, אין שם שום אמנות, זה סתם ... סתם זנות והשתרמטות. לקח לי זמן להסביר את הדבר הזה לאנג'י, אבל בסוף הוא הבין והסכים איתי שהמועדון הזה הוא מקום לא מכובד וכל ההופעות האלו זה סתם ... סתם מופע התחרמנות מגעיל."
"ובכל זאת מר רוזן, אולי עדיף לערב בזה את המשטרה? לשוטרים יש הרבה יותר משאבים מאשר לחוקר פרטי."
רוזן נאנח, עצם את עיניו למשך זמן מספיק לספור עד עשר ואז פקח אותן ואמר לי לאט, כאילו דיבר עם ילד מוגבל בשכלו, שאין מצב שבן אדם במעמד שלו ילך ויתוודה במשטרה שיש לו קשר עם בחור כמו אנג'י.
"אבל היחסים שלך עם אשתך פתוחים, אז ...."
"פתוחים כן, אבל רק כשזה נוגע לנשים אחרות. אני לא יכול להסביר לה שבעיני אנג'י הוא פי אלף יותר אישה מרוב הנשים שהכרתי."
"בהתחשב בזה שיש לו זין אז כן, זו באמת עלולה להיות בעיה להסביר דבר כזה."
"מר זהבי." רכן רוזן לעברי, "מה שקובע במין זה לא מה שיש בין הרגלים אלא מה שיש בראש, ובשבילי אנג'י הוא אישה, האישה שלי! ואני רוצה אותו חזרה."
"אותה."
"אותה, אותו, לא חשוב. אני רוצה שהמלאך שלי יחזור. אמרו לי שאתה טוב במציאת אנשים שנעלמו, שאתה לא יקרן, ישר, אמין ודיסקרטי, וזה מאוד חשוב לי, דיסקרטיות, אז מה אתה אומר, עשינו עסק?"
כל אחד מתאי גופי צעק לא! לא עשינו עסק מר רוזן! קח את פרצופך הגברי והשזוף, את המעמד החשוב שלך ותעוף לי מהעיניים. תחזור ליחסים העלק פתוחים שלך עם אשתך, ולמשרד של אבא של אשתך שם אתה בטח מתכנן תכניות ערמומיות וחוקיות לגמרי לעשוק עובדים חסרי מגן ולמצוץ מהם את מרצם, כוחם וזמנם תמורת כמה שפחות משכורת, אבל מצב העסקים היה בכי רע ואפילו אני שדרישותיי היו צנועות מאוד התחלתי לחוש אי נעימות לנוכח גובה משיכת היתר שלי. ידעתי שקליינט דשן כמו מר רוזן ישמח מאוד את סשה ויגרום לו להפסיק להציע לי הלוואות ובשביל זה היה שווה לי לסבול את פרצופו, דעותיו וריח האפטר שייב היוקרתי שלו.
ופה המקום לציין במאמר מוסגר שמאוד לא כדאי להיות חבר ומאהב של רואה החשבון שלך שיודע טוב ממך כמה כסף אתה מוציא ועל מה, ומה מצבך הכספי המדויק.
זו הסיבה שלמרות רעד הסלידה שהעביר בי מר יורם רוזן חתמתי איתו על חוזה שאחריו לחצנו ידיים ומר רוזן סילק סוף סוף את נוכחותו המטרידה ממשרדי.
הוא רק יצא וסשה נכנס - המשרדים שלו נמצאים מול משרדי הצנוע - כשיש צורך הוא שולח אלי את עדה, המזכירה הוותיקה שלו שהיא גם האקסית שלו, אם בנותיו והצלע הנשית בחבורת המתאבלים הקטנה שעולה כל שנה על קברו של אורי.
"ריח נעים." אמר בהערכה, "יקר מאוד."
"מסריח, ממש לא הטעם שלי." אמרתי ופתחתי חלון (אל תשאלו איזה תלאות עברו עלי עד שהצלחתי למצוא מסגר שקימבן לי את החלונות כך שאוכל לפתוח אותם גם בבניין המשרדים הממוזג למוות בו אני עובד).
"תראה." דרש סשה ולקח את החוזה שנחתם זה עתה, עובר עליו בקפידה.
"מצוין." אמר בשביעות רצון, "ואל תשכח לרשום את כל ההוצאות שלך, כולל אש"ל. אולי אז תוכל להחליף סוף סוף את המשקפיים האלו."
"מה רע במשקפיים שלי?" התרעמתי בעודי טומן אותם בנרתיק המתכת המעוקם שלהם.
"הם שבורים." אמר סשה והתיישב מולי, מביט בי במבט מודאג. בלי משקפיים ראיתי את פרצופו כמין עיגול מטושטש וחסר תווים, אבל לפי נימת קולו ידעתי בדיוק איזה הבעה לבשו פניו העגלגלים וטובי המזג.
"לא, הם לא. הם מודבקים. אתה לא זוכר איך הדבקת לי אותם?"
הוא חייך ונגע בידי, "אני לא אשכח את זה אף פעם." אמר, ופתאום רכן לעברי מעל לשולחן ונישק את שפתי.
"בוא." משך אותי אחריו לחדר האחורי הקטן שם עמדה ספה חורקת מול כיור קטן קבוע בתוך שיש מוכתם עליו הייתי מכין קפה.
מוחה, יותר בצחוק מאשר ברצינות, נגררתי אחריו והנחתי לו להושיב אותי על הספה ולפתוח את רוכסן מכנסי.
"מה עובר עליך ספוטניק? זה האביב המתקרב או הסיכוי לראות אותי מרוויח קצת כסף?" שאלתי, עוזר לו להפשיל את מכנסי עד לקרסולי.
הוא גיחך, "אלו המשקפים השבורים שלך, הם תמיד עושים לי את זה."
"אתה ספוטניק רוסי משוגע סשה, תמיד חשבתי ככה." נאנחתי כשהוא החל לבצע בי את זממו, מתנהג כאילו שכח שאני כבר קשיש בן ארבעים וחמש שנעוריו חלפו זה מכבר.

כל זמן שאורי היה איתי חשתי צעיר ונמרץ כבן עשרה. למרות שבדקתי היטב לא ראיתי הבדל בין דמותי במראה בגיל עשרים לבין הדמות שנשקפה אלי כמעט עשרים שנה אחר כך ואז הוא מת ובגיל ארבעים וקצת, אחרי שנים של הרמוניה שקטה ביני לבין גופי, הוא החל לאותת לי פתאום שהוא מזדקן - הגב כאב אחרי כמה שעות של עמידה, הקמטים הופיעו, השיבה זרקה בצעדים, הצרבת צרבה אחרי אוכל שמן והכי מכאיב, הראייה המעולה שהשתבחתי בה תמיד החלה להתפוגג.
יום אחד, שנה ומשהו אחרי שאורי מת, פתחתי את נרתיק המשקפיים הכסוף שלי וגיליתי לתדהמתי שהם שבורים. הזכוכית נשברה באורח מסתורי בקצה המשקף הימני, בדיוק ליד הבורג הקטן שעיגן את הגשר שבין שתי העדשות.
המשקפיים הרזרביים היו בבית, הייתה לי פגישה בעוד כשעה ולא יכולתי לתפקד בלי משקפים - בשלב הזה כבר לא יכולתי לקרוא כלום בלעדיהם - קראתי לסשה ושאלתי אם יש לו במקרה דבק מגע זריז.
לשמחתי היה לו, אבל לא ראיתי טוב מספיק כדי לתקן אותם בעצמי ולכן הוא זה שהדביק אותם, מצמיד בדייקנות את שני חלקי השבר המשונן זה לזה, ואז הניח אותם ליבוש על השולחן וחייך אלי בשביעות רצון, "ומה אני מקבל בתמורה?" שאל.
הבטתי בו מופתע, בתקופה ההיא ראיתי עדיין טוב למידי את פניו גם בלי משקפים והבחנתי שעורו הבהיר מווריד ושאישוניו מתרחבים לאיטם ופתאום התנשקנו ודקה אחר כך היינו על הספה, תולשים זה מזה את הבגדים.
זה היה הסקס הראשון שהיה לי אחרי מותו של אורי ואחר כך בכיתי בזרועותיו של סשה שליטף, ניחם והרגיע, ואפילו הציע לי לבטל למעני את הפגישה ההיא. הודיתי לו אבל סירבתי להיכנע לצער, חבשתי את המשקפים שהיו כחדשים למרות הסדק הדק שנראה בהן בצד העדשה הימנית והלכתי.
מאז אני עושה מידי פעם סקס עם סשה, חובש משקפים סדוקים וממשיך למנות בעצמי את סימני גילי ההולך ומתקדם בלי רחמים בעוד אורי נשאר מאחור, צעיר לנצח.

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  15:22:57  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
3. רודה מניה
ישראל מדינה קטנה מאוד וטיפוס ססגוני כמו אנג'י דולצ'ה לא יכול להעלם בה סתם ככה. אם הוא לא מת, או כלוא באיזה מקום מישהו בטח ראה אותו או שמע עליו.
תחושת הבטן שלי הייתה שהוא הסתלק מרצונו הטוב, אבל כדי לנחש לאן הוא בחר לברוח היה עלי להכיר אותו, לקבל תחושה של איזה אדם הוא, ולשם כך שמתי פעמי אל רחוב אנגל, אל מעונה של הגברת רודה מניה.
הבית היה יפה מאוד - בנין לבן על עמודים בן שלוש קומות מעוטרות מרפסות בהואוס מעוגלות - במקור היה כנראה בן שלוש דירות בלבד, אבל בעליו חילק אותו לשש דירות קטנות יותר ושיפץ אותו ברוב טעם בלי לפגוע בתכנון המקורי.
על הגג השטוח היה גן טרופי שופע שבמרכזו ניצב מה שנקרא בזמנו חדר כביסה וכיום, בעידן מכונות ומייבשי הכביסה הפך לעוד מקור הכנסה לבעל הבית. שם כנראה גר המלאך השחור של הקליינט שלי.
התיישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד, פינת רחוב אנגל, ומשם התקשרתי לגברת מניה שוסטר ושאלתי אם אני יכול לבוא לדבר איתה על אנג'י דולצ'ה.
"ראית אותו?" היא שאלה בהתרגשות, "הוא בסדר? מה שלומו? למה לא שומעים ממנו כלום?"
"אהה... גברת שוסטר, את לא מבינה... אני מחפש אותו אני לא..."
"לא משנה, פשוט בוא לכאן ונדבר." התפרצה הגברת לדברי.
"אני בא." אמרתי, חציתי את הרחוב והקשתי על דלת דירתה שהייתה בקומה הראשונה.
מניה רודה פתחה לי את הדלת במו ידיה וסקרה אותי בעיון בעוד אני מחזיר לה באותה מטבע ובוחן אותה גם כן.
היא הייתה בגילי בערך, אולי מבוגרת מעט יותר, אישה אדמונית ודשנה עם עור ג'ינג'י מנומש ושפעת שער אדום, חזה שופע נשפך מסריג הדוק וישבן עגלגל, הדוק בחצאית עם שסע. את המראה השלימו נעלי עקב ושפתון אדום לוהט.
"חשבתי שאתה צעיר יותר." אמרה, ומיד הניחה את ידה על פיה, יד גדולה וצחורה עם ציפורנים קצרות אך מטופחות בקפידה. "זאת אומרת.. סליחה, אני מתכוונת..."
"הקול שלנו מזדקן בדרך כלל אחרינו." חייכתי אליה, מנסה לפוגג את מבוכתה.
"כן, אני פשוט... לא התכוונתי שאתה זקן, אבל חשבתי שאתה קרוב יותר לגיל של אנג'י."
היו לה עיניים כחולות ונבונות, מאופרות בעדינות, וכשהבטתי בהן ידעתי שאני לא מסוגל לספר לה מעשיות בדויות על חוב שאני חייב לצעיר הנעלם או משהו דומה שהייתי מספר בדרך כלל כשעסקתי בחיפוש נעדרים.
"אני חוקר פרטי." התוודיתי בעודי מניח את עכוזי על כורסת קטיפה מצויצת באדום בורדו שתאמה לסלון הבורגני בנוסח תחילת המאה אליו הובלתי אחר כבוד.
"מי שכר אותך? רוזן? נכון? איזה קרצייה מעצבנת! הוא לא מסוגל לקלוט שלאנג'י נמאס ממנו."
"הבנתי ממנו שהם היו ביחסים מצוינים."
"בדמיון שלו אולי." סיננה רודה מניה בתיעוב, "הסוחר עבדים הפחדן הזה, אף פעם לא הבנתי איך אנג'י סבל אותו."
"מר רוזן סיפר לי שהם היו זוג מסור מאוד."
רודה מניה הניעה את ידה בתנועת ביטול קצרת רוח. "זה נקרא זוג מסור? ההוא חי עם אשתו, מתבייש, מחביא את אנג'י מהעולם, מציק לו עם הקנאה שלו, איזה טיפוס!"
"מה היו היחסים בינך לאנג'י?"
"הוא היה כמו בן שלי, הכרתי טוב את אימא שלו המסכנה, מתה מסרטן כשהילד היה רק בן ארבע עשרה. היא עבדה אצלי שנים ואחרי שאנג'י גמר את הפנימייה האבא הפסיק לשלוח כסף. על צבא כמובן שלא היה מה לדבר אז לקחתי אותו אלי, שיעזור לטפל באימא שלי שבדיוק אז הפסיקה לגמרי ללכת. הוא כמו בן שלי."
"יש לך מושג לאן הוא הלך גברת שוסטר, או למה הוא נעלם ככה?"
פניה לבשו הבעה מהורהרת, תמימה כל כך, עד שידעתי שהיא עומדת לשקר לי.
"לא, הוא גר למעלה על הגג ואני פה, למטה, עסוקה עם אימא ועם המשרד נסיעות שבעלי הוריש לי. לדעתי הוא רצה להיפטר מרוזן בלי לריב איתו ולכן הוא פשוט הסתלק, אבל ..." העיניים הכחולות סקרו את פני, קוראות בהן כמו בספר פתוח, "מה? אתה לא מאמין לי?"
"אני יודע שאת רוצה להגן על אנג'י ואני מאוד מעריך את הנאמנות שלך גברת שוסטר, אבל גם את בטח נורא דואגת לו."
"כן." היא השפילה מבט אל ידיה הממוללת את שולי החצאית שלה בין אצבעותיה החזקות, "אני דואגת."
"תראי, למרות שגם אני לא משתגע אחרי מר רוזן יש לי רושם שהוא אוהב את אנג'י ומודאג בכנות בגללו. אני מבטיח לך שאם אני אתרשם שאנג'י פוחד ממנו ולא רוצה שהוא ידע איפה הוא אני לא אספר לו כלום."
"אבל אז תפסיד את השכר שלך."
משכתי בכתפי, "נו, מילא, שזה יהיה ההפסד הכי גדול שלי. יותר חשוב לי לישון בשקט עם מצפון נקי מאשר להרוויח כסף (מזל שסשה לא שמע אותי) אם הילד ברח מרוזן ונעלם כי הוא פוחד ממנו אני לא אסגיר אותו, מילה שלי."
היא היססה במשך כמה שניות ואז רכנה לעברי - השסע בצד חצאיתה נפתח וחשף רגל לבנה ומחוטבת - ולחצה קלות על ברכי. "בסדר, אני סומכת עליך מר זהבי."
"עדי זה בסדר."
פניה הוארו בחיוך, "ואני רודה מניה. בוא נעלה לחדר של אנג'י, אני חושבת שתמצא רמזים במחשב שלו."
עלינו ברגל את כל שלושת הקומות ועוד קומה עד הגג - עם קומת הקרקע נחשב הבניין לבעל חמש קומות - ומשם נפתח אלינו נוף אורבני של גגות, אנטנות ודודי שמש, ומעבר לו הים.
הגינה הטרופית שעיטרה את הגג צמחה בתוך חביות גדולות. החדרון של אנג'י נחבא בין שרכים ודקלים ננסיים, חדר קטן בן שלושים מטר בערך עם מיטה זוגית פשוטה, וילונות כחולים, פינת מטבח פעוטה ליד שירותים, ודלפק אוכל לשני אנשים בלבד. הקירות היו לבנים, בלי תמונות והרושם היה צנוע ובסיסי ביותר. המלאך הנעלם שלי גר בחדר של נזיר.
"ככה הוא אהב, בלי קשקושים מיותרים." נאנחה מניה בתסכול קל - ברור היה שטעמה נטה לכיוון עשיר יותר - אבל בחדר הזה שלט טעמו של אנג'י בלבד.
הדלקתי את המחשב שלו שניצב ליד המיטה ובדקתי את המועדפים שלו ואת תיבת הדואר העמוסה בג'אנק מייל.
די מהר התברר לי שהוא השתמש במחשב בעיקר כדי לשחק משחקי מחשב מתוחכמים שכללו הקמת ערים שלמות וכיוצא בזה, דברים שדי שעממו אותי, וכדי לצפות בפורנו הומואי שהביך אותי.
נוכחותה של הגברת מניה שעמדה מאחורי גבי, מביטה במסך דרך משקפי קריאה דקיקים ויקרים למראה, רק הגבירה את אי הנוחות שחשתי למראה גופות הגברים הערומים שביצעו זה בזה על גבי המסך מעשים שהשתיקה יפה להם.
בדקתי את ההיסטוריה של המחשב שלו וגיליתי שיש לו תיבת דואר בג'י מייל, אבל כמובן שלא ידעתי את הסיסמא שלו.
מניסיוני אני יודע שאנשים לא סומכים על זיכרונם ורושמים את הסיסמאות שלהם במקום חבוי, אבל החדר הזה היה כל כך חשוף, איפה הוא היה יכול להסתיר פה משהו? הבטתי כה וכה, אפילו מגרה לא הייתה לשולחן המחשב שלו. הרמתי את המקלדת ושם זה היה - דף עם סיסמת הדוא"ל שלו.
נכנסתי לג'י מייל, הקשתי את שם הדוא"ל - אנחליטו והסיסמא – נגרו. (הייתי צריך לנחש את זה בעצמי) ושוב טבעתי בהמון דואר זבל, אבל היו גם מספר מכתבים מחבר בשם מישה שסיפר לו על חייו בבית מחסה שנקרא 'בית תיאו' ונוהל על ידי מישהו בשם סאני שהשמועות מספרות, כך ריכל מישה בעליזות, שהיה פעם נער ליווי בשם מקסימיליאן הגדול, אבל כעת הוא רק סאני הקשיש, אב הבית החביב שלנו.
מישה כתב בהתלהבות רבה, ולמרות שהאיות שלו היה יצירתי מאוד ועל סימני פסיק הוא כנראה לא שמע מעודו, מכתביו היו משעשעים ושופעי מידע, בדיחות זימה וגם תמונות נועזות שהעלו סומק על פני. מה הרושם שהן עשו על האישה שעמדה מאחורי לא ידעתי, הייתי נבוך מידי ולא העזתי להביט בה.
"חבל שהמישה הזה לא מספר איפה נמצא 'בית תיאו'." אמרה רודה מניה, "נדמה לי שהם חברים ממש טובים. אולי הוא ידע משהו על אנג'י?"
"ממש במקרה אני יודע איפה 'בית תיאו' ומכיר קצת את סאני, אבל לצערי אני לא יכול לספר לך יותר פרטים. 'בית תיאו' הוא מעין בית מחסה פרטי למחצה לילדים שבורחים מהבית מסיבות מאוד לא נעימות ועדיף שמקומו יישאר סודי."
"אז איך הילדים שבורחים מגיעים לשם?"
"בדרך כלל עובדים סוציאליים מפנים אותם, או שהם שומעים שמועות מפה לאוזן ומגיעים לבד."
"זה משהו כמו בית דרור או הבית הפתוח?"
"בערך, אבל ..." היססתי קצת, אף פעם אי אפשר לדעת איך אנשים יגיבו כשמזכירים את המחלה הזו.
"מה?" נדרכה מניה ואחזה בכף ידי, עיניה מתרחבות מבהלה.
"אחת הסיבות שהבית הזה קצת סודי היא כי רוב החוסים שם הם נשאים וחולי איידס. תיאו נפטר מאיידס והשאיר את הבית לסאני, בן זוגו, שגם הוא נשא. אחרי מותו סאני החליט להפוך את הבית שלו לבית מחסה לצעירים שאין להם מקום אחר בגלל המחלה."
"באמת יפה מצידו."
"כן, סאני הוא... הוא טיפוס מיוחד. למזלו הבן של תיאו שרצה בהתחלה לערער על הצוואה של אביו החליט בסופו של דבר לעזור לסאני, הוא אפילו תרם כספים כדי להרחיב את הבית ככה שאפשר יהיה לקלוט יותר ילדים."
"אבל כיום, כשכולם כבר יודעים איך נדבקים ואיך להיזהר בטח אין כבר כל כך הרבה חולים חדשים."
"תתפלאי, אבל דווקא כן. לאחרונה יש שוב גל חדש ומדאיג מאוד של חולים צעירים מאוד."
"אבל יש את הקוקטייל. הבנתי שלא מתים היום מאיידס."
"נכון, אבל גם החיים עם המחלה הזו הם לא תענוג גדול, ועדיין יש סטיגמה מאוד חזקה על כל מי שנדבק."
"אתה חושב שמישה הזה..."
"לא יודע. אני אסע לשם ואנסה לברר, ברגע שאדע משהו אני אחזור אליך מניה, אני מבטיח."
"זה לא עסקי עדי ואתה לא חייב לענות לי, אבל רציתי לדעת אם גם אתה הומו." שאלה אותי רודה מניה כשעמדתי להיפרד ממנה.
"כן." אמרתי והבטתי בפניה במבט שקיוויתי שהוא יציב ורגוע. "איך ידעת?"
היא חייכה. "לפי איך שלא הסתכלת על המחשוף שלי. אפילו בגילי המתקדם השניים הללו," החוותה על שדיה המפוארים, "הם הגיי דאר הטוב בעולם. יש לך בן זוג?" המשיכה לחקור בסקרנות נשית חסרת מעצורים.
"היה לי בן זוג שנהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים ומאז..." משכתי בכתפי, "אני חושב שעוד לא גמרתי להתאבל עליו."
היא הנידה את ראשה בהבנה. "כן, אני יודעת. בעלי נפטר לפני שש שנים. היה מבוגר ממני בעשרים שנה וכולם חשבו שהתחתנתי איתו בגלל הכסף, אבל אני אהבתי אותו והוא אותי. מאז שהוא הלך אני לא רואה את עצמי חיה עם גבר אחר למרות שלא חסרים לי מחזרים."
"אני בטוח שלא, אני אולי הומו אבל אני לא עיוור."
היא חייכה, "רובם מעוניינים בכסף שלי וגם אלו שלא לא מעניינים אותי, בשביל סקס יש לי ידיד ותיק שנשוי לאישה חולנית מאוד והסידור נוח לשנינו. אני מניחה שאחרי שהיא תלך לעולמה... אולי אפילו נתחתן, אבל מה שהיה פעם לא יחזור יותר."
"לא." הסכמתי, "מה שהיה פעם לא יחזור לעולם." ולפני שהלכתי נישקתי על לחייה המבושמת.

4. בית תיאו
בדרך לבית תיאו שנמצא באחת מערי הלוויין המקיפות את תל אביב (גבעתיים אם אתם מתעקשים לדעת) ניסיתי להיזכר מתי ראיתי לראשונה את סאני ודי נחרדתי לגלות שאני מכיר אותו כבר למעלה מעשרים שנה.
כשנפגשנו נקראתי עדיין גולדברג וגם כששיניתי, בלחצם המשותף של עוזי והמפקד שלי דאז, את שמי לזהבי סאני המשיך לקרוא לי סמל גולדברג ואחר כך כשקיבלתי דרגות קצונה הפך אותי לפקד גולדי ועשה זאת תמיד בחן כה רב ובחיוך כל כך נחמד עד שמעולם לא יכולתי באמת לכעוס עליו.
למרות שהוריו העניקו לו את השם מקסימיליאן איש לא קרא לו מעולם בשם זה מלבד אלכס הקווקזי - הבוס שלו - וגם זה רק כשהציג אותו בפני לקוחות שרצו גבר חזק ואדנותי שישלוט בהם.
"אתה לא יכול להיות שולט עם שם כמו סאני." גילה לי פעם כשעצרתי אותו שיכור בגן העצמאות. הוא היה שיכור חביב מאוד, טוב מזג ונוח לבריות, ומזל שנהג להשתכר לעיתים רחוקות מאוד מאוד כי כשהיה שיכור נהג לחלק את כספו וחפציו לכל מי שפגש. אפילו את בגדיו הוא היה מוכן לפשוט מעליו ולחלק לסובבים אותו.
למרות שהיה גבר רחב וגבוה עם פנים גבריים נאים ועזי מבע וגוף שרירי מהסוג שנראה נהדר בבגדי עור אוחז שוט בידו הרי בתוכו פנימה היה בחור נחמד, טוב לב ועדין הליכות, והתקשה מאוד להתעמר בקליינטים שלו כפי שדרש ממנו לפעמים התפקיד.
"להיות זונה זה כמעט כמו להיות שחקן." סח לי פעם, "אבל זה קל יותר כי הקהל קטן וחרמן עליך והשכר גבוה בלי שום יחס למאמץ, ובכל זאת חבל שבחרתי בקריירה הזו."
האמת היא שהוא לא בחר מרצונו לעבוד במקצוע העתיק ביותר בעולם, אלא נסיבות חייו גרמו לו להיות נער ליווי (או זונה כמו שהוא אמר בפשטות, מילים מכובסות לא תאמו את הסגנון הישיר שלו). למזלו הוא פגש עוד בתחילת דרכו ברחוב את אלכס הקווקזי שפרס עליו את חסותו, הגן עליו, לימד אותו ואימן אותו עד שנעשה נער ליווי יקר ומבוקש.
אולי בזכות אלכס ששמר עליו מהידרדרות לסמים ולשכרות הוא נשאר במקצוע השוחק הזה זמן רב מכפי שמקובל בדרך כלל והצליח לנהל חיים די שפויים. השמועות סיפרו שהוא אפילו חי זמן מה עם זוג נשוי וישן עם שניהם ביחד.
קצת לפני מותו של אורי הוא חלה באיידס ופרש מהזנות, וגם אז היה לו מזל כי הוא התחיל לחיות עם תיאו שגם הוא היה נשא איידס ובן למשפחה עשירה ומבוססת מאוד. גם אחרי שגרושתו מצצה ממנו את רוב כספו נותר לו די רכוש להוריש לסאני שנשאר איתו וטיפל בו עד יום מותו.
ככה הפך סאני לבעל בית שאותו הפך לבית מחסה לנוער חסר בית ולמרבה הפלא מי שתמך בו כספית היו בנו של תיאו ואלכס הקווקזי שפרש גם הוא מעסקי מכוני הליווי והפך למעין עסקן פוליטי שפעל במרץ לקידום בני עדתו.
בפעם הראשונה שפגשתי את סאני - אלכס הציג אותו בפני כשסיירתי בגן החשמל - הוא היה נער צעיר כבן שמונה עשרה, רזה ובהיר, בעל עיניים כחולות שער בלונדיני קצוץ קצר וחיוך מתוק. עם השנים הוא התפתח לגבר מרשים מאוד והשמועה אמרה שהוא פעיל גם עם נשים והוא מבוקש מאוד אצל זוגות שחשקו לעשות שלישיות עם עוד גבר.
מאז שחלה ופרש לא ראיתי אותו יותר ותהיתי איך הוא נראה כעת. בטח רזה יותר, אולי אפילו בכסא גלגלים? ואולי הוא גם ... אומרים שלפעמים המחלה הזו פוגעת במוח... לבזבז את כל הכסף שירשת על הקמת מעון לילדים שברחו מהבית לא מעיד על יותר מידי שפיות, נכון?

בעזרת מפה מרוטה שהתגלגלה אצלי באוטו ועזרה מכמה עוברים ושבים הגעתי סוף סוף לבית תיאו שעמד בקצה רחוב שקט, מוקף עצי הדר. זה היה בית מוצק ורבוע בין שתי קומות, קירותיו צבועים צהוב לימון, משקופי חלונותיו כחולים, סורגי החלונות לבנים ודלתו, דלת מתכת עבה צבועה כחול ובמרכזה חלון עגול מסורג.
החצר סביב הבית הייתה מוקפת חומה גבוהה וכשהצצתי דרך שער המתכת הכחול ראיתי עצי פרי שגזעיהם מסוידים לבן ושביל חצץ מגורף ונקי מתפתל דרכם לעבר הבית.
ניסיתי להיכנס וגיליתי שהשער נעול, צלצלתי בפעמון ומיד הופיע נער אחד, אתיופי דק וחייכני ושאל מה מבוקשי.
"אני רוצה לדבר עם סאני, תגיד לו שזה גולדי, אבל קודם תגיד לי אם יש אצלכם מישהו בשם מישה?"
"יש אצלנו שלושה מישה." חייך הצעיר וחפז חזרה לבית. כמה דקות אחר כך הופיע סאני ופתח לי את השער.
"פקד גולדי." לחץ את ידי, מחייך אלי את חיוכו הטוב והמוכר. הוא כמעט שלא השתנה - שערו הבהיר הלבין כמעט לגמרי, אבל נשאר צפוף והיה קצוץ קצר כמו בנעוריו. עיניו הכחולות היו צלולות לגמרי למרות שכיום היו מוקפות רשת קמטים עמוקים כמעט כמו שלי. בניגוד אלי שגידל בשנים האחרונות כרס עגלגלת מעל החגורה סאני נשאר קל תנועה כנער. גבו היה זקוף, כתפיו רחבות וכל כולו קורן בריאות ושמחה.
"אני רואה ששמרת על כושר סאני." טפחתי על גבו, "מה הסוד שלך?"
סאני חייך. "אני עסוק, מביא תועלת, חי חיים טהורים, לא שותה, הולך לישון מוקדם וחוץ מזה ..." ואז יצא לקראתנו צעיר אדמוני ודק גזרה, חייך, הציג את עצמו כארי ובעודו לוחץ את ידי הניח יד על שכמו של סאני שליטף קלות את שיפולי גבו.
לא היה צורך יותר בהסברים, ברור היה שסאני הצליח למצוא לו בן זוג חדש אחרי שאיבד את תיאו, ולא עוד אלא שבן זוגו היה צעיר ממנו בחמש עשרה שנים, אם לא יותר, ומאוד מאוהב בו.
מסתבר שהסוד לחיים טובים הוא גבר צעיר התולה בך עיניים כחולות מאוהבות ומקפיד לרמוז רמז עבה לחבר ותיק שבא לביקור שאתה תפוס מאוד.
"ברכותיי, הוא חמוד מאוד." אמרתי לסאני ברגע שנשארנו לבד במשרדו - חדר קטן ומבולגן להפליא שנחבא מתחת למדרגות המובילות לקומה השנייה.
סאני הצטחק וסומק קל עלה בלחייו. "כן, ארי ואני... הוא הגיע לכאן לפני שנתיים עם חבר שלו שהיה חולה, בדיוק אז תכננו להוסיף עוד קומה לבית, בהתחלה הוא עזר לטפל בחבר שלו ואחר כך באנשים אחרים ואז התחילה הבנייה והוא עזר לי עם כל הבלגן והוריד ממני את ההתעסקות עם הבירוקרטיה, ופתאום, לפני שהבנתי מה קורה, אי אפשר היה לעשות פה כלום בלי ארי. החבר שלו עזב, אבל הוא נשאר, לא רצה ללכת עד שתגמר הבנייה, ואחרי שהבנייה נגמרה עשינו מסיבה קטנה, שתיתי קצת ופתאום אני מתעורר בבוקר והילד לידי במיטה ... עשיתי הכול כדי לגרש אותו, ממש הכול, דיברתי, צעקתי, אפילו שתקתי, אבל הוא התעקש. לא אכפת לו שאני נשא, שאני זקן שאני ... אתה יודע, שיש לי עבר שלא נעים לדבר עליו... הוא יודע הכול ולא אכפת לו. לא משנה לו אפילו שיש לי את הילדה. מה? לא סיפרתי לך? לפני שחליתי חייתי כמה שנים עם זוג, בעל ואישה, נחמדים מאוד, חברים טובים שלי. הם התחתנו אחרי שהיא הרתה ואז אני חליתי ועזבתי, אבל הם חיפשו ומצאו אותי... טוב, בעצם אלכס גילה להם איפה אני והם התעקשו שהם עדיין המשפחה שלי, הם והילדה שלהם. היא קוראת לי דוד סאני, לא בטוח שהיא שלי, לא חשוב, היא נהדרת, אוהבת אותי מאוד ומשתגעת על ארי. אתה יודע גולדי, כשחליתי חשבתי שזהו, נגמר, אבל אז פגשתי את תיאו... טוב, בעצם גם זה היה סידור של אלכס, ואחרי שתיאו המסכן הלך שוב הייתי בטוח שאני עם אהבה וסקס גמרתי, הפרק הזה הסתיים אצלי, אבל אז הופיע ארי... אם אתה רק מרשה להם החיים לא מפסיקים להפתיע אותך, אבל הנה, אני מקשקש כל הזמן ואתה עוד לא פתחת את הפה. לפני כמה שנים אורי נפטר? חמש? איך שהזמן רץ, ומה אתך? שמעתי שאתה חוקר פרטי, רץ אחרי זוגות של בוגדים."
"פעם רצתי, עכשיו כבר לא. נמאס לי מבוגדים. היום אני מתפרנס מלחפש אנשים שהלכו לאיבוד."
"אם ככה הגעת למקום הנכון, כל מי שגר פה הוא קצת אבוד, את מי אתה מחפש?"
"אחד בשם אנג'י דולצ'ה, דראג קווין שהופיע בקיץ שעבר ב'לה קט' בכינוי אנחליטו נגרו."
"בחור צעיר, יפה, עם תלתלים שחורים, שחום כזה, עדין כמו ילדה?"
"כן."
סאני נאנח. "פספסת אותו. הוא עזב בשבוע שעבר, היה פה רק יומיים, בא לבקר את מישה לווין. כשראיתי עם מי הוא מתכנן להסתלק ניבהלתי. הצעתי לו שיישאר אצלנו למרות שהוא לא חולה ולא קטין ויש לו איפה לגור, אבל הוא התעקש, אמר שהוא רוצה להיות עשיר ומפורסם, רוצה לשיר. ילד טיפשון ותמים. יאני היווני ינצל אותו, יסחט אותו ויזרוק לרחוב, אם עוד יהיה את מי לזרוק, אבל לך תסביר דבר כזה לילד."
"יאני היווני?" הרגשתי איך קיבתי מתכווצת מתיעוב ופחד, "סאני, הוא רק ילד, איך יכולת לתת לו ללכת עם החולירע הזה?"
סאני החווה תנועת אין אונים. "מה יכולתי לעשות אדיצ'קה? הוא לא אחד מהבחורים שלי, והאמת שגם הם... מי שבא לפה הוא לא אסיר, אני יכול לעזור, לסדר, לתת עצה, אבל לא להכריח אף אחד. החומה והשער זה בשביל להגן עלינו, לא בשביל לכלוא את הבחורים בפנים. מי מחפש אותו, ההורים?"
"אין לו הורים. האבא הסתלק מזמן והאימא מתה."
"אז מי? החבר?"
"כן, סוג של חבר, דואג לו, אבל נשוי ובארון."
"זאת אומרת שאי אפשר לערב את המשטרה?"
"לא, חס וחלילה. הכסף של הקליינט שלי מגיע מהמשפחה של אשתו, וחוץ מזה הרי אנג'י הלך עם יאני מרצונו הטוב."
"נכון, למרות שאני בטוח שהיום הוא כבר בטח מצטער על זה."
"אז מה עושים סאני? צריך להציל אותו, הבטחתי ל... לגברת אחת שאני אשמור לה עליו."
"גברת?" התפלא סאני וזווית פיו התרוממה בחיוך קונדסי.
"זה לא מה שאתה חושב סאני."
"אני?" היתמם סאני והמשיך לגחך בחוצפה, "ממתי אני חושב בכלל? אנשים במצב שלי לא יכולים להרשות לעצמם לחשוב יותר מידי."
סאני הזה ... איזה טיפוס! כמו כל הביסקסואלים הוא היה בטוח שאם הוא נמשך לפעמים לנשים גם אחרים יכולים.
"זו חברה של אימא שלו ז"ל. הוא גר אצלה לפני שברח. היא נתנה בי אימון סאני, עזרה לי, הרשתה לי לבדוק את החדר והמחשב שלו ובתמורה הבטחתי לה שאגן על הילד."
"אתה לא יכול להגן על מי שמתעקש להרוס את עצמו."
"נכון, אבל אנג'י לא ידע לאן הוא הולך. אם הוא היה יודע מי זה יאני ומה הולך לקרות לו..."
"אני הזהרתי אותו! לא הסתרתי ממנו כלום פקד גולדברג."
"אני יודע שלא סאני, ואני כבר מזמן לא פקד ולא גולדברג. היום אני עדי זהבי, חוקר פרטי, מומחה לאיתור נעדרים."
"אם אתה כזה מומחה אז תאתר את הילד ותברר מה קורה איתו."
"אבל איך? זה יאני היווני! מאז שעזבתי את המשטרה הכול השתנה, אז לא היו לנו טיפוסים כמו יאני, ולא היו כל הסמים שיש היום וכל ... כל הלכלוך הנוראי הזה."
"תמיד היה, פשוט לא ידעתם, וגם עכשיו המשטרה לא יודעת כלום."
"אז מי כן יודע?"
"אלכס הקווקזי בטח ידע, הנה מישה מגיע, תדבר איתו ואני אלך להתקשר לאלכס ואבקש ממנו שיברר ויגשש קצת. הוא שונא את יאני והוא ישמח לקלקל לו. אחיך עדיין שוטר?"
"כן, וגם הבן שלו ושני הבני דודים שלי."
"טוב, טוב מאוד. זה יעזור."
שוחחתי עם מישה שהיה צעיר שמנמן וחביב. קל דעת ושופע חיוכים בדיוק כמו שציירתי לעצמי את דמותו לפי המכתבים שכתב לאנג'י.
הוא נפגש עם אנג'י לראשונה כשהיה תלמיד תיכון ועבד בחופש הגדול לפני כשנתיים כמלצר במועדון 'לה קט' ומאז הם שמרו על קשר.
הוא התחמק בזריזות חייכנית מלספר לי למה הוא הגיע לבית תיאו, והחיוך סר מעל פניו רק כשהתחלתי לתאר לו את שיטות העבודה של יאני ואיך הוא נוהג לנצל ולסחוט את העובדים שלו כאילו היו עבדים.
"זה גם מה שסאני אמר, אבל אנג'י לא האמין. הוא אמר שנימאס לו מזקנים שרוצים לכלוא אותו ולמנוע ממנו לשיר."
"אני בטוח שלסאני לא אכפת אם אנג'י ישיר וירקוד כמה שמתחשק לו, אבל שיעשה את זה מרצונו וירוויח כסף בשביל עצמו, לא בשביל יאני."
"החבר הקודם שלו לא הרשה לו להופיע. הוא היה נורא קנאי למרות שהיה נשוי. אנג'י אמר שהוא ממש חנק אותו."
"אני חושב שאחרי כמה ימים עם יאני הוא יתגעגע לחבר הקודם שלו, אני רק מתפלל שהוא עדיין בריא ושלם."
"אתם תצילו אותו." תפס מישה בשרוולי, "נכון שתצילו אותו?"
"אני נראה לך סופרמן מישה? ליאני יש כנופיה שלמה של בריונים. ברגע שאנג'י הלך איתו הוא נעשה אסיר שלו. יאני לא ייתן לו להופיע במועדון רגיל שכול אחד יכול להיכנס לתוכו."
דמעות צצו בעיניו של מישה. "אנג'י המסכן."
"נכון." הסכמתי ואז סאני חזר, שילח משם את מישה נפול הפנים ובישר לי שבעוד יומיים יופיע אנחליטו נגרו בהופעת דראג מיוחדת שתסתיים במופע חשפנות בוילה מבודדת אחת בקיסריה.
לפי המידע של אלכס הקווקזי המופע עומד להיות אירוע פרטי שרק מוזמנים נבחרים מאוד שישלמו הרבה מאוד כסף עבור כניסה יוכלו להגיע אליו. המסיבה הזו עתידה להסתיים באורגיה של המוזמנים עם הבחורים של יאני. משקאות וסמים יסופקו כיד המלך על חשבון בעל הבית ובתמורה על נדיבותו הוא יקבל את המלאך השחור לרשותו למשך יממה שלמה.
"לפי מה ששמעתי הוא אחד מהטיפוסים האלו שלא מצליח להעמיד את הזין בלי להרביץ קודם לפרטנר שלו." אמר סאני ביובש, אבל פניו היו חיוורים ורציניים מאוד.
נזכרתי בפניו העדינות של אנג'י, בפרקי ידיו הדקים, וחשתי בחילה.
"סאני, אנחנו חייבים לעשות משהו."
"אני מסכים אתך, ולאלכס יש תכנית, אבל צריך לערב בזה את אחיך השוטר. אם גם הבני דודים שלך יבואו זה יהיה עוד יותר טוב."

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  15:27:42  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
5. סוכן סמוי
בשום פנים ואופן! אני לא מסכים!" הכריז סשה ופיו התהדק בנוקשות – הבעת פנים נדירה מאוד אצלו.
"חבל שסיפרתי לך, ספוטניק משוגע שכמוך." התרגזתי, אבל את הנעשה אי אפשר היה להשיב. סיפרתי לו על התכנית שרקמתי עם עוזי ומפקדיו שהשתלהבו מהסיכוי ללכוד על חם את יאני היווני והיו כל כך נלהבים עד שהסכימו לשלם מתקציבה המדולדל של המשטרה את מחירם הגבוה של כרטיסי הכניסה עבורי ועבור סאני שכמובן התעקש לדחוף גם את עצמו לכל העסק.
"אין מצב שתלך לבד, אף אחד לא בא לבדו למקומות כאלו." הודיע לי בתוקף.
"אני לא אהיה לבד סאני, השוטרים יחכו בחוץ וברגע שהעסק יתחמם ויתחילו עם סמים והימורים הם יתפרצו פנימה."
"ישימו עליך משדר?" התלהב סאני כמו ילד קטן.
"כמובן שלא, איפה אתה חי? במאה הקודמת? מי צריך משדר כשיש סלולרי?"
"זה עדיין נשמע לי מאוד מסוכן. אתה צריך עוד מישהו לצידך ואני חושב שאני האדם הכי מתאים." פסק סאני בביטחון עצמי כה רב עד שגם עוזי (שמונה לאיש הקשר בין הסוכנים הסמויים - להלן אני וסאני - לבין המשטרה - חבורת בטלנים שמנים ותאבי פרסומת שמעדיפים לתת לאזרחים לעשות את העבודה שלהם ומי כמוני יודע את זה) השתכנע שסאני חיוני למשימה.
התכנית שלי הייתה פשוטה מאוד - ללכת למסיבה הזו, להזעיק את השוטרים שיארבו בחוץ ברגע שהעניינים יעשו לא חוקיים בעליל, ובמהומה שתתרחש לחטוף את אנג'י ולהסתלק משם בלי שאיש ירגיש בכך מלבד השוטרים שהסכימו להניח לי לקחת את אנג'י תמורת הסכמתי לעזור להם לתפוס את היווני על חם.
סיפרתי על כך לסשה ברגע של חולשה - במיטה כמובן, מה חשבתם? - והוא נבהל כאילו הודעתי לו שהחלטתי זה עתה לצאת למסע רגלי בג'ונגלים שורצי חיות טרף.
משום מה העובדה שסאני יתלווה אלי לא הרגיעה אותו כלל אלא עצבנה אותו עוד יותר. הוא ממש השתולל מכעס, מזמן לא ראיתי אותו נרגז כל כך.
"תפסיק להתעצבן, לא יקרה כלום, סמוך עלי. אני לא ילד קטן." ניסיתי להרגיע אותו.
"זה בדיוק מה שאורי אמר בפעם האחרונה שראיתי אותו, שלא יקרה כלום ושאני אסמוך עליו!" צרח סשה ולחייו הורדרדות בדרך כלל האדימו.
זו הייתה מכה נבזית מתחת לחגורה ושנינו ידענו את זה. הוא התחרט על דבריו ברגע ששמו של אורי התנפץ בחלל החדר, ראיתי את זה עליו. הלוואי ויכולתי לחבק אותו ולהגיד שזה בסדר, אני מבין, שלא ייקח ללב וזה בכלל לא אותו דבר, אבל לא יכולתי.
התלבשתי בשתיקה והלכתי הביתה. אני גר ברחוב הסמוך לביתו של סשה ואם הייתי הולך ישר הייתי מגיע תוך כמה דקות, אבל בחרתי לעשות סיבוב גדול דרך שפת הים וחזרתי הביתה רק אחרי שעה כדי לגלות את סשה יושב במטבח שלי, שותה וודקה ובוכה.
"גם אני אהבתי אותו מאוד." הוא אמר וניגב את דמעותיו בשרוול.
"אני יודע סשה."
"אני לא מוכן לאבד גם אותך."
"אתה לא תאבד אותי, טיפש."
"בבקשה תן לי לבוא אתך ולהשגיח עליך, אני אשלם על הכרטיס מהכיס שלי."
"זה אלף ₪."
"לא אכפת לי."
"זה באמת לא נחוץ, אני אהיה בסדר, ואם זה באמת מסוכן כמו שאתה חושב אז עדיף שלא תבוא."
"בבקשה אדריאן, אני מתחנן, אני לא פוחד לסכן את עצמי, אבל אם גם לך יקרה משהו אני אשאר לגמרי לבד, מזה אני פוחד יותר."
"לא תישאר לבד, יש לך את עדה והבנות."
"זה לא אותו דבר."
הוא קם, מתנודד קצת - למרות שהוא רוסי הוא שתיין ממש גרוע - ומעד לזרועותיי, מתייפח. חיבקתי אותו, מתאפק לא לבכות גם כן, וכמובן שויתרתי לו.
זו הסיבה שלא עוררתי מהומה שלמה כשסאני הגיע לפגישת התיאום הסופית לקראת המשימה מלווה בארי.
עוזי שקיבל בשלווה יחסית את הצטרפותו של סשה כמעט התפלץ.
"מה הג'ינג'י הזה עושה פה?!" צעק בזעם ואגלי זיעה צצו על מצחו.
"הוא החבר שלי והוא ..." סאני גמגם קצת, "זאת אומרת ... הוא ישלם לבד על הכרטיס שלו ו... הוא מתעקש לבוא לשמור עלי." סיכם נבוך.
"אתם כאלה הומואים." סינן עוזי בזעף, לוטש מבט נוקב בארי שחייך אליו בחביבות, לחץ בחמימות את ידי ואת ידו של סשה, ואמר בנועם שאין מצב שהחבר שלו ילך למסיבת חשק לבד.
"הוא לא יהיה לבד, הוא יהיה עם אדי. אתה לא יכול, סתם ככה, להידחף למשימה משטרתית כל כך רגישה."
"בטח שאני יכול, למה לא? מה אתה לחוץ כל כך?" סירב ארי להתרגש.
"תשמע ילד!" צעק עוזי, "אני אומר לך ש..."
"די פקד זהבי תפסיק להתעצבן." ביקש סאני בעדינות והניח יד מרגיעה על שכמו של עוזי, "התווכחתי איתו לילה שלם וזה לא עזר. הוא ג'ינג'י עקשן שחבל על הזמן, עדיף שנתרכז במשימה ולא נבזבז זמן על מריבות, בסדר?"
עוזי הביט בי חסר אונים – אחרי הכל אני אחיו הגדול - עשיתי כן עם הראש והוא נאנח ונכנע. אחרי שכל המהומה של אותו ערב נרגעה הוא הודה ששום נזק לא נגרם ואולי טוב עשינו כשהסכמנו לצרף את ארי וסשה לצוות הסוכנים הסמויים שלנו.

בבוקר שלמחרת עשו אמצעי התקשורת סיפור שלם מהמבצע. דיברו על זה בכל מהדורות החדשות וביומן החדשות הראשי בטלוויזיה ראיינו את ארי וסאני (גם אני וסשה התבקשנו לבוא אך סירבנו בתוקף) כשקוביות צבעוניות מטשטשות את פניהם וקולם מעוות למין אנפוף משונה שלא הסתיר את המבטא הרוסי הקל שלהם.
העיתונאים דיווחו על לכידת כנופית פשע מאורגן מסוכנת שסיפקה סמים ונערי ליווי לאזרחים לא תמימים וניהלה קזינו לא חוקי, אבל כל מה שאני ראיתי במסיבה ההיא היה חבורה של גברים מזדקנים בגיל העמידה שלטשו מבטים חומדים בנערים צעירים וערומים למחצה שהסתובבו בקהל המיוזע והציעו משקאות, סמים ואת גופם הצעיר.
הקזינו הלא חוקי הסתכם ברולטה אחת, חורקת מעט, שניצבה מול עמדת הבר ולא הצליחה להסיט את תשומת הלב של רוב המוזמנים מהדמות הדקה והגמישה של אנחליטו נגרו שעמד על במה לא גבוהה בשמלה שחורה קטנה וצמודה, תלתליו השחורים מוערמים על קודקודו, ושר למיקרופון בעודו מקלף באיטיות חושנית כפפה שחורה וארוכה עד גיחוך מזרועו הימנית.
בכיס הג'ינס שלי היה טמון טלפון סלולרי שטוח שנותר פתוח כל הזמן ודרכו האזינו השוטרים שארבו בחוץ לנעשה בפנים.
אחר כך עוזי סיפר לי שהם נהנו מאוד לשמוע את הביצוע של אנג'י לשיר המפורסם של ריטה הייוורת המנוחה והצטערו מאוד שלא השלים את החיקוי המוצלח מאוד שלו לשירה של מרלין מונרו המהללת את היהלומים כחבריה הטובים ביותר של האישה.
חבל שהם לא יכלו גם לראות אותו שר בעודו משתחל מתוך השמלה ההדוקה על גופו. לקראת אמצע השיר אנג'י היה ערום כמעט לגמרי מלבד חוטיני אדום זעיר וגרבוני רשת שחורים שהסתיימו בביריות תחרה אדומות, ובעוד הוא מגלגל לאיטו את הניילון הדקיק מעל ירכו השחומה (עכשיו כבר הייתי בטוח שהוא שמאלי) התפרצה פנימה חבורה שלמה של שוטרים חמושים, חלקם במדים וחלקם על אזרחי, והפחידו עד מוות את החוגגים שלא העלו על דעתם להתנגד וכל חפצם היה להימלט מהר ככל האפשר מהמקום.
הם לא הצליחו, הווילה הייתה מוקפת בשורה של שוטרים שתוגברו על ידי מתנדבים של המשמר האזרחי. ברגע שהשוטרים התפרצו פנימה זינק סאני קדימה, אחז במותניו של אנג'י, הוריד אותו מהבמה ועטף אותו במפה שמשך משולחן סמוך.
הנער ניסה להתנגד וקילל אותו בתערובת משונה של רומנית, רוסית וערבית, בעודו משתולל ומתפרע. סאני שמר על קור רוח, הטיל אותו על כתפו ופשוט הסתלק משם בעוד אנחנו חופזים בעקבותיו.
השוטרים שתודרכו להניח לנו ללכת הסבו את עיניהם כשחלפנו על פניהם במהירות ותוך כמה דקות היינו במיניבוס הקטן ששכרתי במיוחד לקראת המשימה, דוהרים הביתה.

בעוד ארי וסאני מצטלמים בטלוויזיה כסוכנים סמויים, גיבורים שסיכנו את חייהם כדי להכניס לכלא פושעים מסוכנים, ישב אנג'י על הספה, לבוש בחלוק המגבת הישן שלי, מביט בהם בעיני קטיפה שחורות ומלוכסנות ודיבר בטלפון עם מישה הנרגש שהביט באותה תכנית עצמה בטלוויזיה שבבית תיאו.
אני ישבתי בפינה מול המחשב שלי, מעמיד פנים שאני עסוק מאוד ולא מצותת לשיחת הנערים.
"לא." שמעתי אותו אומר, "אני לא חושב שאני אחזור לדירה הישנה שלי בקרוב. בינתיים אני מוזמן להישאר פה עד שאני אחליט מה לעשות ... כן, הוא איש מאוד נחמד ולפחות פה יורם לא יכול להציק לי... תגיד, סאני נורא כועס עלי? כן, הוא באמת לקח אותי בידיים, כן, באמת, על הכתף, אבל הוא עטף אותי קודם במפה. מה אתה צוחק? הייתי כמעט ערום."
הם קשקשו עוד קצת ואז נפרדו זה מזה לשלום.
שמעתי את אנג'י מפהק, מתמתח וקם מהספה. "אני מת מעייפות." אמר, "אתה לא עייף אדי?"
"עוד לא. אני אלך לישון יותר מאוחר."
"אתה בטוח שזה בסדר שאני אישן אתך אדי?"
"כן, אין בעיות." שיקרתי, "אתה רזה וזו מיטה גדולה. אני בקושי מרגיש שאתה שם."
"טוב, אז אני הולך." אמר אדי ודשדש יחף לחדר השינה. שמעתי את רחש בד החלוק שהוטל על הכסא ואת אנחתם של קפיצי המזרון כשהוא הטיל עליהם את גופו הדק, כמה שניות אחר כך כבה האור.
המשכתי לשבת, בוהה בשומר המסך הנדוש שלי - תמונה קיטשית של שקיעה בים – ממתין עד שקול נשימתו יתייצב ויואט, ואז התגנבתי למיטה שלי בתקווה שהלילה הוא לא ייצמד אלי ולא יתרפק עלי בגופו הדק והלוהט אחרי שיתעורר שוב בגלל סיוט נורא, כי עם כל החיבה והרחמים שחשתי אל הילד היפה והמלאכי הזה פקפקתי ביכולתי להחזיק מעמד עוד לילה אחד כשאני מעמיד פנים שאני איש נחמד שלא מתרגש מנוכחותו ולא עומד לו בטירוף כל פעם שהמלאך השחור והיפה הזה נוגע בו.
ככה זה אצלו
הוא ישן על צידו, השמיכה הדקה מסובכת בין רגליו השחומות, תלתליו השחורים מפוזרים סביב ראשו, שפתיו פשוקות קלות, נשימתו רגועה, יפה כל כך, מגרה כל כך.
ילד, הוא רק ילד, חזרתי ואמרתי לעצמי, ואתה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים אדריאן, אתה קשיש סוטה ומגעיל, תפסיק כבר!
כדי להירגע הלכתי לשירותים, הדלקתי את האורות מעל המראה ובעודי מצחצח שיניים בחנתי את פני באור החזק, מונה אחד לאחד את הנזקים שהותירו בפרצופי המתרפט השנים החולפות שחברו לכוח המשיכה - הקמטים סביב העיניים, קו הלסת שהחל להידלדל לאחרונה, שמץ הסנטר הכפול שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו - איפה הגבר הנאה שהייתי פעם? נעלם, השאיר אחריו רק את עיני שצבען נותר כבנעורי - כחול ירקרק בהיר.
"איזה עיניים יפות יש לך עדי." היה אורי מחמיא לי, בדרך כלל אחרי ששוב היה עושה מעשה שטות מטופש שהכאיב לי או הפחיד אותי. ידעתי היטב למה הוא טורח להחניף לי ובכל זאת הנחתי לעצמי להתפתות שוב ושוב, לוותר ולסלוח על הסמים, השתייה, ההוללות, המרדף הבלתי פוסק אחרי הרפתקאות חדשות שהביאו עליו את קיצו.
התחלתי להזדקן בחודשים האיומים שעברו עלי אחרי מותו, חודשים שלא הייתי מצליח לעבור בלי סשה השתקן שלא עזב אותי לבד אפילו רגע אחד, תומך, מלטף, מחבק ובעיקר שותק שתיקה חמימה, מנחמת, מלאת הבנה אילמת.
הוא תמיד היה לצידי כשהייתי צריך אותו, נאמן בלי סייג, מאושר באושרי, עצוב יחד איתי, ואיך אני גומל לו?
אם לפחות היה מתרגז, צועק, אבל הוא המשיך לשתוק, מביט בי מסתכל על אנג'י ומבין הכול בלי יותר מידי מילים.
מבין ושותק.
מחר אני אגיד לו שילך מפה, שיחזור לדירת הגג שלו ויסדר לבד את החיים שלו, שילך לטיפול נפשי אם הוא סובל מסיוטים, או יותר טוב שיתחבק עם הקליינט שלי שעדיין לא יודע שהמלאך שלו כבר לא אבוד, שהוא נמצא במיטה שלי.
הבטתי בראי עוד פעם אחת מיותרת, הוצאתי לעצמי לשון בהתרסה והחלטתי להפסיק לענות את עצמי – ידוע לכל שחרטות מהסוג הלילי רק מבלבלות את הנפש, מעיקות על המצפון ועושות קמטים סביב העיניים – הגיע הזמן ללכת לישון.
כיביתי את האור ונשכבתי לצידו של אנג'י מקפיד לא לגעת בו.
כנראה שנרדמתי לכמה שעות כי פתאום הקצתי משנתי מבולבל, לא מבין מי זה בוכה שם לצידי ומנסה להצמיד אותי אליו.
"אנג'י, מה קרה חמוד? היה לך חלום רע? להביא לך לשתות?"
"לא, אל תלך אדי, תחבק אותי."
"אני מחבק אותך, הנה, אני מחבק."
"לא ככה, חזק."
"אנג'י לא ... מספיק." אני לוחש, חסר אונים, מנסה לחבק ולנחם בלי להניח לו לחוש בעדות המרשיעה המזדקרת מגופי. זה לא הולך, הוא צעיר, אבל בהחלט לא תמים והוא צמוד אלי, ראשו על חזי, תלתליו מלטפים את סנטרי וידו מלטפת את ...
"אנג'י לא."
"למה לא?"
"כי ... כי.... ככה, כי לא."
"ככה זה לא תשובה."
"תחשוב לבד למה לא."
"בגלל השמן?"
"אל תתחצף ילד, סשה יכול להיות אבא שלך, וחוץ מזה הוא לא כזה שמן, ואם מדברים על שמנים גם אני די שמן, ואתה דווקא רזה מידי."
"בגלל זה אתה לא רוצה אותי? כי אני רזה מידי ואתה אוהב רוסים שמנים?"
אני לא יכול להתאפק מלצחוק. "כן, בדיוק. בגלל זה. אתה פשוט לא הטעם שלי."
"אז למה עומד לך?"
"לא עומד לי. לזקנים בגילי לא עומד."
הוא מגחך. "לא מספיק שאתה שמן וזקן אתה גם שקרן?"
אני שוב צוחק למרות שהמצב לא מצחיק כלל. בגלל חולשתי אל הילדון היפה הזה בגדתי באמון הלקוח ששילם לי ולא סיפרתי לו שהמשימה הושלמה והילד האבוד נמצא, ואם לא די בכך אני שוכב איתו פה במיטה אחת... אף אחד מאיתנו לא לבוש מידי ...
מה אתה עושה? אני שואל את עצמי בעוד ידי מחליקות על העור החלק והשחום כמו היה להן רצון משלהן. מספיק עם זה אדריאן! הילד הזה עבר טראומה קשה, הוא מבולבל, לא יודע מה קורה איתו ,מחפש חום ונחמה אצל זרים ואתה, בגילך, צריך להבין את זה ולהפסיק מיד, ובכל זאת איני מפסיק אלא ממשיך לגפף אותו, להתחכך בו, לנשום את ריחו הטוב ו....
די!
"אני לא רוצה לגרש אותך אנג'י, אבל אולי כדאי שתחזור מחר לחדר שלך אצל רודה מניה?"
"אבל אז יורם ידע שחזרתי, לא רוצה. למה אתה רוצה להיפטר ממני?"
"כי מחר בבוקר אני ארצה להתגלח ואיך אני אצליח לעשות את זה אם אני אתבייש להסתכל על עצמי בראי?"
"אני אגלח אותך."
"לכל דבר יש לך תשובה ילד."
"לא לכל דבר, אני לא מבין למה אתה לא רוצה אותי?"
"אני כן רוצה, אבל זה אסור."
"למה?"
"כי אני בן ארבעים וחמש ואתה בן עשרים בקושי וכי... אולי תספר לי סוף סוף על מה חלמת שהפחיד אותך ככה?"
"על יאני."
"הוא פגע בך? מה קרה לך אחרי שעזבת את בית תיאו?"
אנג'י קם מהמיטה והולך להשתין. אני שומע אותו שוטף את פניו, מצחצח את שיניו, מסתרק, ושוב קול מים זורמים בכיור. מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן?
ופתאום אני מבין - הוא בוכה. ללכת אליו או להתעלם? כמה חבל שסשה לא פה, הוא היה יודע איך לטפל בילד הזה, הוא בטח לא היה מתרגש מנוכחותו, רק אני, טיפוס מגעיל ולא מוסרי מתחרמן מילד שיכול להיות הבן שלי.
סוף סוף אנג'י יוצא מהמקלחת ומתיישב על המיטה הפוך כך שפניו מופנות אלי, אבל רגליו מונחות על הכרית לצד ראשי. הוא מנענע את בהונותיו מול פני ודורש עיסוי של כפות רגליו.
אני אוחז אותן בכפות ידי, מתענג על המגע בהן. יש לו כפות רגלים קטנות, צרות וחלקלקות, ועלי לכבוש בכוח את התשוקה המטורפת שעולה בי להכניס את אצבעות הרגלים הקטנות והעדינות הללו לפי ולטעום אותן בלשוני.
"יש לי רגלים קטנות כמו לבחורה, מס' 39 בסך הכול." מתפאר אנג'י בתמימות ילדותית, "אבל הזין שלי לא קטן." הוא מוסיף.
"אנג'י די." אני מרפה בבהלה מכפות רגליו.
הוא נאנח, "אל תפסיק." הוא מפציר בי, דוחק את כף רגלו לתוך ידי, "אני לא אדבר יותר, אני מבטיח."
"אתה יכול לדבר, אבל רק ... לא חשוב."
הוא צוחק. "אתה כזה ביישן, איך בן אדם בגילך נשאר כזה ביישן?"
"אני לא ביישן, אני... פשוט לא נוח לי לדבר אתך על סקס."
"למה לא? אני יודע הכול על מין, תשאל כל מה שאתה רוצה."
"אני בטוח שאתה יודע הכול, בטח יותר ממני, אבל מה בקשר לאהבה, מה אתה יודע על אהבה?"
פניו מזדעפים. "מה יש לדעת? אהבה זה משהו שמרגישים, משהו כואב."
"לא תמיד." אני מוחה, למרות שאם לשפוט לפי העבר שלי הילד צודק, אהבה זה כואב. "אהבה לא צריכה להיות תמיד כואבת, מה אתה הכי אוהב לעשות אנג'י? ואני לא מתכוון במיטה." אני מוסיף בבהילות.
"אני אוהב לשיר, וגם לרקוד, אבל בעיקר לשיר."
"אתה שר מאוד יפה, אבל למה בתחפושת של אישה?"
"כי ככה אני אוהב. הכי אני אוהב את אדית פיאף ואת ברברה, אתה מכיר את הזמרת הזו?"
"בטח. היא תמיד לבשה בגדים שחורים."
"נכון." מאיר חיוך שמח את פניו, "רציתי לקחת שיעורים בפיתוח קול ובצרפתית, אבל יורם לא הסכים וחשבתי... בגלל זה ברחתי, ניסיתי להרוויח כסף לבד, אבל ..." הוא נאנח, "הייתי טיפש שלא הקשבתי למה שסאני אמר. הוא צדק, יאני לא היה משלם לי, הוא רמאי ונצלן, אני מקווה שהוא ירקב בכלא."
"אני אתפלא אם הוא ישב אפילו שבוע במעצר. העורך דין שלו בטח ישיג לו איזה עסקת טיעון או משהו."
"כן, אני יודע, רק עניים כמוני יושבים בכלא, ועכשיו אני חייב ליורם ששילם לך כדי שתציל אותי."
"אתה לא חייב לו כלום אנג'י, ואם אתה אוהב לשיר בתחפושת של אישה זו זכותך. אל תחזור אליו אם אתה לא רוצה."
הוא נאנח שוב. "אתה באמת טמבל אדי, אתה לא מבין באיזה עולם אתה חי."
"אולי, אבל אני לא חרש ולא עיוור. אתה בחור יפה ואתה שר יפה ונראה מצוין. למה שלא תנסה להפוך לזמר? ראיתי הרבה זמרים פחות טובים ממך מופיעים ומצליחים."
"אני לא יכול לשיר כשאני נראה כמו בן, אני חייב להתחפש לאישה."
"למה?"
"לא יודע אדי, ככה זה אצלי." הוא מתהפך ונשכב עלי, ראשו על חזי, בטנו על בטני והזין שלי תקוע באמצע כמו מקל חסר מוח. "מפריע לך שאני שר בשמלה אדי? אתה חושב שאני מרמה אנשים כשאני מתחפש לבחורה? שזו סטייה? שאני צריך ללכת לטיפול נפשי כי אני יכול לשיר רק בתור אישה?"
"לא יודע." אני לוחש, חסר אונים. למרות שהוא קל ממני בעשרים ק"ג אני לא מסוגל לזוז, אני בקושי נושם.
"אתה רוצה אותי." הוא פוסק בסיפוק, אוחז את פני בכפות ידיו הרכות ומנשק את פי שוב ושוב.
כל המעצורים וההסתייגויות שלי נעלמים בבת אחת. אני מפשיט מעליו את מכנסי ההתעמלות הקצרים שהוא לובש, מעיף מעלי את התחתונים, מכסה את גופו בנשיקות לוהטות, הופך אותו על בטנו ו... אין לי קונדומים!
מאז שאורי נכנס לחיי לא קניתי קונדומים. הוא לא סבל אותם - זה כמו ללקק דבש מבעד לצנצנת - היה נוהג להגיד, ואחרי מותו בטח שלא הייתה לי סיבה לקנות קונדומים, וכשהייתי עם סשה הוא היה אחראי על הקטע הזה וככה קרה שנתקעתי בלי קונדומים.
"עשיתי בדיקה כשהייתי בבית תיאו וקיבלתי תשובה שאני שלילי." אמר אנג'י, התהפך על גבו וכרך סביבי את רגליו, מושך אותי אליו. "מתי אתה נבדקת?"
"אהה... אני ... אהה... מזמן, ממש מזמן."
"כמה מזמן?"
"לפני אהה... שבע.... לא, שמונה שנים. בדיוק אז הכרתי בחור אחד ו... לא חשוב. הוא מת."
"מאיידס?"
"לא, בתאונת דרכים. הוא נהג מסטול, נתקע בעמוד חשמל ונהרג."
אנג'י מתנשם בהפתעה ומניח את כפות ידיו על לחיי, מאלץ אותי להביט בעיניו השחורות. הריסים שלו פשוט מדהימים. "מתי זה קרה?" הוא שואל בעדינות.
אני מטלטל את ראשי בסרבנות, מנסה להיחלץ. לא נוח לי לדבר איתו על אורי ומביך אותי לחוש שהוא מרחם עלי.
"מזמן, לפני איזה חמש שנים."
"ועם מי היית מאז חוץ מהשמן."
"עם אף אחד."
"באמת?" מופתע אנג'י, "וואלה, אתה באמת ביישן." הוא מסלסל תלתל שחור על אצבעו, שקוע במחשבות, "אז אתה בטח שלילי." הוא מסיק.
"אני לא יודע אנג'י."
"אתה לא יודע? איך אתה לא יודע? עם סשה אתה משתמש בקונדום?"
"כן, בטח. רק זה חסר, שאני אדביק אותו."
"או שהוא אותך."
"הוא שלילי, זה בטוח. הוא נבדק כל כמה חודשים, זה סוג של אובססיה אצלו."
"ולמה אתה לא? כי אתה מזדיין רק איתו? למה אתה עושה פרצוף כזה, כי אמרתי מזדיין? בטח שמעת כבר את המילה הזו בחיים שלך."
"כן, אבל אני וסשה... אנחנו לא... אני לא אוהב את המילה הזו, בעיקר לא כשאתה אומר אותה אנג'י."
"אם אתה בטוח שהבחור הזה שמת לא הדביק אותך וסשה שלילי אז בטח גם אתה שלילי." מתעלם אנג'י מהערתי וממשיך לחשב חישובים בעודו מגלגל את שערו על אצבעותיו כמין תלמיד ישיבה חרוץ.
"לבחור שמת קראו אורי ואני לא אתפלא אם הוא כן הדביק אותי. בגלל זה סשה כל כך נזהר ונבדק כל הזמן למרות שאנחנו משתמשים בקונדומים."
"אהה, ככה. זאת אומרת שהוא זיין כמו שהוא נהג, או שבגלל שהוא מת אסור לי להגיד שהוא זיין?"
"עליו מותר, וכן, הוא זיין כמו שהוא נהג, מסטול ובלי להיזהר."
"ובכל זאת אהבת אותו."
"כן, מאוד."
אנג'י נאנח, מתהפך בגבו אלי ומתקפל כעובר סביב עצמו. אני מחבק אותו, מתאים את גופי לגופו. לא עומד לי יותר וגם לו לא, ובכל זאת נעים לי לשכב ככה, צמוד אליו, ונדמה שגם הוא נהנה ממגעי.
"נעים לך חמוד?"
"כן, אני אוהב כפיות."
"גם אני."
"למה אתה לא הולך להיבדק אדי?"
"כי לא כל כך אכפת לי אם אני בריא או חולה."
הנער שותק, מהורהר, ואז לוקח את כף ידי, מהדק אותה אל לחיו החלקה, מתחכך בה כחתול, מכניס את אגודלי לפיו, מעביר עליו את לשונו, ופתאום נושך אותו בחזקה. שיניו חודרות את העור וכשאני מצליח להוציא את אצבעי מפיו היא מדממת.
מרוב תדהמה אני שותק ופשוט מביט חליפות באצבע הפצועה ובאנג'י, ממתין להסבר.
"עכשיו," הוא אומר בשביעות רצון, "אתה חייב להיבדק כדי לדעת אם הדבקת אותי או לא."
"למה שאתה לא תיבדק?" אני אומר בזעף ודוחף את האגודל הפצוע לפי.
"כי גם אם נדבקתי ידעו את זה רק בעוד חודשיים ואצלך אפשר לדעת מיד. היום מקבלים תשובה תוך כמה שעות."
"חודשיים? חשבתי ששלושה."
"פעם זה היה שלושה. כיום זה רק חודשיים."
הוא חוזר לשכב על צידו. "כפיות." הוא דורש בפינוק, "ותכסה אותי."
"הייתי צריך להעיף לך סטירה." אני אומר ומכסה אותו, ואחר כך נשכב לצידו ומחבק את גופו.
הוא מגחך. "אתה? אל תצחיק אותי אדי, אתה לא הטיפוס." מושך שוב את כף ידי אליו, תוקע את אגודלי הפצוע בפיו ונרדם.

6. זה לא מה שאתה חושב
בבוקר השארתי אותו ישן, ילדים בגילו ישנים הרבה יותר שעות מקשישים כמונו, והלכתי למשרד מוקדם.
אצל סשה לא היה עדיין איש ויכולתי לשבת בשקט ובפרטיות מול האינטרנט ולבדוק מה התחדש בנושא האיידס בשנים האחרונות.
מתברר שזו עדיין מחלה שאף אחד לא אוהב לחשוב עליה, או לדבר עליה, אבל כבר לא פוחדים ממנה כמו פעם. כמו בתקופה שלפני האיידס שוב יש יותר מידי צעירים פזיזים, בעיקר הומואים, אבל לא רק, שמסתכנים במין לא מוגן. כמה אירוני שדווקא הקוקטייל מציל חיים שהפך את האיידס מגזר דין מוות למחלה כרונית שאפשר לחיות איתה גורם כעת לעליית מספר הנשאים.
עברתי על רשימת כל המקומות שבהם אפשר להיבדק חינם, ותמורת סכום לא גדול אפילו לקבל תשובה תוך כמה שעות, פעם הניחו לך לחכות בחרדה איומה כמה שבועות, וגיליתי שאנג'י צדק – הדברים השתנו ולטובה.
תקופת החלון של שלושת החודשים קוצרה לחודשיים, בקרוב יגיע לארץ כדור אחד שכולל את כל המרכיבים של הקוקטייל שפעם הכיל חופן שלם של כדורים, יש אתר שלם שנועד לנשאים שמחפשים זוגיות ו...
"זהו, כל כך מהר נמאס לו מקונדומים? אני מקווה שלא רק אתה הולך להיבדק אלא גם הוא." דקר אותי קולו של סשה שהתגנב מאחורי גבי, הציץ ונפגע, מאוד נפגע.
"סשה זה בכלל לא מה שאתה חושב." אמרתי וניסיתי לגעת בו.
הוא נרתע ממני וסטר קלות על כפי, מכאיב לאגודלי הנשוך.
נרתעתי מהכאב הלא צפוי והוא חש בזה מיד, אחז בפרק ידי ומשך אותה אליו, בוחן את סימני הנשיכה האדמדמים שהותירו שיניו הלבנות של אנג'י בבסיס אגודלי.
"מה זה, נשיכה? התחלת לגדל כלב?"
"לא זה ... זה..." משכתי את כף ידי אלי, "לא חשוב."
"אם לא אז לא." הפנה אלי סשה את עורפו והחל לצאת מהמשרד.
"ספוטניק, תפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה." רדפתי אחריו, משכתי אותו לחדר הפנימי במשרדי ואילצתי אותו לשבת מולי על הספה. הוא לא ממש התנגד, אבל המשיך לשתוק שתיקה סרבנית ונעלבת.
"אתה חושב שלאורי היה איידס סשה?"
"מאין לי לדעת."
"אל תשקר, לא היית מקפיד בכזאת היסטריה על קונדום ובדיקות אם לא היית חושש שאולי ..."
"אני לא מקפיד בהיסטריה אדי. אני מתנהג כמו שצריך להתנהג אדם הגיוני שעושה סקס במאה המטורפת הזו שאנחנו חיים בה."
"ואני לא?"
"אתה הגיוני? אל תצחיק אותי."
פעם שנייה תוך פחות מיממה ששני גברים אומרים לי לא להצחיק אותם. מעניין למה?
"לפי מה שקראתי בהחלט יכול להיות שאני נשא. אורי ואני... אנחנו לא היינו חזקים כל כך בסקס מוגן והגיוני."
"סקס מוגן, יש בכלל דבר כזה?" נאנח סשה, "אם זה לא איזה ווירוס שהורס לך את הבריאות אז זה גבר ששובר לך את הלב. כך או כך סקס זה דבר שדופק לך את החיים."
"זה בגלל שאצלך סקס תמיד הולך עם אהבה."
"לא תמיד, רק מאז שפגשתי אותך"
"סוף סוף, אחרי שלושים שנה אני מקבל ממך הצהרת אהבה. מה אתה מתכנן ליום השנה השישים שלנו? זר פרחים, או אולי הגיע הזמן שאני אקבל ממך טבעת יהלום?"
"אוף! שתוק כבר, דביל אחד. מי בכלל אוהב אותך?"
"אני בטח שלא אוהב אותי."
"אני יודע אדי, אם היית אוהב את עצמך חצי ממה שאני אוהב אותך לא היית נתקע עם האורי הזה."
"חשבתי שגם אתה אהבת אותו."
"היה לי קראש אדיר עליו, למי לא? אבל האמת היא שרוב הזמן רציתי לחנוק אותו בגלל מה שהוא עשה לך."
"הוא לא עשה לי כלום. הוא פשוט היה הוא. השאר הוא מעשה ידי לא להתפאר. תגיד, בגלל זה הלכת והתחתנת עם עדה?"
"למעשה זאת היא שהתחתנה איתי, אבל כן, לא הייתי נגרר לזה לולא אתה ואורי ... אחרי שנסעתם לטיול הזה מחוף לחוף שהיה אמור להימשך חודש ונמשך חצי שנה כבר לא היה לי אכפת ועדה ... תגיד עליה מה שתגיד, אבל היא קודם כל חברה טובה."
"נכון, והיא גם אימא של הבנות שלך."
הוא מחייך כשהוא חושב על בנותיו. "כן, מי אמר שאורי לא הביא קצת תועלת בעולם? הנה, בלעדיו הן לא היו נולדות."
"אני שמח שהן נולדו, אתה אבא טוב סשה וחבר טוב. אם לא היה לי אותך הייתי מצטרף לאורי וצד גברים בשדות הציד הנצחיים של ההומואים."
"לא נכון, הוא היה משוגע אמיתי, אתה רק עושה קולות של משוגע, אבל אתה אף פעם לא מרשה לעצמך לעבור את הגבול."
"כן, אתה צודק. הגעתי קרוב מאוד, אבל אף פעם לא עברתי לצד השני ולכן ספוטניק אני נעלב ומוחה בתוקף בגלל הרמז שרמזת שאני והילד ... אתה יודע."
"או. קי. אני מתנצל, אבל למה הוא נשך אותך?"
"כדי לאלץ אותי ללכת להיבדק."
"זה רעיון. למה אני לא חשבתי על זה?"
"כי אתה לא מלאך, רק רואה חשבון."
"אני אוהב להיות רואה חשבון. מה רע ברואי חשבון? העולם זקוק גם לרואי חשבון, לא רק למלאכים. אפילו אתה צריך רואה חשבון."
"אני מסכים בהחלט סשה, ואני מודה לך שאתה רואה החשבון שלי, ועכשיו," קמתי ממקומי, "כבר כמעט שמונה. אם אני אזדרז אני אהיה הראשון בתור."
"באיזה תור? לאן אתה הולך?"
"לעשות בדיקת איידס. יש מצב שאתה בא איתי להחזיק לי את היד?"
"רק תנסה לעצור אותי!" קפץ סשה מהספה, מוכן ומזומן, ואפילו התנדב להסיע אותי במכוניתו.
הודיתי לו והוספתי, קצת בעוקצנות, שאני חושד שהוא בא איתי לא רק כדי לספק לי תמיכה ועידוד אלא גם כדי להיות בטוח שאני באמת מבצע את הבדיקה.
"עלית עלי." צחק סשה, "קדימה, בוא נלך." אחז בתקיפות בזרועי ולא הרפה מאחיזתו עד שהכניס אותי לבטח למכוניתו.
הגענו בדיוק כשפתחו את דלתות המרפאה ומיד אחרי שמלאתי שאלון חטטני וחצוף להפליא ושוחחתי קצרות עם רופאה שהרימה גבה משתוממת כששמעה שכבר חמש שנים אני עם אותו בן זוג וכן, אני לגמרי בטוח שלא היו לי שום זיונים מהצד, נלקחה ממני מנה קטנה של דם ונאמר לי שאקבל תשובה בעוד שלושה ימים.
"נו, איך היה, כאב לך מאוד?"
"לא. סתם דקירה. חבל שלא הלכתי קודם."
"נכון, אבל לא נורא, מוטב מאוחר מאשר בכלל לא." אמר סשה והדהים אותי כשנישק פתאום על לחיי למרות שעמדנו בחוץ, אמנם במגרש חנייה ריק למחצה, חבויים בין המכוניות, אבל בכל זאת בחוץ.

אחרי הבדיקה חזרתי הביתה, בטוח שכמו אתמול אמצא את הנער מנמנם מול הטלוויזיה, או גולש באינטרנט. החלטתי שזהו, זמן ההתאוששות שהנחתי לו לקחת אחרי ההרפתקה שלו עם היווני תם. גמרתי אומר לדבר איתו ברצינות ולהסביר לו שעליו להתמודד עם המציאות - אני חייב להודיע לקליינט שלי שמשלם לי במיטב כספו שמצאתי את האבדה ואחר כך הוא יצטרך להחליט מה יקרה עם חייו בהמשך, בכל מקרה, למיטה שלי הוא לא חוזר יותר.
אני רק בן אדם, לא מלאך.
ברגע שנכנסתי ידעתי שהוא הסתלק – הבית הדהד מריקנות - בכל זאת עברתי בכל החדרים וקראתי לו אך לשווא, הילד נעלם.
על הכרית שלי מצאתי מכתב קצר בכתב יד עגלגל, ספק נשי ספק ילדותי.
"תודה על הכול אדי וסליחה, אבל אני חייב ללכת.
אנחליטו נגרו."
התרמיל הקטן שלו עם תיק כלי הרחצה ומעט הבגדים שמצאו השוטרים במקלחת של הווילה ממנה חטפנו אותו והביאו אלי בבוקר המחרת נעלם גם כן. חוץ מזה הוא לא לקח כלום, אפילו לא את חולצת הטריקו שנתתי לו, זו עם ההדפס של צ'ה גווארה שהביא לי בזמנו סשה מאיזה כנס בספרד ושמעולם לא לבשתי כי אדום זה לא הצבע שלי, וכי החולצה התהדקה בצורה לא מחמיאה על בטני.

צלצלתי לסשה שלא הופתע במיוחד לשמע החדשות שבפי. "כנראה שככה זה עם מלאכים, הם מופיעים ואחר כך פורחים להם לדרכם." אמר בשלווה.
"כן, כנראה. אני צריך לדבר עם הקליינט שלי. אני לא אתפלא אם הוא יחליט לא לשלם לי בגלל התעלול שעשיתי לו."
"אבל הוא כבר שילם. הכסף בחשבון שלך. ברכותיי, סוף סוף אין לך משיכת יתר. תשתדל שזה יישאר ככה לפחות עד סוף החודש."
"אני אנסה, אבל אני לא מבטיח כלום." אמרתי והרמתי טלפון למר יורם רוזן.
ענתה לי אישה אחת שנשמעה חרישית וכבויה כאילו סיימה זה עתה התייפחות הגונה.
"לא, הוא לא כאן. כן, פעם זה היה הנייד שלו, אבל זה נגמר. יותר הוא כבר לא יהיה פה, השאיר את הטלפון שלו והלך. לא נראה לי שהוא יחזור יותר לכאן." אמרה בקול שקט מאוד וסגרה.
בתחושת אי נוחות הולכת וגוברת התקשרתי לרודה מניה. ענתה לי ישישה אחת בעלת קול רועד שהודתה בחוסר רצון שכן, גברת שוסטר נמצאת בבית, אבל היא למעלה, על הגג, ואי אפשר להפריע לה עכשיו, וסגרה לפני שהספקתי להשאיר הודעה.
חסר מנוחה ומודאג שמתי פעמי לרחוב אנגל פינת רוטשילד, אל ביתה הלבן והיפה של רודה מניה.
את הדלת פתח פיליפיני אחד, שחום וקטן עם פנים אטומות ועברית מצומצמת מאוד.
"הגברת הצעירה למעלה." החווה באצבעו לעבר השמים, "והגברת הזקנה עסוקה." וסגר לי את הדלת בפנים.
עליתי ברגל את כל חמש הקומות עד לגג והחלטתי בדרך שאין אף גבר בעולם ששווה שאעשה למענו את המאמץ הזה - כנראה שאני באמת כבר זקן. מתנשף ומזיע פילסתי לי דרך בין השרכים והמטפסים, הגעתי עד לדלת חדרו של אנג'י ונכנסתי פנימה.
יורם ורודה מניה ישבו זה מול זה במטבחו הקטן של אגנג'י ושתו יין.
שני דפים כתובים פנים ואחור בכתב ידו המעוגל של אנג'י היו מוטלים על השולחן בין שניהם.
"אה, מר זהבי. איזה עיתוי מוצלח." חייך אלי יורם חיוך שתוי מעט והגיש לי כוס יין. " בדיוק עכשיו אנחנו שותים לחיים. תצטרף אלינו?"
"מה השמחה?" שאלתי ובחנתי את הדפים בסקרנות, זה היה זיכרון דברים בנוגע לשכירת דירת החדר של גברת שוסטר. שמו של אנג'י נמחק בקו עבה ושמו של יורם רוזן הופיע במקומו.
"איבדתי דייר אחד ומיד קיבלתי חדש." אמרה רודה מניה וחייכה אלי חיוך מרוצה של חתול שליקק את כל השמנת.
"עזבת את הבית? שאלתי את יורם, נדהם. האמת, לא חשבתי שיש לו את זה. הייתי בטוח שהוא לא ייפרד לעולם מהכסף של אשתו ומהעמדת הפנים שהוא לא באמת מעוניין בגברים.
"כן, אנג'י בא למשרד שלי לדבר איתי ובדיוק כשהתנשקנו לפרידה אשתי נכנסה. אני חושב שהמזכירה שלי הלשינה עלי. היא הייתה בזמנו המזכירה של האבא של אשתי והיא שונאת אותי. אנג'י סיפר לי איך הצלת אותו ואיך אירחת אותו אצלך עד שהוא התאושש. זה היה מאוד אנושי מצדך, אני מודה לך גם בשמו וגם בשמי."
"טוב זה... זה... על לא דבר יורם. לא עשיתי בעצם כלום."
"התנהגת כמו בן אדם ובימינו זה לא מובן מאליו." התערבה מניה בשיחה וחייכה אלי בחמימות, מועכת את כפי הפצועה בידה החזקה והחמה כאילו רומזת לי לא להרחיב יותר מידי בנושא השהות של אנג'י בדירתי. מאחר ואני כחומר ביד היוצר בידי נשים נאות שמחמיאות לי, צייתי, חייכתי אליה חזרה וביקשתי מיורם שימשיך בסיפורו.
"טוב, אין הרבה מה לספר בעצם. אשתי עשתה מהומה שלמה בגלל הנשיקה שלנו והוא הסתלק מהר. שעה אחר כך גם אני אספתי את עצמי והלכתי."
"דווקא לפה?"
"למה לא? אתה יודע כמה קשה להשיג כיום דירה בתל אביב? יש לי זיכרונות טובים מהחדר הזה ונוח לי כאן."
"חשבתי שאתה וגברת מניה לא מסתדרים ושקשה לך עם המדרגות."
"השלמנו, ובעוד כמה ימים אני אתרגל גם למדרגות. טיפוס על מדרגות מחולל פלאים לשרירי הישבן וגם בריא מאוד ללב ולריאות, אני ממליץ לך לטפס כמה קומות כל יום. זה ישפר את הכושר האירובי שלך וייחטב לך את התחת."
"בגילך אולי. בגילי כל מה שיצא לי מטיפוס במדרגות זה התקף לב, תגיד יורם, מה תעשה עם עצמך עכשיו, בלי אשתך, בלי אנג'י, בלי עבודה?"
"אני אחזור לעבודה הקודמת שלי כשיפוצניק ואמשיך לחיות."
"ומה עם המלאך שלך, אתה יודע לאן הוא הסתלק?"
"אין לי מושג. הוא לא רצה לספר לי כלום ובגלל הצעקות שהקימה אשתי לא היה לי זמן לחקור אותו, לא שאני חושב שהייתי מצליח בין כה וכה. הוא החליט לעזוב וזהו."
"אולי את יודעת לאן הוא הלך מניה?"
פניה של הגברת מניה לבשו ארשת תמימות חפה מפשע. "אין לי מושג רבותי, גם לי הוא לא אמר כלום. נתן לי נשיקה, הודה לי על הכול, אמר שהוא הולך לחפש את המזל שלו במקום אחר ושאולי הוא יחזור יום אחד וזה הכול."
היא שיקרה כמובן. אפילו יורם - שיכור, נסער ומבולבל מכל מה שעבר עליו - חש בזה, אבל מה יכולנו לעשות?
רוקנו את מה שנשאר בבקבוק. איחלנו איש לרעהו בהצלחה ונפרדנו זה מזה לשלום כדי להמשיך ולחיות את שארית חיינו כמיטב יכולתנו.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  15:30:16  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
7. חפש את האישה
רותה הביאה איתה אלבום פלסטיק קטן וזול (מין פנקס צבעוני מהסוג שהיית מקבל בזמנו כשקנית חבילת פילמים), מלא בתמונות של יובל.
בחנתי אותן בסקרנות מהולה בחשש, מחפש בלהיטות אחרי נקודות דמיון בינו לבין אורי. אני חייב להודות שהתאכזבתי. למרות הדמיון הבולט שלו לאורי זה לא היה זה.
כן, הוא ניחן באותם פנים גבריים רבועים - רק שאצלו הם עדיין לא התעצבו לגמרי ואפשר היה להבחין בעגלוליות ילדותית מסוימת של הסנטר - וכן, היו לו הגבות המקושתות בחן של אביו, ואותו שער שחור משחור, חלק וקוצני למראה שבטח יהיה חלקלק וקריר כשאגע בו - אם זה יקרה יום אחד – והיה להם אותו מבנה גוף, כתפיים רחבות, אגן צר ורגלים ארוכות, ואפילו אותה גומת חן צצה בצד פיו כשחייך את חיוכו האלכסוני של אביו, אבל בכל זאת, למרות הדמיון הגופני שאין להכחישו חסרה לי ההתרסה המחוצפת של אורי, שמץ הרשעות הזו שהוסיפה קורטוב מרירות חריפה גם לרגעים המתוקים ביותר שידעתי עם אביו המת.
"הוא באמת דומה לאורי." אמרתי לרותה, "אבל הוא גבוה יותר ונראה בן אדם הרבה יותר נחמד מאורי."
עיניה נמלאו דמעות. "לפני שהוא הלך רבנו מאוד ואני אמרתי לו.... אמרתי לו שהוא מתחיל להזכיר את אבא שלו גם באופי, שהוא מתחיל להיות רשע ומגעיל כמו אורי."
"לא היית צריכה להגיד את זה רותה. אורי לא היה רשע ולא מגעיל. הוא התנהג בצורה מגעילה פה ושם, אבל הוא היה בעיקר אומלל."
"אתה הכרת אותו טוב יותר ממני." נאנחה רותה וקינחה את אפה, "אולי אתה צודק, הוא הקסים אותי בהתחלה, אבל אחר כך זנח אותי כמו טישו משומש. הייתי שמחה אם הילד היה דומה לו פחות."
"למה רבת עם יובל?"
"כי מצאתי קונדום משומש מתחת למיטה שלו וכעסתי."
"לא יפה לזרוק קונדומים מתחת למיטה, אבל לפחות הוא היה אחראי והגן על עצמו."
"אתה לא מבין, הוא היה עם בחורה."
"כן? מעט מאוד אנשים זוכרים את זה כיום, אבל במקור המציאו את הקונדומים כדי לא להכניס נשים להריון. לדעתי זה מראה על שכל ישר ואחריות."
"מה אחריות? הוא הומו!" צעקה רותה בזעם, "והילדונת הזו... מה פתאום... הוא הומו והוא סתם ניצל אותה. ילדה יפה כזו וכל כך מאוהבת בו והוא..."
פעם ראשונה ששמעתי אימא כועסת שבנה ההומו מנסה בכל זאת עם נשים. מצד שני רותה בהחלט לא הייתה אימא רגילה.
ביקשתי את שמה של העלמה הצעירה, ואם אפשר גם שמות וטלפונים של עוד כמה חברים וחברות שלו, ובמיוחד את הטלפון של החברה שאיתה הוא מדבר.
"מאין לך שיש לו אחת כזו?"
"לכל אחד מההומאים שאני מכיר יש אחת כזו. בדרך כלל היא מכוערת ואולי גם שמנה, אבל היא תמיד החכמה והרגישה מכולן, אחת שאפשר לדבר איתה על הכול. יש כאלו שאפילו מבקשים ממנה לעשות להם ילד."
החלפנו מבטים ושנינו חשבנו על אורי ועליה, ועל הסיבה בגללה הוא בחר דווקא בה להיות אם ילדו.
"לא הייתי ממש שמנה אז." היא אמרה לבסוף בזהירות, "יותר שמנמונת משמנה, וגם מכוערת לא הייתי, אבל אז לא ידעתי את זה, חשבתי שאני מכוערת נורא, וכן, השיחות שניהלתי עם אורי היו משהו מיוחד, מאז לא דיברתי ככה עם אף אחד. בגלל זה כל כך נפגעתי שהוא התחיל להתרחק מאיתנו בשלב מסוים."
"אני חושב שזה קרה בגללי, וגם כי המצב שלו החמיר... את בטח יודעת שחוץ מהדברים הטובים היו בו המון כעס ושנאה כלפי עצמו וזה החמיר עם השנים."
"כן, אני יודעת. פעם חשבתי שהחלק הבריא והשמח שבו ינצח, אבל זה לא קרה." היא הניחה יד קטנה ולחה על זרועי, "בזמנו האשמתי אותך במוות שלו, סליחה."
"הרבה זמן גם אני האשמתי את עצמי, אבל כיום כשאני זקן יותר וחכם יותר אני מבין שזו לא הייתה אשמת איש, אפילו את הוריו אי אפשר להאשים. אף אחד לא יכול באמת לעשות משהו במקרה כזה. אורי נלחם בעצמו הרבה שנים ובסוף הוא ניצח."
היא קמה וכיתפה את תיקה, תיק בד מרושל ומכוער, על כתפה. "אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו." אמרה חרש, "אהבתי מאוד הרבה נשים, גברים וילדים, וגם בעלי חיים. אני עדיין אוהבת כמה מהם, אבל כמו שאהבתי את אורי לא אהבתי אף אחד."
"אני יודע, גם אני." אמרתי ופתחתי למענה את הדלת.

"אני לא מאמין." דפדף סשה באלבום הקטן, "הוא ממש אורי, פשוט העתק שלו."
"יש כמה קווי דמיון." הודיתי בחוסר רצון.
"מה כמה קווי דמיון? הוא בול אורי. תראה! אותו שער, אותו חיוך, אותה גומת חן, הכל אותו דבר. ממש אורי."
"ובכל זאת הוא בן אדם אחר לגמרי." חיוויתי את דעתי, מודה שנכון, הפנים והגוף של יובל דומים מאוד לאלו של אורי, אבל אפילו בתמונות רואים שהאדם שגר באותו גוף מוכר ניחן באופי שונה לגמרי מזה של אורי.
"עוד לא פגשת אותו וכבר החלטת שהוא אחר לגמרי?"
"כן, ואל תחשוב שאני מצטער. אורי היה יחיד במינו וטוב שכך."
"אולי אתה צודק." נאנח סשה והחזיר לי את האלבום, "ואיך היא, האימא של הילד?"
"לסבית שמנסה לשנות כיוון. אם הגבר הזה שחי איתה יהיה מספיק חכם וסבלני אולי היא גם תצליח, אבל זה לא משנה עכשיו, מה שחשוב זה שהיא הלקוחה שלי, והיא באה אלי בתור אימא מבוהלת שלא מצליחה לישון מרוב דאגה לילד."
"זו הדרך העדינה שלך להגיד לי שאתה לא יודע מתי תחזור הערב הביתה?"
"אם בכלל." השבתי והתחלתי לצאת מהמשרד.
"אדי." רדף אחרי סשה, "מה עם הבדיקת דם? לא היית אמור לקבל היום תשובה?"
"אהה, כן. קיבלתי אותה הבוקר. אתה רוצה קודם את הבשורה הרעה או את הטובה?"
"אתה רוצה קודם אגרוף בבטן או שנתחיל עם בעיטה בתחת?" התרגז סשה.
"תרגיע ספוטניק, הבשורה הרעה היא שאני נשא, אבל אני במצב טוב ועדיין לא צריך תרופות. וזה מזכיר לי, בדרך הביתה תעצור בסופר פארם ותקנה קונדומים. ביי."

התקשרתי קודם לבנים שהופיעו ברשימה הקצרה מאוד שנתנה לי רותה וכפי שציפיתי שלושתם לא ידעו ולא שמעו כלום מיובל וחוץ מאחד ששמו היה יוני הם לא נשמעו מודאגים במיוחד.
יוני שסיפר לי בקול דק וענוג ובאינטונציה הומואית מובהקת שהוא נורא דואג ליובלי נשמע כמו דראמה קווין בהתהוות, אבל גם הוא לא ידע כלום והודה בעצב שיובל המתוק והיפה - ציטוט מדויק מדבריו - חסר לו מאוד שהוא נורא מתגעגע אליו וגילה לי שאין טעם להתקשר לקארין - "החברה שלו" (המרכאות בקולו קפצו מהשפופרת) כי היא כבר בסרט אחר.
"אז למי אתה מייעץ לי להתקשר?" שאלתי.
הנער שתק דקה שתיים ואז אמר שאם מישהי יודעת משהו זו נועה, "אבל היא לא תדבר אתך כי אתה גבר ואתה מבוגר."
"ואם אני אספר לה שהייתי חבר טוב של אבא של יובל ושאני רק רוצה לדעת אם הוא בסדר, לא לגרור אותו בכוח הביתה?"
"תלוי בכוח השכנוע שלך. באמת היית חבר של אבא של יובל? נכון שגם הוא היה הומו? ויובל הומו, אל תיתן לו לספר לך סיפורים."
יוני הזה הצליח לבדח את דעתי בעל כורחי. "בסדר, זה הדבר הראשון שאני אגיד לו אם אני אמצא אותו, שאני יודע שהוא הומו ושלא יספר לי סיפורים." צחקתי.
"אז מה בקשר לאבא של יובל? הוא באמת היה הומו?" נשאר הנער רציני.
"כן יוני, בהחלט, ואני הייתי בן זוג שלו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עד שהוא מת."
הוא שוב שתק (התחלתי להתרגל לשתיקות הקטנות שלו) חושב לפני שענה, ואז שאל אם הוא יכול לבוא איתי לנועה.
"זה יהיה יפה מאוד מצדך, אבל אתה לא צריך לבקש קודם רשות מההורים?"
"אין טעם. לא אכפת להם לאן אני הולך ומתי אני חוזר." אמר יוני, קצת בעצב, וקבע איתי פגישה בקצה אבן גבירול.

8. יובל
יוני נראה בדיוק כמו שהקול שלו נשמע - דק ועדין, עורו לבן מאוד, שפתיו מלאות ואדומות, (בטח כבר היו גברים שאמרו לו שיש לו שפתיים של מוצצת והוא בטח הסמיק, ואולי לא, הנוער בימינו...) שערו היה שחור, מתולתל וארוך מאוד, אסוף בסרט על עורפו. ג'ינס רפוי על מותניו, מניח לתחתוניו להציץ מעט, וטריקו גזור, שמוט על כתף אחת דקה ולבנה כשל נערה, השלימו את המראה.
"אתה בכלל לא נראה הומו." אמר עוד לפני שחגר את עצמו.
ואתה כן, חשבתי לעצמי, אבל רק חייכתי ושתקתי. הטכניקה הזו הוכיחה את עצמה והוא המשיך לדבר במהירות, קופץ מנושא לנושא, מספר לי על עצמו - הומו מגיל אפס ואכזבה נוראית למשפחתו. על נועה, מבחוץ כונפה, אבל נשמה עדינה וטובה, וגם בחורה חכמה ברמות. על יובל, יפה כמו חלום רטוב, אבל מבולבל ושרוט בגלל האימא המוזרה שלו. אפילו על קארין הייתה לו דעה, יפה מאוד, אבל עם אישיות של דיקט מצופה פורמייקה.
"אז אתה באמת הומו?" שאל אחרי שגמר לחוות את דעתו.
"כן, באמת."
"חבל שאני לא מבוגר יותר כי אתה ממש הטעם שלי." חייך אלי ולחרדתי ליטף את ברכי.
"אל תצטער, אתה תהיה מבוגר מידי עוד לפני שתבין מה קורה אתך." העפתי את ידו בתקיפות.
הוא שרבט את שפתיו בעלבון, "מה? אני לא יפה בעיניך?"
"אתה ילד יפה מאוד יוני ואני מודה לך שאתה עוזר לי למצוא את יובל, ובוא נשאיר את זה ככה."
"אימל'ה! איזה קשוח." הצטחק הנער והורה לי לפנות שמאלה לכיוון גני יהושע.
"איפה היא גרה בדיוק?" ניסיתי להבין.
"בגבעתיים, אבל אי אפשר להיפגש אצלה בבית, ההורים שלה קרציות נוראיות. ניפגש בגן, ואני מבקש סליחה ש... שנגעתי בך ככה. רק רציתי לבדוק איזה בן אדם אתה."
"אני יודע, זה בסדר."
הוא ליכסן אלי מבט חטוף, "רק שתדע שלא עשיתי עוד כלום עם אף אחד. רק דיברתי בצ'אטים ובמסנג'ר עם כל מיני חרמנים. גם אתה עשית דברים כאלו כשהיית צעיר?"
"אני בן ארבעים חמש יוני, כשאני הייתי צעיר לא היו מחשבים בעולם. רק אחרי שהשתחררתי מהצבא גיליתי שיש מדורים בעיתון שיש בהם מודעות כאלו... הכול הלך לאט מאוד אז, היית שולח מכתב מניר, מאלה ששמים במעטפה ומדביקים עליהם בול, שמעת עליהם, נכון?"
"מצחיק מאוד." הזעיף יוני את פניו, ואחר כך שב וחייך, "ואיך פגשת את אבא של יובל?"
"את אורי פגשתי בים, בחוף סירונית בנתניה."
"והיית מאוהב בו?"
"כן, מאוד."
"איזה בן אדם הוא היה?"
"בחור חכם וסקסי, גבר מקסים, אבל שרוט. לפעמים טוב, לפעמים רע ותמיד מסוכן."
"מסוכן?"
"כן, בעיקר לעצמו, אבל גם לכל מי שאהב אותו. או, הנה מקום חנייה." החניתי והלכתי בצייתנות בעקבות יוני עד שעצרנו וישבנו על ספסל אחד מתחת לעץ עבות. "נו, איפה היא?"
"תיכף תגיע. תמיד היא מאחרת, אבל היא תגיע."
נועה הגיעה כמה דקות אחר כך. נערה שמנמונת עם תספורת קצוצה גרועה ובגדים גבריים גדולים ומכוערים ששיוו לה מראה מגושם, אבל היו לה עיניים כחולות יפות וחיוך מתוק. אם היא תרד בטירונות כמה ק"ג, תתרחק מההורים ותקבל מעט בטחון עצמי היא תיראה לא רע בכלל.
ישבתי בין שני הצעירים הללו, הוא נשי וענוג והיא מגושמת ועבה, והקשבתי להם מדברים על יובל, הבן של אורי שלי, וניסיתי בכל כוחי להישאר בהווה ולא להניח לעצמי להיסחף לעבר.
לפי דברי חבריו ליובל היו בעיות רבות - קשר מסובך עם אימא ומחסור גדול בדמות אב. כעס נורא על בן זוגה של אימו וגעגועים לאקסית שלה שעזבה לפני כשנתיים. כמיהה לאהבה, בעיות של זהות מינית, בלבול גדול וחוסר רצון להשתייך לקהילת המנודים בשולי החברה שכולם צוחקים עליהם מאחורי הגב ושואלים מה באמת הם עושים במיטה.
"הוא מאוד מאוד רצה להיות כמו כולם וכעס על ההורים שלו. הוא אמר לי לא פעם שאם אימא שלו הייתה בוחרת לקחת זרע מסטרייט לפחות היה לו חצי סיכוי לא להיות הומו, אבל היא לא נתנה לו שום סיכוי, ודווקא אחרי שהוא התחיל לקבל את עצמו היא פתאום נפרדה מסוניה והתחילה לחיות עם גבר."
"דבר כזה באמת יכול לבלבל." הסכמתי, "אבל לאימהות יש זכות לשנות כיוון בחיים."
"שקוף שתהיה לטובתה." התיזה נועה בבוז, "כל המבוגרים תמיד נגדנו."
"לא, ממש לא." מחיתי, אבל ראיתי שזה לא משכנע אותם.
"מה תעשה לו אם תמצא אותו?" הביטה בי נועה בחשדנות.
"אני אדבר איתו, אני אנסה לשכנע אותו להתקשר לאימא שלו ולספר לה איפה הוא. היא מאוד מאוד דואגת."
"תספר לו על אבא שלו?"
"אם הוא ישאל אז כן, אני אספר. את יודעת איפה הוא נועל'ה?"
היא הנהנה, הוציאה את הנייד שלה, התרחקה מאתנו והתקשרה למישהו, שוחחה איתו קצרות ואז חזרה לספסל ונתנה לי את הנייד.
"שלום, מדבר יובל." אמר לי קול צעיר שנשמע בדיוק כמו אורי והלב שלי, הלב המסכן והסדוק שלי, זינק לגרוני ושב וצנח עד לתחתית קיבתי.
"שלום יובל." אמרתי, מנסה להישמע אמין ויציב למרות שרעדתי בתוכי כמו קערת ג'לי, "אני עדי זהבי, הייתי חבר של אבא שלך. אימא שלך חשבה שתרצה לדבר איתי עליו."
"כן, אני ארצה. ראית תמונות שלי, אתה חושב שאני דומה לו?"
"כן, אתה די דומה לו ויש לכם אותו קול בטלפון, ממש אותו קול."
"וזה מטריד אותך?" שאל יובל בנימ אוהדת שהזכירה לי עוד יותר את אביו.
"כן קצת, אבל אני אתגבר." הבטחתי לו ולקחתי נשימה עמוקה פוקד על עצמי להירגע. "איפה אתה יובל?"
"אצל סוניה, האקסית של אימא. תגיד, גם אתה חושב שאני צריך להתקשר לאימא?"
"בהחלט."
"ואם אני אגיד שלא בא לי ושהיא הייתה פשוט איומה כלפי בטח תגיד לי שאני חייב וכשיהיו לי ילדים אני אבין."
"כן, נכון."
"ואם אני אתקשר לאימא אתה תספר לי על אבא שלי?"
"אני אספר לך על אבא שלך בכל מקרה, אבל תתקשר בבקשה לאימא שלך יובל ואל תיעלם לה ככה יותר, זה אכזרי."
"ולהכריח אותי לגור עם האיש הזה זה לא אכזרי?"
"לא יודע. אני לא מכיר אותו."
"הרווח כולו שלך, אבל בסדר, אני אתקשר, אני מבטיח, להתראות."

לפי בקשתם הורדתי את נועה ויוני בנחלת בנימין כדי שיוכלו לשוטט שם יחד ונסעתי למשרד. ניסיתי להתקשר לרותה, אבל הטלפון היה תפוס. חיכיתי כמה דקות וברגע שנגעתי בטלפון הוא צלצל ורותה הייתה על הקו.
"הוא התקשר, אמר שאתה ביקשת ממנו. איך שכנעת אותו?"
"הבטחתי לו לספר לו על אבא שלו, אני מקווה שאת לא מתנגדת?"
"כמובן שלא. אולי תוכל לייעץ לי מה לעשות איתו עדי, אני פוחדת שאחרי שהוא יחזור שוב יהיו מריבות ומתחים עם משה. אתה יודע איפה הוא?"
"אצל סוניה."
היא נאנחה. "וכשהתקשרתי אליה היא אמרה שהיא לא יודעת איפה הוא, הסתומה הזו, אני מיד אתקשר אליה ו..."
"עדיף שלא רותה."
"אתה צודק, העיקר שהוא בסדר. תודה עדי, תשלח לי חשבון ואני אשלח לך צ'ק."
"אין צורך, כל מה שעשיתי היה לדבר עם החברים שלו."
"בכל זאת ..."
"כרצונך, אבל עבדתי בקושי חצי יום על הסיפור הזה, וחוץ מזה הילד עוד לא חזר."
"עכשיו, כשאני יודעת שהוא בסדר, אני לא בטוחה שאני רוצה שהוא יחזור." אמרה רותה, "אתה בטח חושב שאני אימא איומה?"
"לא, בטח שלא, אבל את גם בן אדם, לא רק אימא, והוא כבר כמעט בוגר. הוא יהיה בסדר , את נשמעת עייפה רותה, לכי לנוח."
אחרי שסיימתי את השיחה איתה החלטתי להקשיב לעצה של עצמי ונגררתי הביתה. לרווחתי סשה לא היה בבית. הוא בטח אצל הבנות שלו, משכיב אותן לישון. היה עלי להודות שעם כל החיבה הגדולה שרכשתי לו לא אהבתי לגור איתו. התרגלתי לגור לבד, בלי בן זוג, והפרטיות והשקט שלי היו חביבים עלי מאוד.
למזלי סשה התגעגע מאוד לבנותיו וגם לגרושתו, והרבה לבלות אצלן, אבל בלילות היה חוזר למיטה שלי ומפריע לי לישון בשקט - הוא נחר, הסתובב ונאנח - פעמים רבות ברחתי לספה כדי לזכות במעט שקט.
בהתחלה אמנם היה קצת יותר סקס, אבל די מהר החידוש פג וגיליתי שיותר מידי אינטימיות הורגת את החשק. גם כשמחבבים מישהו מאוד לראות אותו קם בבוקר מטושטש ופרוע מהשינה ולשמוע אותו משתין ומצחצח שיניים זה דבר לא סקסי בעליל.
בעודי שקוע במחשבות נוגות אלו נשמע צלצול בפעמון הכניסה.
הלכתי לפתוח, בטוח שזה סשה ששכח את מפתחותיו, אבל טעיתי, זה היה יובל, תרמיל על גבו, מביט בי במבט חרד, דומה עד כאב לאורי שלי ועם זאת שונה ממנו בכל מובן.
"יובל?"
"כן. אמרת שתספר לי על אבא שלי אז באתי."
"אבל כבר נורא מאוחר, אולי תלך לישון אצל אימא ובבוקר..."
"כבר הייתי שם ואחרי חמש דקות שוב רבנו. אני לא יכול לסבול להיות שם, אני יכול להיות אצלך בינתיים?"
"כן, אבל תתקשר לאימא שהיא תדע איפה אתה."
הוא התקשר, "אימא זה אני." אמר ונתן לי את הטלפון.
"הוא אצלי רותה, הבנתי ששוב רבתם."
"כן, אני פשוט אובדת עצות בין שניהם."
"אולי כדאי שאני אשגיח עליו כמה ימים. הוא יהיה אצלי עד שכולכם תירגעו ואחר כך נראה."
"אני אשמח מאוד אם זה בסדר מבחינתו."
הבטתי ביובל שהנהן במרץ.
"זה בסדר, לילה טוב רותה."
סגרתי והלכתי לסדר לנער את הספה לשנת לילה, פוקד עליו ללכת להתקלח. אחר כך האכלתי אותו, השכבתי אותו לישון, וישבתי להמתין לסשה, שואל את עצמי איך אני מסביר לו את הדייר החדש שלנו.

נערך על-ידי שקוף on 29/06/2007 15:33:39לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  15:35:24  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
9. צללים מהעבר
בזמן שהמתנתי לסשה מצאתי את עצמי עושה דבר שאני נוהג לעשות לעיתים רחוקות מאוד – חשבתי על חיי.
לא על אירוע מסוים בהם אלא על כל החיים שלי בתור רצף אחד שנמשך מיום היוולדי ועד היום. סקרתי את תולדותיי כמו שלפי השמועה עושה אדם ברגעיו האחרונים ולא אהבתי מה שראיתי.
הגעתי למסקנה שאני חי חיים פחדניים, חיים שאין בהם טעם, חיים של אדם שבחר תמיד בדרך הקלה והתחמק מעימותים אמיתיים ומהתחייבות.
נזכרתי בעצמי כנער צעיר ונלהב שהיו לו תכניות גדולות ונשגבות, השוויתי את הצעיר ההוא למי שאני עכשיו וחשתי ששלושים השנים האחרונות של חיי חלפו כמו חלום מעורפל. לא עשיתי שום דבר חשוב, לא השארתי שום רישום על העולם, אפילו לא הבאתי צאצאים לעולם והגרוע מכל - מעולם לא אהבתי מישהו שאהב אותי חזרה.
כל האהבות שהיו לי לפני שפגשתי את אורי היו פגומות וחסרות משמעות, רק הכנה לאירוע העיקרי של חיי והנה במקום לאהוב מישהו שיאהב אותי בנאמנות ובמסירות, נמשכתי אחרי אורי שאת מגרעותיו קלטתי כבר בימים הראשונים שלנו יחד.
מה זה אומר עלי שהמשכתי להיגרר אחריו, מוחל על כבודי ומתפשר על פירורי אהבתו?
למה למרות שידעתי שסשה אוהב אותי במסירות, בחרתי דווקא באורי?
והאם בגלל האכזבה ממני החליט לקשור את עצמו אל אישה שגם היא התנדנדה כל חייה בין גברים לנשים ולכן הוא חי כיום חיים חסרי יציבות וביטחון?
אולי בגלל נוכחותו של בנו בביתי עלו בי פתאום זיכרונות שניסיתי לשכוח כל השנים. נזכרתי איך אורי שסיפר לי כבר מההתחלה על הילד שהביא עם רותה לא הסתיר ממני שהם לא הלכו למרפאת פוריות אלא העדיפו את השיטה הטבעית וקיימו יחסי מין במשך שלושה חודשים עד שקיבלו תשובה חיובית.
"האמת שדי נהניתי מכל הקטע הזה איתה ואם היא לא הייתה פוגשת מישהי נורא קנאית בטח היינו ממשיכים עם זה עד הלידה." סיפר לי, בזמנו, מגחך בעליזות.
כנות אכזרית הייתה אחת מהתכונות הפחות חביבות עלי אצלו. רק אחרי שמת התחלתי להבין שכל הסבל שהוא גרם לי לא בא עלי בגללו אלא בגללי, שאני בחרתי בו יותר מכפי שהוא בחר בי. מההתחלה ידעתי שהרבה נחת לא אמצא איתו ובכל זאת דבקתי בו.
למה? לא יודע.
ולמה, שנים אחרי מותו, אני עדיין דש באותה פרשה ולא מצליח להתאושש? האם אני באמת חושב שזה מה שמגיע לי? לסיים את חיי כהומו זקן ובודד?
אפילו סשה שמעולם לא הפסיק לאהוב אותי ולדאוג לי והשגיח עלי בנאמנות למרות כל המרורים שהאכלתי אותו בנה לעצמו משפחה קטנה משלו, ורק אני נשארתי בודד לגמרי.
המשפחה היחידה שלי הם הורי, אחי אחותי ואחייני החמודים שלאט לאט לומדים לראות אותי כדוד אדי התימהוני והבודד שתמיד נתקע בפינת שולחן החג בלי בן זוג לצידו.
אלו היו מחשבות כנות ואכזריות מאוד שגרמו לי דיכאון, וכדי להימלט ממנו הדלקתי את הטלוויזיה. בהיתי בסרט מטופש שכיכבו בו צעירים מוכי הורמונים וצרחנים, וצעירות צייצניות לבושות במעט מידי בגדים, וכמו שקורה לי לאחרונה הטלוויזיה הפילה עלי חיש קל תנומה - עוד סימן להזדקנות? - ישנתי כנראה חצי שעה ואולי יותר, עד שסשה ניער אותי בעדינות ושאל למה הילד של אורי ישן אצלנו על הספה?
"הוא לא מסתדר עם אימא שלו ועם החבר החדש שלה."
"וכמובן שאתה, אביר הזהב שלי, מיד נחלץ לעזרה." גיחך סשה.
"אביר, גם כן אביר..." מלמלתי, בעודי נגרר למקלחת כדי להשתין ולצחצח שיניים. "אני כישלון סשה, כשלון עלוב, פחדן חלש וחסר אופי."
"מה עובר עליך?" נבהל סשה, "מה קרה לך היום?"
"חשבתי קצת על החיים שלי ספוטניק והגעתי למסקנה שאני לא אוהב את עצמי. אני הומו בודד ופתטי."
סשה נאנח ונשכב על המיטה בגניחה. "כל אחד מרגיש ככה מידי פעם אדי, לא היה לך יותר מידי מזל באהבה, אבל אני מבטיח לך שאתה לא לוזר."
"אף פעם לא הייתה לי זוגיות אמיתית ולא אהבה אחת שאני יכול להיזכר בה בגעגועים סשה."
"אפילו לא אורי?"
"במיוחד לא אורי. התעקשתי להמשיך לאהוב אותו כמו איזה טיפש, כאילו כדי להעניש את עצמי, שום דבר טוב לא יצא לי מהחיים איתו ואני ידעתי את זה מהרגע הראשון."
"לא ככה אני זוכר את זה." אמר סשה חרש. "אני זוכר שבהתחלה היית מאושר מאוד, היית מאוד מאוהב ואמרת שאתה תצליח לשנות אותו."
"הייתי טיפש גמור! הוא תמיד היה פגע רע ואני ידעתי את זה כל הזמן. אורי היה יפה וסקסי מאוד, זה נכון, אבל תמיד ידעתי שמתחת לכל הקסם שלו מסתתר אגואיסט מושלם שלא יודע מה זאת אהבה אמיתית."
"ובכל זאת, ברגע שהילד שלו הופיע בפתח הכנסת אותו פנימה בלי היסוס, ואני בטוח שגם לא רצית לקחת כסף מאימא שלו על העבודה שעשית."
"איזה עבודה? בחייך, כמה טלפונים ושיחה עם שני צעירים נחמדים. זו עבודה?"
סשה שב ונאנח, שילב את ידיו מאחורי עורפו ותקע מבט עקשני בתקרה.
"נו, מה קרה עכשיו?"
"יכול להיות שבקטע של זוגיות אתה כישלון עלוב כמו שאמרת אדי, אבל יש מעט מאוד אנשים שסוחבים חברות ממושכת כמו שלנו בלי אף מריבה כמעט."
החלפנו מבטים ושנינו השפלנו עיניים נבוכים. מה שהוא אמר היה אמת, אבל לא כל האמת. מבחינתי זו אמנם הייתה רק ידידות כנה ואמיצה, אבל ידעתי שהוא בילה את כל שנות נעוריו כשהוא מאוהב בי נואשות, ורק הקשר ההרסני שלי עם אורי הצליח לכבות את האהבה שלו אלי.
המריבה הזו שהוא רמז אליה קרתה אחרי שגיליתי שהוא ואורי... יש דברים שקשה לסלוח עליהם ועדיף להדחיק אותם.
בסופו של דבר התגברנו על הברוך המכוער הזה שנוצר בין שלושתנו. הידידות ביני לבין סשה, ידידות שהצליחה להתגבר על מכשולים כה רבים, צמחה מחדש וכיום נדמה היה ששום דבר לא יצליח להרוס אותה.
"מה שלום עדה והבנות?" ניסיתי לעבור לנושא חדש.
סשה נאנח שוב.
"נו, מה קורה?"
עדה והנורית הזו... הן רבות כל הזמן ונוגה שוב סובלת מאסטמה ... אני דואג לבנות, לא בריא להן שיש תחלופה כזו של בנות זוג אצל אימא שלהן. הן צריכות לפחות דמות אחת יציבה בחיים בבית, לא הייתי צריך לעזוב.
"לעזוב? בחייך סשה, אתה שם כל בוקר וכל ערב. אין יום שהן לא רואות אותך. אל תהיה דרמטי כזה."
סשה צחק. "בסדר, אני אשאיר את הדרמות לך מר חיי הם כישלון מהדהד."
טיפש צחקתי ודגדגתי אותו. הוא צבט אותי בחזרה ושנינו נאבקנו קצת זה בזה כמו שהיינו עושים לפני שלושים שנה כשהיינו רזים צעירים וחרמנים הרבה יותר עד שהתעייפנו, כיבינו את האור והתכוננו ללכת לישון
"אף פעם לא התנצלתי בפניך על הקטע שהיה לי עם אורי." אמר סשה פתאום.
"עזוב, אני יודע שאתה מצטער ושזו לא הייתה אשמתך."
"אתה טועה, אני לא מצטער וזו כן הייתה אשמתי, אני מתנצל שהכאבתי לך, אבל אני לא מצטער על מה שקרה, מהרגע הראשון שראיתי אותו רציתי שיהיה משהו ביני לבינו, הייתי מוכן לשלם על זה ביוקר ובאמת שילמתי."
"אתה רוצה להגיד שזו לא הייתה יוזמה של אורי?"
"כמובן שלא. מה היה לו לחפש אצל אחד כמוני? אני פחות או יותר זרקתי את עצמי עליו כשהוא היה מסטול וכמו שאתה זוכר אורי לא היה הטיפוס שיגיד לא לזיון לא חשוב עם מי."
"גם אם זה עם החבר הכי טוב של הבן זוג שלו?" שאלתי חרש והמרירות הישנה מאז הציפה אותי מחדש כאילו לא חלף זמן רב כל כך מאז שגיליתי מבלי משים, בגלל פליטת פה של מישהו, שאורי וסשה בילו יחד לילה פרוע אחד כשאני הייתי בתורנות במשטרה.
"האמת שהוא כן ניסה להתנגד ואמר כל הזמן שזה לא רעיון כל כך טוב, אבל הוא היה מסטול וחרמן ואני הייתי עקשן."
ניתקתי מהחיבוק שלו והצטנפתי בקצה המיטה. "אני לא מבין למה אתה מספר לי את זה עכשיו."
סשה הושיט יד, חוצה את הרווח שנפער ביני לבינו, וליטף את גבי בעדינות. "לא יודע אדי, אולי בגלל שהילד שלו שוכב בחדר הסמוך, ואולי... לא יודע. זה העיק עלי המון שנים, תמיד ידעתי שאני אצטרך לספר לך את זה יום אחד."
"דווקא היום."
"כמה שדוחים דבר כזה יותר זמן זה נעשה קשה יותר."
"זה נכון." הסכמתי כמעט בעל כורחי.
הוא ניסה, בעדינות, למשוך אותי חזרה לחיבוק שלו. "נו, די אדי, אל תהיה כזה, עצוב לי, בוא תחבק אותי."
"לא רוצה."
"הוא מת כבר חמש שנים ועדיין אתה כועס? הייתי חרמן וטיפש, אני מודה, אבל רציתי אותו מהרגע הראשון שפגשתי אותו. הוא היה הבחור הכי סקסי שראיתי בימי חיי ורציתי לפחות פעם אחת בימי חיי...."
"מה? למצוץ זין של בחור באמת שווה או להתנקם בי ולקלקל לי? מה באמת רצית?"
"בטח שלא להתנקם בך או לקלקל לך אדי. איך יכולתי לקלקל לכם משהו? אתה והוא עשיתם את זה בעצמכם יפה מאוד."
"אולי עדיף שתשתוק אלכסנדר!"
"איך שאתה רוצה." הוא הפך אלי את גבו ושנינו שכבנו, מבוצרים בכעסנו, כל אחד בקצה אחד של המיטה, קפואים בתוך מריבה ישנה שהסיבה לה נעלמה זה מכבר מעל פני האדמה, עד שנרדמנו.
למחרת בבוקר קמנו כרגיל ולא דיברנו על השיחה הלילית שלנו.
הוא אמר לי בוקר טוב בהיסוס מה, ואני עניתי לו בוקר טוב, חייכתי חיוך נעים והצעתי קפה.
הוא אמר, "תודה, כן. אני אשמח." ולשנינו היה ברור שעדיף להמשיך הלאה כרגיל ולשכוח את מה שקרה בלילה רחוק אחד בין אורי לסשה. כמה חבל שלחיים היו תכניות אחרות.

10. אילת
למחרת המריבה עם סשה תכננתי לאכול ארוחת בוקר וללכת כמובן לעבודה, אבל במקום זה מצאתי את עצמי נחפז לתפוס מטוס לאילת בלי שהספקתי לאכול משהו, ומזל שאילנית, בת דודתי טובת הלב, ריחמה עלי ונתנה לי את הסנדוויץ' שלה.
את רונית פגשתי בתחנת המשטרה של אילת כשהגעתי לשם כדי לבדוק מה קורה עם קוליה ידידי שבילה לילה פעלתני מאוד על הטיילת של אילת, וכתוצאה מכך התעורר באותו בוקר במעצר.
מי שסיפר לי מה קרה באותו לילה ובאמת לקח ללב את כל האירוע היה בן זוגו של קוליה, מריו, שבגלל הטלפון ההיסטרי שלו באותו בוקר החמצתי את ארוחת הבוקר שלי ונאלצתי לטוס בחיפזון לאילת כשאני משאיר את יובל תחת השגחתו המסורה של סשה שהסיע אותי לשדה דוב, והבטיח לי נאמנה שהוא ישגיח על יובל, יקפיד שילך לבית ספר, יכין שיעורים, יאכל כראוי והכי חשוב - ישמור על קשר יום יומי עם אימו.
תכננתי לחזור מאילת עוד באותו יום, או לכל הפחות יום אחר כך, אבל משום מה זה לא הסתייע.
למה? קשה להסביר, אני אנסה, אבל לא אתפלא כלל אם הסברי לא ישכנעו איש, גם אותי הם לא שכנעו כל כך.
כשנחתי באילת באותו בוקר הייתי אחוז בחילה ורעדתי כולי. המטוס הקל נלכד בכיס אוויר וטולטל קשות, ורק בקושי הצלחתי לא להקיא על עצמי.
למרות שהטייס שב והרגיע אותנו שזה כלום פחדתי מאוד שאתרסק על הקרקע יחד עם הגרוטאה הרופפת הזו שבטיפשותי עליתי עליה. דבר טוב אחד צמח מאותה חוויה לא נעימה, הפסקתי לדאוג מה יהיה איתי ולאן הולכים חיי ופשוט שמחתי שעדיין אני חי.
אין כמו כמה דקות של פחד מוות בריא כדי להחזיר אותך לפרופורציות הנכונות.
בדרך למשטרת אילת נזכרתי שוב שאני בעצם לא ממש אוהב את העיר הזו למרות שלרוע מזלי חלק גדול מהנעדרים שלי מנסים להתחבא דווקא פה, על חוף הים האדום.
רעיון די טיפשי כי זו עיר קטנה מאוד ולמי שיש בה קשרים מתאימים קל מאוד לאתר בה נעדרים ולי היו פה קשרים בכל פינה וחור.
זה מתחיל באחותי הקטנה שמייחצנת כמה מלונות חשובים ויוקרתיים ומכירה את כל העולם ואישתו, ונמשך בבעלה - הגיס הכי חביב עלי (הוא גם היחיד, אבל למה להיות קטנוניים?) שהוא קצין במשטרת אילת, וכמובן, בת דודתי אילנית הזכורה לטוב ואחרונים אחייניי החביבים שעובדים במלונות, אחד כשף והשנייה כחדרנית, ולכל אחד מהם יש חברים וידידים שכולם שמחים לעזור לי כשאני נוחת באילת במרדף אחרי עוד נעדר אחד שנמלט ממרכז הארץ ובא לשכוח את הצרות וההתחייבויות שלו בין העלמות והעלמים המעורטלים למחצה שמטיילים להם מעדנות על הטיילת של אילת.
עוד לפני שעליתי במדרגות המובילות אל תחנת משטרת אילת שמעתי את המבטא הארגנטינאי השרמנטי של מריו שנעשה בולט יותר כשהוא לחוץ ונרגש. הוא עמד ליד אילנית שהייתה הבוקר היומנאית וטחן לה בשכל, מסביר לה, בטח בפעם המאה, למה חיוני שהיא תשחרר מיד את קוליה שהוא בחור עדין ורגיש - הוא לא - ובחור נהדר מכל הבחינות - זה דווקא נכון.
אילנית המותשת ניסתה שוב להסביר לו שהיא רק יומנאית ואין לה סמכות לשחרר עצירים, וחוץ מזה קוליה הרביץ מכות והיה שיכור וקילל והתפרע, וחוץ מזה הוא ישן שנת ישרים.
"אולי הוא התעלף?" נבהל מריו, "אולי הוא חולה? אולי יש שם פושעים מסוכנים שמנצלים אותו ממש ברגע זה, ואת יושבת סתם ככה ולא עושה כלום?!"
"מריו, מה שלומך?" טפחתי על גבו, מחייך אל אילנית שגלגלה לעומתי את עיניה ועשתה פרצופים של - תציל אותי מהפסיכי הזה!
מריו שמח עלי שמחה גדולה, נפל לזרועותיי, חיבק אותי והתחיל לספר לי בהתרגשות עצומה איך החופשה שהם חלמו עליה זמן רב כל כך הפכה לסיוט נורא בגלל כמה חוליגאנים שניסו ללעוג לו ולקוליה כשהם הלכו יד ביד על הטיילת.
"הם דווקא מספרים שהם סתם התעסקו בעניינים שלהם וקוליה היה שתוי והתנפל עליהם." התערבה אילנית בנאום הנרגש.
"קוליה בחור נורא רגיש." השתפך מריו, "הוא נעלב נורא מהר אחרי שהוא שותה קצת, ומי יודע מה הם עושים לו שם." החווה בידיו לעבר אגף תאי המעצר.
"אף אחד לא עושה לו כלום, אמרתי לך, הוא ישן." התרגזה אילנית, "ומי בכלל יעז לגעת ברוסי גדול ושעיר שמסריח מוודקה?"
בנושא זה דווקא הסכמתי עם אילנית. קוליה היה בחור עדין נפש ורך מזג אבל למרות שנולד ברוסיה הוא היה גבר גדול וכהה עם שפע תלתלים שחורים וכששתה היה נעשה נוח לרגוז ואפילו אלים. היו מעט מאוד סיכויים שמישהו היה מעז להציק לאחד שנראה כמוהו.
מריו נעלב בשמו של בן זוגו והתחיל לקלל בספרדית ואילנית שגילתה בקיאות מפתיעה בשפה היפה הזו (עוד בילדותה אמרתי לאימא שלה לא לתת לילדה לראות כל כך הרבה טלנובלות) הבינה הכול ופניה האדימו והיא כמעט שהתחילה להחזיר לו מנה אחת אפיים אבל אז הופיעה פרנקו גיסי, לחץ את ידי בשקט, אמר לכולם לסתום, שלח את אילנית להכין לי קפה והלך להביא לנו את קוליה.
"את באמת לא חייבת, האמת שאני בעיקר רעב, קפה הספקתי לשתות בבית, אבל לא אכלתי כלום מהבוקר."
אילנית נתנה לי את הסנדוויץ' שלה, ועוד לפני שסיימתי אותו חזר פרנקו עם קוליה שנראה פרוע ומנומנם, ובאמת הסריח מעט.
הוא עבר על המסמכים של המעצר, הזהיר בחומרה את ניקולאי קוגן –שמו האמיתי של קוליה - לא להשתכר יותר ולא להרביץ מכות בפומבי, וזרק אותנו החוצה.

כן, אני יודע. כל הסיפור הזה היה יכול להסתדר על הצד הטוב ביותר גם בלי נוכחותי, אבל כשמריו מתרגש ונלחץ אני לא עומד בפניו, וחוץ מזה מזמן לא הייתה לי חופשונת קטנה.
חזרנו למלון של הצמד חמד שהלכו חבוקים דווקא כדי לעצבן את תושבי אילת שמצדם היו עסוקים בשלהם ובכלל לא שמו לב אליהם, ושם גיליתי להפתעתי הנעימה שהם שוהים בסוויטה מרווחת עם ג'קוזי מפנק ושאני מוזמן לנוח אצלם, כמה שעות, או ימים, איך שבא לי.
הם חברים מאוד וותיקים שלי, וכשמריו לא לחוץ וקוליה לא שתוי הם אנשים נעימים ביותר, והג'קוזי המפנק בחדר שלהם התאים בדיוק לשלושה גברים לא רזים ולא ביישנים .... בקיצור, חזרתי רק למחרת בערב, חש מרוצה ונינוח כמו גבר שבילה, התהולל וזיין בלי חשבון לראשונה מזה שנים רבות.
בדרך חזרה שאלתי את עצמי אם הייתי מתפתה להצטרף למריו ולקוליה בג'קוזי, ואחר כך במיטה שלהם, אם לא היה קודם הוידוי המפתיע, והמיותר מבחינתי, של סשה.
השאלה נותרה ללא תשובה ברורה. אין ספק שהופעתו הפתאומית של יובל שעורר אצלי מחדש את זכרונו של אביו, ותחושת הבגידה שהעיקה עלי אחרי השיחה הלילית עם סשה תרמו להתנהגות ההוללת שלי, וחוץ מזה הייתה גם העובדה שאילת נחשבת לכמעט חו"ל, וידוע שבחו"ל אתה עושה דברים שלא היית חולם לעשות בארץ, וגם השמפניה שהזמין מריו כדי לחגוג את שובו של קוליה תרמה לשחרור המעצורים שלי ...
בעודי הוגה בכל התירוצים הללו להתנהגותי פתחתי חרש את הדלת ונתקלתי במראה מפתיע - סשה יושב לו בנחת על הספה בסלון החשוך וצופה בטלוויזיה בעוד יובל מנמנם לצידו, ראשו שעון על כתפו הרחבה. ההפתעה שחשתי בראותי אותם יושבים ככה, צמודים זה לזה באפלולית שרק מרקע הטלוויזיה האיר הייתה כמו מכה בבטן.
כשאתה מכיר מישהו שנים רבות ורגיל לראות אותו כל הזמן אתה מפסיק לראות אותו כמו שהוא נראה כיום.
דמות העכשווית מטושטשת בעיניך בגלל כל הדמויות הקודמות שלו שנמצאות כיום רק בזיכרונך.
כשהצצתי בסשה אחרי השיבה מאילת נמוגו כל רוחות הרפאים של העבר ופתאום ראיתי אותו כפי שהוא היה באותו רגע, לא הנער הרזה והמבויש שפגשתי לפני שלושים שנה, לא החייל המבולבל והמבוהל שלא היה מצליח לסיים את הצבא בלי עזרתי, וגם לא רואה החשבון הקפדני והמעשי שלי, אלא גבר נאה ורחב כתפיים, אבהי למראה, בהיר עור ושיער, כחול עיניים, גופו מוצק, פניו רחבות והבעתן, ברגע כששפתיו נגעו בעדינות במצחו של הנער הישן בשלווה על כתפו, רכה ועדינה.
יובל מלמל משהו לא ברור, התרפק עליו וחיבק אותו וסשה תמך בו והוביל אותו לעבר חדר השינה, השכיב אותו בזהירות, כיסה אותו, חזר לסלון ואז נתקל בי עומד חרש בפרוזדור הכניסה ונרתע בבהלה.
"חזרת."
"כן, חזרתי."
"לא מיהרת יותר מידי."
"הייתי שם רק יומיים סשה. מריו וקוליה שכרו סוויטה והם רצו שאני אבלה אתם קצת. מזמן לא הייתי בחופשה."
"נהנית?"
"מאוד. היה שם אחלה ג'קוזי, מה שלומך, איך הילד, איך עדה והבנות?"
"הכול בסדר." אמר סשה והפך אלי את גבו מחטט בארון ושולף משם סדין וציפה.
"למה יובל ישן במיטה שלנו?"
"למה לא? המיטה נוחה יותר מהספה."
"אבל ... ישנת איתו?"
"כן."
"אבל סשה?"
"הוא כבר מעל שבע עשרה, וחוץ מזה..."
"מה חוץ מזה?"
"לא חשוב. לך לישון, נדבר מחר."
"על מה יש לדבר? זה הילד של אורי, הוא צעיר ממך ב... באיזה שלושים שנה, אתה לא חושב שזה מוגזם?"
"אני רק ישן לידו, זה הכול."
"כן, בטח."
"אני רק ישן לידו אדי, זה הכול."
"למה?"
"למה לא?"
"לא התגעגעת אלי סשה?"
הוא הסתובב וחיבק אותי. "כן, מאוד, ועכשיו לך לישון."
"בלעדיך?"
"כן, בלעדי. אני אישן ליד יובל. אתה צריך עזרה עם סידור הספה?"
"לא, אני אסתדר לבד. לילה טוב."
"לילה טוב אדי."

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 01/07/2007 :  01:20:40  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
13. פרטיות
למחרת קמתי עם גב תפוס וגמרתי אומר לקנות עוד היום ספה חדשה. חש עצמי זקן ומקומט דידיתי למטבח וגיליתי שם את סשה, יושב ומעיין בכובד ראש במדור המודעות בעיתון.
"אתה צריך משקפים." אמרתי לו והתחלתי להכין לי קפה.
"אני לא צריך, אני רואה מצוין."
"בחייך ספוטניק, אף בן אדם מעל ארבעים לא מסוגל לקרוא את האותיות הקטנות האלו בלי משקפיים, וחוץ מזה, מי מתעסק בימינו עם עיתונים כשיש אינטרנט? מה אתה מחפש שם?"
"דירה להשכיר."
"בשביל מי?"
"בשבילי."
התיישבתי מולו ולגמתי מהקפה בוחן את פניו בקפידה. גם הוא לא ישן טוב הלילה, אחרי כל כך הרבה שנים של הכרות הספיק לי מבט אחד בפניו לגלות את זה.
"למה? לא נוח לך אצלי?"
"עדיף שלכל אחד מאיתנו יהיה מקום משלו אדי, אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל אני צריך פרטיות ושקט - וזה מבן אדם שגידל כמעט לבד שתי בנות קטנות ונמרצות ומעולם לא איבד את סבלנותו לנוכח התעלולים שלהן.
"אני מבין סשה, גם אני אוהב את השקט שלי ולכן אני חושב שעדיף שנשלח מפה את הילד ואתה הרי בין כה וכה תחזור בקרוב לעדה."
"לא, אני לא."
הרמתי את גבותיי בפליאה אילמת ושתיתי עוד קצת קפה. היה לו טעם נורא. אולי החלב היה מקולקל.
"פינקתי את הבנות יותר מידי ובכלל, עכשיו הן כבר גדולות ולא זקוקות לי יותר."
"בחייך סשה, הן עדיין ילדות, הן צריכות אבא."
"יש להן אבא, אבל אתה צודק, מספיק שאני קופץ לשם לביקור מידי פעם."
"מידי פעם? אתה שם פעמיים ביום וברגע שהנורית הזו תסתלק אתה תחזור לחדר שלך ו...."
"לא אדי, לא הפעם. אני רוצה להתחיל לחיות."
"מי מפריע לך? הבנות שלך, האקסית? הן אוהבות אותך, במה הן מפריעות לך?"
"גם אני אוהב אותן, אבל אני גבר ואני צריך פרטיות."
"כל פעם שאתה צריך פרטיות תבוא אלי ותקבל כמה פרטיות שאתה רוצה." הנחתי את כף ידי על כפו החמימה.
הוא משך אותה בזעם. "עזוב אותי!"
"מה, זה בגלל אילת? בחייך סשה, הייתי עם קוליה ומריו, בגלל שטות כזו אתה כועס?"
"אני לא כועס." אמר סשה בקרירות שהעידה בדיוק על ההפך, "למה שאני אכעס? מצידי תיסע לאילת כל שבוע ותקפוץ שם מג'קוזי לג'קוזי, מה אכפת לי? אני צריך פרטיות ושקט כדי לנהל את החיים שלי כמו בן אדם מבוגר שיש לו חיים משלו, ואני לא חייב דין וחשבון, לא לך, לא לאקסית שלי ובטח שלא לילדות שלי."
כבר מזמן לא ראיתי אותו כעוס כל כך. זה קצת הפחיד אותי.
"מה עם יובל?" שיניתי נושא, "הוא לא צריך ללכת לבית ספר או משהו?"
"אתמול התחיל החופש הגדול אדי, שכחת?"
"איזה חופש גדול? עוד לא יוני?"
"בתיכון החופש מתחיל בעשרים ליולי, זה ככה עוד מהתקופה שאתה היית תלמיד. תן לילד לישון בשקט אדי."
"בסדר, שישן, אבל היום אני קונה ספה חדשה ומהלילה הוא ישן עליה לבד."
"תקנה כמה ספות שאתה רוצה, אבל כל זמן שיובל ירצה שאני אישן איתו אנחנו ישנים יחד, ואם יש לך בעיה עם זה אני אשכור לנו חדר במלון עד שאמצא דירה מתאימה."
בהיתי בו נדהם, אז זו הייתה הסיבה לצורך הדחוף שלו בפרטיות?
"סשה, יובל הוא רק ילד, זה פשוט לא בסדר. אם הוא לא היה הבן של אורי לא היית חולם בכלל לעשות דבר כזה."
"הוא מעל שבע עשרה וזה לגמרי חוקי." אמר סשה בעקשנות וקפץ את אגרופיו המנומשים על העיתון המקומט.
"אולי זה חוקי, אבל זה לא בסדר, ושנינו יודעים את זה."
"אני לא מכריח אותו לעשות שום דבר, זה הכול רעיון שלו."
"רעיון שלו? הוא ילד ספוטניק, הוא מבוגר רק בשבע שנים מהבת שלך."
"אל תהפוך אותי לפדופיל אדי, אתה ישנת עם אנג'י."
"שהיה בן עשרים ומנוסה מאוד. את הדברים שהוא שכח אני ואתה עוד לא למדנו, וחוץ מזה לא היה ביני לבינו כלום, רק ישנו יחד."
"גם אני רק ישן איתו."
"בינתיים."
"זה תלוי בו, ובכל מקרה בקרוב אני עובר מפה וזה כבר לא יהיה עסקך."
"אל תדבר שטויות, זה הבן של אורי שאימא שלו ביקשה ממני להשגיח עליו, בטח שזה עסקי."
"הוא מעל שבע עשרה והוא לא צריך השגחה." הטיח סשה את אגרופו על השולחן.
"ספוטניק, מה קרה לך? אף פעם לא ראיתי אותך עצבני כל כך. אני חושב שלא מתאים לך להיות פדופיל."
"אל תקרא לי פדופיל!" התרתח סשה וקם, פניו אדומים מזעם.
קמתי גם כן, מדחיק את רטט הצחוק העצבני שבעבע בתוכי. קשה היה לי לקחת ברצינות את זעמו, מעולם לא רבנו ככה, אפילו העסק ביש עם אורי לא גרם לנו לצעוק זה על זה.
סשה אף פעם לא כעס עלי, הוא בכלל לא היה טיפוס כועס, הפעם היחידה שראיתי אותו זועם כל כך הייתה כשאיזה גננת רשלנית לא השגיחה כראוי על ביתו שחזרה הביתה מהגן חבולה אחרי שנפלה מנדנדה.
עמדנו זה מול זה כמו שני תרנגולים מוכנים לקרב, ואז צלצל הטלפון וזו הייתה עדה שכבר הייתה במשרד.
היא ביקשה ממני להגיע מהר ככל האפשר כי מישהו ממתין לי.
"אבל עוד לא שמונה." מחיתי, "מה הלחץ?"
"לא יודעת. הוא לא אמר, אבל הוא נראה לי עצבני וכועס מאוד, והוא רוצה מאוד מאוד לדבר אתך אדי."
"בסדר, אני יוצא לדרך. מה שלומך חוץ מזה עדה? איך הבנות?"
"אני פחות או יותר בסדר." אמרה עדה בקול אומלל, "אבל נוגה לא ישנה כל כך טוב הלילה. סשה שם?"
"הנה, קחי אותו, נתראה במשרד." הגשתי לסשה את הטלפון, לחצתי בכפי על כתפו ויצאתי.

לאדם שהמתין לי בקוצר רוח לפני דלת משרדי היו שרירי חדר כושר מושקעים, עור שחום תוצרת מיטת שיזוף, תספורת מוקפדת, בגדים ממותגים, שעון יד דקיק ויקר למראה ועיניים שהתרוצצו בחוריהן בבהלה.
משהו הטריד מאוד את האיש הזה, משהו מפחיד כל כך עד שכל הרושם הקריר והגזעי שהופעתו הייתה אמורה ליצור התאדה בגללו.
הוא התיישב באנחה מולי, השעין את מרפקיו על השולחן המרוט שלי וכבש את פניו בידיו. קודם בער לו לפגוש אותי ועכשיו, כשכבר הגעתי, הוא התקשה פתאום לדבר.
המתנתי בסבלנות עד שהוא הזדקף והביט בי. "אני מרגיש שאני משתגע." אמר, "בדרך כלל אני לא כזה לחוץ, אבל מאז שאמרו לי אני פשוט יוצא מדעתי."
"אמרו לך מה?" שאלתי בסבלנות למרות שניחשתי את התשובה.
הוא כמעט סיפר לי, אבל ברגע האחרון נרתע. "לא משנה, אתה מתמחה באיתור נעדרים, נכון? אני צריך שתאתר לי מישהו."
"למה?"
"מה זה משנה?"
"זה משנה."
"למה?"
"כי אם אתה רוצה למצוא אותו ונגיד להרוג אותו, או להרביץ לו מכות רצח, אני לא רוצה שום עסק אתך."
"למה אתה חושב שאני רוצה להרביץ למישהו? אני נראה בן אדם אלים?"
"זו הייתה סתם דוגמא."
"סתם? סתם לא מדברים על רצח."
הוא היה מקרה קשה, האיש הזה. "אולי נתחיל מהתחלה ותגיד לי קודם מה שמך?"
"אבישי."
"אבישי מה?"
"בן צור, אני אבישי בן צור ואני רוצה למצוא בחור אחד בשם ערן שטרן. הנה התמונה שלו." שלף תמונה של גבר צעיר ויפה תואר בבגד ים שחייך חיוך שחצני אל הצלם.
"אתה צילמת?"
"כן."
"מתי?"
"לפני שבועיים. היינו בכינרת... אלוהים, אני לא מאמין, רק לפני שבועיים..." עיניו נמלאו דמעות, "הייתי כל כך מאושר, חשבתי ש..."
"ומה קרה מאז?"
"אני לא יכול לספר לך."
"אתה צריך להבין אבישי שאני כמו רופא או כומר, כל מה שאתה מספר לי נשאר רק ביני לבינך."
"אם תדע לא תרצה אפילו שאני אשב על הכסא במשרד שלך."
"אני לא חושב שזה יקרה אבישי, אבל אם זה יגרום לך להרגיש יותר נוח תרשה לי לגלות לך קודם סוד קטן עלי."
"איזה סוד?"
"אני נשא איידס. חשדתי בזה כבר הרבה זמן ולפני כמה ימים קיבלתי תשובה חיובית."
עיניו נפערו לרווחה, "באמת?" איזה תרופות אתה לוקח?"
"אני עדיין לא לוקח כלום, אבל אם התוצאות שלי ישתנו לרעה גם זה יקרה." הוצאתי את התדפיס עם תוצאות בדיקות הדם שלי והראיתי לו.
הוא בחן את הדף בכובד ראש. "יש לך מזל." העיר בשמץ קנאה.
"כן, אני יודע, אבל זה עלול להשתנות בין יום."
"אתה יודע מי הדביק אותך מר זהבי?"
"בבקשה, תקרא לי עדי, כמו כולם, וכן, אני יודע."
"ואתה לא כועס עליו?"
"מה הטעם לכעוס על בן אדם שמת כבר?"
"מת מאיידס?" החווירו שפתיו של אבישי.
"לא, הוא עשה תאונת דרכים. נהג מסטול ונתקע בעץ."
"אולי הוא ידע ורצה למות?"
"אולי. מאוד אהבתי אותו ואני עדיין מתאבל עליו ומתגעגע אליו, אבל האמת שלא הכרתי אותו כל כך טוב כמו שחשבתי. רק עכשיו אני קולט עד כמה לא הבנתי אותו."
"ואיך אתה יודע שזה הוא שהדביק אותך?"
"כי מיד כשפגשתי אותו עשיתי בדיקה שיצאה שלילית, ומאז ועד היום הוא היחיד שעשיתי איתו סקס לא מוגן."
"גם הוא עשה בדיקה?"
"הוא אמר לי שהוא נבדק כמה ימים לפני שנפגשנו והאמנתי לו."
"כן, זו הבעיה כשמתאהבים במישהו." אמר אבישי במרירות, "המוח מתאדה ואתה מאמין לכל שקר ואחר כך מצטער על זה כל החיים."
"ידוע לכל שאהבה היא הגורם מספר אחד לצניחת אי. קיו. בעיקר אצל גברים ולפעמים גם אצל נשים."הסכמתי איתו, ושנינו חייכנו זה אל זה חיוך עגום.
"תגיד עדי, אם הבחור הזה היה מופיע פתאום לפניך, אם נגיד הוא היה פותח את הדלת ברגע זה ומודיע לך שהוא לא מת, זו הייתה טעות, הוא בעצם חי, מה היית עושה?"
הייתי יורד לפניו על הברכיים ומוצץ לו. חשבתי בשקט לעצמי, אבל בקול אמרתי שאין לי מושג, וזו שאלה היפותטית שאין בה שום טעם, והזכרתי לאבישי שהוא עדיין לא נתן לי תשובה למה הוא רוצה למצוא את ערן שטרן.
"כדי להרוג אותו לפני שאני מתאבד." אמר אבישי, הניח את ראשו על לוח השולחן שלי ופרץ בבכי.

נערך על-ידי שקוף on 01/07/2007 17:43:18לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 03/07/2007 :  08:04:20  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט

14. איך מוצאים מישהו?
הדחף הראשוני שלי היה לצעוק עליו שלא ידבר שטויות ואחר כך לחבק אותו ולהבטיח לו שהכול יהיה בסדר, אבל מאחר ויש לי כלל ברזל - לא להתחבק עם קליינטים בפגישה ראשונה – התאפקתי.
במקום זה הסתפקתי בכך שטפחתי קלילות על שכמו ואמרתי לו בעדינות שיפסיק לבלבל את המוח או שאני אבעט לו בתחת ככה שהוא לא יוכל לשבת שבוע.
אחר כך הכנתי לו כוס נס קפה שהוא שתה תוך שהוא מנגב בשרוולו את הדמעות שזלגו על לחייו וסיפר לי איך פגש את ערן במסיבת גייז, איך הם נדלקו זה על זה ממבט ראשון, וכמה מאושרים הם היו, ואיך הוא יצא לחודש מילואים שבועיים אחרי שהם התחילו להיות יחד, וכמה הוא חשש שערן לא יחכה לו, וכמה הוא התלבט בגלל הבדל השנים הגדול ביניהם - הוא בן שלושים ושמונה וערן רק בן עשרים וחמש – ובאמת, כשבא לחופש מהמילואים ערן התנהג בצורה מוזרה והוא כבר חשב שדי, נגמר, אבל אחרי שהמילואים נגמרו הכול הסתדר והם התחילו לגור יחד והיו כל כך כל כך מאושרים, ופתאום...
"מה פתאום, מה קרה פתאום?"
"אני עובד בהייטק ובעבודה אני די בארון, בעצם לגמרי בארון, ולא שאני מתבייש או משהו, אבל אני מעדיף שבעבודה .... טוב, לא חשוב, העיקר שהבוס החליט להזמין ניידת של מד"א כדי שכולנו נתרום דם, ובגלל שזה היה במקום עבודה וכולם ראו לא כתבתי בשאלון הזה שהם נותנים לך למלא שאני הומו. תרמתי דם כמו כולם וכמה ימים אחר כך התקשרו אלי ואמרו שיש איזה בעיה עם הדם שלי. כמובן שנלחצתי בטירוף ומיד התקשרתי לערן והשארתי לו הודעה במשיבון, וכשחזרתי הביתה אחרי שאמרו לי שאני נשא, כולי שבור ומפורק והרוס לגמרי, הוא כבר לא היה. אסף את הדברים שלו ונעלם, אבל אני מתכוון להפוך את כל הארץ, למצוא אותו ולהרוג אותו ואחר כך להתאבד."
"ואם הוא ברח לחו"ל?"
"לא יכול להיות. הוא בארץ כי הדרכון שלו אצלי, הוא הגיע בדואר ממשרד הפנים יום אחרי שערן נעלם. בשבוע שעבר הוא הלך לחדש אותו כי תכננו... תכננו...."
אבישי קם, לקח את ספל הקפה שלו, הלך לפינת המטבחון ושם אותו בכיור, ואחר כך השעין את מצחו על מחיצת הגבס שהפרידה את המטבחון מהמשרד והתייפח כאילו ליבו נשבר בקרבו.
טוב, הרי ידוע לכל שכללים נועדו כדי לשבור אותם. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, מניח לו להרטיב בדמעות את כתפי ליטפתי בעדינות את גבו עד שנרגע, ואחר כך ביקשתי שיספר לי עוד פרטים על ערן הנעלם וינסה לעזור לי להבין מה בעצם קרה.
"מה יש פה להבין? הוא זיין מהצד כשהייתי במילואים וכמו דביל לא שם קונדום, נדבק ואחר כך הדביק אותי, וברגע שהוא הבין מה קרה הוא נבהל וברח, ואתה יודע מה החלק הכי נוראי בכל הסיפור הזה?"
"מה?"
"אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו ולדאוג לו. אני כועס עליו נורא, אני שונא אותו ומתכנן להרוג אותו, אבל אני אוהב אותו. זה נראה לך הגיוני?"
"לא, אבל אל תדאג בקשר לזה. בן אדם במצב שלך לא אמור להיות הגיוני. הייתי מתחיל להיות מודאג ברצינות מהאיומים שלך רק אם היית מתנהג בצורה הגיונית."
אבישי החל לבכות שוב. "הוא כזה ילד טוב, כזה תמים וטיפשון, הוא בטח נורא מבוהל. השד יודע איפה הוא זרוק, כמו שאני מכיר אותו הוא בטח מרגיש נורא אשם, אולי אפילו..."
השערה חדשה צצה במוחו והוא זינק פתאום מכיסאו, הופך אותו מרוב חיפזון, "ומה אם הוא התאבד? הוא בהחלט עלול להתאבד בגלל דבר כזה! אני צריך... חייבים...."
"חייבים להפסיק להילחץ. חייבים להירגע ולהתחיל לחשוב בהיגיון." אמרתי בתקיפות, מרים את הכסא ומשיב אותו עליו.
"ועכשיו תספר לי בצורה מסודרת כל מה שאתה יודע על ערן שטרן."
"סיפרתי לך הכול."
"לא סיפרת לי על ההורים שלו, מאיפה הוא בארץ, מה הוא עושה בחיים, איזה מן בן אדם הוא?"
"הוא בחור מקסים, תמים כזה, קצת ביישן, מאוד רומנטי. ילד מנומס עם לב טוב. לדעתי הוא מאוד יפה ו..."
"אני מסכים אתך שהוא בחור יפה אבישי, אבל אולי תתרכז יותר בפרטים המעשיים?"
אבישי חייך במבוכה. "כן, בסדר אני פשוט... אז ככה, ערן עובד בתמיכה טכנית ולומד הנדסת מחשבים במכללה, הוא בא ממשפחה מסורתית מאיזה חור נידח בצפון. הם יודעים שהוא הומו ולא ממש אוהבים את הרעיון אבל משלימים איתו כל זמן שהוא גר רחוק מהם ולא בא יותר מידי לביקור, בטח שלא עם בן זוג."
"איך קוראים לחור הנידח?"
"זהו, שאני לא זוכר. איזה מקום קטן מאוד ליד סמינר אורנים שנמצא קצת אחרי קיבוץ יגור? מכיר את האזור?"
"כן, קצת. יכול להיות שזה קרית טבעון?"
"לא, אבל יש לו בת דודה שגרה בקרית טבעון. היא גננת, גרושה, היא היחידה במשפחה שהוא בקשר חם איתה. הם שני המורדים המשפחתיים, ככה הוא סיפר לי."
"אולי הוריו מרמת ישי?"
"לא, לא חושב."
"אולי קרית חרושת?"
"לא, אבל איזה מקום ליד. הוא אמר פעם שהחבר הראשון שלו היה מקרית חרושת והם למדו יחד באיזה קיבוץ ליד .... לא זוכר."
"אולי אלרואי?"
"כן, זהו, נכון. איך שכחתי? הראש שלי לא עובד כמו שצריך."
"אתה מבולבל ונרגש, זה טבעי במצבך. לא רק שנודע לך שאתה נשא גם אתה חושד שהחבר שלך הוא זה שהדביק אותך, זה מצב שיכול לערער כל אחד."
"אני לא חושד, אני בטוח! מהרגע שנפגשנו אף אחד אחר לא היה קיים בשבילי. חשבתי שגם הוא ...." שוב נמלאו עיניו דמעות, "אני פשוט לא יודע מה לעשות."
"למצוא את ערן זה הדבר הראשון. אתה צריך לדבר איתו, לברר מה באמת קרה ולהפסיק עם כל התוכניות המטופשות האלו על רצח והתאבדות."
"אבל איך אני אמצא אותו? אמרתי לך, הוא נעלם. איך בכלל מוצאים מישהו שלא רוצה שימצאו אותו?"
"לומדים להכיר אותו ואת הנסיבות שגרמו לו להעלם ואחר כך מפעילים שכל ישר והיגיון. אם לערן היה די כסף וזמן לתכנן את ההסתלקות שלו הייתי אומר לך שחבל על הזמן ובטח לא נצליח לאתר אותו, אבל נראה לי שהוא הופתע ונבהל בדיוק כמוך. במקרים כאלו אנשים נוטים לחזור הביתה."
"אבל אני לא יודע איפה ההורים שלו גרים."
"זו לא צריכה להיות בעיה, אלרואי הוא מקום קטן מאוד." משכתי ספר טלפונים מרופט של אזור חיפה ממגרת השולחן והתחלתי לחפש את משפחת שטרן. היו שלוש משפחות כאלו באלרואי, כולן באותו רחוב. "סבא וסבתא שלו גרים ליד הוריו ואחיו הגדול התחתן והוא גר ממול,"ביאר לי אבישי את הסיבה לכך, "אבל אני לא מאמין שהוא הלך אליהם. הוא לא כל כך סובל אותם והוא תמיד סיפר לי שהם מוכנים לארח אותו רק לכמה שעות ורק בתנאי שהוא לא יספר להם שום דבר על עצמו ויתרחק מהילדים של אחיו וערן כל כך אוהב ילדים, הוא ממש התיידד עם גאיה."
פניו התעוותו לפתע במצוקה, "אוי! זה מזכיר לי!"
"מזכיר לך מה? ומי זאת גאיה?"
"האחיינית שלי. הבטחנו לבוא ליום ההולדת שלה בשבוע הבא. אני לא יודע מה אני אגיד לה, אחותי תהרוג אותי אם אני לא אגיע."
"עד השבוע הבא יש לנו עוד די זמן, אתה יודע מה שם המשפחה של הבת דודה שלו?"
"לא, אני רק זוכר ששמה מיכל."
חייגתי לאחד ממשפחות שטרן שהופיעו בספר הטלפונים ולמזלי ענתה לי ילדונת חמודה שהאמינה בלי חשד לסיפור שסיפרתי לה – איבדתי את הטלפון של הגננת מיכל, אבל אני יודע שמשפחת שטרן הם קרובים שלה ואולי היא יכולה לתת לי את המספר שלה?"
"כן, אני יכולה." צפצפה הילדונת בחביבות, "אבל עכשיו חופש ומיכלי נסעה לטורקיה לטיול."
"אוי, לא, ואני כל כך רציתי לבקר בגן שלה ולראות אם הוא מתאים לבת שלי, אולי את יודעת מה הכתובת של הגן?"
כן, היא ידעה, החמודונת הקטנה, ונתנה לי אותה בלי היסוס, מבטיחה לי שהבת שלי תיהנה מאוד להיות בגן של מיכלי כי יש שם המון צעצועים ומשחקים, ונדנדה אדומה נהדרת, וגם מיכלי שגרה בקומה העליונה מעל הגן ילדים ממש חמודה."
אחרי שרשמתי את הכתובת - גן מיכל רח' החרצית 12 קרית טבעון -הודיתי בחום לילדונת המתוקה ונפרדתי ממנה.
"הנה," הראיתי לאבישי את הפתק עליו רשמתי את הכתובת, "ככה מוצאים מישהו, משקרים לילדים קטנים. אני לא אתפלא אם הוא מסתתר בבית הריק של הקוזינה שלו."
אבישי לקח ממני את הפתק ואמר שהוא מאוד מודה לי אבל לדעתו כדאי שהוא ימשיך מכאן בלעדי."
"בשום פנים ואופן לא!" חטפתי ממנו את הפתק, "לא אחרי כל האיומים שהשמעת."
"נו, בחייך, אתה חושב שאני באמת ארצח אותו?"
"אין לי מושג מה תעשה, אבל אין מצב שאני נותן לך להיפגש איתו לבד."
"בחייך עדי אל תיסחף אני רק רוצה לדבר איתו ו..."
"לפני רבע שעה דיברת על רצח והתאבדות ועכשיו אתה רק רוצה לדבר? אם לא הייתי הומו זקן ורגשן לא הייתי מרשה לך בכלל לבוא איתי, אבל למזלך אני כן." חייכתי אליו כדי לרכך את העוקץ של דברי וקמתי.
"לאן אתה הולך?" נבהל אבישי וקם גם כן.
"לקרית טבעון, לחפש את החבר החמקמק שלך. אתה בא?"

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 04/07/2007 :  12:43:20  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
15. רוצה למות
לפני שנסענו צפונה ביקשתי מאבישי לעצור לי בבית כדי שאוכל להשאיר פתק לשותפים שלי לדירה.
"שותפים?" התפלא אבישי, "אתה גר עם מישהו?"
"כן, לא, בעצם.... זה מסובך."
"כן או לא. מה מסובך בזה?"
"מה זה משנה?"
"לא יודע, איכשהו היה לי רושם שאתה לבד כזה."
"זה שאני מוזנח לא אומר שאף אחד לא אוהב אותי." התבדחתי, אבל מחשש שהוא לא מבין את חוש ההומור הדפוק שלי וסתם הבכתי אותו הוספתי מהר שאם חושבים על זה קצת מבינים שבעצם כל אחד מאיתנו בודד גם אם הוא חי עם מישהו.
אבישי נאנח. "כשהייתי עם ערן הפסקתי להיות בודד וחשבתי שככה זה יהיה כל ימי חיינו."
לא הייתה לי תשובה על ההערה המדכאת הזו ולמזלי הגענו ככה שיכולתי להשתמט מלענות לו ובמקום זה להורות לו לעצור בחנייה המסומנת של ד"ר וסרמן שחוזר רק בערב ולדהור במעלה המדרגות -המעלית עדיין הייתה מקולקלת – הביתה.
יובל עדיין ישן שנת ישרים, מפותל בתוך הפיקה שלי, כרית אחת על הרצפה והשנייה מעוכה מתחת לבטנו. סשה נעלם יחד עם מדור ההודעות של העיתון.
התקשרתי לנייד שלו שהיה כבוי והשארתי הודעה בתא הקולי שנסעתי לצפון בענייני עבודה ואשוב כנראה רק בערב ושיקנה חלב.
ליתר ביטחון השארתי גם ליובל שטר של מאה ₪ עם רשימת קניות שכללה חלב וקוטג'ים, לחם ומעדני חלב לפי טעמו. (זה מה שילדים אוהבים לאכול, לא? מעדני חלב וכאלה) ושייקח לעצמו את העודף ויקנה בו מה שבא לו, אני אחזור בערב ואם יש משהו דחוף שיתקשר לנייד שלי או של סשה והוספתי את מספרי הניידים שלנו תוך שאני מתפעל מעצמי על כמות המספרים העצומה שאני זוכר בעל פה.
ירדתי במדרגות לאיטי - המנקה באה לפני יומיים וצחצחה אותן ובכל זאת הן כבר היו מטונפות להחריד, אולי בגלל שהמעלית עדיין מקולקלת? - שואל את עצמי אם לא טעיתי שביקשתי גם מסשה וגם מיובל לקנות חלב אם כי קרוב לוודאי שאחד מהם ישכח, או יתעלם ואולי אפילו שניהם, ואז לא יהיה לנו חלב לקפה של מחר בבוקר.

כשחזרתי אחרי הצהרים הביתה, עייף ויגע מתלאות היום, התברר לי שאכן צדקתי, איש מהם לא קנה חלב והייתי חייב ללכת בעצמי.
לא היה טעם לשלוח את יובל לקנות כי הוא שכב מסטול לגמרי על השטיח, יוני ונעמה שוכבים משני צדדיו, שפוכים לא פחות.
מסתבר שאת הכסף שהשארתי לו הוא ניצל לרכוש לעצמו גוש נחמד של חשיש שבגללו השלושה לא היו מסוגלים לדבר, לחשוב, או אפילו לקום ממקומם.
רותח מכעס על הנוער בימינו, על ההורים העלובים של אותו נוער שנתנו לו חינוך כה לקוי, ועל המדרגות המטונפות, המעלית המקולקלת וועד הבית הדפוק שלנו שיודע רק לגבות כסף ולא לטפל בכלום ירדתי שוב שש קומות כדי לקנות חלב במחיר מופקע בפיצוציה מעבר לפינה - ככה קוראים לה, 'הפיצוציה מעבר לפינה' למרות שהיא בעצם לא מעבר לשום פינה - ורק בדרך חזרה הבנתי שמי שאני באמת כועס עליו נורא זה סשה שנעלם לו ככה פתאום, בלי להודיע לי איפה הוא למרות שהוא יודע שאני פולנייה דאגנית.
תמיד הייתי כזה, ומאז שאורי נהרג במפתיע ולנו זה נודע רק יום וחצי אחר כך אני עוד יותר לחוץ ודאגן, וסשה יודע את זה היטב ובכל זאת הוא נעלם לי כמו ספוטניק מצבן וכיבה את הנייד!
מוזר, איך דווקא הבוקר, כשעשיתי את דרכי לעבר הצפון, כלל לא הייתי מודאג למרות שהנהג שלי היה פצצת זמן של עצבנות ומתח על מצע של אובדניות חריפה עטופה בהיסטריה.
יכול להיות שלא הרשיתי לעצמי להיות עצבני כי הוא היה מספיק לחוץ בשביל שנינו?
עד הרצליה הוא נהג בעצמו, מקשיב לגלגל"צ שהשמיעו מוזיקה מרגיזה מלווה בדיווחי תנועה מעצבנים, ואז עצר בתחנת אוטובוס וביקש שנתחלף כי הוא עצבני ולא מרוכז.
"אולי כדאי שתנסה לשכב מאחור ולנמנם קצת?" הצעתי בקול הכי מרגיע שלי.
הוא אמר שמה פתאום, ולא צריך, והוא בכלל לא עייף, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו, נשכב על המושב האחורי של הניסן שלו ונרדם מיד.
העברתי חיש לגל"צ והספקתי עוד לתפוס את זנב תכניתו של רפי רשף שהתבדח כדרכו עם הורוביץ ווכסלר על מזג האוויר שכצפוי בקיץ היה חם, ואחר כך עליתי על הכביש המהיר והפלגתי עליו בשובה ובנחת תוך שאני מקשיב לרזי ברקאי טוחן את חדשות היום.
חתכתי מכביש החוף במחלף זיכרון בעוד הוא ממשיך לישון בשלווה, מתעורר לשנייה בעליה לבת שלמה ושוב נרדם ומתעורר רק כשעצרתי בתחנת הדלק בטבעון וביקשתי מפה של טבעון ולעשות פיפי.
עד שאבישי התעורר והתמתח כבר גמרתי להשתין בשירותים הנקיים להפתיע ולעיין במפה הנחמדה שמועצת קרית טבעון הדפיסה על ניר כרומו מבריק לטובת התושבים והמבקרים.
הוא נתן לי מאתיים ₪ ביקש שאמלא דלק, רץ לשירותים, שהה שם זמן ארוך מאוד וחזר עיניים אדומות וידיים לחות.
הצעתי שנקנה בעודף שנותר ממילוי הדלק שתייה ואולי גם קצת חטיפים כי מי יודע באיזה מצב נמצא את ערן, וגם אם לא נמצא אותו בטח נהיה צמאים ורעבים בדרך חזרה.
אבישי הנהן בפיזור נפש, אמר לי לעשות מה שנראה לי הכי טוב והתיישב במושב ליד הנהג, השעין את ראשו לאחור ועצם בכוח את עיניו, מתאפק לא לבכות יותר.
קניתי בחנות של ילו קולה, מים מינרלים ומיץ מנגו לא מוגז, הוספתי צ'יפס וופלות בטעם לימון ושמתי פעמי אל רחוב החרצית - רחוב קטן שהתעגל לו בחן על גבעה מוריקה הנשקפת על המוסך של קיבוץ שער העמקים ששכן בעמק מתחת.
"ביום טוב בטח אפשר לראות את המפרץ." אמרתי לאבישי שמשך בכתפיו בחוסר אכפתיות. מזל שהנוף לא עניין אותו כי כרגיל בקיץ הראות לא הייתה כל כך טובה ואובך מטושטש עלה מאזור התעשייה של חיפה וכיסה את הים.
מצאנו בקלות את הגן של מיכל, קשה היה לפספס את השלט הצבעוני הגדול מעוטר הפרחים ופרפרים שעמד לפני הבית הלבן עם גג הרעפים האדום שמישהו צייר ביד לא כל כך אמונה ציורים של פטריות וגמדים על כתליו.
על המדשאה לפני הבית היו פזורים מתקני שעשועים צבעוניים ולא נפקד מקומו של ארגז החול המיתולוגי שלכבוד החופש הגדול כוסה בברזנט שחור.
הגדר שבחזית הבית הייתה עשויה מוטות עץ צבועים לא מכבר בלבן וירוק והסתיימה משני צדדיה במשוכות גדר חיה גזומות להפליא. שער העץ הצבוע גם הוא ירוק ולבן היה סגור, אבל לא נעול. דחפנו אותו ונכנסנו. דלת הבית הייתה פתוחה ואנחנו נכנסנו בלי להקיש בה וסקרנו את הסביבה - ברור היה שהקומה הראשונה היא גן ילדים ושאין שם איש.
בפינה היה גרם מדרגות חסום בשער קפיצי מפלסטיק וברגע שנגעתי בו כדי שאוכל לחקור את מסתרי הקומה השנייה נפתחה דלת צדדית שהובילה כנראה למרפסת וערן, לבוש רק במכנסים קצרים וגופייה, נושא מסור ענק ומבהיק, צץ בפתח.
"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" שאל אותי בקול לא נעים והניף לעברי את המסור בתנועה מאיימת.
"רני!" צעק אבישי שבדק בינתיים את המטבח ולכן נסתר עד לרגע זה מעיני ערן.
"שי?" קפא ערן בתדהמה, מביט כלא מאמין בבן זוגו והמסור עדיין אחוז בידו, "מה אתה עושה כאן?"
"באתי לחפש אותך דביל, ותוריד את המסור המפחיד הזה, מה אתה עושה איתו?"
"גוזם את הגדר החיה, מיכל הסכימה שאני אגור אצלה בקיץ וחשבתי לעשות לה הפתעה, לצבוע ולעבוד קצת בגינה. זה ממש גונג'ל מאחור."
"אתה זה שצבעת את הגדר והשער?"
"כן, רציתי בצהוב ובלבן, אבל לא היה להם צהוב יפה אז התפשרתי על ירוק דשא."
"זה יצא יפה מאוד."
"תודה." אמר ערן וסוף סוף הניח מידו את המסור הענק והמבריק שאני מודה, הלחיץ אותי מעט, "ומי זה?" הפנה אלי את מבטו.
"אני עדי זהבי, עזרתי לאבישי לאתר אותך."
"איך נודע לכם שאני פה?"
"ניחוש מוצלח." אמרתי, חייכתי בפייסנות ומשכתי מידו את המסור. הוא לא ממש שם לב לזה, כל תשומת ליבו הייתה נתונה לאבישי שעיניו שוב זלגו דמעות.
"אני מצטער כל כך אבישי, אני ממש ממש מצטער." לחש והתחיל גם הוא להתייפח. הם נפלו איש בזרועות רעהו, בוכים, בעוד אני מבצע נסיגה מהירה לעבר הרכב כדי להביא את השתייה והחטיפים.
אני לא סובל מראה של מבוגרים בוכים ושני גברים מתייפחים איש על כתפי רעהו זה פשוט יותר מידי בשבילי, וחוץ מזה למדתי מניסיוני בחיים שאין שום דבר (מלבד סקס אולי) שמעורר רעב בבני אדם כמו שיחת נפש מלווה בהתייפחות הגונה.
עד שסידרתי את הבקבוקים במקרר אבישי גמר להתרגש מזה שהוא שוב עם ערן ונזכר שהוא נורא כועס עליו ואני נאלצתי, בתוקף תפקידי כמבוגר האחראי בשטח, לחזור לשדה הקרב שהתקיים למרבה האירוניה בתוך תפאורה עליזה של ציורי ילדים צבעוניים, קופסאות עמוסות בובות ומכוניות ושאר צעצועים מסוג לגו וקוביות עץ וכדומה.
"זה קרה כשהייתי במילואים?" דרש אבישי לדעת וניער קלות את ערן שהיה מעט גבוה ממנו, אבל רזה הרבה יותר, ונראה חסר אונים וילדותי לעומת אבישי השרירי והכועס.
"כן, אז זה קרה." הודה חרש.
"אני מבין למה לא סיפרת לי, אבל למה לא שמת קונדום? היית שיכור? חשבתי שאתה לא שותה ולא מתמסטל אף פעם, שאתה לא מסוגל, שאלכוהול עושה לך בחילה ושאתה לא נוגע בסמים!"
ערן נשמט מידיו של בן זוגו, התיישב על ערמת מזרונים צבעוניים בפינה וכבש את פניו בידיו.
"אני לא רוצה לדבר על זה." אמר בקול כבוש, "אני מודה שהדבקתי אותך, אני אשם. תתבע אותי לדין, תרביץ לי, מצידי תרצח אותי, אבל אני לא מוכן לדבר על זה."
"עשית בדיקות דם ערן?" התערבתי בשיחה והתיישבתי בזהירות לצידו, מקפיד לשמור על מרחק ולא להידחף למרחב האישי שלו, אבל קרוב מספיק לגעת בו אם יהיה בכך צורך."
"לא, אבל אם אבישי נדבק אז כנראה שגם אני."
"אתה צריך להיבדק ואולי לקחת תרופות."
"לא צריך, לא אכפת לי. אני רוצה למות." אמר ערן, חיבק את ברכיו, התקפל לכדור קטן של אומללות על ערמת המזרונים, הפנה אלינו את גבו ושתק.
החלפתי מבטים מודאגים עם אבישי. משהו בהתנהגות של האיש הצעיר הזה הדליק אצלי את כל נורות האזהרה. הבחור הצעיר והחביב שאבישי תיאר לפני רק הבוקר היה שונה לגמרי מהאיש הכבוי ומדוכא שפגשתי.
יצאתי עם הלקוח שלי להתייעצות שקיימנו במטבח על כוס מים פושרים. "משהו רע מאוד קרה לו." חיוויתי את דעתי לפני אבישי שהיה חיוור ומזיע ומודאג מכדי לכעוס.
"זה כל כך לא אופייני לערן להתנהג ככה, הוא נראה נורא מיואש, אני ממש לא מכיר אותו. אני לא מבין מה עבר עליו שהוא עשה לי דבר כזה."
"אני מקווה שאני טועה," אמרתי לאט, שוקל בזהירות כל מילה, "אבל יש לי רושם שאני מקווה שהוא לא נכון שערן נדבק כי מישהו .... כי ..." היה לי קשה לבטא את המילים לנוכח עיניו הפעורות בזוועה של אבישי שקדחו בעיני, ומזל שערן שצץ בפתח המטבח לקח על עצמו את המשימה הלא נעימה ואמר שכן, אני צודק, מישהו אנס אותו בלי קונדום כשהוא הלך למסיבת יום ההולדת של לייזי, ושהכל קרה באשמתו והוא מעדיף לא לדבר, ולא לספר ולא להיבדק. הוא אשם והוא רוצה שנלך מפה ונשאיר אותו למות לבד.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 04/07/2007 :  19:24:02  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
16. זה ג'ונגל שם בחוץ
"אני לא יודע מה אתכם, אבל אני פשוט מת מרעב." אמרתי וחזרתי למטבח, מניח להם להיות לבד. דרך החלון הקטן שהיה קרוע בקיר שבין המטבח לחדר הגדול שהיווה את גן הילדים יכולתי לראות את שניהם היטב.

ערן המשיך לשכב מקופל כעובר ואבישי ישב לצידו, ליטף את גבו בעדינות, דיבר אליו חרש ולבסוף רכן ונישק את עורפו ואז קם וחזר אלי.

"מצאתי פה לחמניות, חלב וקורנפלקס ויש לנו צ'יפס וופלות. מה בא לך?"

"בא לי להשתכר מהר, לא חשוב ממה, אבל נדמה לי שזה לא רעיון כל כך טוב."

"ממש לא." הסכמתי ונתתי לו קולה.

הוא שתה ונשנש קצת וופלים בטעם לימון. "הטעם הזה תמיד מזכיר לי את הצבא." העיר.

"גם לי." הסכמתי ושנינו חייכנו זה אל זה ואחר כך חזרנו להביט מבעד לחלון הקטן באיש הצעיר שהזדקף לאט, קם בכבדות מערמת המזרונים, לקח את המסור שהנחתי בפינה וחזר לקצץ את הסבך שצמח בחצר האחורית.

"אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי כלום, אני לא מבין את ההתנהגות שלו."

"הוא מתבייש ונבוך, ומנסה להדחיק. אונס זה תמיד זעזוע נוראי, בעיקר לגבר. יכול להיות שאם הוא לא היה נדבק אולי לא היית יודע לעולם על מה שקרה."

"הלוואי ולא הייתי יודע. רק המחשבה על זה עושה אותי חולה."

"אם אתה מרגיש ככה תתאר לעצמך מה זה עושה לו. לא פלא שהוא העדיף לשתוק במקום לדבר על מה שקרה."

"אני מבין, אבל אם הוא ימשיך לשתוק איך אני אדע מה בדיוק קרה לו?"

"הוא יספר כשהוא ירגיש שהוא מסוגל, אל תלחץ עליו."

"אני פשוט לא יודע מה לעשות. איך להגיב?"

"זה תלוי במה שאתה מרגיש כלפיו. אתה עדיין אוהב אותו?"

אבישי הסתכל עלי כאילו דעתי נטרפה עלי, "איזה שאלה? בטח שכן!"

"אתה בטוח שאתה כבר לא רוצה להרוג אותו להתאבד?"

"אני לא חושב שהתכוונתי לזה אי פעם ברצינות. הבוקר הייתי מוטרף מדאגה ומעייפות, אבל עכשיו אני הרבה יותר רגוע. תגיד, מה אתה היית עושה במקומי?"

חשבתי קצת ואז אמרתי לו שבמקומו הייתי לוקח לי כמה שבועות חופש מהעבודה ונשאר עם ערן, משגיח עליו ומנסה לשכנע אותו ללכת למרכז לטיפול בנפגעי אונס כדי לקבל לפחות עזרה ראשונה, ואחר כך חוזר איתו הביתה ומנסה להמשיך לחיות הכי טוב שאפשר.

"אתה חושב שהוא יסכים לחזור לחיות איתי?" שאל אבישי בחרדה.

"קשה לדעת, אבל לפי מה שראיתי הוא אוהב אותך בדיוק כמו שאתה אוהב אותו. קרתה לכם תאונה איומה שתשנה את החיים שלכם לתמיד, או לפחות עד שימצאו תרופה לאיידס, וערן סובל מטראומה שצריך לטפל בה, אבל יש לכם זה את זה ואני חושב שתצליחו להתגבר."

"אני מקווה שכן, אני אנסה לעשות הכול כדי שנצליח לעבור את זה בשלום." אמר אבישי וניסה לחייך.

ערן נכנס חזרה למטבח ושאל מה יש לשתות. "יש לנו מיץ מנגו לא מוגז, בדיוק כמו שאתה אוהב." הגיש לו אבישי כוס מלאה מיץ קר ולא יכולתי שלא להבחין איך אצבעותיהם ליטפו זו את זו כשהכוס עברה מיד ליד.

"ניסיתי לספר לך, אבל פשוט לא יכולתי." אמר ערן אחרי שגמר לשתות והושיט את הכוס לעוד מנה.

אבישי מילא שוב את כוסו והזמין אותו לשבת.

"אני לא יודע, יש לי עוד המון עבודה." אמר ערן והביט החוצה.

"כבר חם מידי לעבוד בחוץ." אמר אבישי והניח יד על כתפו השזופה, "שב, תשתה, תאכל משהו, נורא רזית. אם תסכים אני אשאר פה אתך כמה ימים, נילחם יחד בג'ונגל שבחוץ ואחרי שנכניע אותו נחזור יחד הביתה ונחשוב מה הלאה. מה דעתך?"

פניו של ערן זהרו משמחה. "תישאר פה איתי? באמת אבשה?"

"אם אתה מסכים."

"כן, בטח שאני מסכים." הם התחבקו ובקושי השגיחו בי כשהתחמקתי משם בשקט, תפסתי מונית לחיפה ומשם עליתי על אוטובוס 901 הטוב והוותיק שהביא אותי חזרה לעיר בלי הפסקה.

חזרתי הביתה עם החלב שקניתי מיואש מכך שאני לא משיג את סשה בנייד ולא יודע מה לעשות בקשר להתנהגות של יובל שהופקד בידי כדי שאשגיח עליו.

אני לא תמים, אני יודע שכיום שתייה והתמסטלות הם חלק חשוב מצורת הבילוי של בני הנוער, אבל קשה היה לי להשלים עם כך כשזה התרחש בסלון הפרטי שלי.

אני אישית איני נוהג להשתכר, אני סולד מאיבוד שליטה על עצמי ואני רואה בשכרות השפלה ולא מוצא בה שום דבר טוב או מועיל. גם סמים, אפילו קלים, לא מושכים את ליבי, וגם אם הייתה בי נטייה לטשטש את מוחי בכל מיני כימיקלים אני מודע מידי לכך שזה נחשב עברה על החוק, דבר שמטריד אותי מאוד. אני יודע שזה נשמע מצחיק וחנוני להחריד, אבל ככה זה אצלי. עזבתי את המשטרה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב כמו שוטר. עצם העובדה שאני לא מתקשר למחלקת הנוער ומבקש מהם לעצור את השלושה גרם לי להזיע בכפות הרגלים מרוב עצבנות.

אכלתי ארוחת ערב מוקדמת, או אולי צהרים מאוחרת כשסוף סוף צלצל הטלפון וסשה היה על הקו.

"סוף סוף!" צרחתי, "איפה אתה? לאן נעלמת? אני משתגע פה? למה הנייד שלך כבוי?"

"כי בטיפול נמרץ לא מרשים להדליק ניידים ולא יכולתי לעזוב את הילדה לרגע."

"נוגה שוב קיבלה התקף אסטמה." נחרדתי, "היא בתל השומר? אתה רוצה שאני אבוא לשם?"

"לא, זה בסדר. עוד מעט עדה תגיע להחליף אותי ואני אחזור הביתה רק ... לא יודע, פשוט תהיה בבית ואל תצעק עלי, אני הרוס לגמרי."

"אני מחכה לך סשה, תמסור בשמי נשיקה לעדה ולבנות. איפה הקטנה? אצל סבתא?"

"כן, אופיר המסכנה, היא בכתה נורא, אבל היא לא יכולה להישאר לישון בבית החולים אז עדה לקחה אותה לסבתא. הרופא אמר שאם הלילה יעבור בשקט ישחררו את נוגה מחר. ביי אדי."

"ביי סשה."

סגרתי והלכתי לסלק את שלושת העדויות המרשיעות להפרת החוק שהתגוללו על השטיח שלי.

הם לא כל כך רצו לקום, אבל אני התעקשתי. את נועה שכבר התאוששה כמעט לגמרי שמתי על מונית שלקחה אותה הישר לבית הוריה, את יוני שבקושי עמד על הרגלים כי שתה המון וודקה בנוסף לעישון השכבתי על הספה ואת יובל שצחקק לעצמו, אבל עמד יציב על רגליו לקחתי למקלחת ודחפתי מתחת לזרם המים הקרים בלי לטרוח להפשיט אותו קודם.

הוא צרח והתנגד, אבל אני התעקשתי לשטוף אותו היטב במים קרים עד שראיתי שמבטו מתמקד והוא חוזר לעצמו הרציני והעוקצני.

אחרי המקלחת הנחתי לו להתפשט ולהתנגב לבדו, זרקתי לו את החלוק העתיק שקיבלתי בזמנו מתנה מעדה ופקדתי עליו לנגב את הרצפה בעוד אני תולה את בגדיו הנוטפים לייבוש.

"למה אתה רשע כזה?" הוא ילל במסכנות כשנזפתי בו שעשה עבודה גרועה ואילצתי אותו לנגב שוב את המרצפות הלחות.

"יחסית לכמה שאני כועס עליך אני ממש לא רשע, תאמין לי שאני עוד מתאפק."

"בסך הכול התמסטלנו קצת, למה אתה עושה עניין?"

"כי אני כזה שעושה עניין. מה שעשיתם היה לא חוקי ואני לא מוכן שתעשנו חשיש בדירה שלי. בעצם אני לא מוכן שתעשנו חשיש בשום מקום, בטח לא כשאתה תחת ההשגחה שלי."

"לאימא לא אכפת, לפעמים גם היא לוקחת שכטה."

"תסתכל עלי טוב ילד, אני לא אימא שלך, אני שונא שעוברים על החוק ומרגיז אותי שחבר'ה צעירים ובריאים שלא חסר להם כלום בחיים מעבירים את הזמן בצורה כזו, כשאני הייתי בגילך..."

הוא חייך חיוך לגלגני, "כן, שמענו, כשאתה היית בגילי התגייסת לפלמ"ח, רצת על הג'בלאות, ירית בערבים והצלת את המולדת."

"לא, את זה עשיתי שנתיים אחר כך, אבל בגילך הייתי קם בארבע בבוקר והולך לחלק עיתונים כדי לא לקחת כסף מההורים, ואחר כך הולך ללמוד, ואחר כך חוזר הביתה ועוזר בבית ומכין שיעורים, ובחופש הגדול מצאתי לי עבודה בקטיף, וכשהקטיף נגמר הלכתי להיות נער שליח בסופר ורק בימי שישי הייתי שותה קצת בירה כשביליתי עם החבר'ה."

"נשמע שהייתה לך ילדות משעממת להחריד."

"הייתה לי ילדות רגילה לגמרי. לפעמים הייתי שמח, לפעמים עצוב, אבל אף פעם לא שכבתי סתם באמצע היום על השטיח ובזבזתי שעות בדיבורים ובצחוקים טיפשיים, ואף פעם לא הסתובבתי שיכור ברחובות ועשיתי שטויות כמו שאני רואה ילדים עושים כיום."

"אז מה אתה רוצה? שאני אלך לעבוד בקטיף כמו פועל זר?"

"זה לא יזיק לך, אבל לשתות כמו חזיר ולהתמסטל כן יזיק."

"אין שום נזק בעישון חשיש, אלכוהול מזיק יותר."

"בוא נשאיר לחוקרים ולמומחים להתווכח על מה מזיק יותר ונסכים שכל זמן שאני אחראי עליך גמרנו עם שתייה וחשיש וכל הנגזרות שלהם. מצידי שב כל היום על התחת ותקרא ספרים, תשפר את ציוני הבגרות שלך או תצבע את הקירות, אבל תעשה את כל זה כשאתה פיכח, ברור?"

הדלת נפתחה וסשה הופיע. "מה כל הצעקות האלו? מה קרה? למה אתה כועס על יובל?"

"אני לא כועס, אני מחנך אותו."

"הוא מתעלל בי." התבכיין יובל, "הוא עשה לי מקלחת במי קרח בלי לתת להתפשט קודם."

"בתור אחד שעבר התעללות אתה דווקא נראה לי לא רע." אמר סשה, קצת בקוצר רוח, והתחיל לאסוף בגדים מכל הבא ליד.

"מה קרה? אתה לא נשאר כאן לישון?"

"לא, מצטער. אופיר נכנסה להיסטריה חמש דקות אחרי שעדה נסעה משם. אני חייב לטוס לאימא של עדה ולאסוף אותה. אני אישן איתה בבית ומחר ניסע חזרה לבית חולים, אני מקווה שישחררו סוף סוף את נוגה. איפה המברשת שיניים שלי? ומי הילד הזה שישן על הספה?"

"רק רגע, תירגע סשה, אני אארוז לך תיק כלי רחצה." התחלתי לארגן את החפצים שלו, מנסה להסביר לו תוך כדי כך שהבחור הזה שנוחר על הספה הוא יוני, חבר של יובל.

הוא הקשיב בפיזור נפש, נישק אותי בחטף על לחיי, טפח על כתפו של יובל המאוכזב ואמר לו להיות ילד טוב ולעשות כל מה שאני אומר לו והסתלק בחיפזון.

"אתה חושב שהוא יחזור מחר?" שאל יובל, התיישב ליד שולחן המטבח והביט בי בחוסר ישע.

"לא חושב ככה יובל. סשה גר תמיד עם הבנות שלו ועם גרושתו ואני לא חושב שהוא יחזור לגור כאן בקרוב, אבל הוא בטח יבוא לבקר."

"אני לא מבין את הסידור הזה." התלונן יובל, "למה הוא גר עם הגרושה שלו?"

"כי הם חברים טובים והיא אימא של הבנות שלו. נוח להם לגור יחד, זה סידור מצוין כל זמן שעדה לא נדלקת על מישהי ומעיפה אותו החוצה."

"מה הבעיה של הילדה שלו? למה היא מאושפזת?"

"יש לה אסטמה. בדרך כלל היא בסדר, אבל כשאימא שלה מתחילה לריב עם אחת החברות שלה היא נלחצת ומקבלת התקפה. היא רגועה רק כשהיא יודעת שסשה ישן כל לילה בבית. אני יודע שנקשרת אליו יובל, אבל אתה כמעט מבוגר והבנות שלו ילדות קטנות. הן זקוקות לו."

יובל משך בכתפיו, נראה כאילו לא ממש אכפת לו איפה סשה ישן הלילה, והעיר שזה סידור מוזר, אבל שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

"תגיד, יש משהו לאכול?" שינה נושא, "אני נורא רעב."

"אני נראה לך כמו מלצרית. יש אוכל במקרר, ואחרי שתגמור לאכול תנקה אחריך. אני לא אימא שלך יובל, תזכור את זה." הזכרתי לו.

הוא נאנח, קרא לי רשע ועריץ ואחרי שאילצתי אותו לשאוב את השטיח ולשטוף את המטבח הוא הוסיף לי גם את התואר נוגש עבדים, אבל אני לא ויתרתי. החלטתי שהילד צריך לקבל חינוך ויפה שעה אחת קודם, ומאחר ואני הייתי המועמד היחיד בגיל המתאים לקחתי את התפקיד כפוי הטובה על עצמי.

פרשתי לישון לפניו, מניח שהוא יישאר ער כל הלילה, אבל להפתעתי בשתיים לפנות בוקר הוא פלש למיטתי והצטנף לצידי.

"הערתי אותך? אתה עייף?"

"כן וכן. שתוק ותן לי לישון."

"בסדר, אני שותק, אבל קודם תספר לי על אבא שלי."

"מה אתה רוצה לדעת עליו?"

"דברים טובים. יש לך דברים טובים לספר עליו?"

"בטח, המון."

"אז תספר לי בבקשה." הפציר יובל בלחש והניח את ראשו על כתפי.

ליטפתי בקצות האצבעות את שערו החלק שריחו ומגעו הזכיר לי עד כאב את אביו וסיפרתי לו את כל הדברים הטובים שזכרתי מהאהבה שלי לאורי – הטיולים, הצחוקים, הבילויים, החברות ואיך הוא דאג תמיד לחלץ אותי מכל מיני צרות וסיבוכים.

נכון, הוא זה שבדרך כלל גם סיבך אותי, אבל הוא תמיד עזר לי להיחלץ מהתסבוכות ההן ואחר כך תמיד הצליח להצחיק אותי ולפייס אותי.

יובל נרדם סוף סוף ואני שכבתי ער עד הבוקר, אצבעותיי מסובכות בשערו, וחשבתי על כל הדברים שאורי עשה לי ולא סיפרתי לו, דברים שלא אספר לאיש לעולם.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 06/07/2007 :  00:48:24  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
17. לעשות משהו
כמעט שבועיים אחרי שהשארתי את אבישי וערן בטבעון הם הופיעו שוב במשרדי. רציניים ומעט מתוחים, אבל בפירוש יחד, נראים כמו זוג אוהב ותומך.
אני מודה, רווח לי. חששתי שהטראומה של האונס והאיידס תפרק את הזוגיות שלהם, אבל הצורה בה הם הביטו זה בזה ועודדו אחד את השני בחיוכים ובליטופים קטנים העידה שהם עדיין יחד.
"במה אני יכול לעזור לכם?" שאלתי.
הם החליפו מבט ואז שאל אבישי אם זה נכון שיש לי קשרים טובים במשטרה.
"כן," נאלצתי להודות, "הייתי שוטר הרבה שנים ועד היום יש לי שם מכרים, וגם אחי הקטן והגיס שלי ושני בני דודים שלי שוטרים. למה?"
הם שוב החליפו מבטים ואז נשם ערן נשימה עמוקה ואמר שבמרכז לנפגעי אונס אמרו לו שאם הוא ילך להתלונן במשטרה הוא יעבור חקירה מתישה ולא בטוח שיצא מזה משהו.
"אז אתה לא רוצה להתלונן?" ניסיתי להבין.
"לא יודע, מה דעתך?"
"אני לא יודע מספיק על מה שקרה לך. קשה לי לתת לך חוות דעת עם כל כך מעט מידע."
"מה שקרה זה שהלכתי למסיבת יום ההולדת של לייזי, חבר טוב שלי שנערכה בפאב אחד. לייזי מאוד ביקש שאני אבוא אז באתי למרות שאני לא אוהב ללכת לפאבים ועוד בלי אבשה שהיה במילואים."
"אני אמרתי לו שילך." התערב אבישי, "הוא לא כל כך רצה, אבל חשבתי שזה יעשה לו טוב, לצאת ולבלות קצת."
"בהתחלה היה מאוד נחמד ובילינו נהדר," המשיך ערן בסיפורו, "אבל אחרי כמה זמן חבורה של ערסים שנכנסו ועשו המון רעש השתכרו וביקשו שגבירו את המוזיקה. הם גם התחילו לעשן מחוץ לפינת המעשנים ואז החלטתי שהיה לי מספיק ודי ואני הולך, אבל קודם קפצתי לשירותים, ושם זה קרה."
הוא השתתק, נאנח, עצם את עיניו, פקח אותן שוב והמשיך. "לא היו בשירותים של הפאב הזה משתנות, רק ארבעה תאים. שמחתי שאין תור ונכנסתי לתא הקיצוני מימין כי הוא היה הכי נקי אחרי שנכנסתי שמתי לב שאין לו מנעול, אבל הייתי שם לבד וסך הכול רציתי להשתין אז לא התייחסתי. פתחתי את המכנסים, השתנתי וכשהתחלתי לסגור את הרוכסן הוא הופיע פתאום, גבר גדול שפשוט מילא את כל התא. אפילו לא שמתי לב שהוא נכנס, הרעש מהפאב היה נוראי ופתאום הוא היה שם, צמוד אלי, דוחף אותי קדימה ומחזיק לי את הידיים מאחורי הגב. הדלת הייתה מהסוג שנפתח לתוך התא ולכן ברגע ששנינו היינו בפנים לא הייתה אפשרות לפתוח את הדלת. הוא אפילו לא ניסה לסתום לי את הפה, גם אם הייתי צועק אף אחד לא היה שם לב, הוא החזיק לי את הידיים מאחורי הגב, משך את המכנסים והתחתונים שלי למטה, דחף אותי קדימה מעל האסלה ככה שהראש שלי נשען על המיכל הדחה וחדר לתוכי. הכל קרה כל כך מהר... עד שהספקתי להבין מה קורה זה כבר היה מאוחר מידי. ניסיתי להיאבק, להיחלץ... לא הצלחתי. כאב לי מאוד והייתי נורא מבוהל ומבולבל, אבל לא היה מקום לזוז... אפילו להפנות את הראש לאחור לא הצלחתי בגלל התנוחה המכופפת הזו שהוא החזיק אותי."
"הוא אמר משהו?"
"כל זמן שהוא זיין הוא שתק ורק אחרי שזה נגמר הוא לחש לי בשקט באוזו, "עכשיו הגיע התור שלך הומו." ופתאום הוא לא היה שם יותר. הכול קרה תוך פחות מדקה. בקושי הצלחתי לקלוט שהוא בתוכי וכבר הוא נעלם."
"ומה עשית?"
דמעות החלו לזלוג מעיניו של ערן. "ישבתי כמה דקות על האסלה, רועד כולי, לא היה לי כוח אפילו לסגור את המכנסיים ואז נכנסה לשירותים קבוצת אנשים שתויים. הם התחילו לצעוק, לדפוק בדלת ולזרז אותי, אז סגרתי את המכנסים והסתלקתי."
ערן השתתק לרגע ולחץ בכוח את ידו של אבישי, שואב כוח מנוכחותו לצידו ואז המשיך, "רק כשהגעתי הביתה ראיתי שאני מדמם ואז הבנתי שהוא לא שם קונדום. אולי הייתי צריך ללכת למשטרה או למיון, אבל כל כך התביישתי... לא יכולתי להפסיק לרעוד. עשיתי מקלחת חמה, לקחתי כדור ואליום ושני כדורי נורופון ונרדמתי. כשקמתי למחרת זה כאב קצת פחות וכבר לא דימם והחלטתי פשוט לשכוח מכל הסיפור הזה, לא לספר לאף אחד ופשוט לשכוח מזה. כמעט שהצלחתי ואז אבישי צלצל אלי ואמר שיש לו משהו נורא לספר לי ובבת אחת הכול חזר אלי... רק אז הבנתי למה ההוא התכוון שעכשיו התור שלי... הבנתי מה הדבר הנורא שאבישי רוצה לספר לי ו... ו.... פשוט ברחתי. לא יכולתי לעמוד בפניו ולגלות לו, כל כך פחדתי והתביישתי. נסעתי להורים, לא יודע למה, בקושי ידעתי לאן אני בורח, זה היה מין אינסטינקט כזה. בדיוק כשהגעתי אליהם מיכל קפצה לביקור להגיד שלום לפני שהיא נוסעת לטיול בחו"ל וכשאמרתי לה שאני צריך מקום לנוח בו קצת רחוק מכולם היא ישר נתנה לי את המפתחות שלה... הייתי בטוח שאף אחד לא ימצא אותי שם וחשבתי שעד שהיא תחזור אני אצליח לחשוב מה לעשות אבל אז אתם הגעתם וזהו."
"אתה חושב שאם תשמע אותו שוב תזהה את הקול שלו?" שאלתי.
"לא חושב. הוא לחש והיה רעש כזה חזק מהפאב..."
"הבחנת באיזה פרט אחר שיעזור לזהות אותו?" המשכתי לחקור.
"הנעלים שלו."
"מה בקשר לנעליים שלו?"
"הוא היה בחור ממש גדול והוא נעל נעלי סאקוני ענקיות, מאוד יוקרתיות. הן בטח היו מספר חמישים, אבל בדגם מאוד יוקרתי ומיוחד, צבע כחול מבריק עם פסי כסף. אני די פריק של נעלים ואת סאקוני אני ממש אוהב ומכיר את כל הדגמים שלהם. אני יודע שכמעט אין בארץ את הדגם הזה וגם בחו"ל הם יקרים מאוד, במיוחד במידה הזו."
"כמה אתה מעריך עולה זוג כזה?"
"כמה מאות דולרים. בארץ המחיר יכול לעלות בטח למעל אלף שקל."
"מי ישלם אלף שקל לזוג נעלים?" השתוממתי.
"מי שיש לו די כסף." אמר אבישי בפשטות, "השאלה שלי היא האם המשטרה תטרח להסתובב ולחפש מישהו עם נעליים כאלו?"
"לא סביר. בטח שלא עכשיו, אחרי שהראיות הושמדו."
"איזה ראיות?" שאל ערן.
"הזרע. זה שרצת מיד להתקלח נחשב השמדת ראיות."
"אז מה? הייתי צריך לרוץ למשטרה ככה, איך שהוא השאיר אותי אחרי מה שהוא עשה לי?"
"כן, זה מה שצריך לעשות אחרי אונס."
"תגיד, אנסו אותך פעם?!" התפרץ ערן בזעם.
"לא ערן, ואני מבין שאי אפשר לדרוש מבן אדם שעבר מה שעברת שיחשוב בצורה רציונאלית, אבל גם אם המשטרה תאתר את האנס ותמצא עד שיזכור שראה אותו נכנס לתא שלך ואפילו אם אותו עד היפותטי יספר איך הציץ וראה מה קרה, גם אז יהיה קשה להוכיח שבוצע אונס."
השניים החליפו מבטים נדהמים. "מה זאת אומרת להוכיח?" התרגז אבישי, "ערן אומר שההוא אנס אותו, למה זה לא מספיק?"
"כי אין לזה שום הוכחות. ערן לא צעק ולא נאבק ואחרי שהכול נגמר הוא לא התלונן במשטרה ולא סיפר שום דבר לאיש, אפילו לא לך, הבן זוג שלו הוא לא גילה כלום עד שלא התברר שהאנס היה חולה איידס. איך תוכיח שזה היה אונס והוא לא הזמין את הבחור ההוא להיכנס איתו לתא לזיון חפוז?"
"בן זונה!" צעק ערן, קפץ מכיסאו וניסה להתנפל עלי, אבל אבישי תפס אותו והושיב אותו חזרה.
"תירגע ערן, עדי צודק. המשטרה לא יכולה לעזור לנו במקרה הזה."
"אבל מסתובב בעיר אנס שהמטרה שלו היא להדביק את הקורבנות שלו באיידס, ומדובר בבן אדם חזק מאוד פיזית שאורב לגברים בודדים ו... ו...." ערן, חנוק מרוב זעם ותסכול, הטיח את אגרופו בשולחן, "מישהו צריך לעשות משהו בקשר אליו!"
"אתה צודק." הסכמתי, "אבל אל תבנה על המשטרה שתעשה את זה. ספק אם תמצא מישהו שיאמין לסיפור שלך וגם אם כן, אין להם תקציבים לטפל בדבר כזה. אולי, אם יהיו יותר אנשים שיבואו עם סיפור דומה לשלך ויצאו עם זה לתקשורת ויעשו רעש הם יאמינו שיש אחד כזה שמנסה להדביק בכוונה אנשים באיידס וינסו לשים לו מארבים, אבל אני לא חושב שזה יקרה."
"אני בשום פנים ואופן לא מוכן ללכת לספר דבר כזה לעיתונאי. רק זה חסר לי."
"אני אנסה לברר בשקט אם יש תלונות על אונס של גברים עם סיפור דומה לשלך, אבל אל תבנה על זה. יש מעט מאוד גברים שמוכנים לספר שאנסו אותם. גם לנשים קשה להתלונן על אונס ולגברים זה קשה עוד יותר."
"ונניח שאתה היית שוטר והיו מטילים עליך לתפוס את הטיפוס הזה, אנס האיידס, מה היית עושה?" חקר אבישי.
"הייתי מפזר שוטרים סמויים בכל מיני פאבים של הומואים שיסתובבו שם לבד, נושאים מכשיר הקלטה, יסתכלו על הנעלים של כולם ויחפשו סאקוני מידה חמישים, וכשיזהו זוג כזה ילכו להשתין בתקווה שהאנס יעקוב אחריהם וככה ילכדו אותו על חם. כמובן שזה לא יקרה, כל שוטר סמוי כזה צריך צוות מעקב שישמור עליו ואין מצב שיקצו כל כך הרבה כוחות לטפל בבעיה שנוגעת רק להומואים. וכמו שאני מכיר את רוב השוטרים הם יגידו שמגיע לבחור הזה פרס, לא עונש."
"אתה לא מגזים? מה, כל השוטרים הומופובים?" נבהל אבישי.
"לא כולם רק רוב אלו שאני מכיר, מצד שני יכול להיות שאני טועה ודברים השתנו מאז שעזבתי את המשטרה, אבל לא הייתי בונה על זה."
"אם ככה, אנחנו צריכים לנסות ללכוד אותו בעצמנו." החליט אבישי.
"מי זה אנחנו? אני קשיש מידי להסתובב בלילות בפאבים, וגם אם אני אראה מישהו עם סאקוני מספר חמישים, מה בדיוק אני אמור לעשות לו? להמם אותו במכת קארטה ולחתוך לו את הזין?"
הם שוב החליפו מבט ואז קמו, הודו לי ואבישי שאל כמה הוא חייב לי על ההתייעצות.
"איזה התייעצות? בסך הכול שוחחנו קצת על משהו היפותטי לגמרי. אתה לא חייב לי כלום, אבל בבקשה ממך אבישי, תיזהר, טוב?"
"אל תדאג, יהיה בסדר." אמר אבישי והסתלק יד ביד עם ערן.
כמה שבועות אחר כך כשהמצב בבית חזר לקדמותו, כלומר, כמעט לקדמותו - יובל עדיין גר אצלי - שכבתי עם סשה במיטה וצפיתי בחדשות הלילה.
כרגיל אחרי הסקס היינו מעט מנומנמים, סשה בעצם ישן, אבל התעורר כשתקעתי בו מרפק.
"תראה." פקדתי עליו.
"מה?" הוא נבהל והתיישב, "לראות מה?"
"בטלוויזיה, תראה, מישהו נפל מהגג. המשטרה עדיין לא יודעת אם זו הייתה תאונה או רצח על רקע של חיסול חשבונות של העולם התחתון."
"נו, אז מה? עוד סוחר סמים אחד גמר את הקריירה. את מי זה מעניין?" מחה סשה, מביט משועמם באמבולנס של מד"א ששני פאראמדיקים עם וסטים כתומים הכניסו לתוכו אלונקה מתקפלת שעליה שכב מישהו שהיה מכוסה כולו בסדין מלבד כפות רגליו, כפות רגלים ענקיות נעולות נעלי סאקוני כחולות עם פסי כסף.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 10/07/2007 :  07:42:58  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
18. סמי מגיע לעיר הנוער
"אני צריך טובה גדולה מאוד גולדי." אמר לי סאני בטלפון, "ותאמין לי שלא הייתי מבקש אם הייתה לי ברירה אחרת."
"מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"אני יודע שאתה מתמחה במציאת אנשים אבל אני צריך שתחביא מישהו."
"להחביא? למה?"
"כי אם ימצאו אותו זה יהיה הסוף שלו."
"על מה אתה מדבר סאני?"
"זה לא לטלפון."
"אתה רוצה שאני אבוא אליך ונדבר?"
"לא, אין צורך. אני כאן."
"איפה?"
"הנה כאן." אמר סאני, ובלי לדפוק בדלת נכנס לדירה שלי עם הנייד בידו ונעצר המום בפתח. "מה קורה פה?" סקר מופתע את המהומה.
"יובל ויוני חגגו קצת הלילה עם כמה חברים." נאנחתי, "והם יתחילו לנקות ברגע שהם יצליחו להתעורר!" הוספתי בצעקה שלא עשתה שום רושם על הישנים.
"מניסיוני, אם זו הייתה מסיבה מוצלחת זה עלול לקחת עוד די הרבה זמן." הצטחק סאני, והרים פחית בירה שהתגוללה על הרצפה.
אותי זה שעשע אותי פחות, הבאתי שקית מהמטבח והתחלתי לאסוף את פחיות המשקה, בקבוקי הבירה ושאריות הפיצה שהתגוללו פה ושם בחדר שפעם היה הסלון המאובק והמשעמם שלי והפך לשטח כבוש.
"אין לך מושג כמה זה מתיש סאני," התלוננתי בעודי מגרש בעזרת מטאטא גרביים מסריחות שהתחבאו מתחת לספה, לאף אחת מהן לא היה זוג תואם כמובן. זה היה כמו כישוף, מהרגע שיובל פלש למגרת הגרביים שלי כל זוגות הגרביים שלי התפרקו לגרביים בודדים שלא הצלחתי לזווג יותר לזוגות.
"אתה יכול להסביר לי בבקשה מה זה השיגעון הזה של הנוער ללכת בקיץ בנעלי התעמלות?" חקרתי בזעף את סאני שהביט בי בחיוך משועשע, "אני פשוט לא מבין את זה? מי צריך נעלי התעמלות בחום הזה? זה כל כך חם ולא נוח! מה יש להם נגד סנדלים? ולמה, במקום סנדלים הגיוניים ונוחים הם מעדיפים כפכפי גומי מגעילים או ללכת יחפים?"
"לדעתי זו אופנה שהמציאו יצרני נעלי התעמלות." אמר סאני בפייסנות, "ולמה אתה מנקה בעצמך, תן להם לנקות את הלכלוך שלהם."
"עד שהם יקומו ויעשו משהו הנמלים יחגגו פה." התרתחתי והמשכתי לטאטא, "תבדוק במקרר, הם בטח גמרו את כל החלב. נכון?"
סאני בדק. "אין חלב." נופף לעומתי במיכל שני ליטר שקניתי רק אתמול, "הקורנפלקס נגמר וגם הלחם. נשאר רק קצת קוטג' פג תוקף."
"אני לא מאמין, רק אתמול קניתי חבילה חסכונית של קילו שוגי ושתי חבילות פיתות והמון גבינות, וגם גוש ענקי של גבנ"צ. אתה יודע שגבנ"צ הוא אחד מיסודות המזון הבסיסיים של הנוער? אתה יודע מה זה בכלל גבנ"צ סאני?"
סאני פרץ בצחוק, "כן, אני יודע." אמר והוציא את שקית הזבל מידי. "אתה חייב להירגע גולדי, אתה יורד מהפסים."
"גם אתה היית יוצא מדעתך אם חבורה של מתבגרים רעבים תמיד, ילדים מגודלים, בלגניסטים ורעשניים היו מתנחלים לך בבית." התרעמתי, "ואתה יודע מה הכי מעצבן אותי סאני? לא המוזיקה המרגיזה שהם שומעים בווליום בלתי אפשרי, לא שהם כל הזמן מדברים בטלפון, או תקועים שעות מול המחשב ולא קוראים בכלל ספרים, וגם לא שהם אוכלים כמויות אדירות של אוכל בכל מקום בבית חוץ מאשר במטבח ומשאירים כלים מלוכלכים במקומות משונים כמו מתחת למיטות, ובמגרות, ומפזרים גרביים מסריחים בכל הפינות, ואני משלים בשקט עם זה שאין לי יותר אף זוג אחד של גרביים תואם, אני מקבל את זה בהבנה, גם אני הייתי פעם צעיר, אני לא עקרת בית פולניה לחוצה, אבל מה שבאמת משגע אותי זה ש..."
"שהם מחסלים כמויות אדירות של אוכל משמין להחריד ובכל זאת נשארים רזים ושריריים בלי להשקיע בזה שום מאמץ." צחק סאני, "אני יודע שזה מה שהכי משגע אותי אצלם, אם כי גם הקטע של צלחות דביקות מתחת למיטות מטריף אותי בערך פעמיים ביום."
"אוי, סאני, שכחתי לגמרי שאתה חי בבית מלא צעירים. איך אתה סובל את זה?"
"לא סובל. וכמה שאני מזדקן יותר ככה הם מעצבנים אותי יותר." צחק סאני, "בגלל זה אני צועק עליהם, עושה להם תורנויות ניקיון, רודף אחריהם ומציק להם, וכשהם מתעצבנים אני מסביר להם שזה לטובתם שאני מחנך אותם והם עוד יודו לי בעתיד."
"וזה עוזר?"
"לא ממש, אבל אני מקווה שיום אחד הם יהיו בגילי ויסבלו כמוני מצעירים מעצבנים, רעשניים ועצלנים, ואז הם יבינו אותי."
"כן, אבל עד שזה יקרה אנחנו כבר נריח את הפרחים מהשורש, ומה זה יעזור לנו אז?"
סאני שוב צחק ואמר לי לא לקחת כל כך ללב.
"אני מנסה סאני אבל אני לא מסתדר עם ילדים בגיל הזה," התלוננתי. "אני בטוח שאני לא הייתי כל כך עצלן וחצוף כשהייתי בן שבע עשרה."
"אולי כדאי שתשאל את אימא שלך." חייך סאני, "ואם כבר מדברים על אמהות, אני לא מבין למה יובל עדיין פה? למה הוא לא גר בבית שלו עם אימא, ואיפה סשה?"
"חזר לעדה. הבנות שלו צריכות אותו איתן, והאמת סאני שאני מעדיף את זה ככה. התרגלתי לישון לבד. מספיק לי שהוא בא לישון אצלי מידי פעם."
"ואיפה יובל ישן?"
"קניתי לו מיטת שלושה רבעים והוספתי לסלון ספה חדשה ונוחה, כשנועה נשארת אצלי היא ישנה עליה."
"מי זו נועה?" התבלבל סאני.
"החברה של יובל ויוני שבעצם גר אצל הוריו, אבל כמעט תמיד נמצא פה, וכמובן שכל הזמן באים חברים שלהם לבקר ... הדירה שלי הפכה לסניף של עיר הנוער. אל תבין אותי לא נכון, אני יודע שהעולם שייך לצעירים, צעירים זה כיף, אני נהנה מכל רגע, הם יפים ומלאי אנרגיות, זאת זכות ותענוג כשהם בסביבה, אבל .... צנחתי על הספה ופיהקתי - לא ישנתי מי יודע מה טוב לאחרונה – "הם פשוט יותר מידי בשבילי, ואתה צודק, באמת נורא מעצבן שהם יכולים לאכול כל היום ולא להשמין, ועוד יותר מרגיז שהם רשלנים ולכלכנים כאלו. אני בכלל לא מתפלא עכשיו שאימא של יובל לא לוחצת עליו לחזור הביתה. גם ההורים של יוני לא מתרגשים מזה שהוא ישן כל כך הרבה פעמים מחוץ לבית, אבל בעצם רצית לבקש ממני להחביא מישהו, נכון?"
"כן." התיישב סאני מולי, "אבל עכשיו אני לא כל כך בטוח שזה רעיון טוב גולדי, גם ככה הבית שלך מלא אנשים, אתה נראה קצת עייף מכל הבלגן, אבל מצד שני סמי בחור מאוד שקט ומחונך.. אולי זה רעיון טוב להחביא אותו דווקא פה, בתוך כל הבלגן."
"למה צריך להחביא אותו?"
"כי סמי נולד בכפר בגליל כעיסאם, ערבי מוסלמי, ואחרי שתפסו אותו על חם הוא ברח מהבית כי הוא פוחד שירצחו אותו."
"מה? ירצחו אותו כי הוא הומו? זה לא מוגזם קצת?"
"המשפחה שלו שמרנית מאוד, הם בדואים והם יכולים לרצוח בחורה אם היא צוחקת קצת יותר מידי עם גבר או לובשת מכנסים הדוקים."
"כן, אבל זה לא אותו דבר, או שכן?"
"מסתבר שכן. מאז מאורעות אוקטובר אבא שלו חזר בתשובה ונעשה מוסלמי מאוד אדוק. הוא השפיע גם על האחים הגדולים שלו וסמי פוחד מהם וכנראה שבצדק. כשהוא הגיע אלי הוא היה מנופח ממכות שחטף מהאחים שלו."
"למה הוא לא הרביץ להם בחזרה?"
"אם תראה אותו תבין, הוא בחור מאוד עדין, קצת נשי, מאוד ביישן ומאוד מפוחד."
"ולמה הוא לא יכול להישאר אצלך?"
"לפני שבוע הוא כל כך התגעגע לאימא שלו עד שהוא לא התאפק והתקשר אליה וכנראה שגילה לה יותר מידי, כמה ימים אחר כך באו שני בחורים ערבים עם מדים של מג"ב ונשק לחפש אותו. אמרתי להם שאין אצלנו אף עיסאם, אבל הם לא כל כך האמינו ורצו לעשות אצלנו חיפוש. מזל שהיו בבית מספיק בחורים שפשוט נעמדו בפתח ולא נתנו להם להיכנס, אחרת הם בטח היו מוצאים את סמי המסכן שהתחבא בשירותים ורעד כולו מפחד."
"הוא מכיר את הבחורים שחיפשו אותו?"
"כן. אחד הוא אחיו הגדול והשני בן דוד שלו. הוא בטוח שהם היו הורגים אותו אם הוא היה בא אתם."
נאנחתי, "אז מה עושים? הוא לא יכול להתחבא כל החיים."
"אני אארגן לו דרכון ואוציא אותו מהארץ, אבל זה לוקח זמן ועד אז חשבתי שעדיף שהוא יגור פה. אני יודע שזו בקשה גדולה מאוד גולדי, אבל זה עניין של חיים ומוות."
"בסדר," הסכמתי, "תביא אותו."
"אין בעיות." שלף סאני את הנייד שלו, שוחח קצרות עם מישהו וכמה דקות אחר כך הופיע ארי מלווה באיש צעיר עצוב עיניים ודק גזרה שהיה מתוח כמו מיתר של כינור. היו לו ידיים יפות ודקות ופה עדין ורגיש כמו של בחורה, וכשנפרד מארי ומסאני בחיבוק זלגו עיניו דמעות.
השארתי לו מאה ₪ התנצלתי שאני צריך ללכת לעבודה והבטחתי לחזור אחרי הצהרים. כשחזרתי לא הכרתי את הדירה שלי, היא הבהיקה מניקיון והדיפה ריחות של תבשילים.
יובל וסמי ישבו במטבח כתף אל כתף, אכלו במבה וחייכו זה אל זה בעודם מעמידים פנים שהם לומדים אנגלית מספר דקדוק, ויוני ישב נעלב בסלון והזעיף פנים לעבר הטלוויזיה.
הספיק לי מבט אחד כדי להבין שהדירה שלי הפכה מסניף של עיר הנוער לביצה הומואית ופתאום הבנתי שיש דברים גרועים יותר מדירה כבושה על ידי מתבגרים משועממים ולכלכנים.

נערך על-ידי שקוף on 10/07/2007 07:44:46לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 16/07/2007 :  07:43:35  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
19. יחי ההבדל הקטן


א. קשה כשאול קנאה

יוני המסכן למד על בשר שקשה כשאול קנאה והיא קשה שבעתיים כשאסור לך להודות בה ולא די שאתה מתייסר בקנאה אתה גם מתבייש בכך.

אם לפחות היה מקנא בגלל סתם אחד, איזה יפיוף תל אביבי מצוי או איזה אוחצ'ה גנדרנית שחמדה לעצמה את יובל שמשום מה הואיל לשים את ליבו אליה, אולי היה מצבו נוח יותר, אבל מאחר וליוני היו דעות פוליטיות שמאלניות מגובשות, ברורות וסדורות כמו שדעות פוליטיות יכולות להיות רק בגיל שבע עשרה הוא לא ראה בסמי רק יריב על ליבו של יובל אלא גם נציג של העם הפלשתינאי המדוכא והכבוש, מה שהקשה עליו לקנא בו ולתעב אותו מכל הלב.

ואם לא די בכך אל נשכח גם את העובדה הרומנטית שסמי היה בנוסף לכך גם הומו שנרדף על נפשו בגלל אידיאולוגיה דתית קנאית שראתה באהבה בין גברים חטא מוות.

נסיבות חייו של סמי הפכו אותו לדבר הכי קרוב לקדוש מעונה שראה יוני מימיו, ולך תקנא בקדוש מעונה, ועוד בגלל מישהו שעד לרגע זה ראית בו ידיד שלך ומעולם לא עלה בדעתך שאתה מאוהב בו.

סבך כזה של רגשות ודעות פוליטיות מעורבבים בחרמנות של מתבגר יכול להכריע תחתיו כל אחד, לא רק נער צעיר שזה עתה החל לפסוע בשבילים הנפתלים של חיי המין והרגש של ההומו המצוי.

לא פלא שהוא סבל מנדודי שינה, וכשהתעוררתי בשלוש לפנות בוקר שטוף זיעה ומשתעל, אומר לעצמי שהכול בגלל המזגנים הארורים האלו שהיו גורמים דלקת ראות אפילו לפינגווין גיליתי את יוני יושב על הרצפה בסלון ובוהה במסך הטלוויזיה עליו הוקרנה ללא קול סדרת מתח עתיקת יומין שאפילו אני כבר הספקתי לשכוח.

"אז מה דעתך על סמי?" שאלתי והתיישבתי לצידו, מתעלם מפרקי החורקים במחאה.

"הוא ממש נחמד, בחור מקסים וגם מבשל נהדר. הוא חמוד ויובל חושב שיש לו עיניים יפות." סח יוני בעצב.

"כן." נאלצתי להסכים, "יש לו באמת עיניים יפות, והוא באמת מקסים וחרוץ ויודע לבשל. אם הוא היה נולד בחורה החיים שלו ושלנו היו קלים יותר."

יוני נאנח. "הוא לא בחורה, הבאתי לו מגבת כשהוא התקלח ובדקתי טוב, הוא ממש לא בחורה."

"הוא ישן עם יובל?"

"כן."

"ולכן אתה לא מצליח להירדם?"

הנער משך בכתפיו ושתק. הבטנו יחד במסך ואז הוא פיהק ואני נדבקתי ממנו ופיהקתי גם כן.

"אני אהיה הרוג מחר בבוקר יוני. אני הולך לישון, כדאי שגם אתה תנסה."

"לא נעים לי לישון בסלון, לא נוח לי על הספה הזו."

"רוצה לבוא לישון איתי? ואני מתכוון רק לישון."

"אני יודע גולדי. מותר לקרוא לך גולדי או שרק לסאני אתה מרשה?"

"בארבע לפנות בוקר אתה יכול לקרא לי איך שאתה רוצה. קדימה, לישון."

רק נשכבתי על המיטה ומיד חזר השיעול, יימח שמו.

"אתה צריך להגביה את הראש." קיפל יוני את הכרית שלי לשניים ודחף תחתיה גם את הכרית שלו."

"ואיך אתה תישן?"

"אני אשים את הראש עליך." הניח את לחיו הרכה על חזי והעביר יד על בטני ומותני.

"יוני! די!"

"אני רק צריך טיפה חיבוק. תפסיק להילחץ."

ניסיתי להסביר שזה לא שאני לחוץ, אני פשוט... ושוב נתקפתי שיעול.

"אתה משתעל המון בזמן האחרון." העיר יוני אחרי שנרגעתי סוף סוף.

"כן." הסכמתי קצרות, צלעותיי וגבי כאבו והייתי עייף נורא. נזקקתי נואשות למנוחה, אבל השיעול היבש הזה שזעזע את כל גופי והפחיד אותי מאוד סירב להרפות.

"חכה, אני אביא לך משהו שירגיע אותך." קפץ הנער בזריזות מהמיטה וחזר אחרי דקה עם כדור לבן ותמים למראה וכוס מים.

"מה זה?" שאלתי בחשדנות.

"קודאין, זה ירגיע את השיעול. נו, קח, אחרת לא תצליח לישון."

לקחתי ונרדמתי.

התעוררתי מופתע בתשע לפנות בוקר, מרגיש שראשי ממולא צמר גפן. יוני ישן בשלווה לצידי, רגליו הארוכות והדקות מסובכות ברגלי וישבנו הקטן צמוד לבטני. הייתה לי זקפת בוקר כל כך חזקה עד שהתקשיתי להשתין.

מקלחת צוננת פתרה את הבעיהואחרי תכננתי לאכול ארוחת בוקר זריזה ולצאת מהר למשרד, אבל יוני צץ פתאום במטבח והשתלט לי על הקפה.

"אני לא רוצה להישאר אתם בבית, אני יכול לבוא אתך גולדי?"

"יוני, זה לא..."

"בבקשה, בבקשה, אני לא אפריע, אני אהיה שקט ונחמד, בבקשה?"

"תראה חמוד..."

"אני אתייק ואנגב אבק ו..."

"אני בכלל לא הולך למשרד, היום אני הולך לדבר עם מאור."

"מי זה מאור?"

"בן דוד שלי, הוא שוטר."

"אני חולה על שוטרים." האירו פניו של יוני בשובבות, "בעיקר שריריים ורציניים כאלו עם מדים כחולים וחגורה עם אקדח ואזיקים תלויים עליה בצד והם מחזיקים אלה ביד וחובשים כובע כזה עם מצחייה ו..."

"מאור הוא לא שוטר כזה. הוא שמן ולובש רק אזרחי. אין לו אקדח, הוא עובד ביחידת המחשבים. אני צריך את העזרה שלו בקשר למשהו שלך אסור לדעת עליו כלום."

"איזה משהו? תגלה לי, אני לא אספר לאף אחד גולדי, אני מבטיח." התלהב יוני.

"אני לא יכול, חוקר פרטי הוא כמו רופא או עורך דין, הוא לא מרכל על הקליינטים שלו."

"אתה לא צריך לספר לי הכול, רק תן לי מושג על מה מדובר." נדנד יוני.

"מדובר בגברת אחת שמעדיפה בנות. היא יצרה קשר עם מישהי דרך פורום של לסביות ועכשיו היא מנסה לאתר אותה. זה התחיל בהחלפת דעות, גלש למיילים פרטיים ולחילופי תמונות והמשיך בטלפונים. הקשר שלהן התפתח לידידות ומשם לאהבה והכל היה נפלא עד לשלב שבו הלקוחה שלי ניסתה להיפגש עם הבחורה השנייה ששמה נגיד שרון."

"ושרון סירבה להיפגש עם הלקוחה שלך." ניחש יוני, "למה?"

"זו השאלה. היו לה המון תירוצים, היא בארון, היא גרה אצל ההורים, היא מפחדת שיראו אותן, היא חוששת שפגישה פנים אל פנים תקלקל את היחסים הנפלאים שלהן, היא בטוחה שברגע שהקליינטית שלי תראה אותה במציאות היא לא תרצה אותה יותר. כל מיני סיפורים כאלו."

"נשמע חשוד מאוד."

"גם הקליינטית שלי חשבה ככה וניסתה לנתק את הקשר, אבל היא הייתה מאוהבת ולכן נשברה כל פעם מחדש ואחרי כל ניסיון ניתוק חזרה וכתבה לשרון. הן דיברו המון במסנג'ר ומידי פעם היו שיחות טלפון חטופות. כמעט בלי להרגיש היא נשאבה לחיים של אדם שמעולם לא פגשה באמת, והרגישה שהיא מתחילה לאבד את אחיזתה במציאות. מצד אחד היא הייתה מאוהבת מעל לראש, ומצד שני לא היה לה מושג עם מי היא מדברת. פתאום היא הבינה שהיא חיה בפנטזיה ודוחה פגישות עם בנות זוג פוטנציאליות בגלל קשר ווירטואלי. זה הטריף אותה לגמרי ובסוף היא התעשתה ונתנה לשרון אולטימאטום, או פגישה או פרידה."

"ושרון בחרה בפרידה, נכון?"

"כן, היא ניתקה אתה קשר והלקוחה שלי, גברת נאה ונבונה, אשת עסקים ממולחת ומעשית, התרסקה לגמרי. כבר למעלה מחודש שהיא לא בקשר עם שרון ובכל זאת היא לא מצליחה לשכוח אותה ולהמשיך הלאה."

"ואיך אתה יכול לעזור לה?"

"אני מקווה שמאור הצליח לאתר את שרון דרך כתובת המחשב שלה."

"זה חוקי?" נדהם יוני.

"לא יודע, כנראה שלא כל כך, אבל מאחר ומאור שוטר ..."

השארתי את יוני במכונית ונכנסתי למשרד של מאור שכרגיל ישב מול המחשב שלו, אפו כמעט נוגע במסך, ובקושי אמר לי שלום. לא נעלבתי, כמו כל המכורים למחשב מאור מסוגל להתייחס לאנשים רק כשמסך מחשב חוצץ בינו לבנם. הוא תמיד היה כזה וכבר התרגלתי אליו. בדרכו שלו אני חושב שהוא די מחבב אותי, עד כמה שהוא מסוגל להרגיש רגש כזה כלפי יצור אנושי.

הוא מסר לי פתק עם כתובת ולפני שהחזיר את תשומת ליבו למחשב ציין כלאחר יד שבמרשם התושבים כתוב במפורש ששרון קרמר הוא אזרח ממין זכר.

ב. ביי גבר

"שרון הוא גבר?" נדהם יוני, "אבל אמרת שהם דיברו בטלפון?"

"כן, והקליינטית שלי ששמה נגיד תמר ציינה שהיה לשרון קול נמוך ומרגיע עם קצת מבטא לא ממש ברור, אבל מאוד מאוד סקסי ואחר כך היא בכתה, זה היה נורא ואיום."

"יש לי הרגשה שאתה לא מסתדר עם דמעות של נשים." הצטחק יוני.

"וגם לא עם כאלו של גברים." נאלצתי להודות.

"אז מה? נוסעים לשרון לראות מי הוא?" הציע יוני.

"לא יוני, קיבלתי כסף רק כדי לברר מה הכתובת של שרון, לא כדי לדבר איתה, אם כי מצד שני...." אין להכחיש שהייתי סקרן לא פחות מיוני.

"רק נציץ, מה יכול להיות?" פיתה אותי העוזר המתנדב שלי.

"מה כבר יכול להיות?" הרהרתי בקול, "כנראה שבמקום בחורה עדינה עם תלתלים שחורים, חיוך עדין ועיניים כחולות כמו ראיתי בתמונות ששרון שלח לתמר נגלה סוטה מגעיל שחושב שזו בדיחה נהדרת לעבוד על איזו לסבית. אני לא אתפלא אם הוא זקן מכוער, שמן ומזיע ושכל העסק הזה חירמן אותו. לא יוני, אני לא הולך לפגוש את שרון לפני שאני אתייעץ עם תמר."

עצרתי בצד, התקשרתי למשרד של תמר ושאלתי אם אפשר לדבר איתה בפרטיות.

"יש לך את הכתובת?" היא שאלה בנשימה עצורה.

"כן, אבל ...."

"נו, מה? תגיד מהר!" קצרה רוחה של הקליינטית שלי.

"תראי, אני לא בטוח שזה לטלפון, זה אולי יזעזע אותך אבל..."

"מה? נו, תגיד עכשיו!" צעקה תמר במתח, לא משאירה לי ברירה אלה לספר לה בטלפון את החדשה המזעזעת.

"יכול להיות שזו טעות, אבל לפי מרשם התושבים שרון הוא גבר."

תמר שתקה שתיקה ארוכה ואז אמרה שהיא מבינה וסגרה.

"למה היא סגרה? למה היא התכוונה שהיא מבינה? מבינה מה?" התעצבן יוני.

"אין לי מושג." הודיתי, "אני לא מבין נשים."

"טוב, מה נעשה עכשיו?"

"אני נוסע למשרד שלי ואתה יורד בדרך והולך הביתה לאימא."

"ההורים שלי בחו"ל ורק אחי והחברה שלו בבית, והם שונאים אותי."

"אז תחזור לדירה שלי."

"אבל יובל וסמי ... אני לא מסוגל להיות אתם גולדי."

"אתה לא יכול להיגרר אחרי לכל מקום יוני, תצטרך להתמודד עם החיים שלך בכוחות עצמך."

"לא רוצה." הזעיף יוני פרצוף ואז ראה בית מרקחת וצעק לי לעצור ולקנות סירופ נגד שיעול כדי שלא אפריע לו בלילה עם השיעולים שלי.

"אני לא אפריע לך אם תישן במיטה שלך או על הספה." אמרתי ובכל זאת עצרתי מול בית המרקחת.

"אבל נעים לי לישון אתך גולדי, אל תהיה רשע."

"אני לא רשע יוני, אני בסך הכול..." ואז הטלפון שלי צלצל וזו הייתה תמר, הפעם רגועה יותר ונחושה מאוד.

"תן לי את הכתובת של שרון." דרשה.

"בבקשה, אבל לדעתי לא כדאי שתלכי לשם תמר. הגבר הזה הוא בטח איזה חולה נפש וסוטה, הוא עלול להיות מסוכן. עדיף שפשוט תשכחי מהסיפור הזה, תמשיכי בחיים שלך."

"אני לא יכולה, קודם אני חייבת לפגוש אותה."

"אותו." תיקנתי ונכנסתי לבית המרקחת.

"מר זהבי, אני שוחחתי עם שרון כל יום במשך חצי שנה. סיפרתי לה הכול, נפתחתי לפניה כמו שלא עשיתי עם אף אדם בעולם כולו, כולל הפסיכולוגית שלי, והיא אף פעם לא אכזבה אותי. היא תמיד ידעה מה להגיד ואיך להגיב והצליחה לעודד אותי ולהצחיק אותי. תוך כמה שבועות היא הפכה לאדם הכי חשוב בחיים שלי, לא יכול להיות שהבן אדם הזה שהיה כל כך רגיש וקשוב אלי הוא גבר. זה פשוט לא יכול להיות, יש פה איזה טעות, אני חייבת לברר את האמת או שזה יציק לי כל ימי חיי."

"בסדר, אני מבין, אבל מה דעתך שליתר ביטחון אני אלווה אותך?"

היא חשבה דקה ואז הסכימה. נתתי לה את הכתובת של שרון וקבענו שניפגש בעוד חצי שעה מול הדירה שלה, או שלו, מה שלא יהיה. ברגע האחרון שאלתי את תמר אם זה בסדר מבחינתה שליתר ביטחון, אם במקרה יתברר ששרון הוא אדם אלים או מסוכן, שאני אביא איתי את המתלמד שלי?

"אני משוכנעת שזה לגמרי מיותר." אמרה תמר בביטחון, "אבל אין לי בעיה עם זה."

קניתי את הסירופ וחזרתי למכונית לספר את החדשות ליוני שקיפץ על מושבו בהתרגשות כל הדרך להרצליה, שם נפגשנו ברחוב צדדי שקט מול הדירה של שרון. עמדנו ליד המכוניות שלנו והתלבטנו אם להתקשר לדירה (לכתובת שנתן לי מאור היה מצורף גם מס' טלפון) או לבקר אותו בלי אזהרה מראש.

"איך זה שהוא לא עובד בשעות כאלו?" השתומם יוני.

"כי הוא מוקדן בחברת סלולר. הוא מעדיף לכתוב במשך היום ולעבוד בלילה."

"לכתוב מה?"

"שירים. שרון היא משוררת מאוד מוכשרת."

"זה מה שהיא סיפרה לך, אבל אם היא שיקרה בקשר למין שלה אז הוא בטח שיקר בקשר לשאר."

"אבל קראתי את השירים שלה, הם אמיתיים והם נהדרים." מחתה תמר.

"אם היא או הוא לא העתיק אותם ממישהו." הערתי בספקנות.

"היא לא, אני בטוחה שלא." מחתה תמר בעוז, סוקרת את בנין הדירות המרופט למדי בו גרה כפי הנראה שרון המשוררת שמן הסתם תתברר כגבר מופרע, סוטה מרושע שנהנה לרמות לסביות כמהות לאהבה.

בעוד אנחנו מתווכחים התקדמה לעברנו דמות דקה וגבוהה בג'ינס, תלתלי ליפה שחורים גולשים על כתיפה, אוחזת בידה סל קניות. למרות שהיה ברור שמדובר במישהו צעיר קשה היה להגיד אם זה גבר או אישה.

הדמות פסעה בצעדים איטיים כשל אדם קשיש, נשענת כל כמה צעדים על הגדר שנמשכה לאורך המדרכה, מעבירה את הסל שלה מיד ליד.

רק אחרי שהיא התקרבה אלינו מספיק הבחנתי שיש לה שדיים - קטנים, אבל בפירוש שדיים - ואודם מרוח על שפתיה. כנראה שהיא חולה או משהו חשבתי בפיזור נפש, מוחי עסוק עדיין בשאלה מה תהיה הדרך הטובה ביותר להיכנס לביתו של שרון המסתורי.

תמר שהביטה גם היא באישה המדדה לאיטה לעברנו נדרכה פתאום ותקעה את ציפורניה החדות בזרועי.

"זו היא." לחשה, "זאת שרון." ולפני שהבנתי מה קורה הסתערה לכיוון האישה הזרה שעיניה הבחנתי זה עתה היו כחולות ויפות, חיבקה אותה ופרצה בבכי.

עד שהתאוששתי מתדהמתי והגעתי אליהן שתיהן בכו וגם יוני היה קרוב לדמעות. זה היה נורא מביך, עמדתי שם כמו גולם, השמעתי קולות מרגיעים ורציתי להיקבר מתחת לאדמה מהפדיחה.

סוף סוף התעשתנו ופסענו בשיירה לדירה של שרון ששילבה את זרועה בזרועה של תמר, נשענת עליה, מחייכת מבעד לדמעות. יוני פסע אחריהן, נושא את הסל שהכיל חלב גבינות ולחמניות, ואני הייתי המאסף, נגרר אחריהם ומשתעל.

שרון גרה בדירה קטנה, נקייה וצנועה מאוד. הבנות התיישבו על הספה, צמודות זו לזו ושוחחו, מתעלמות מנוכחותנו.

ישבנו בצד והקשבנו בשקט להסברים של שרון שבכתה, דיברה וליטפה את פניה של תמר, מנגבת את דמעותיה.

"אני יודעת ששיקרתי, לא התכוונתי, לא חשבתי שהקשר שלנו יתפתח בצורה כזו. תמיד הרגשתי כמו אישה, אבל עד שעשיתי את הניתוח העזתי להציג את האמת הפנימית שלי רק באינטרנט. הרגשתי כל כך רע שהייתי צריכה לשקר לך, לא העזתי לספר את האמת בקשר למין שלי, אבל זה השקר היחידי שסיפרתי וגם הוא לא היה ממש שקר כי מבפנים תמיד הייתי אישה ועכשיו אני אישה גם מבחוץ. עבדתי כל כך קשה להרוויח מספיק כסף לניתוח תמר, וכל כך פחדתי שאם תדעי תנתקי איתי את הקשר ו..."

"אני מבינה הכול ואני לא כועסת בכלל, אבל למה את מסתובבת בחוץ אחרי ניתוח? את לא אמורה לשכב ולנוח?"

"כן, אבל הייתי חייבת לצאת לקנות אוכל. את יודעת שאני והמשפחה שלי... את יודעת איך הם, סיפרתי לך. התכנון היה שהשותף שלי לדירה יטפל בי, אבל הוא היה חייב לנסוע להוריו כי אביו קיבל אתמול התקף לב. זה בסדר, שבוע אחרי הניתוח אני אמורה להסתובב קצת, אבל היה לי קשה להרים את הסל, אני לא מאמינה שהופעת פה פתאום! הגעת בדיוק כשהייתי צריכה אותך, זה היה כמו קסם! איך גילית איפה אני גרה?"

"עשיתי כמה בירורים קטנים בעזרת חברים ו... אה... את יודעת שרון, במציאות את הרבה יותר יפה מאשר בתמונות." שינתה תמר מהר את הנושא ורכנה לנשק לשרון בעוד היא מסמנת לנו נואשות בידה שנסתלק משם מהר.

הבנתי את הרמז וגררתי את יוני החוצה למרות שהיה ברור שהוא רוצה להישאר ולהקשיב עוד קצת. כל הדרך הביתה הסברתי לו - בין שיעול ללגימה מבקבוק הסירופ שקניתי - שאחד ההבדלים בין ילד מנדנד לבין גבר רציני זה שגבר יודע לבד מתי הוא מיותר והגיע הזמן להתנדף.

"נו, די כבר עם ההטפות מוסר האלו גולדי, הבנתי את הרמז." אמר יוני, "תעצור לי פה, אני הולך הביתה."

עצרתי והוא פתח את הדלת ולפני שיצא ביקש ממני למסור ד"ש לסמי וליובל ואחר כך הוסיף שגבר רציני יודע מתי הוא סתם מקורר ומתי זה משהו שמחייב בדיקה אצל רופא.

"לדעתי הגיע הזמן שתפסיק להדחיק ותלך לראות רופא גולדי." אמר, נישק על לחיי ויצא.

"אתה צודק ילד, אני אלך." הבטחתי.

הוא חייך, "אני סומך עליך, ביי גבר!" נופף לי בידו והסתלק.


לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 19/07/2007 :  19:52:26  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
20. ילד טיפש
"אני משתעל." אמרתי לרופא.
הוא הביט בי מהורהר ואחר כך תקף אותי בסדרת שאלות. "שיעול יבש או לח? בלילה או ביום? יש לך ליחה?"
"בעיקר בלילה, שיעול יבש בלי ליחה. סתם שיעול מעצבן כזה."
הרופא הרים את חולצתי, העביר על גבי וחזי סטטוסקופ קר, פקד עלי לנשום עמוק, להשתעל ושוב לנשום עמוק, ואחר כך נתן לי כוסית פלסטיק ומבחנה עם ערמת טפסים ומדבקות והורה לי לקבוע תור לבדיקות דם.
"בסדר." אמרתי וקמתי בכוונה ללכת, אבל הרופא קם גם כן, הניח יד על כתפי והוליך אותי למשקל בפינה.
"אני שמן מידי, אני יודע." התחלתי להתנצל.
"לי דווקא נראה שרזית." אמר הרופא והחל להזיז את המשקלות לפה ולשם, "כן, ירדת חמש ק"ג."
"זה השיעול, אני לא ישן בלילה ומרוב עייפות קשה לי לאכול."
"המממ..." אמר הרופא ורשם בתיק שלי משהו, "ואיך אתה מרגיש חוץ מזה?"
"עייף וגם הצלעות כואבות לי מרוב שיעול."
הרופא נאנח ואמר שהוא לא רוצה להגיד כלום עד שהוא לא יראה את תוצאות הבדיקות שלי, אבל יכול להיות שאני אצטרך להתחיל עם תרופות.
"ואז אני אפסיק להשתעל?" ניסיתי לשמור על אופטימיות.
הוא עשה כן עם הראש, ואז נמלך בדעתו אמר שאולי והתחמק ממבטי.
אמרתי שלום והלכתי.
בעצם התכוונתי להגיע ישר הביתה, אבל בדרך עשיתי סיבוב, עצרתי בבית הקברות והלכתי לבקר בקבר של אורי.
כמו בביקור הקודם שלי הקבר שלו נשאר עדיין סתם חתיכת שיש עם אותיות שלא היה להן שום קשר לגבר שאהבתי. הסתכלתי עליהן כמה דקות, נגעתי בשיש השחור והחלק וניסיתי לחשוב עליו, אבל הראש שלי היה ריק לגמרי.
שמתי אבן קטנה על המצבה והלכתי הביתה.

"הנה הוא!" אמר סאני בשמחה, אתה נראה צמא. רוצה בירה?"
"רק מים קרים." ביקשתי ומיד עם הלגימה הראשונה התחלתי שוב להשתעל. אולי המים היו קרים מידי.
סאני התעלם בדיפלומטיות מהשיעול שלי והראה לי את הדרכון שהביא לסמי – דרכון של בחורה שחרחורת בת 18 בשם לימור ויינשטיין.
"זה דרכון של בחורה." נדהמתי.
"אני יודע, זה היופי שבדבר."
"אבל הוא ... זאת אומרת... אני לא מבין את זה סאני."
"מה יש להבין? נלביש אותו כמו בחורה, מה הבעיה?"
"כן, אבל ... יש בדיקות, ומה אם יפשיטו אותו?"
"זה דרכון עם שם יהודי, לא יפשיטו."
"יפשיטו אם יחשדו, ואם תבוא בחורה עם שם אשכנזי שמדברת בקול של גבר עם מבטא ערבי הם יחשדו. למה צריך את כל הסיבוך הזה סאני? הוא לא איזה מחבל או משהו."
"הסיבוך הוא לא בגלל המשטרה אלא בגלל המשפחה שלו. אני לא רוצה שהם ידעו שהוא עזב את הארץ ושהוא גר ב... אה..." פניו של סאני לבשו הבעה מסתורית. "גר באירופה."
"איפה באירופה?" ניסיתי לפזר את מסך הערפל.
"מה זה משנה? מה שאתה לא יודע לא יזיק לך." אמר סאני במין צורה שושואית שעוררה בי חשד שמקסימיליאן הצעיר ראה יותר מידי סרטי ג'ימס בונד בנעוריו.
"אני פוחד שכל ההתחפשות הזאת רק תסבך את סמי." הערתי, "החבר'ה האלו בביקורת הגבולות הם לא טיפשים."
"אני יודע גולדי, עובדה שהם קיבלו את הבן דוד המוצלח שלך לעבודה." חייך סאני בערמומיות.
ידעתי מיד שכוונתו לאיתן – בנו הבכור של מולי, אחיו של אבא. "הוא לא כזה מוצלח." הערתי חמצמצות ולא בגלל שאני לא אוהב את איתן, בן דודי, אבל מעולם לא התגברתי על כך שהורי תמיד שאלו אותי למה אני לא יכול להיות ילד טוב כמו איתן ולהביא להם נחת כמו שאיתן מביא לדוד מולי ולדודה לייקה.
טענותיי שאיתן הוא חנון מעצבן לא הרשימו אותם כמו הציונים שלו. למרבה הצער הם העדיפו חנונים עם תעודה מושלמת על פני בחורים גזעיים כמוני שניחנו בפה גדול מידי שפלט דעות על כל דבר בעולם, בכישרון לריב עם המורים ולהבריז משיעורים משעממים.
בצבא איתן הלך למודיעין ובילה שלוש שנים בחדר ממוזג מול מחשב, אני הזעתי בגולני.
אחרי הצבא הוא הלך ללמוד באוניברסיטה ואחר כך עבד בשב"כ. לפני כמה שנים הוא התפטר בגלל בעיות בריאות לא ברורות, התגרש מאשתו, חזר לגור אצל הההורים ובמשך יותר משנה – אוי לאותה בושה - הוא סתם נח אצלם במקום לנסות למצוא עבודה חדשה.
דודה לייקה אמרה שיש לו משבר נפשי ודוד מולי שתק בקדרות וסירב לדבר עליו. למרבה המזל, קצת אחרי שאני עזבתי את המשטרה, חברים שלו סידרו לו עבודה במשטרת הגבולות ומאז הוא שם, בודק מי יוצא ומי נכנס לארץ, מנסה לנחש מי באמת עולה לרגל למקומות הקדושים ומי מנסה להבריח סמים.
"ביררתי והוא בדיוק הבן אדם שצריך לדבר איתו כדי שאף אחד לא יפריע לסמי לעזוב בשקט את הארץ למרות שיש לו מבטא שלא מתאים לתמונה בדרכון." פסק סאני והביט בי כמצפה שאבין לבד את הרמז. הבנתי מה הוא רוצה שאעשה, אבל ניסיתי להתחמק בטענה שאיתן שומר לי טינה עוד מגיל שלוש עשרה בגלל שבבר מצווה שלו זרקתי עליו סוכריות טופי בהתלהבות גדולה מידי.
סאני לא השתכנע ואמר שדם סמיך ממים, שהגיע הזמן שאשפר את יחסי עם קרובי משפחתי ושלפעמים, למען מטרה טובה, צריך לקחת קצת ויטמיןP .
"אתה טועה סאני, אין ויטמין כזה." אמר יוני שחזר בסופו של דבר לבלות בחברת סמי ויובל, ואפילו ניסה לחבב את סמי.
"דווקא כן, ותיכף תראה איך גולדי לוקח ממנו קצת." הצטחק סאני.

עשיתי פרצוף זועף, אבל כמובן שבסוף נכנעתי והתקשרתי לאיתן. הייתי צריך לעבור שתי מזכירות ועוזר מנומס מידי כדי להגיע אליו, וגם כשתפסתי אותו סוף סוף בטלפון והסברתי לו הכול הוא התעקש שניפגש כי דברים כאלו לא סוגרים בטלפון.
"אני אבוא אליך מחר בבוקר לפני העבודה." הודיע לי, "מאז סדר פסח לא ראיתי אותך, אני מתגעגע אליך אדי."
"כן, גם אני." שיקרתי וסגרתי.
"מצוין." אמר סאני בשביעות רצון, וביקש מנועה לתרום קצת בגדים ואיפור כדי להפוך את סמי לנערה משכנעת.
יובל ישב בצד והחמיץ פנים, אבל נועה ויוני התלהבו מהמשימה, הלבישו את סמי בג'ינס הדוק וחושף בטן וחצי ישבן, וטייחו את פניו בשכבות של איפור. רק הנעלים היו בעיה כי מספר הנעלים של נועה היה 38 ושל סמי 42
"אז בואי נלך לקנות לו נעלים." התלהב יוני, "בינתיים תנעל את הקרוקס הכתומות שלי, ותישאר עם הבגדים האלו. בוא נראה אם נצליח לעבוד על המוכרות בחנות נעלים."
סמי בחן את עצמו בראי בשביעות רצון. "יאללה, בוא נלך." הסכים והביט בתחינה ביובל.
"אני לא בא." אמר יובל, נכנס לחדר השינה וטרק אחריו את הדלת.
סמי התעצב, אבל בכל זאת הלך, מצליח לעכס בגנדרנות אפילו עם הקרוקס המגושמות של יוני.
"אני לא רוצה שהוא ייסע." מחה יובל אחרי שהם הלכו. "למה הוא צריך לעזוב את הארץ? מה רע לו לגור פה איתי?"
"ומה יהיה בשנה הבאה, כשתגמור ללמוד ותתגייס? מה הוא יעשה עם עצמו? גם לו מגיע ללמוד, לעבוד, או לפחות לצאת מידי פעם מהבית."
"אני לא רוצה שהוא יעזוב." חזר יובל בעקשנות על דבריו.
"סמי חייב לצאת מהארץ כדי להתחיל לחיות חיים נורמאליים." הסביר לו סאני רכות, אבל יובל סירב להשתכנע ולאות מחאה התיישב מול המחשב עם קערת קורנפלקס ענקית והרג בשצף קצף צבאות שלמים של חיילים וריטואלים.

סמי חזר עם יובל עמוס שקיות מלאות כל טוב. הם קנו שתי זוגות נעלים, כפכפים, חלוק צבעוני מבד מגבת שמלה ורודה וחזייה.
"החזיות הן בעצם לנשים שכרתו להן שד בגלל סרטן." גילה לי יובל בעוד סמי מסתגר במקלחת עם הקניות שלו, "אבל המוכרת אמרה לי שהמון דראג קווין קונות אצלם."
"סמי לא דראג קווין ולא אישה." התרגז יוני וחיסל במחי עכבר עוד חייל אחד שמת מות גבורה על המסך.
"תראו אותי!" קרא סמי והופיע בפתח המקלחת עטוי במחלצות שקנה. אני מודה שנשימתי נעצרה למראהו בשמלה.
לבוש בג'ינס הוא נראה ספק בחור ספק בחורה, אבל בשמלה ורודה ונעלי עקב תואמות - לבנות עם פרפר ורוד אם תהיתם - שערו שהתארך עוד יותר בזמן ששהה אצלי גולש על כתפיו ואיפור מתוחכם על פניו הוא נראה כמו בחורה, ולא סתם אלא בחורה מושכת מאוד, אפילו הקול שלו נשמע נשי יותר.
"מה עוד? אולי גם תחתוך לעצמך את הזין ותשתיל שדיים?" התפרץ יובל בזעם.
"יובלי, אל תכעס." ניסה סמי לחבק אותו, "זה עדיין אני, אני מתלבש ככה רק בשביל הדרכון."
"כן, בטח, ממש." הדף אותו יובל מעליו, וסמי שלא היה יציב על נעלי העקב שלו התנודד וכמעט נפל. תפסתי אותו ברגע האחרון, כורך את ידי סביב מותניו. גם מקרוב הייתה לי תחושה שאני נוגע באישה עדינה וחלקה, אפילו הבושם שלו היה נשי.
"אתה נראה ומסריח כמו זונה טורקיה." אמר יובל בגסות והסתלק למטבח. סמי פרץ בבכי והלך אחריו. שמענו אותם רבים בלחש במטבח והחלפנו מבטים נבוכים.
אין לי ספק שכל הנוכחים היו שותפים להרגשתי - הדירה שלי הייתה קטנה מידי להכיל את כולנו.
"אני צריך לחזור, ארי כבר בטח דואג לי." אמר סאני וקם, "בואו, תלוו אותי לאוטו. אתה צריך טרמפ הביתה יוני?"
"לא." אמר יוני, "אבל ממש לא בא לי לחזור לדירה עכשיו. לא האמנתי שיובל יכול להיות אידיוט כזה איך יש לסמי סבלנות אליו הוא כזה אגואיסט, הוא מתנהג כמו ילד מפונק."
"אתה קצת מחמיר איתו." חייך סאני, שניהם צעירים מאוד וזו אהבה ראשונה... בגיל הזה כולנו אידיוטים ואגואיסטים, נכון גולדי."
"לא רק בגיל הזה, גברים מאוהבים מתנהגים תמיד כמו ילדים מפונקים." הסכמתי איתו, והצעתי ליוני שנלך לאכול פיצה במקום לחזור הביתה, הצעה שהוא קיבל ברצון רב.

כשחזרנו מצאנו על הרצפה שביל של בגדים שהתחיל במטבח ונגמר לפני הדלת הסגורה של חדר השינה של יובל. נעלי העקב עם הפרפר הוורוד היו זרוקות מתחת לספה בסלון ואת החזייה גילינו תלויה על מנורת הקריאה שלי.
"אם אתה נשאר לישון כאן יוני תצטרך לבחור בין שינה על הספה לבין שינה איתי."
"אני בוחר בך." אמר יוני, אבל בתנאי אחד." והגיש לי את בקבוק הסירופ שלי.
אחרי שלגמתי ממנו בצייתנות הוא הודיע לי שהוא קבע לי תור לבדיקות למחר בבוקר ועלי להתייצב במרפאה בצום בשבע בבוקר. אחר כך נכנס לחדר השינה שלי והתחיל להתפשט.
"אבל יוני, איתן בא מחר בבוקר. אולי אפשר ביום אחר?"
"לא, אי אפשר. עד שבע וחצי בבוקר כבר תחזור ואם איתן יהיה פה קודם אני אטפל בו."
"אבל..."
"שום אבל, ואם תמשיך להתחמק אני אתקשר לסשה."
"וואלה? הצחקת אותי. מה כבר הספוטניק הזה יכול לעשות לי?"
"הוא אמר שאם לא תלך הוא יתקשר לאימא שלך וילשין עליך."
"לא נכון." הזדעזעתי.
"כן נכון. תתקשר אליו ותשאל." עמד יוני על דעתו.
"אני מעדיף לתפוס אותו מחר ולהכניס לו מכות."
"בסדר, תכניס לו מכות, אבל קודם תלך לבדיקות האלו."
"מה כולם מציקים לי עם הבדיקות?" התמרמרתי, "אני שונא שדוקרים אותי עם מחט ואני שונא תרופות."
יוני הביט בי במבט בוגר מכפי גילו, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש. "כולם מציקים לך כי ברור שמשהו אצלך לא בסדר, ואם אפילו ילד טיפש כמוני רואה את זה..."
"בסדר." רטנתי בזעף ונשכבתי לצידו, "אני אלך, טוב לך?"
הוא נאנח. "למה אתה מתנהג כמו ילד גולדי?"
"לא יודע, ככה."
"ככה זה לא תשובה."
"אתה צודק."
"אפשר חיבוק?"
"לא."
"למה?"
"ככה."
"אבל אמרת שככה זה לא תשובה."
"לא, אתה אמרת."
"אבל הסכמת שאני צודק."
"אוף, שתוק כבר ילד."
הוא מתכרבל כנגדי, מצטחק כשאני נכנע ומחבק אותו ונרדם.
איזה ילד טיפש!

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 20/07/2007 :  15:33:17  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
21. דם סמיך ממים

בבוקר העיר אותי רעש נתעב וחזק להפליא שבקע מהטלפון הסלולרי של יוני, משהו קופצני ושמח בסגנון עדות הטראנס.
נפלאות דרכי הקדמה, אני כנראה אף פעם לא אצליח להבין איך מכשיר כל כך קטן ודק מצליח להפיק רעשים כל כך חזקים.
יוני התעורר, כיבה את הרעש, גרר אותי מהמיטה למקלחת, הזכיר לי שלוש פעמים לא לשתות ולא לאכול כלום עד אחרי הבדיקה וחזר לישון. גם סמי ויובל ישנו עדיין. איך הם מצליחים לישון כל כך הרבה שעות ועוד בבוקר?
נכא רוח ושפוף בגלל המחסור בקפאין שמתי פעמי לקופ"ח, מוכן נפשית להתעמת עם חבורה של קשישים היפוכונדרים שילחמו בי על חסדיה של הערפדית התורנית, אבל להפתעתי מצאתי בחדר ההמתנה של האחות רק קשיש מנומנם אחד שהמתין לרופא והתעלם ממני.
האחות החייכנית שאבה בקלילות את דמי לתוך מזרק ענקי ואחרי שחילקה אותו שווה בשווה בין מס' מבחנות שלחה אותי לעשות פיפי בכוסית הסביר לי שעלי למזוג אותו אחר כך למבחנה עם הפקק הצהוב ולהשאיר אותה במגש בכניסה.
אחרי שמילאתי בנאמנות את כל הוראותיה ותוך כדי כך התפעלתי מהעיצוב המחודש של שירותי הסניף (באמת קרמיקה יפה מאוד, מישהו שם ניחן בטעם משובח, מעניין מאיפה הם לקחו את הכסף לזה?) הפקדתי את המבחנה עם הפקק הצהוב על המגש בחוץ ויצאתי החוצה בדרכי להשיג לי מהר ככל האפשר קפה, ואם אפשר גם משהו ליד, רצוי טעים, חם ומתוק.
"אדי, בוקר טוב." האיר לי איתן פנים מחלון מכוניתו שחנתה באין חניה ממש מול פתח המרפאה.
"אסור לחנות כאן." ניעור בי השוטר לשעבר שכנראה יגור בתוכי לנצח.
"אני לא חונה." מחה איתן, "אני רק מחכה לך. נו, כנס כבר."
"איך ידעת איפה אני?"
"הילד החמוד הזה שמצאתי במיטה שלך אמר לי. תגיד, הוא לא קצת צעיר מידי בשבילך?"
"הוא בהחלט צעיר מידי בשבילי והוא לא .... לא חשוב. מה זה עסקך בכלל?"
איתן חייך והודיע לי שאני מאוד לא מנומס הבוקר.
"הנימוסים שלי ישתפרו אחרי הקפה." הבטחתי, והוא הבין את הרמז ועצר בבית קפה שכונתי אחד שפתח רק הרגע את שעריו.
בזמן שהמתנו שיגישו לנו קפה וקוראסונים הסברתי לו שיוני הוא חבר של יובל שהוא בן של חבר ותיק שלי שנפטר לפני שנים מספר ושיובל גר אצלי זמנית בגלל סכסוך עם אימו וזו הסיבה שגם יוני....
"אני יודע, אני יודע." טפח איתן בחביבות על ברכי, "זה לא שבאמת חשבתי שהפכת לפדופיל, ברגע שראיתי את יובל ידעתי שהוא הבן של אורי. הם כל כך דומים עד שקיבלתי צמרמורת, אני לא מבין איך אתה עומד בזה."
"זה באמת היה קצת מטריד בהתחלה, אבל אחרי שמכירים אותו רואים שהילד שונה מאוד מאבא שלו."
"כן, קשה לדמיין את אורי מתרגש כל כך בגלל שמישהו נוסע לחו"ל. האמת, קשה לדמיין את אורי מתרגש בכלל ממישהו שהוא לא הוא עצמו, וסליחה שאני מדבר סרה במתים."

סקרתי אותו (הוא מבוגר ממני בשנתיים שלוש שכיום נראות זניחות, אבל פעם היוו פער בלתי ניתן לגישור) מבחין להפתעתי שהוא נראה ממש טוב, הרבה יותר טוב מאשר כשהיה נשוי.
"לא ידעתי שהכרת את אורי."
"מי לא הכיר את אורי?" חייך איתן ואז נפל לי סוף סוף האסימון.
"שים לב שאני לא שואל למה התגרשת איתן, אבל אולי תסביר לי למה בכלל התחתנת?"
"כי לא היה לי את האומץ שהיה לך אדי. הייתי פחדן והיה לי חשוב מידי להיות הילד הטוב של אבא ואימא."
"כל כך שנאתי אותך כשהיינו ילדים. ההורים שלי כל הזמן השוו אותי אליך ואמרו לי לקחת ממך דוגמא."
"אני באמת מצטער אדי. תגיד, בגלל זה זרקת עלי כל כך חזק את הטופי בבר מצווה שלי?"
"איתן, זה היה לפני יותר משלושים שנה. אני בקושי זוכר את הבר מצווה שלי, בטח שלא את שלך. לזרוק טופי על חתן הבר מצווה היה מין ספורט כזה וגם קצת נקמה כי מי באמת רצה לבלות את שבת בבוקר חנוט בחולצה לבנה בבית כנסת?"
"בטח שלא אני." הסכים איתן וצחק, ואת שאר ארוחת הבוקר בילינו באווירה נוסטלגית מפויסת, צוחקים, מעלים זיכרונות ילדות משותפים ומגלים זה את זה מחדש.
רק כשיצאנו משם נזכרתי לשאול אותו מה יהיה עם סמי.
"יהיה בסדר, הוא יעלה למטוס בלי בעיות והאמת שזה היה קורה גם בלי ההתערבות שלי, הוא נראה טוב בשמלה, משכנע מאוד."
"מה, גם לך הוא עשה תצוגת אופנה?"
איתן צחק, "בהחלט. מאוד התרשמתי. אתה הסתדרת טוב בחיים אדי, גר לך עם שלושה גברברים צעירים שכולם מעריצים אותך, עדיין בקשר עם היזיז שלך מהתיכון... אני מקנא."
"אין לך מה לקנא, תאמין לי, ושלושת הגברברים האלו ... הכל רעש וצלצולים, מבלגנים לי את הדירה והחיים, אין לי שום הנאה מהם."
"אני יודע אדי, אני סתם צוחק, אבל הם באמת מחזיקים ממך מאוד, וגם דואגים לך. הם הזהירו אותי שאתה קצת חולה ו.... זאת אומרת... אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואל אבל..."
"כן. התשובה הייתה חיובית."
איתן הרים גבות מופתעות, "אבל עשית בדיקות רק הבוקר, לא יכול להיות שכבר יש תשובה?"
"את התשובה קיבלתי כבר מזמן, אבל לאחרונה המצב שלי החמיר, אני אצטרך כנראה להתחיל לקחת תרופות."
"אני מצטער אדי." אמר איתן ולתימהוני הניח את זרועו על כתפי במעין חיבוק מגושם, "אני ממש מצטער, נדבקת מאורי?"
"כן, כנראה שכן."
"חתיכת ירושה הוא השאיר לך." נאנח איתן, והוסיף שזה אמנם לא נעים, אבל הוא מכיר כמה אנשים שכבר שנים לוקחים קוקטייל ומרגישים מצוין, ושאם אני רוצה לדבר עם מישהו שישמח להסביר ולעזור הוא ייתן לי בשמחה את הטלפון שלו.
להפתעתי מצאתי את עצמי מודה לו ומבטיח לו לשמור איתו על קשר, ואפילו נישקתי את לחיו לפרידה.
אחרי הכול, דם סמיך ממים.

בבית מצאתי את סמי אורז בבהילות בעזרתו של יוני, בעוד יובל יושב בצד, ראשו על כתפה של נועה, מנסה לא לבכות.
"סאני התקשר, התפנה מקום בטיסה, הוא מגיע עוד שעה לאסוף את סמי. דיברת עם איתן? עשית את הבדיקה? איפה החלוק שלך סמי? נו, תעזור לי עם המזוודה הזו יובלי!" המטיר יוני הנרגש שאלות והוראות לכל עבר.
"הוא אפילו לא מכיר את האנשים האלו שהוא הולך לגור אצלם." אמר יוני בעצב, אבל לפחות קם ממקומו ועזר ליובל לסגור את המזוודה.
"אני אכיר אותם, סאני אומר שהם חברים שלו ושהם נחמדים ושכבר רשמו אותי לבית ספר לספרות ואני אלמד שם גם איפור ועיצוב." סיפר סמי, "תוכל לבקר אצלי בחופש חנוכה." ניסה לנחם את יובל שמיאן להתנחם.
הם שוב הסתגרו בחדר השינה בעוד אנחנו משלימים את האריזה, ואז הופיעו סאני וארי, ואחרי כמה דקות של בהלה בגלל הדרכון שנעלם פתאום, ומיד שב ונמצא בתא צדדי של תיק הצד, נישאו מזוודותיו של סמי לרכב.
אחר כך היה עוד סבב אחרון בהחלט של חיבוקי פרידה דומעים, הבטחות לשמור על קשר, עוד חיבוק אחרון ודי של יובל וסמי והוא נסע לדרכו.

יותר לא יהיה כוס קפה מהביל עם חיוך נעים על הבוקר, לא ירתחו סירי תבשילים מהבילים במטבח, אין מי שישטוף את הרצפות ביסודיות כל יום ויקפיד לכבס ולגהץ ולסדר הכול. נגמרו הצחקוקים וההתלחשויות במקלחת ולא אתקל שוב בשבילי בגדים שמובילים תמיד למיטה, הוא נסע וזהו, אין יותר סמי.
"נו, די לשבת ככה חמוצים." נזפתי בילדים, "סמי מתחיל חיים חדשים וטובים יותר. הוא ילמד מקצוע, יתפתח, יתקדם, הוא לא יצטרך לפחד יותר לצאת מהבית ולא ירעד בגלל כל דפיקה על הדלת. החיים שלו רק מתחילים עכשיו."
"שתוק כבר!" צעק יובל, זרק עלי כרית וברח לחדר שלו.
"אל תכעס עליו." ביקשה נועה, "הוא צועק עליך כי הוא פוחד."
"פוחד? פוחד ממה?"
"רק עכשיו נודע לו עליך." הסבירה נועה, "והוא פוחד שגם אתה תמות לו." הביטה בי בעצב והלכה לנחם את יובל.
הסתכלתי מופתע על יוני שהשפיל את עיניו ומולל את שולי מכנסיו באצבעותיו. "הם שאלו אותי למה אתה משתעל כל כך ולמה ירדת במשקל, מה כבר יכולתי להגיד?"
"שאין לך מושג ושזה לא עסקו של אף אחד."
"אבל יש לי מושג וזה כן העסק שלנו. אנחנו אוהבים אותך ודואגים לך." דמעו עיניו של יוני.
"אין מה לדאוג, הכול יהיה בסדר." ליטפתי את תלתליו, "יתנו לי תרופות ואני ארגיש מצוין, אני מבטיח לך."
"אז אתה לא כועס עלי?" תלה בי יוני עיניים לחות וממיסות לב.
"לא, אני לא כועס." הבטחתי.
"באמת? אפשר חיבוק?"
"איזה מין ילד אתה יוני?" נאנחתי, אבל חיבקתי אותו והבטחתי לו שוב שהכול יהיה מאה אחוז, ובאמת התכוונתי לזה, אבל לצערי התברר שהייתי פזיז מידי. לקח עוד הרבה מאוד זמן עד שהכול היה שוב בסדר, בערך.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 28/07/2007 :  10:39:30  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
22. דרושים צעירים נאים
עד שהשמן ירזה הרזה ימות הייתה סבתא אומרת לי תמיד כשסירבתי לאכול את המאכלים הכבדים והמשמינים שהיא אהבה להגיש לי.
זה לא שכנע אותי.
מה היא מבינה? חשבתי ורצתי שוב להישקל. כמו הרבה צעירים מתבגרים דאגתי ללא הרף למראי החיצוני ואת הבריאות הטובה שלי קיבלתי כמובנת מאליה.
הייתי משוכנע שרזה זה יפה ומאחר ותמיד סבלתי מנטייה להשמנה השגחתי בקפידה על משקלי, שואף ללא הרף לרזות עוד ועוד. מעולם לא עלה בדעתי שיום אחד אזכר בגעגועים בדבריה של סבתא ואתגעגע למרק העוף הריחני שהיא בישלה ולכיסוני הבשר הטעימים שצפו בו.
"ירידה במשקל היא אחת מתופעות הלוואי הנפוצות של הקוקטייל." אמר הרופא, "מזל שיש לך ממה להוריד, ואיך אתה מרגיש חוץ מזה?"
"חרא." אמרתי בקצרה. העלייה במדרגות עד למשרדו גמרה לי את כל האוויר ולא היה לי יותר מידי כוח או חשק להרחיב את הדיבור.
"אתה גר לבד? יש מישהו שמטפל בך? אולי תחזור לגור עם המשפחה?" הציעה העובדת הסוציאלית והעלתה על פניה הבעת השתתפות בצערי.
"לחזור לגור עם הורי בגילי? אולי פשוט תירי בי?" אמרתי בקוצר רוח, היא עצבנה אותי עם הכוונות הטובות שלה וקולה הצייצני ובכלל, בשביל מה אני צריך עובדת סוציאלית ועוד ילדונת שכזו? מבחינתי היא הייתה מיותרת.
"אולי תחליף לי את התרופות למשהו עם פחות תופעות לוואי?" פניתי לרופא.
הרופא נאנח ואמר שמאז שהתחלתי עם הכדורים הבדיקות דם שלי מצוינות, רמת הנגיף ירדה פלאים והשיעול שהציק לי נרגע, וגם הכאבים והבחילות שאני סובל מהן לאחרונה בטח ייעלמו עם הזמן.
"או שאני אעלם עם הזמן." רטנתי.
יוני התפרץ לחדר בלי לדפוק וצנח מתנשם לצידי. "סליחה שאיחרתי, אני גר איתו ומטפל בו." הצהיר והניח יד על ברכי.
"לך מפה ילד." אמרתי בקוצר רוח, "לך הביתה להכין שיעורים או משהו."
"הוא גר אתך?" העביר הרופא מבט מופתע מפני הילד של יוני אל פני שכבר מזמן אבדו כל דמיון אל הנער שהייתי פעם.
"כן." אמר יוני בביטחון עצמי מופלא.
"לא, הוא גר אצל הוריו." אמרתי ונעצתי ביוני מבט זועם.
"אולי תחליטו?" ביקשה העובדת הסוציאלית.
ניסיתי להסביר, "הילד בא לפעמים לביקור ומידי פעם ישן איתי, אבל בעיקרון אני גר לבד. לפעמים יש חבר ותיק שקופץ אלי ואם אני ארגיש מאוד רע אני אתקשר אליו או לאחי הצעיר."
"שלא יודע בכלל שאתה חולה, מתי תספר לו כבר?" עקץ אותי יוני.
"כשיגיע הזמן המתאים."
"אולי אתה מעדיף שאנחנו נספר לאחיך?" הציעה העובדת הסוציאלית מלאה בכוונות טובות מורטות עצבים.
"בשום פנים ואופן לא!" התרגזתי, "ואני לא מבין למה אני זקוק לעובדת סוציאלית. אני בסדר, אני הולך כמעט כל יום לעבודה ואני מפרנס את עצמי ולא צריך טובות מאף אחד."
"אני שמחה לשמוע את זה." חייכה אלי העובדת הסוציאלית ברוך בלי להתרשם מהטון הגועלי שלי.
"שמעתי שיש כדור שמבוסס על החומר הזה שיש במריחואנה שעוזר נגד בחילות." פנה יוני לרופא, "והנורופן לא ממש עוזר נגד הכאבים שיש לו. אין משהו חזק יותר?"
הרופא התחיל להקליד מרשמים ולמרבה כעסי הסביר ליוני איך להשתמש בתרופות שרשם לי, מתעלם ממני כאילו הייתי זקן נרגן שדעתו מבולבלת.
בדרך חזרה יוני התעקש לנהוג. וויתרתי לו כי הייתי עייף מכדי להתווכח וחוץ מזה הייתי עסוק בשיחה עם איתן בן דודי שהקפיד לברר כל יום יומיים מה שלומי.
אחר כך התקשר סשה והבטיח לבוא מחר ומיד אחריו סאני שעקב אחרי מצבי בנאמנות ושפע עצות טובות ורגשי השתתפות.
כולם דאגו לי, שאלו לשלומי והציעו עזרה, אבל מי שבאמת טיפל בי היה יוני שלהפתעתי המשיך לבלות אצלי את רוב זמנו גם אחרי שיובל חזר לגור אצל אימו.
יובל עזב בתום החופש הגדול בטענה שבית הספר קרוב יותר לבית אימו ואחרי שהוא הצליח פחות או יותר להתפייס עם בן זוגה של אימו אין לו יותר סיבה להכביד עלי בנוכחותו.
אני מניח שזה היה נכון, אבל ידעתי שמה שבאמת גרם לו לעזוב היה מצבי הבריאותי והאמת, לא האשמתי אותו, לא נעים לגור אצל בן אדם שמקיא כל הזמן, משוטט וגונח מכאבים בלילות, ומתנהג בקוצר רוח ובעצבנות במשך היום.
התקופה של ההסתגלות לקוקטייל לא הייתה שעתי היפה, הייתי ממורמר וחסר סבלנות והצלחתי לריב עם כל העולם. אפילו עם סשה המסכן שניסה לחלק את תשומת ליבו ביני לבין בנותיו והיה צריך גם לעבוד מידי פעם.
מי שבאמת הפתיע אותי היה יוני. לא הצלחתי להבין מה הסיבה לכך שהוא ממשיך לבקר אצלי, לדאוג לי ולהתנהג כאילו הוא חייב לי משהו.
כששאלתי אותו הוא היה צוחק ואומר שהוא המתמחה שלי ואני מלמד אותו את סודות המקצוע, וחוץ מזה הוא פשוט אוהב לטפל בבני אדם.
עמדתי בתוקף על כך שלא יפסיק את לימודיו, והוא נרשם לבית ספר אקסטרני ובגלל הנדנוד הפולני שלי שיכין שיעורים וילמד לבחינות הצליח לא רע.
"מה אתה מתפלא כך כל שהוא נדבק אליך?" אמר סאני כשהתייעצתי בו איך להתמודד עם הבעיה של יוני, "ההורים שלו לא מתייחסים אליו והוא בודד ומרגיש מוזנח. אתה המבוגר היחיד ששם לב אליו ומקדיש לו זמן, בטח שהוא לא רוצה להסתלק."
"אבל אני רק צועק עליו כל הזמן, ובחיים לא אמרתי לו תודה על כל מה שהוא עושה בשבילי." הודיתי, " הייתי בטוח שאחרי שיובל הסתלק יוני ילך גם כן, אני לא מבין למה הוא מטפל בי כאילו שאני קרוב משפחה שלו."
"כי הומואים צריכים ליצור לעצמם לבד את המשפחה שלהם." אמר סאני, קצת בעצב, "שמת לב שאצל רובנו יש סיפור של אבא נעדר, או חלש. הילד צריך אבא והוא מצא אותך."
"אני ממש חרא של אבא סאני, אני כל הזמן אומר לו מה אסור לו לעשות ודורש ממנו דרישות... אני צריך להיות יותר נחמד אליו."
"כנראה שאתה מספיק נחמד. זה שאתה שם לב לכל מה שקורה לו ולא מרשה לו להפסיק ללמוד וכועס כשהוא מתמסטל ושותה זה בדיוק מה שהוא צריך. הוא מרגיש שאכפת לך ממנו, אכפת לך ממנו, נכון?"
"כן, בטח, הוא ילד חמוד ודווקא בגלל זה אני חושב שהוא צריך להיות עם חברים בגילו ולא להתעסק עם קשיש חולה כמוני."
"תן לו להחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות. יש אנשים שנהנים לטפל באחרים והוא בחר לטפל בך, תגיד תודה ותפסיק לנדנד."
כשהגענו הביתה נשכבתי על הספה ועצמתי עיניים, ממתין עד שהבחילה תחלוף.
"אתה בסדר? אפשר להשאיר אותך לבד? אני אקפוץ לבית מרקחת ומיד אחזור." אמר יוני.
"קח כסף מהארנק שלי ותקנה גם אוכל. נדמה לי שאין כלום במקרר. אתה נשאר לישון כאן?"
"אם זה בסדר מבחינתך."
פקחתי את עיני והבטתי בו, הוא נראה מודאג. "אל תדאג כל כך יוני, שמעת מה אמר הרופא, אני אשתפר עם הזמן ויהיה בסדר."
"איך יהיה בסדר אם אתה מקיא כל הזמן וכואב לך לזוז? התרופות עולות המון ואתה כמעט לא עובד ו..."
"אני לא רוצה שתדאג בקשר לכסף, זה התפקיד שלי יוני."
"אבל ..."
"בוא, שב כאן." טפחתי על קצה הספה. הוא התיישב לידי ומישש את מצחי.
"אין לי חום, אל תדאג." שילבתי את אצבעותיי בשלו, "יהיה בסדר חמוד, אני מבטיח לך, ואני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את כל מה שאתה עושה. אני כעסן ולא נחמד לפעמים, בעיקר כשכואב לי, אבל זה לא אומר שאני לא אסיר תודה לך. אני לא מבין למה אתה מבזבז עלי את הזמן שלך, אבל תודה יוני."
"על לא דבר." אמר יוני והסמיק, "לא אכפת לי לטפל בך, זה לא קשה בכלל, וחוץ מזה אני לומד ממך המון דברים."
"חוץ מקללות בפולנית אין לי שום דבר ללמד אותך."
"לא נכון." מחה יוני, רכן לעברי, נישק על מצחי, אמר לי לנוח קצת ויצא לקניות.
התעוררתי רק אחרי שלוש שעות שינה שהטיבו איתי מאוד ומצאתי אותו יושב מול המחשב וקורא מודעות חיפוש עבודה.
"יוני." הנחתי יד על כתפו, "אין מצב שאתה הולך לעבוד באמצע שנת לימודים, ברור? יש לי חסכונות ששמתי בצד לזמנים רעים ואני אהיה בסדר. תפסיק בבקשה לעבור על מדור הדרושים."
הוא הרים אלי את מבטו, "אני לא מחפש עבודה זה רק ..."
"רק מה? ואם כבר מדברים, התקשרת להורים שלך?"
"כן, השארתי הודעה על המשיבון של אימא."
"אבא שלך שוב בחו"ל?"
"כרגיל." אמר יוני בקול משועמם, ואז נדרך, "הנה, זו המודעה שיובל דיבר עליה."
"איזו מודעה?"
"הנה, כאן. דרושים צעירים נאים לעבודה קלה ומכניסה בשעות הערב ובסופי שבוע."
"בשביל מה יובל מחפש עבודה?"
"בשביל כסף כמובן. הוא התקשר ואמרו לו שהם מעוניינים בבחורים צעירים בין שבע עשרה לעשרים, ושאם הוא יגיע למשרד הוא יקבל יותר פרטים, אבל כשנועה התקשרה דקה אחר כך הם אמרו לה שזה לא רלוונטי יותר. אני חושב שהם רוצים רק בנים, אבל אסור להגיד את זה בצורה מפורשת. נכון?"
"כן, נדמה לי שאסור. יובל מתכוון ללכת?"
"בטח, והוא רוצה שאני אבוא איתו. אתה חושב שאני נחשב לבחור נאה גולדי?"
"בעיני אתה מאוד נאה, וזו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה שתלך לשם. יש לי הרגשה לא טובה בקשר לסיפור הזה."
"זה באמת נראה קצת חשוד." הסכים יוני, "איזה מין עבודה זו שעושים אותה רק בערבים ובסופי שבוע. מלצרות אולי?"
"לא יודע. אולי."
"אם לא נבדוק לא נדע."
"כנראה שלא." נאלצתי להסכים.
כמה ימים אחר כך הלכו יוני ויובל לראיון עבודה. הזהרתי אותם לא לחתום על שום דבר, לא לאכול לשתות, או חלילה לעשן שם משהו, ובעיקר לא להבטיח שום דבר לאף אחד עד שיתייעצו בי.
הם צחקו ממני, קראו לי סבתל'ה פרנואידית ופולנייה דאגנית, אבל בכל זאת הבטיחו לי להיזהר, מה שלא הפריע לי להסתובב בעצבנות סביב הטלפון מהרגע שהם יצאו.
סוף סוף הטלפון צלצל. הרמתי ועל הקו היה פרוספר ואלרו!
"פרי?!" נדהמתי, "אתה לא בגרמניה?"
"כבר לא. חזרתי לא מזמן. אני מרים איזה פרויקט עם ליאון הגדול."
"איזה פרויקט?" שאלתי בחשדנות.
פרי צחק את הצחוק הזאבי המוכר שלו, "תרגיע פקד גולדי, זה סך הכול ליין מסיבות גברים חוקי לגמרי."
"אל תקרא לי פקד, אני כבר לא במשטרה."
"כן, אני יודע. הילדים אמרו לי. כמעט חטפתי התקף לב כשהילד של אורי נכנס למשרד. צריך להזהיר בני אדם לפני שעושים דבר כזה, חשבתי שאני רואה רוח רפאים, וגם החבר שלו נראה לא רע בכלל. שפתיים של מוצצת ותחת ממש חמוד."
"פרי!" צעקתי נרגז, "הוא בקושי בן שבע עשרה!"
הוא צחק שוב, "לא השתנית בכלל גולדי, יצאת מהמשטרה אבל נשארת שוטר בנשמה."
"גם אתה לא השתנית, מניאק היית ומניאק נשארת. בשביל מה אתה צריך את הילדים האלו? המסיבות שלך זה לא מקום לילדים."
"זה מה שהולך היום, כולם רוצים צעירים." נאנח פרוספר, "אישית אני מעדיף אותם בגיל שלך, אבל מה לעשות? צריך ללכת לפי דרישות השוק. כיום כולם אוהבים להסתכל על ילדים."
"מה הם אמורים לעשות?"
"לא הרבה. להסתובב בין האנשים, לרקוד, לחייך הרבה, להראות סקסיים, לעשות לאנשים מצב רוח טוב."
"אלכוהול ואקסטות זה לא מספיק? צריך גם בשר טרי בשביל זה?"
"כן." הודה פרי בכנות, "זה מה שצריך ואני מוכן לשלם על זה."
"הם רק ילדים קטנים פרי. מילא ליאון, אני מכיר אותו, אבל אתה? עליך לא הייתי מאמין."
פרי נאנח ושאל מה שלומי.
"חרא."
"יעבור לך, תראה גולדי, לא היה מזיק לי בן אדם אמין ומנוסה שמבין עניין שיעזור לי לארגן את הילדים האלו."
"אתה מציע לי עבודה פרי?"
"למה לא? לפחות עליך אני יכול לסמוך שלא תגיע מסומם לעבודה ותעזוב בשקט את הבקבוקים בבר."
"אני לא יודע..." היססתי, "יש לי כמה בעיות בריאותיות ש..."
"איזה בעיות יש לבחור צעיר ובריא כמוך?" השתומם פרי.
התחלתי לצחוק. "אני צעיר ובריא? מצחיק מאוד פרי."
"בעיני כל מי שמעל חמישים הוא ילד." פסק פרי, "וככה גם תוכל להשגיח על הילדים שלא יסתבכו בצרות." הוסיף.
"זה נכון." הסכמתי.
"נו אז..." דחק בי פרי.
המוח שלי עבד במהירות, סוקר את מצבי הכספי הדי רעוע ו...
"בסדר, אבל אני רוצה לדבר גם עם ליאון."
"בכיף." שמח פרוספר. קבענו פגישה למחר בצהרים ונפרדנו כידידים.
חמש דקות אחר כך התפרצו הנערים הביתה, נרגשים ושמחים שהתקבלו לעבוד כמחממי אווירה בליין המסיבות החדש של ואלרו והתבשרו שהם מסתכלים על הבוס החדש שלהם.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 30/07/2007 :  20:19:28  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
23. פבלו
"ליאון הגדול?" העווה סשה את פניו, "שמעתי דברים לא יפים על הטיפוס הזה, למה אתה צריך ללכת לעבוד אצלו?"
"בשביל כסף סשה. אין הרבה אופציות לבן אדם בגילי ובמצבי הבריאותי."
"יש לך כבר עבודה."
"כן, אבל לאחרונה העסקים חלשים, התרופות עולות הון ובזמן האחרון אני צריך להאכיל גם את הילד. לצערי גמרתי פחות או יותר את כל החסכונות שלי."
"אתה יודע שאתה תמיד יכול לקחת כסף ממני."
"כן, אני יודע. תודה סשה, אבל אני מעדיף לעבוד אצל ליאון."
"אתה כזה עקשן אדי, אתה הולך לספר לו עליך?"
"זו שאלה מצוינת ספוטניק." נאנחתי, "חבל שאין לי עליה תשובה מצוינת."
"אולי בכל זאת תוותר על העבודה הזו? עוד לא חזרת לגמרי לעצמך." הפציר סשה בדאגה.
"אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב, שום תועלת לא תצא לי מזה שאני אשב בבית ואדאג לבריאות שלי. בשבילי עבודה זו בריאות."
"אבל דווקא במסיבות? אתה שונא מסיבות ומועדונים."
"נכון, אבל זה משהו זמני. אני אחזיק מעמד, וחוץ מזה ככה אני גם אוכל להשגיח על הילדים שלא יסתבכו בצרות."
"הם לא הילדים שלך אדי, אתה לא חייב להם כלום."
"אני יודע, ואם היו להם הורים שהיה באמת אכפת להם מה קורה אתם... מילא רותה, אני יודע שהיא כן דואגת ליובל, אבל אני ממש לא מבין את ההורים של יוני. למה לא אכפת להם שהוא ישן כל כך הרבה פעמים מחוץ לבית? ומה אם הוא היה נופל לידים של אחד כמו ליאון?"
"גם אני לא מבין את זה." הודה סשה, "אני, את הבנות שלי מתכוון להלביש חגורת צניעות ברגע שהן יגיעו לגיל שתים עשרה."
"זה מה שאתה חושב, כאילו שהן יתייחסו אליך בכלל." קנטרתי אותו, והוא נשכב עלי ומעך אותי, ואחר כך התנשקנו והפסקנו לדבר ולכן גם למחרת בבוקר עדיין לא ידעתי מה להגיד לליאון בקשר לנשאות שלי.

בדרך לפגישה שנערכה במשרד מרופט ששכן בבניין ישן לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה החלטתי לא להחליט עד שניפגש ואז לפעול לפי תחושת הבטן.
נכנסתי למשרד את מי אני רואה ממתין שם? את פבלו!
"גולדי? אמיגו? זה אתה!" הסתער עלי בשמחה ומחץ אותי לגופו בחיבוק גדול כמו שהיה עושה כל בוקר יום ראשון כשהיינו נפגשים שוב בבסיס אחרי חופשת סוף השבוע.
פבלו בלום היה אחד הקראשים החמורים ביותר שהיה לי והייתה תקופה, כשהייתי חייל צעיר וטיפש הרבה יותר מכפי שאני היום שחשבתי שאמות אם הוא לא יאהב אותי כמו שאני אוהב אותו.
מה שהקשה עלי עוד יותר הייתה העובדה שהיינו חברים טובים, גרנו באותו חדר ואהבנו מאוד להיות אחד במחיצת השני. חלקנו אותו טעם בספרות, מוזיקה וסרטים, צחקנו מאותן בדיחות ובילינו נפלא יחד. לקח לי זמן רב לקלוט שלמרות כל האיתותים ששולח לי הגיידאר שלי פבלו לא מספיק הומו כדי להתגבר על החינוך המצ'ואיסטי שלו ולאהוב אותי כמו שרציתי.
כשזמן השחרור התקרב כשל כוח סבלי, שמתי נפשי בכפי וגיליתי לו את הסוד הנורא - אני נמשך לגברים ואני מאוהב בו.
הוא קיבל את הוידוי שלי באצילות נפש, הבטיח לי שסודי שמור איתו ושימשיך להיות חבר שלי אבל ...
"לפחות תנסה." התחננתי וניסיתי לגעת בפניו שרדפו את חלומותיי.
הוא נרתע וזה היה סוף הידידות שלנו.
לא יכולתי להתגבר על הדחייה שדחה אותי כמאהב. הייתי בטוח שגם הוא הומו, אבל הייתי צעיר ומאוהב מכדי להבין את המעצורים הרבים ששם בפניו החינוך הנוקשה שקיבל. במקום להבין ולשמור עליו כידיד - ואולי עם הזמן לחזר אחריו בעדינות - בחרתי לכעוס, להיעלב ולהתרחק ממנו.
כיום אני מבין שהפגיעה האנושה ההיא בהערכתי העצמית ובגאוותי הובילה אותי אל האהבה הפגומה והרעה של אורי.
מאז חלפו שנים רבות כל כך... היינו אנשים שונים כעת.
הוא השתנה כמובן, השמין ואיבד את תלתליו השחורים והיפים, אבל נשאר גבר רחב כתפיים, בעל חיוך מדבק ומבטא ארגנטינאי מלבב.
"מה אתה עושה פה?" השתוממתי.
"אני הקב"ט." אמר בפשטות ומעך את ידי בלחיצה איתנה, מחייך אלי בשמחה. "אתה נראה נהדר גולדי, איך הצלחת לשמור על הגזרה שלך?"
משכתי בכתפיי ובמקום לענות שאלתי אותו מה שלומו ומה קורה איתו כיום?
"השתחררתי מהצבא לפני כמה שנים, התגרשתי מהאישה, יש לי שלושה ילדים נהדרים ואני .... זאת אומרת..."
"אל תגיד לי, גילית שאתה דו מיני ושחוץ מנשים גם גברים מעניינים אותך?"
פבלו האדים. "נו, כן. אתה יודע, בערך, תראה גולדי, אני ...."
ואז הגיע פרוספר והפסיק את השיחה הפרטית שלנו. הוא הרעים פנים כשגילה שליאון מאחר, אבל כשסיפרתי לו שאני ופבלו חברים ותיקים עוד מהצבא התבהרו פניו. "טוב, טוב מאוד, כי תצטרכו לעבוד בשיתוף פעולה." אמר ואחכ כך שלח עוד מבט נרגז בשעונו, "בטח תמיר ישן לליאון על הפיג'מה." העיר בעוקצנות ושיחק בעצבנות עם טבעת החותם המרשימה שענד על אצבעו.
"אני לא שואל מי זה תמיר," חייכתי, "אבל אני מופתע מאוד לשמוע שליאון ישן עם פיז'מה."
"טוב, אולי רק עם חולצת פיז'מה." חייך פרוספר, "חולצה קצרה מאוד." הוסיף בלגלוג.
"למה?" השתומם פבלו, מבין שאנחנו מתבדחים, אבל לא קולט את הפואנטה.
"פבלו, למה אתה חושב שקוראים לשותף שלי ליאון הגדול?"
"לא יודע." משך פבלו בכתפיו.
"תחשוב." האצתי בו.
"הוא העביר את מבטו ביני לבין פרוספר ופתאום האדים. "אההה!!" אמר ולא יסף.
אורי ז"ל העיר פעם למראה ליאון שהופיע למסיבה באיחור אופנתי כשהוא תלוי על זרועו של מלווה עשיר ונדיב - הנה מגיע הגדול עם הליאון שלו - וצחק צחוק פרוע.
ליאון הגדול שנקרא כך על שם המימדים הנדיבים שחנן אותו בהם האל היה דוגמא לכך שהגודל כן קובע. בגלל ההצטיינות הגופנית יוצאת הדופן הזו שניחן בה זכה לחיזורים מגברים רבים כל כך עד שראשו הסתחרר, ועם הזמן הפך הזין המפואר שלו לעושר השמור לבעליו לרעתו.
אף אחד לא ניסה להכיר את האדם שנשא על עצמו את הזין המפורסם כל כך, ליאון עבר מגבר אחד לשני כמו גביע הצטיינות נודד, וזכה לשבחים רבים על ביצועיו במיטה, אבל אני לא זוכר אפילו גבר אחד שהיה באמת מאוהב בליאון עצמו, ולא בזין שלו.
עם הזמן צבר כספים ולמד איך לנהל אותם, ובזכות הגברים העשירים שהקפיד לחלק להם את חסדיו ריפד לעצמו חשבון בנק דשן, נכנס לעסקי התיירות והמסיבות ולקח לו בתבונה רבה את פרוספר ואלרו לשותף.
פרוספר היה בין המבוגרים שבחבורה - בן למעלה מחמישים, שחום, מוצק, שתקן, נבון מאוד, מנוסה מאוד.
בבסיסו היה בריון קשוח, אבל בנוסח אלגנטי של יד ברזל בכפפת משי. ידעתי שאיתו אני אסתדר מצוין. הבנו זה את זה עוד מהתקופה שאני הייתי שוטר והוא איש עסקים שתמיד הלך על הקו האפור שבין עסקים חוקיים ללא חוקיים.
בטחתי בו למרות שישב בכלא מספר פעמים. כאיש עסקים הוא לא תמיד הקפיד על כל החוקים, אבל ביחסיו עם בני אדם הייתה בו הגינות בסיסית, נדיבות וטוב לב חסר רשעות. חיבבתי את מזגו המתון ואת השליטה העצמית החזקה שלו. מטרתו הייתה להרוויח כסף והוא הקפיד להפריד בין עסקים לתענוגות.
את עסקיו הפרטיים הוא שמר לעצמו, איש לא ידע מה הוא עושה ועם מי הוא עושה את זה ואף אחד לא העלה בדעתו לחקור. האיפוק הצונן שנקט כל פעם שמישהו היה נעשה אישי מידי מצא חן בעיני. לצערי לא יכולתי להגיד אותו דבר על ליאון, לא רק הזין שלו היה גדול אלא גם תאבונו המיני, ולא היה בו שמץ של דיסקרטיות. למרות שליאון היה כבר קרוב יותר לארבעים מאשר לשלושים הוא לא העלה למד מעולם לדחות סיפוקים.
הייתה בו תאוות כיבושים בלתי נדלית שהייתה נסבלת אצל גבר צעיר בתחילת הדרך, אבל מוגזמת בעליל אצל גבר בגילו.
היה ידוע לכל שהוא מעדיף בחורים צעירים על גבול החוקיות, אולי כפיצוי על השנים בהם כל בני לווייתו העשירים היו מבוגרים ממנו בהרבה. החלטתי שאם הוא יתחיל לגשש לכיוון אחד הצעירים שהתכוון להעסיק לא אחסוך ממנו את דעתי על ההתנהגות הזו ואמרתי את זה גלויות לפרי.
"אל תדאג בקשר לזה גולדי, לליאון יש בן זוג קבוע והם מאוד מאוהבים. שמעתי אפילו על דיבורים בקשר לחתונה בחו"ל."
"באמת? השתוממתי, "זה נראה לך רציני?"
"מצד תמיר זה מאוד רציני, מצד ליאון... לא יודע, אולי אני טועה והוא כן השתנה? אהבה עושה לבני אדם דברים מוזרים."

סוף סוף הגיע ליאון למשרד וזכיתי לראות את תמיר. להפתעתי הוא מצא חן בעיני. בניגוד לבני הזוג הקבועים הקודמים של ליאון הוא היה צעיר - להערכתי עוד לא בן שלושים - עם פנים תמימים וחיוך ביישני ולהוט לרצות, והוא היה בבירור מאוהב עד למעלה מאוזניו בליאון שנראה מצוין.
לחצנו ידיים ואחרי שהוא התפעל מגזרתי החטובה הוא הציג אותי בפני תמיר שנראה כאילו רווח לו לראות שהשכיר החדש של בן זוגו קשיש מכדי להוות איום רומנטי.
"אני מקווה שתשגיח יפה על הבחורים הצעירים שתשכור." אמר בחיוך עליז, "ותסביר להם כמה לא בריא לשתות ולהשתמש בסמים, בעיקר בגיל צעיר כל כך."
"תמיר רופא." אמר ליאון בגאווה וחיבק את מותניו של תמיר שהתרפק עליו בשמחה והעיר שהוא עדיין לא ממש רופא, רק מתמחה, אבל ישמח להסביר לצעירים מהן תופעות הלוואי של אלכוהול, חשיש ושאר סמי מסיבות, ואיך להיזהר מהם."
"זה רעיון מצוין." אמרתי, "אני אשמח מאוד."
הוא חייך אלי חיוך זוהר, נפרד מכולנו בשלום עליז והסתלק לדרכו, משאיר אותנו לדון על העסקים.
למרות ההסתייגות שלי מאופיו של ליאון הוא לא היה טיפש. היו לו רעיונות טובים וניסיון עשיר בעריכת מסיבות. אחרי הכול הוא בילה בהן זמן רב מאוד מזמנו.
ערכנו סיעור מוחות מרתק, העלנו מספר רעיונות טובים, חילקנו משימות לכל אחד, ואז הודיע ליאון שהוא צריך ללכת לפגוש מישהו וסיים את הישיבה.
פרי הסתלק גם כן לדרכו, ואני נשארתי עם פבלו. העבר המכאיב שלנו לא נשכח מליבי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים הוא כמו איבד מחשיבותו, ולשמחתי נוכחתי לדעת שביני לבין פבלו עדיין נשארה אותה כימיה בסיסית.
שוחחנו עוד קצת על העבודה, בעיקר על בעיות האבטחה של מסיבות המוניות, ולאט לאט גלשנו לפסים אישיים.
פבלו הודה שעם הזמן הוא השתחרר קצת מהפחד מה יגידו, ואחרי שאביו הלך לעולמו הוא התחיל לשחרר לעצמו את החבל מה שעורר את זעמה של אשתו. הוא התגרש מממנה לפני שלוש שנים ועבר לגברים, אם כי מידי פעם היה נדלק גם על אישה זו או אחרת, אבל מעולם לא התאהב באף אחת.
"מאז שהסתלקת לא אהבתי יותר אף אחד למרות שנמשכתי מאוד להרבה גברים, ולפעמים גם לנשים."
"עכשיו אתה מגלה לי?" חייכתי אליו בסלחנות, "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"זה מאוחר מידי לספר לך שגם אני נמשכתי אליך בזמנו ושזה הפחיד אותי עד מוות?" שאל פבלו, מביט בעיני ברכות, ולקח את ידי בידו. "הבנתי נכון? אתה חי לבד עכשיו?"
"אני לא חי לבד, אני חי עם וירוס. בגלל זה רזיתי כל כך." אמרתי, בוחן בקפידה את פניו, מנסה לאתר סימן לפחד או רתיעה.
לא מצאתי אפילו רמז לכך. ידו המשיכה לאחוז בידי ועל פניו הגלויים עלתה הבעת השתתפות בצערי. הוא שאל שאלות רבות על בריאותי, על הטיפול שאני מקבל, ונאנח באהדה כשהסברתי לו על תופעות הלוואי של התרופות שבעטיין איבדתי ממשקלי.
"מוזר שבחרת בעבודה הזו." העיר, "אף פעם לא היית בליין גדול. אני זוכר שתמיד התביישת לרקוד ולא אהבת לשתות."
"לא השתניתי מאז. העבודה הזו היא זו רק חלטורה לשעות הערב." הסברתי, "לאחרונה אני לא מרוויח מספיק גם בשביל התרופות וגם בשביל אוכל ובגילי לוקחים כל עבודה שמציעים לך."
"כמה שנים אחרי שהשתחררת חיפשתי אותך." הודה פבלו, "רציתי לספר לך שצדקת ולהתנצל, אבל אמרו לי שאתה חי עם מישהו ... בחור מדהים אחד שאתה מאוד אוהב אז ויתרתי. מה קרה לו?"
"מת בתאונה." אמרתי קצרות, שואל את עצמי כמה זמן עוד יכאב לי הלב כל פעם שאספר לאנשים על אורי. "כנראה שנדבקתי ממנו." הוספתי.
פבלו הופתע מתשובתי. "אבל ... אבל... אני לא מבין, אז למה..."
"ככה." קטעתי את דבריו, וליתר בטחון גם נישקתי אותו. זה כבר השתיק אותו.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 07/08/2007 :  20:36:35  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
24. חבר ותיק
נישקתי את פבלו, והוא החזיר לי נשיקה. זה מצא חן בעינינו ולכן עשינו זאת שוב ושוב ואחר כך גם שלחנו ידיים, ודי מהר מצאתי את עצמי שוכב ערום על הספה בעוד פבלו שרוע לצידי כשרק תחתוניו לעורו מגיש לי קונדום.
נאבקתי בעטיפת הקונדום ביד אחת בעוד ידי השנייה עסוקה בנעשה בתחתוניו של פבלו ואז, רגע אחרי שהצלחתי לפתוח את ניר האלומיניום החלקלק ולשלוף ממנו את עיגול הגומי הורוד והמשומן הבנתי פתאום שפבלו מתכנן להלביש אותו על הזין שלו ולעשות לי מה שאני תכננתי לעשות לו.
"לא." אמרתי ודחפתי אותו מעלי, "לא מוכן."
"אבל גולדי..." פבלו היה כולו תימהון, "למה לא?"
"כי ... כי... לא."
"אבל ..." הוא לא ידע את נפשו מפליאה, "אני אהיה מאוד זהיר." הבטיח, "יהיה לך כיף, באמת."
"לא."
"מה, אף פעם לא היית פסיבי? הרי היית עם אורי."
"כן, איתו כן, וגם עם... לא חשוב, מאז שאורי מת הוא היחיד שאני מוכן להיות איתו פסיבי."
"נו, תגיד מי זה. אני בטח מכיר אותו. אני מכיר את כולם."
"אני מכיר אותו עוד מהתיכון. הוא חבר ותיק שלי."
"אבל גם אני חבר ותיק." נעלב פבלו.
הבטתי בו במבט בוחן. כן, הכרתי אותו זמן רב, מאז שהייתי חייל צעיר וחרמן, אבל הוא לא היה חבר, בקושי מכר.
"אני מצטער פבלו. אני יכול להיות פסיבי עם מישהו שאני בוטח בו במאה אחוז."
"אם בטחת במאה אחוז באורי סימן שנשארת אותו הטיפש שהיית." אמר פבלו בנבזות, ומיד נזכר שהוא מדבר סרה במת וניסה לתקן. "כולם יודעים שאורי זיין כל מה שזז." הצטדק.
"כן, אתה צודק, ובכל זאת בטחתי בו. כנראה שלא החכמתי עם הזמן, רק הזדקנתי, אבל תגיד לי פבלו, אם זה כל כך טוב להיות פסיבי למה אתה לא מסכים..." לקחתי ממנו את הקונדום וחייכתי אליו בחביבות, "אני מבטיח לך שיהיה לך טוב איתי."
"השתגעת?" הוא חטף מידי את הקונדום הלא משומש, השליך אותו לפח והתחיל להתלבש. "בחיים לא! אני אולי מזדיין מידי פעם עם גברים, אבל אין מצב שאני אסכים לקבל זין בתחת!" הצהיר בתוקף.
"אני רואה שגם אתה נשארת אותו מאצ'ו שהיית פבלו."
לזכותו אומר שלמרות שאכזבתי אותו פבלו לא איבד את חוש ההומור שלו. הוא חייך, הניח מידו את החולצה שעמד ללבוש, התיישב לצידי, כרך יד על כתפי ונישק את לחיי. "כמה זמן עבר מאז? עשרים? עשרים וחמש שנה? נשארת אותו הומו עקשן."
"ואתה נשארת אותו מאצ'ו." צחקתי והחזרתי לו נשיקה.
לא יכולתי שלא לחבב אותו למרות שברור היה שסקס כבר לא יהיה פה. כנראה שזה לא היה כתוב בכוכבים שלנו.
"אולי עדיף ככה." ניחמתי את פבלו, וקצת את עצמי.
"כן, אולי. האמת שאני חי עכשיו עם מישהי... בחורה נחמדה, יש לנו סידור נוח. לא אכפת לה שאני מזיין בנים מהצד בתנאי שהם יהיו סטוצים של פעם אחת ודי, ורצוי בלי שמות ופרטים."
"ואתה שומר על ההסכם הזה?"
"ככה ככה." צחק פבלו, "אני לא יכול לחיות עם גבר גולדי, רק עם אישה. נעים לי לישון איתה וגם הסקס טוב, אבל אני לא אוהב נשים שמעמידות לי תנאים אז מידי פעם, כדי שהיא לא תתפוס עלי תחת, אני קופץ לאיזה יזיז ותיק..." הוא צחק, מרוצה מעצמו בדיוק כמו שהיה אז, לפני עשרים וחמש שנים.
"ואתה חושב שהיא לא יודעת שאתה לא בדיוק שומר על ההסכם שלהם?"
"אולי היא יודעת ואולי לא. קשה לדעת אצל נשים, אבל בטוח שאם היא הייתה יודעת שעשיתי סקס עם נשא איידס היא הייתה עוזבת אותי מיד אחרי שהייתה חותכת לי את הזין וזורקת אותו למים חמים. יש לה פחד נורא מאיידס."
"ואולי בצדק, נשים הרבה יותר פגיעות לאיידס מגברים. אני מקווה שאתה נזהר עם הסטוצים."
"אני משתדל. מישהו אמר לי להתייחס לכל אחד כאילו הוא נשא, אבל לפעמים הם כל כך חמודים ואני כל כך מסטול... אני מודה שאני שוכח מידי פעם להיזהר."
"כדאי שתלך להיבדק פבלו."
"שונא בדיקות ומחטים ומרפאות."
"בכל זאת."
הוא טפח על שכמי, צחק, אמר לי לא לדאוג כל כך הרבה והלך.

חזרתי הביתה ומצאתי את יובל ויוני צוחקים ורוקדים לצלילי מוזיקה רעשנית ומדגימים את בגדי המסיבות שלהם לפני נעמה וסשה. ברור היה שהם מסטולים.
השתקתי את המוזיקה, נזפתי בהם כמו אימא דאגנית האכלתי אותם ושלחתי אותם לישון. אחר כך הזמנתי לנעמה מונית שתיקח אותה הביתה ולקחתי את סשה למיטה.
"מה עובר עליך?" הופתע סשה מההתלהבות שלי.
"פגשתי קראש ישן ונעשיתי חרמן."
"קראש? אתה? עד כמה שידוע לי הקראש היחיד שלך מת כבר מזמן."
"לפני אורי היה אחד אחר."
"מי? הבחור הדרום אמריקאי השחום הזה ששירת איתך?"
"כן, בזמנו הייתי חולה עליו. הוא הקב"ט של ליאון ופרוספר."
"אז למה אתה איתי עכשיו ולא איתו?"
"כי הייתי דלוק על התחת השזוף שלו לפני עשרים וחמש שנים סשה. מאז לא ראיתי אותו. דיברנו קצת והבנתי שבעצם הוא בן אדם זר, ומה פתאום שאני אעשה סקס עם זר?"
"למה לא? כולם עושים את זה."
"אני לא, וגם אתה לא."
"מאין לך שלא? אולי אני הולך פעם בשבוע לאיזה סאונה ו.... מה אתה צוחק? מאיפה אתה יודע שאני לא עושה את זה?"
"כי אני מכיר אותך ספוטניק. אני מכיר את הראש שלך ותדע לך שאתה הבן אדם היחיד בכל העולם כולו שאני מוכן שיזיין אותי בתחת."
"באמת? אני היחיד?"
"כן, מר אלכסנדר וסרמן, מכל ההומואים שבעולם אתה היחיד."
"לכבוד הוא לי מר זהבי, ומאחר וזה ככה התואיל בטובך לשכב על הבטן ולהגיש לי קונדום."

נערך על-ידי שקוף on 07/08/2007 20:49:02לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 08/08/2007 :  11:27:39  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
25. הפיילוט
מעולם לא ידעתי כמה עבודה דרושה כדי להכין מסיבה אחת. היו כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם, כל כך הרבה סידורים ואישורים להשיג ... מזל שפרוספר וליאון היו האחראים כי אני הייתי נכנע ומוותר מזמן.
היו לי די בעיות עם הצוות שהיה עלי לאמן ולהדריך ומסתבר שגם לראיין. בהתחלה זה היה התפקיד של ליאון, אבל אחרי שפרוספר נכנס בלי לדפוק לחדר שבו ערך ליאון ראיון לבחור צעיר מידי ונלהב מידי וגילה את ליאון עומד במכנסים מופשלים מול המרואיין הצעיר שכרע מולו על ברכיו והעניק טיפול מסור לזין המפורסם שלו הוא החליט להעביר את התפקיד אלי.
על העובדה שלליאון היה בן זוג קבוע ואוהב שלא חשד כלל במעלליו של הגבר שהוא תכנן להינשא לו מיד אחרי שפרויקט המסיבות יתחיל לשאת פירות כספיים איש לא אמר כלום ולכן גם אני שתקתי.
"ואתה חושב שגולדי קדוש?" לגלג עליו ליאון בלי לחוש שמץ של מבוכה בגלל המהומה שהקים פרוספר בגלל גילו הצעיר מידי של המרואיין.
"אני לא קדוש, אבל אני מעדיף גברים בגיל שלי, לא ילדים." הודעתי, "וחוץ מזה אני נשא, עדיף שתדעו את זה ממני ולא מאחרים."
השניים החליפו מבטים, אבל לא נראו מודאגים מידי. "יש הרבה יותר נשאים מכפי שאתם מתארים לעצמכם." אמרתי, "וחלקם אפילו לא מודעים לזה, לכן אני מציע שניתן, יחד עם המשקה הראשון חינם, גם קונדומים."
"ראיתי באיזה מקום בגרמניה שהם שמו אקווריומים ענקיים מלאים בקונדומים צבעוניים בכניסה." נזכר פרוספר, "ואולי כדאי גם לשים קונדומים בשירותים ובחדרי החושך במרתף?"
"איזה מרתף?" הופתעתי
פרוספר חייך בשביעות רצון וגילה לי שהצליח להשיג מבנה תעשייתי מרווח שיהיה אולם הבית של ליין המסיבות, ואם זה ילך הוא מתכנן לפתוח שם גם פאב.
"מי ייסע עד אזור התעשייה בשביל לשתות בפאב?" התפלאתי.
"הומואים שמחפשים מקום נוח לזיון." צחק ליאון.
"יודעת צדיקה נפש בהמותיה." התבדח פרוספר וטפח על שכמו בחיוך.
אחר כך תפסתי את פרוספר לשיחה ושאלתי אותו אם לא מפריע לו להתיידד עם בן אדם שמתנהג ככה.
"איך ככה?"
"נו, ככה. מרמה בצורה גועלית כזו את הבן זוג שלו, הילד הזה, התמיר הזה בטוח שהם הולכים להתחתן."
"והם באמת יתחתנו, צריך רק לדאוג לכל הניירת הרשמית. החתונה תהיה בקנדה, אבל כשהם יחזרו נעשה להם מסיבה ענקית. אני מתכנן שזה ייפול בדיוק בט"ו באב, זו תהיה פרסומת מצוינת לעסק." אמר פרוספר בשביעות רצון.
"מה מסיבה? ליאון בוגד בו כל הזמן! אני לא מבין איך הוא לא מרגיש בזה."
"הוא לא מרגיש בזה כי הוא לא רוצה להרגיש. תמיר עובד בחיפה וכשהם נפגשים בסוף השבוע ליאון כולו שלו וזה מספיק לו. מה שכל אחד מהם עושה במשך השבוע זה לא העסק של אף אחד."
"אני לא מאמין שגם תמיר מזיין מהצד, הוא נראה לי מאוהב לגמרי בליאון."
"ואני לא מאמין שאתה עדיין מקשר בין אהבה לסקס." צחק פרוספר, "מה אתה? ילד קטן!"
"לא, אני כבר מזמן לא ילד, וגם אני, לפני שנדבקתי ... טוב, בסדר." ויתרתי, "שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אני רק מקווה שליאון נזהר."
"גם אני." אמר פרוספר, הפעם ברצינות.

סוף סוף נגמרו הראיונות המייגעים שסחטו אותי לגמרי וגיבשתי לי צוות של חמש עשרה בחורים שכללו את כל סוגי הטיפוסים - מהשריריים הגבריים למהדרים, ועד לאוחצ'ות דקיקות ונשיות.
מה שהכי הטריד אותי בראיונות הייתה הנכונות המפחידה של רובם להניח שסקס איתי הוא חלק לגיטימי של הראיון.
התדהמה שלהם כשסירבתי, בהתחלה בנימוס ועם הזמן בעצבנות ואפילו בגסות הייתה מדכאת עוד יותר. להפתעתי שמתי לב שככל שהייתי קשוח יותר וקפדן יותר ככה הם נדלקו עלי יותר, בעיקר הצעירים שבחבורה.
ליאון רצה שכולם יהיו בני פחות מעשרים, אבל אני התעקשתי על מספר בחורים מבוגרים יותר בטענה שלא כולם פדופילים כמותו ויש הרבה גברים שילדים פשוט לא עושים להם את זה. לשמחתי פרוספר תמך בי.
הם היו ממש צוות לעניין, הבחורים שלי. דאגתי מאוד לגבש אותם בשיחות ובפעילויות חברתיות, מדגיש בפניהם שהם יצטרכו לדאוג זה לזה ולתמוך זה בזה כשהעניינים יתלהטו.
"אויש, תנוחי כבר גולדה, לא מעייף אותך להיות פולנייה דאגנית כזו?" צחק ריקו שהיה בן המבוגרים שבחבורה - רק בן עשרים וחמש ועדיין ילד בעיני, אבל לא בעיניו - הוא היה דוב אמיתי, גדול רחב ושעיר, והיה היחיד שנכנס לראיון, אמר שלום והודיע לי בתוקף שהוא לא מתכוון לעבור את הראיון על הברכיים.
"תודה לאל." אמרתי בהקלה גלויה שגרמה לו לפרוץ בצחוק. מאז היינו חברים טובים, מה שלא הפריע לו לנסות לפתות אותי לסקס כל פעם שהיינו לבד.
הוא היחיד מהבחורים שסיפרתי לו שאני נשא. הוא שתק רגע ארוך ואז הבטיח לי שהסוד שלי שמור איתו והוא לא יגלה אותו לאיש בתנאי שאקפיד על סקס בטוח.
"אני תמיד מקפיד." אמרתי, נרגז מעט, "וחוץ מזה זה לא סוד. אני זקן מידי להידחף לארון."
"ב ס ד ר." אמר ריקו לאיטו, בוחן אותי לאורך ולרוחב, "אתה לא צריך לחזור לארון, אבל אני מייעץ לך לא ללכת ולפרסם את זה לפני כל העולם."
קיבלתי את עצתו אם כי החלטתי שאם מישהו ישאל אותי ישירות, או שאגיע למצב אינטימי עם מישהו אני כן אספר. לא שהיה סיכוי שזה יקרה עם אחד מהעובדים שלנו שרובם היו בעיני ילדים נחמדים וזה הכל.
החלטתי לקחת דוגמא מפרוספר ולא לערב את חיי המין שלי עם העבודה, וזה מה שהייתי אומר כל פעם לריקו כשהיה מנסה לנשק אותי, למרות שאני מודה שהחניף לי מאוד שגבר צעיר ונאה כמוהו מעוניין בי.
למרבה פליאתי אהבתי את העבודה הזו. ידעתי שמאחורי גבי הבחורים קוראים לי גולדה הפולנייה וזהבה - ולפעמים הם עשו זאת גם בפני - אבל הרגשתי שהם מחבבים אותי ובוטחים בי וזה שימח אותי מאוד.
כמובן שיוני ויובל הצעירים היוו בעיה, כולם ידעו שהכרתי אותם עוד קודם ושיוני ישן אצלי מידי פעם (למעשה הוא בילה אצלי את רוב זמנו והיה אצל הוריו רק בסופי שבוע) ובטח חלק חשבו שיש ביני לבינו משהו, או לכל הפחות היה, אבל איש לא העז לשאול ועדיף ככה.
עוד לפני המסיבה הראשונה (שפרוספר כינה הפיילוט) החלה להיווצר ביצה בין הבחורים, ביצה שהלכה והעמיקה והסתבכה מיום ליום. אחרי כמה חודשים יכולתי להגיד בביטחון גמור שכולם עשו סקס עם כולם, וכולם הכירו זה את זה באופן מאוד מעמיק, חלקם גם הספיקו להתוודע לזין המפואר של ליאון.
לא חשבתי שזה יהיה אחרת, אבל את העובדה שאף אחד מהם לא נדבק בשום סוג של מחלת מין אפשר לזקוף לדעתי לזכות הטפות המוסר והנדנודים הפולניים שלי שישימו קונדומים.
ליין המסיבות של ואלרו זכה להצלחה עצומה וכמו שניבא פרוספר, הומואים מוכנים לנסוע רחוק מאוד בשביל פאב ואולם מסיבות שייתן להם את התנאים שהם אוהבים - מוזיקה טובה, משקאות לא יקרים מידי, חדר חושך מרווח ומתוחזק היטב והרבה בחורים יפים וידידותיים.
ככל שהתקרב מועד הפיילוט נעשיתי לחוץ יותר. אישית אני לא חובב מסיבות, הרעש של המוזיקה חזק מידי בשבילי, הצפיפות מעיקה עלי ועשן הסיגריות צורב את גרוני ועיני. ברצון הייתי נשאר בבית, אבל חששתי מאוד לשלומם של הבחורים שלי ולכן התייצבתי למסיבת הפתיחה שלנו כשאני חמוש בג'ינס ובחולצה הדוקה ובחבילת כדורי אקמול נגד כאב הראש שידעתי שאקבל.
"אתה נראה מדהים." חייך אלי ריקו ונישק את לחיי.
"תודה, גם אתה. כולכם נראים נהדר, ואני רוצה להזכיר לכם שוב חבר'ה..."
"לשים קונדום!" צעקו כולם במקהלה.
"תשתקו." פקדתי עליהם, מנסה לשמור על פנים חמורות ולא לצחוק, "רציתי להזכיר לכם שאתם לא חייבים שום דבר לאף אחד. אתם מארחים בלבד, תפקידכם להיות מנומסים וידידותיים לכולם, בעיקר לביישנים שעומדים בצד, אתם אמורים לרקוד עם מי שיזמין אתכם ולהיות סקסיים ועליזים, אבל לאף אחד אין זכות לגעת בכם. לעשות סקס עם האורחים זה לא חלק מהתפקיד שלכם, ואם אתם כן עושים אז..."
עשיתי הפסקה, וכולם צעקו, "לשים קונדום!" וצחקו.
מסיבת הפיילוט הייתה הצלחה עצומה. עשינו המון כסף ואפילו קיבלתי בונוס שפיצה אותי קצת על כאב הראש שחטפתי אחרי המסיבה. הבעיה הייתה שרוב האורחים שלנו - ככה פרוספר התעקש לקרוא לחבורת הסטלנים ההוללת שקיפצה לקצב המוזיקה - היו חרמנים ודלוקים ולא הבינו שלא זה לא.
את רוב הזמן ביליתי בהתרוצצות בין חדר החושך לשירותים, משגיח שאף אחד לא ייאלץ לעשות משהו שלא מתחשק לו לעשות.
זה היה מעייף מאוד וגם מייאש מעט, אבל מילאתי את תפקידי בנאמנות.

אחרי הפיילוט עשינו ישיבת צוות וכולם הסכימו איתי שכדאי לחלק לאנשי הצוות ביפרים כדי שהם יוכלו להזעיק זה את זה למקרה של צרה. הודעתי שאני זקוק לסגן ואיש לא מחה כשמיניתי לתפקיד הזה את ריקו חוץ מריקו עצמו.
"למה אני?" הוא התמרמר, "אני רוצה לעבוד בכיף, לא להציק לאנשים."
"אני לא רוצה שתציק, רק שתשגיח שלא יהיה אונס או אפילו ספק אונס. אני יודע שזה קשה ומבאס ריקו, אבל אני צריך בחור גדול ומפחיד כמוך שאף אחד לא יעז להתווכח איתו."
"גם אתך לא התווכחו יותר מידי. יש לך סמכות טבעית גולדי." החמיא לי ריקו.
"מה שיש לי זה כאב ראש ושערות שיבה." נאנחתי, "אני כל כך שונא מסיבות, למה הם חייבים לרקוד עם מוזיקה צרחנית כזו?"
ריקו צחק, קרא לי גולדה הפולנייה ושאל אם הוא יכול לנסוע איתי חזרה. הסעתי אותו ובדרך הוא שאל אם אפשר לעלות אלי לדירה כי הוא צמא.
העקשנות שלו מצאה חן בעיני. ויתרתי ולקחתי אותו לדירה שלי למרות שידעתי שסשה ממתין לי שם.
"אהה!" אמר ריקו כשהצגתי בפניו את סשה כחבר שלי, "עכשיו אני מבין הכול." אמר וחייך.
"מה?" סקר סשה בעניין את גופו המגודל של ריקו, "את מה אתה מבין?"
"את ההתנהגות של גולדה." צחק ריקו ושלף כמה סיגריות מגולגלות ביד שהיו, כפי שטען, עשויות חומר משובח במיוחד.
עשיתי פרצוף של שוטר, אבל סשה אמר לי להפסיק להיות חמור, סיפר לי בפעם המאה שאלכוהול מזיק הרבה יותר מחשיש וביקש ממני להירגע לפחות פעם אחת ולהפסיק להרוס לכולם את השמחה.
אולי בגלל שהחומר היה באמת משובח הם חשבו שההערות הללו נורא מצחיקות או שאולי זה היה בגלל הפרצופים שעשיתי כשהסכמתי לשאוף מהעשן המתקתק של הג'ויינט שדחף ריקו לפי?
כך או כך הם צחקו ללא הרף ודי מהר החליטו שנורא חם וצריך להתפשט ואחר כך .... מזל שהמיטה שלי עשויה עץ מלא, אחרת ספק אם היא הייתה עומדת בכובד המשקל של שלשתינו.
אחרי שריקו הלך הביתה, רגע לפני שנרדמנו, אמרתי לסשה שאני בונה אותו להיות המחליף שלי כי אני לא חושב שאני אחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
עיניו הכחולות והטובות של סשה התרחבו בפחד. "למה? מה קרה? אתה מרגיש לא טוב אדי? מה הבעיה?"
"טיפש אחד, אני מרגיש מצוין. התכוונתי המחליף שלי בעבודה, אני לא אחזיק מעמד בעוד הרבה מסיבות כאלו, אני לא בנוי למהומה הזאת."
"אהה ואני חשבתי..."
"אני יודע מה חשבת והאמת שזה רעיון לא רע, יש לי רושם שהוא די נדלק עליך. הוא מוצא חן בעיניך, נכון?"
"ריקו בחור נחמד מאוד, אבל אף אחד לא יכול להחליף אותך." אמר סשה, נישק אותי, פיהק ונרדם, ראשו שעון על כתפי.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 17/08/2007 :  02:30:17  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
26. חג האהבה
בסופו של דבר מנעו עיכובים בירוקראטיים את נישואיהם של ליאון ותמיר בקיץ והחתונה בקנדה נדחתה לאחרי החגים.
בכל זאת התעקש פרוספר לחגוג את מיסוד הזוגיות של ליאון הגדול ותמיר בחג האהבה דווקא.
המודעות כבר הודפסו, היחצנים נכנסו לפעולה, נעשו כל ההכנות לחגוג את חתונתם של השניים בט"ו באב הסביר לנו בישיבת הצוות, וחבל לבזבז את התאריך החביב הזה כי הקנדים, בגלל סיבותיהם העלומות, לא מסכימים לחתן אותם לפני חג האהבה היהודי.
לרווחתו של פרוספר השניים לא התנגדו למסיבה המתוכננת. "מה שחשוב זה שאנחנו אוהבים." אמר תמיר וקרן אל ליאון שחייך אליו בחיבה
שתקתי עד לסוף הישיבה ואז, ממש לפני הפיזור, קמתי ואמרתי שזו הפעם האחרונה שאני משתתף בישיבה ושאחרי המסיבה של ט"ו באב אני עוזב.
ראיתי שפרוספר לא אוהב את ההצהרה שלי וגם ליאון הביט בי במבט עקום, אבל התאפק ושתק.
לא היה אכפת לי מה הם חושבים, הרגשתי קצת לא נעים רק בגלל תמיר שנראה נעלב מדברי, אבל לא יכולתי אחרת, המראה שראיתי בערב הקודם לא נתן לי מנוח. חששתי שאם אשאר שם גם אני אדבק בצורת המחשבה הזו ואתחיל להתנהג כמותם והייתי נחוש להסתלק לפני שזה יקרה.
זה מה שאמרתי לפרוספר אחרי הישיבה כשהוא דחף אותי בלי גינוני נימוס למשרד שלו ודרש ממני הסברים.
"לא מתאים לי כל הקטע הזה של מסיבות פרוספר, ובמיוחד אני לא רוצה לעבוד יותר עם ליאון." אמרתי.
"למה? מה קרה? רבתם או משהו? הוא דווקא מחבב אותך מאוד."
"אני יודע, בעצם גם אני די מחבב אותו וזה מה שהופך הכול לגרוע עוד יותר."
"מה הוא שוב עשה?" נאנח פרוספר, "את מי הוא זיין הפעם?"
"אתמול, כשנתתי לתומר טרמפ למועדון קפצתי בדרך לרגע הביתה ומצאתי אותו חוגג עם יובל ויוני במיטה שלי."
"תמיר ראה אותו אתם?" נחרד פרוספר.
"לא. מזל שהוא נשאר באוטו. אני לא יודע מה היה קורה אם הוא היה רואה את ליאון עם הילדים."
"הם לא ילדים גולדי הם ..."
"בחייך פרוספר, הם עוד לא בני שמונה עשרה והוא כמעט בן ארבעים!"
"אבל הוא לא הכריח אותם גולדי, נכון?"
"לא, בטח שלא. למעשה הם אלו שפיתו אותו כי הם הסתקרנו לראות את הזין המפורסם של ליאון הגדול בפעולה, אבל זה לא תירוץ פרוספר. הוא גבר בן כמעט ארבעים שעומד להתחתן בקרוב. בעוד יומיים נחגוג את הקשר שלו עם בחור נהדר שאוהב אותו מאוד. למה הוא לא מסוגל להתאפק ולהגיד לשני שמנדריקים שעדיין לא נגבו את החלב מהשפתיים שזה לא מתאים? אני לא יכול ולא רוצה לעבוד יותר עם בן אדם כזה."
"אני מבין." אמר פרוספר בקול שקט ונראה קודר וקצת מאוכזב. אולי ממני ואולי מהשותף שלו, לא יודע.
"ואני לא מבין." אמר ליאון מאחורי גבי, "ולדעתי אתה פשוט צבוע." הוסיף בכעס, " אני יודע שאתה וריקו הזדיינתם רק לפני כמה ימים, אז מה אתה מטיף לי מוסר? רק בגלל שהוא מבוגר מהם בחמש שנים? אפשר לחשוב שאתה לא מסתכל עליהם ומתלהב."
"כן." הודיתי, "אני גבר ואני בן אדם וגם אני מסתכל ונהנה, ומתרגש ומתחרמן. נעים לי להיות מוקף גברים צעירים שמתייחסים אלי יפה ופה ושם אפילו יותר מזה, אבל אני לא עומד להתחתן בקרוב, אני לא עומד לחגוג את הזוגיות שלי בחג האהבה עם בן זוג שמאוהב בי וסומך עלי בעיניים עצומות."
"בחייך, לתמיר לא אכפת. הוא יודע שאני כזה. זה רק סקס." אמר ליאון בקוצר רוח, "קדימה, תשאל אותו אם אתה לא מאמין."
"שאלתי. מיד אחרי שתפסתי אותך בוגד בו ביררתי מה דעתו על נאמנות ומונוגמיה והוא אמר בדיוק מה שאתה אמרת."
"נו, אתה רואה? אמרתי לך, הוא אוהב אותי ולא אכפת לו." צחק ליאון.
"כן." הסכמתי, "הוא באמת אוהב אותך, והוא באמת אמר לי שהיחסים שלכם פתוחים ולא אכפת לו, אבל..." משכתי בכתפיו והשתתקתי לרגע.
"אבל מה?" התעצבן ליאון מהפאוזה הדרמטית שלי.
הסתכלתי לו ישר בעיניים ודיברתי לאט בתקווה שמשהו מדברי ייקלט במוחו. "אם גם אתה אוהב אותו תקפיד תמיד לשים קונדום ליאון מפני שיום אחד הוא יגלה שהוא משקר לעצמו וכן אכפת לו מה אתה עושה כשהוא עסוק, ואז הוא יסתלק. חבל שתשאיר לו איידס למזכרת."
"אתה פשוט מקנא!" צעק ליאון, "תמיר אוהב אותי ומקבל אותי כמו שאני ורוצה להתחתן איתי למרות הכל וזה מה שאוכל אותך! אתה זקן וחולה איידס ולבד ובגלל זה אתה לא רוצה לראות אנשים אחרים נהנים מהחיים. תראה כמה בחורים שווים מסתובבים סביבך, אם היית פחות פולנייה שרוטה היית יכול להשיג לך כל יום זיון ולחגוג כל לילה על חור חדש, בדיוק כמוני!"
"אני יודע." אמרתי, "ובדיוק בגלל זה אני עוזב, כדי לא להיות כמוך."

המסיבה של ט"ו באב, מסיבת חג האהבה, הייתה המסיבה הרווחית והמוצלחת ביותר בתולדות ליין המסיבות של ואלרו. רק בשבע בבוקר למחרת נפטרנו מכל החוגגים ויכולנו לעשות ישיבת צוות מסכמת.
פרוספר חילק לכולנו בונוסים, נפרד ממני בכמה מילים חמות, ואפילו חיבק אותי קלות לפני שנתן לי את זכות הדיבור בפעם האחרונה.
אמרתי לכולם כמה נהניתי לעבוד אתם ושמעכשיו ריקו הוא הבוס ואיחלתי להם בהצלחה.
"בהצלחה גם לך גולדי." חייך אלי ריקו, "ועכשיו, לפני שכולם הולכים הביתה לישון אני רוצה לקבוע את התורנות לשבוע הבא. יוני ויובל אתם..."
"הם עוזבים איתי." אמרתי, "תמצא להם מחליפים במאגר קורות החיים שלנו ששמור במגרה התחתונה במשרד. סימנתי את הכי מוצלחים במרקר צהוב. קדימה ילדים הלכנו."
"אבל גולדי..." מחה יוני ופיהק, "תכננו לעבוד עד ספטמבר."
"אין מצב שאתם מסתובבים פה בלי השגחה שלי." אמרתי בתוקף, "שיהיה לכם בהצלחה בחורים." חייכתי אל שאר הצוות, נישקתי את ריקו על הלחי וגררתי את הבנים הממורמרים הביתה.
בדרך הם קיטרו והתלוננו כמו שעשו תמיד כשהייתי מנחית עליהם פקודות, אבל נכנסו לאוטו בלי ויכוחים, התיישבו במושב האחורי ואפילו חגרו ביוזמתם חגורות בטיחות תוך שהם מודעים לי בהחלטיות שאני לא מחליט עליהם, שהם כבר מבוגרים, ומה אני חושב לעצמי, שאני אתקן לבד את העולם? ולמה אני עושה סיפור מכל דבר?
"כי אני כזה, פולנייה שרוטה קשישה ומרת נפש שעושה סיפור מכל דבר. אני לא יכול לתקן את העולם, אני אפילו לא מנסה, אבל אתם בשבילי כמו הבנים שאין לי, החלטתי שאתם באחריותי ושאני צריך לדאוג לכם ולכן אני לא מוכן שתישארו שם בלי ההשגחה שלי. אתם יכולים לכעוס ולהתרגז, אבל זה לא יעזור, אני לא אשנה את דעתי."
הפניתי את ראשי לאחור מוכן לשמוע עוד מטח של טענות וטרוניות, אבל הם כבר ישנו שנת ישרים. מזל שסשה היה בבית ועזר לי לגרור אותם מהאוטו למיטות שלהם.
"תראה אותם, ישנים כמו תינוקות." אמרתי לו, ופתאום הרגשתי מותש לגמרי ושמחתי שזו הייתה המסיבה האחרונה שלי.
"אבל הם לא תינוקות." הזכיר לי סשה, "הם כבר כמעט גברים."
"כן, אבל רק כמעט, וזה הכי מסוכן. גופנית הם מבוגרים מספיק כדי להתנהג כמו גברים, אבל הם לא מספיק בוגרים להבין מה זה אומר להתנהג כמו אדם מבוגר."
"ומה זה אומר להתנהג כמו אדם מבוגר?" שאל סשה והתחיל לפתוח את כפתורי חולצתי.
"זה אומר להבין שסקס זה לא ספורט ולא משחק, לדעת שיש דברים שפשוט לא עושים, לא משנה כמה מתחשק לך, להפנים שצריך לחשוב על התוצאות של המעשים שלך גם אם אתה חרמן נורא וקצת מסטול."
"הם ילמדו את זה עם הזמן גם בלעדיך." כרע סשה למרגלותיי ופתח את שרוכי נעלי.
"אני יודע, אבל באיזה מחיר? הם פשוט צעירים מידי סשה. זה כבר לא העולם הפשוט שאני ואתה גדלנו בתוכו, הם עלולים לגרום לעצמם נזק לכל החיים אם לא ישגיחו עליהם."
"ואתה החלטת שזה התפקיד שלך בחיים?"
"כן." הודיתי וצנחתי מותש על המיטה. "כנראה שכן."
סשה חלץ את נעלי, משך מעלי את המכנסיים וכיסה אותי. "תמיד אמרתי שאתה אביר הזהב שלי." הצטחק, נישק את מצחי, אמר לי להתראות והלך לעבודה.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 26/08/2007 :  07:34:38  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
27. מבאס
"אימא שלי רוצה להתייעץ אתך?" אמר לי יוני יום אחד.
"אימא שלך?" הופתעתי, "מה פתאום?"
"אל תלחץ. זה לא קשור בכלל אלי." הצטחק יוני שהחשש שלי מהוריו שעשע אותו מאוד.
פחדתי שיום אחד הם יתפרצו זועמים לביתי ויבואו איתי חשבון על שאני מניח לבנם הקטין לגור אצלי, ולפעמים אפילו לישון במיטתי. דאגתי שהם יאשימו אותי שאני משפיע עליו לרעה ואולי אפילו יטענו שגרמתי לו להיות הומו.
כל מחאותיו של יוני שהם אנשים פתוחים, ליבראליים ונטולי כל דעות קדומות לא הועילו. אנשים יכולים להיות מאוד ליבראליים בהשקפת עולמם הכללית, אבל כשמדובר בילדיהם עצמם ובשרם להתנהג בשמרנות.
חזרתי וביקשתי ממנו שיבהיר תמיד להוריו היכן הוא נמצא באמת, ושלא יטעה אותם ויספר להם שהוא אצל יובל, ידידו בן גילו, בשעה שהוא בעצם אצלי.
"הם יודעים ולא אכפת להם." הייתה התשובה הקבועה שלא ממש שכנעה אותי. אם לי היה בן לא הייתי מניח לו לשהות זמן רב כל כך מחוץ לבית, הייתי בודק וחוקר מה הוא עושה ועם מי, אבל נראה שלהוריו של יוני יש עיסוקים חשובים יותר מאשר לברר מה מעשיו של הילד שלהם.
"סיפרתי לאימא הכול עליך, שאתה הומו ושאתה בלש פרטי, והיא אומרת שהיא רוצה לדבר אתך." אמר יוני, "שאלתי אותה אם זה בקשר לאבא, אבל היא אמרה לי שזה לא עסקי." הוסיף בהתמרמרות.
"אמרת לאימא שלך שאני מתמחה באיתור נעדרים?"
"כן, בטח. אמרתי לה שאתה שונא לעקוב אחרי בוגדים."
"שונא זה אולי קצת בוטה יוני, אני פשוט מעדיף..."
"להיות דיפלומטי." צחק יוני, "לי אתה יכול להגיד מה שאתה באמת חושב, אני יודע שאתה שונא את זה."
"נכון, אבל לפעמים עדיף לא להגיד כל מה שחושבים באמת."
יוני נאנח, התלונן שאני מעיק ושאל אם אני יכול להגיע לבית שלהם כבר עכשיו.
"יש לי משרד." הזכרתי לו, "ועכשיו כבר ערב,חוץ מזה אני לא עושה ביקורי בית."
"אני יודע, אבל אימא לא אוהבת לצאת מהבית."
"אני לא מבין? מה זאת אומרת לא אוהבת לצאת מהבית?"
"יש לה בעיה בריאותית כזו שהיא לא אוהבת לצאת." התחמק יוני מתשובה ברורה וחייג מהר את המספר של אימו.
"כן, הוא ישמח מאוד אימא. הוא כבר יוצא לדרך, ביי."
"עוד מעט אני אצטרך לשלם לך משכורת של מזכירה." הצטחקתי.
יוני ניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא מתוח קצת. "תראה, אני יודע שזה עושה רושם מוזר, אבל אימא שלי... היא אישה די נחמדה בעצם, יחסית לאימא היא ממש בסדר, אבל היא קצת ... לפעמים היא קצת מוזרה."
"למה כוונתך מוזרה?"
"אתה כבר תראה." אמר יוני וצייר לי בזריזות מפה קטנה שתדריך אותי בשבילי כפר שמריהו.
"כשלא תהיה פה אני אגהץ ואכין לך ארוחת ערב."
"למה שלא תבוא איתי?"
"כי היא רוצה לדבר אתך בפרטיות."
"בסדר, אבל לפני שאתה מגהץ ומבשל תכין שיעורי בית."
"לא בא לי. אני מעדיף להכין פשטידה."
"הפשטידה לא תברח, קודם שיעורים."
"למה אתה כזה מבאס גולדי? אתה לא יכול להיות קצת יותר קול?"
"אני מבוגר מידי בשביל להיות קול. המשימה שלי בחיים זה לבאס אותך עד שתהיה תלמיד טוב עם בגרות מלאה."
"אתה נורא מבאס, אתה יודע את זה?"
"אני יודע, זה נורא כיף. כדאי לך לנסות לפעמים." צחקתי ויצאתי.

המפה של יוני הייתה ברורה ומדויקת ובלי בעיות מיוחדות הגעתי אל בית גדול ולבן מוקף חומה שיסמין ריחני טיפס עליה בחינניות.
השער היה נעול וכשצלצלתי בפעמון נבח עלי כלב. קול אישה שאל דרך האינטרקום מי זה.
"זהבי." אמרתי והשער נפתח כבמטה קסם.
הלכתי לאיטי בשביל מרוצף חלוקי אבן לבנים, מצפה שבכל רגע יזנק עלי כלב מפחיד, אבל כנראה שהכלב היה קשור והגעתי בשלום עד לדלת מתכת מעוצבת שנפתחה עוד לפני שהספקתי לגעת בפעמון.
אימא של יוני לחצה את ידי בכף יד עדינה, חייכה חיוך מאומץ, הודתה לי שבאתי ואמרה לי לקרוא לה אורה.
היא הייתה בגילי בערך - רזה, מעודנת, מטופחת, בעלת פנים עדינים ופה רגיש שהורישה לבנה. היא ישבה מולי על כורסת עור בדוגמא דלמטית, קפואה בתנוחה זקופה להפליא שגרמו לי חוסר נוחות.
"במה אני יכול לעזור לך אורה?" שאלתי, משיט מבטי סביב סביב, מתפעל מהסלון הגדול והנקי להפליא שהיה מרוהט במינימליזם מודרני, כולו כרום וזכוכית ומשטחי עץ בהירים ומלוטשים.
"זה בקשר לשותף של בעלי, אני רוצה שתברר אם הוא חולה איידס."
לרגע נעתקו המילים מפי. "למה את רוצה לדעת את זה?" שאלתי אחרי שמצאתי שוב את קולי.
"כי זה חשוב מאוד." אמרה אורה, מופתעת מהשאלה שלי.
"רק רגע, אני רוצה להבין, בעלך והשותף שלו ... הם מקיימים יחסי מין?"
אורה צחקקה בעצבנות. "יחסי מין? איזה שטויות? בעלי סטרייט. אשר הוא השותף שלו לעסקים, לא למיטה.
"אם ככה מה אכפת לך מה מצבו הבריאותי?"
היא החלה לפתל על אצבע דקה תלתל אחד מתלתליה השחורים שהיו אסופים על עורפה.
"בעלי קבלן." אמרה, "עוזי אוהב להיות בשטח, לטפס על הפיגומים, לבדוק הכול במו ידיו. גם אשר כזה, הם מאמינים שאם אתה רוצה שמשהו יתבצע אתה צריך להיות במקום בפועל ולהשגיח. בגלל זה הוא שוהה הרבה בחו"ל. יש לו שם כמה פרויקטים מאוד חשובים ויקרים והוא לא נותן לאף אחד לפקח עליהם, הכול הוא צריך לעשות בעצמו."
"איפה איתן עובד?"
"בעיקר באפריקה. אני חושבת ששם אשר נדבק באיידס, אתה יודע שזו ממש מגפה שם. אשר גרוש והוא אוהב להתנסות בכל מיני ..." לחייה הוורידו מעט, "אתה בטח מבין."
"כן, אני מבין, ברור, אבל ... את חושבת שגם בעלך אולי..."
"לא, כמובן שלא. איתן לא כזה." אמרה אורה בתוקף שעורר בי חשד שהיא מנסה לשכנע את עצמה יותר מאשר אותי.
"בכל זאת, אם הוא נמצא מחוץ לבית במשך זמן רב... הוא גבר ודברים כאלו קורים. למה בעצם את לא מצטרפת אליו?"
לשמע שאלתי היא קפאה לרגע במקומה ואחר כך התירה את שערותיה ושבה ואספה אותן מחדש, מהדקת אותן בכוח. "אני לא אוהבת לצאת מהבית." אמרה לבסוף, "יש לי פה כל מה שאני צריכה, אבל כשאיתן חוזר אני פוחדת."
"פוחדת ממה?"
"מאיידס. הוא ואשר מסתובבים כל הזמן באתר הבניה, יש שם ברזלים וכלי עבודה ואנשים נחתכים. הוא עלול להדבק ולהדביק גם אותי."
"לא שמעתי שמישהו נדבק אי פעם בצורה כזו. למעשה די קשה להידבק באיידס אם לא מקיימים יחסי מין עם נשא, או שמקבלים עירוי דם נגוע או שיש מגע ישיר בין פצע מדמם לבין נוזל גוף שמכיל את הווירוס, זרע או דם בלבד כי איידס לא נמצא ברוק. הווירוס של האיידס מחזיק מעמד מעט מאוד זמן באוויר החופשי וזו הסיבה שלקח לחוקרים זמן רב יחסית להבין מה זה איידס ואיך נדבקים בו."
היא לטשה בי מבט שלא הצלחתי לפענח ושתקה. הסלון הנקי מידי והאישה המתוחה שנעצה בי מבטים מוזרים מתחו את עצבי ולכן המשכתי לדבר. "אני מבין את דאגתך בקשר לבעלך, ובאפריקה באמת יש מגפה נוראית של איידס, בעיקר כי אין מספיק הסברים לאוכלוסיה ואין חינוך למניעה. הם עניים מידי מכדי לרכוש את הקוקטייל והמון אנשים מתים שם שלא לצורך, אבל כל זמן שבעלך מקפיד על קיום יחסי מין עם קונדום אין לך שום סיבה לדאוג."
"איך אתה יודע כל כך הרבה על איידס?" שאלה אורה וצמצמה לעומתי עיניים חשדניות.
"אני לא יודע כל כך הרבה. סיפרתי לך עובדות בסיסיות שכל אחד יכול למצוא באינטרנט. כמובן שאני מתעניין יותר מרוב האנשים כי אני נשא, אבל ..."
היא ניתרה ממקומה ונצמדה בגבה לקיר, פוערת לעומתי עיניים מבוהלות.
"יש לך איידס?" שאלה בקול רועד.
"כן, חשבתי שיוני סיפר לך הכול עלי."
"הוא לא סיפר לי שאתה חולה איידס." התעוותו פניה.
"אני לא חולה, אני רק נשא." תיקנתי, אבל היא הייתה נסערת מכדי להקשיב לי.
"אני מבקשת ממך שתלך מפה תיכף ומיד!" צעקה, "צא מפה מהר, חוצפה כזו, איך אתה מעז להיכנס לבית שלי ולסכן אותי!?"
"אבל אני לא מסכן אותך." מחיתי תוך שאני נסוג במהירות לעבר הדלת, "הסברתי לך שאני...."
"ויוני המסכן שלי, התינוק שלי, כל הזמן דאגתי בגלל אבא שלו, אבל גם הילד שלי נמצא בסכנת חיים. אין כבר שום מקום בטוח בעולם." המשיכה אורה להתרגז.
"אני מבטיח לך שיוני בסדר גמור." ניסיתי להרגיע למרות שהיה ברור שהיא לא מקשיבה לאף מילה מדברי.
"צא מפה!" נבחה עלי, פתחה את הדלת והתחבאה מאחוריה כדי שחלילה לא אגע בה בדרך החוצה.
יצאתי החוצה נבוך ומוטרד מאוד וברגע שהגעתי למכוניתי ניסיתי להתקשר ליוני, אבל הנייד שלו היה תפוס.

כשהגעתי הביתה מצאתי פתק ממנו - נסעתי לדבר עם אימא. אני מתנצל בשמה. הייתי צריך להגיד לך שלא תגלה לה שאתה נשא. יש לה קצת בעיה בקשר לזה. ביי.
הכנתי לעצמי סלט וחביתה וישבתי מול הטלוויזיה לאכול, מנסה להתנהג כרגיל, אבל התקשיתי לבלוע. המבט הלטוש של אורה שננעץ בי בפחד, והגירוש המעליב שלי מביתה פגעו בי הרבה יותר מכפי שהיה לי נוח להודות.
הייתי בטוח שהיא תאסור על בנה ליצור איתי יותר קשר ולמרות שפעמים רבות הערתי לו שעליו לשהות זמן רב יותר עם הוריו התגעגעתי אליו, וגם דאגתי לו מעט.
הוא התקשר בדיוק כשעמדתי ללכת לישון וביקש שארד למטה ואעזור לו לקחת הכול למעלה.
"מה לקחת?" לא הבנתי, "איפה אתה בדיוק?"
"לקחת את הדברים שלי" הסביר יוני, "אני פה למטה. הנהג מונית הסתלק והמעלית מקולקלת. אני לא מצליח לסחוב הכול לבד."
ירדתי למטה ומצאתי אותו עומד בין שתי מזוודות ותיק צד ענקי.
"עזבת את הבית?" נדהמתי.
"היא זרקה אותי החוצה כי אמרתי שאני לא מתכוון ללכת למיון ולבקש שיתנו לי זריקות נגד חשיפה לאיידס."
"בגלל זה אימא שלך זרקה אותך מהבית?"
"כן, למרות שאני חושב שהקש ששבר את גב הגמל היה הסירוב שלי ללכת מיד להתקלח במים רותחים ולשפשף את עצמי במברשת."
היא התפוצצה מכעס ופשוט זרקה את כל הדברים שלי החוצה ואמרה לי לעוף מהבית. מזל שהיה לי מספיק שכל לקחת את המזוודות והתיק לפני שעפתי החוצה."
"מזל גדול." נאנחתי והתחלתי לעלות במדרגות עם המזוודה והתיק.
"נורא חבל שלא יכולתי לקחת את המחשב שלי." הצטער יוני כשהגענו סוף סוף הביתה, מזיעים ומתנשמים.
"לא נורא. תשתמש בשלי."
"המחשב שלך ענתיקה. אי אפשר להוריד בו פורנו שווה."
"טוב מאוד. ילד בגילך לא צריך לראות פורנו. אתה רעב?" להכין לך משהו?"
"אולי טוסט פיצה."
הכנתי לו טוסט ושאלתי מה קורה עם אביו.
"אבא באפריקה. אימא לא אמרה לך? הוא בונה שם גשרים ודברים כאלו."
"כן, היא אמרה לי, אבל היא ... לא ידעתי מה מהדברים שלה אפשר לקחת ברצינות ומה לא."
יוני נאנח. "כן, זו בעיה. לפעמים היא לגמרי הגיונית ופתאום היא יורדת מהפסים, בעיקר בנושא של איידס והומואים."
"ואיך אבא שלך?"
יוני העווה את פניו בחוסר רצון. "הוא בסדר, אני חושב. מאז שהוא עם אשר אני כמעט לא רואה אותו."
"אשר, השותף שלו לעסקים?"
"לא, אשר החבר שלו. מאז שאבא הודיע לאימא שהוא התאהב במנהל עבודה שלו והוא רוצה להתגרש ממנה היא הפסיקה לצאת מהבית, ואחרי שהיא שמעה שהם גרים יחד כמו זוג נשוי היא התחילה פתאום נורא לפחד מאיידס. גם קודם היא הייתה חולת ניקיון ונורא קפדנית, אבל אחרי שאבא עזב היא בכלל... לא יודע. אני אוהב אותה, היא אימא שלי, אבל קשה איתה."
"אולי אתה צריך לעבור לגור עם אבא."
יוני הניח את המזלג מידו והרחיק מעליו את הצלחת. "לא." אמר בתוקף, "בשום פנים ואופן לא. ואם אתה לא רוצה אותי פה אני אלך לגור ברחוב או אצל יובל, אבל אני לא מוכן לגור אצל אבא כל זמן שאשר שם."
"אני מבין." אמרתי בקול מרגיע למרות שלא ממש הבנתי.
"לא, אתה לא מבין." פיתל יוני תלתל שחור על אצבע דקה. "אתה לא מבין כלום. בפסח לפני שנה אבא בא לביקור כדי לנסות לשכנע שוב את אימא לתת לו גט וביקש שאני אגור אצלו כמה ימים. הייתי חייב לברוח משם אחרי הלילה הראשון, אני בחיים לא נשאר יותר לבד עם החבר שלו."
עכשיו הבנתי. "בסדר, אל תתרגש. אף אחד לא זורק אותך לשום מקום. תגמור לאכול ולך לסדר את הבגדים שלך בארון, ואל תראה טלוויזיה עד שעה מאוחרת, מחר יום לימודים."
"בסדר, מבאס אחד."
לפנות בוקר הוא פלש למיטה שלי, התלונן שהוא לא מצליח לישון ושיש לו סיוטים השעין את ראשו על כתפי ונרדם מיד אחר כך, תלתל שחור מפותל סביב אצבעו הדקה.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 30/08/2007 :  00:35:14  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
28. להגיד את כל האמת

א. איידספוביה
"היא זרקה אותך החוצה רק כי אתה נשא?" השתומם סשה והידק את כף ידו על כתפי בניסיון לנחם ולעודד אותי.
"כן, ברגע שהיא שמעה שאני נשא היא התחרפנה לגמרי ואחר כך התברר שכל מה שהיא סיפרה לי זה סתם המצאות - בעלה מנסה להתגרש ממנה כבר שנתיים ומעדיף לחיות באפריקה, רחוק מהבן שלו, רק כדי לא להיות לידה, אבל היא ממשיכה עם ההצגה הזו שהם זוג רגיל ואוהב והוא נעדר רק בגלל העבודה שלו."
"למעשה זה מעורר רחמים. למה היא התחתנה איתו בכלל?"
"מי יודע, ולמה עדה התחתנה אתך?"
"כי נמאס לה מהנדנוד של אימא שלה ז"ל, וגם כי היא רצתה ילדים ורצתה שיהיה להם אבא שיעזור לה לגדל אותם. למה היא בחרה דווקא בי רק אלוהים יודע."
"היא בחרה בך כי אתם חברים טובים. היא ידעה מי אתה ואתה ידעת מי היא, לכל אחד מכם היה משהו לתת לשני."
"היה לי מזל איתה." הסכים סשה בשביעות רצון, "וגם אתך יש לי מזל." הוסיף, ולפני שהספקתי לשאול איזה מין מזל היה לו איתי הוא חסם את פי בנשיקה, ויותר לא דיברנו על האירוע, אבל הזעזוע שחטפתי בגלל אימא של יוני לא פג למרות תמיכתו של סשה.
המבט המפוחד שתקעה בי ברגע שאמרתי לה שאני נשא איידס רדף אחרי. מצאתי את עצמי מחלק את מכרי לאלו שידעו עלי לעומת אלו שלא ידעו, מנסה לנחש מה תהיה תגובתם של אלו שלא יודעים עדיין, שואל את עצמי מי באמת ישתתף בצערי וימשיך לאהוב אותי כרגיל ומי יירתע ממני בבהלה?
היחיד שיכולתי לשתף בבעיה הזו היה סאני שהבין היטב את רגשותיי וייעץ לי לא לספר לאף אחד אלא אם כן זה באמת הכרחי, וללכת לקבוצת תמיכה לנשאים.
"קבוצת תמיכה?" העוויתי את פני בפקפוק, "אתה רואה אותי מצטרף לחבורה של מסכנים שיושבים ומתלוננים אחד באוזני השני על הצרות שלהם?"
"אפשר להגדיר את זה גם ככה." צחק סאני, "אבל למי תספר על הצרות שלך כנשא אם לא לחברים לצרה, כמוני למשל?"
היה בזה משהו, אפילו אינדיבידואליסט מושבע כמוני שלא אוהב קבוצות היה חייב להודות בכך, ולכן הרמתי טלפון לרקפת - העובדת הסוציאלית שלי - ועשיתי לה את היום כשהודיתי שאני שוקל הצטרפות לקבוצת תמיכה.
"קרה משהו מיוחד שגרם לך לפנות אלי דווקא עכשיו?" התעניינה רקפת בחביבות מקצועית.
"כן, בערך, בעצם לא ממש... מישהי לא כל כך יציבה נפשית נכנסה לפניקה כשסיפרתי לה שאני נשא וזרקה אותי מהבית, זה קצת ערער אותי." הודיתי.
"יש אנשים כסובלים מאיידספוביה, חשוב שתזכור שהבעיה היא שלהם לא שלך." אמרה העובדת הסוציאלית בקול חמים ומעודד ונתנה לי מספר טלפון של מישהו בשם דייב.
לדייב היה מבטא אמריקאי קל ונחמד וצחוק נעים. הוא הזמין אותי למפגש הבא של הקבוצה שיערך בשעות הערב בהרצליה במקלט של בית הספר היסודי דקל אשר ברחוב הדקל.
למרות ההסברים המפורטים שלו הסתבכתי קצת – מי ידע שהרצליה כל כך גדולה? – ועד שהגעתי לרחוב הדקל ומצאתי את בית הספר היסודי שהיה בקצה הרחוב החמצתי את התחלת הפגישה.
לרגע כמעט ששבתי על עקבותיי, אבל רק לרגע, הרי הבטחתי שאבוא ודייב ממתין לי.
נכנסתי, קצת בחשש, נבוך בגלל האיחור, והתקבלתי בסבר פנים יפות ובכוס קפה ועוגה. מסתבר שכמעט כל אחד מהבאים לקבוצת התמיכה התקשה למצוא את רחוב הדקל בפעם הראשונה ואיחר, ואני פשוט ממשיך את המסורת.
סיפרתי מעט על עצמי ועל החוויה שגרמה לי להצטרף לקבוצה ושמעתי סיפורים מסמרי שיער על חברים שהפנו עורף, בני משפחה שהתנכרו, או גרוע מכך, ישבו שבעה על הנשא בעודו בחיים.
גיליתי, מזועזע מעט, שאני בין המבוגרים בחבורה ובין היחידים שיש לו חיי מין מסודרים עם בן זוג קבוע ובריא. הרוב הסתפקו בסטוצים והוויכוח אם לספר או לא כשמדובר בסקס מזדמן התלהט מחדש בכל פגישה.
מעט מאוד מהנוכחים טענו שצריך לספר תמיד, חלק גרסו שעדיף להיות רק עם נשאים וככה לחסוך את ההתלבטויות והרוב חשבו שטיפשי להיחשף לפני זרים כשכל מטרתך היא רק זיון חפוז.
כששאלו אותי לדעתי התחמקתי ואמרתי שבלי קשר לאיידס אני מעדיף להכיר טוב את בן זוגי למיטה, גם אם הוא לא אהבת חיי, וככל שאני מתבגר ככה פוחת החשק שלי להגיע למצבים אינטימיים עם זרים.
"אבל זה לא משעמם?" עיקם צעיר שרירי יפה תואר וממותג אחד את פרצופו הנאה, "להיות כל הזמן עם אותו אחד במיטה?"
חשבתי על ספוטניק שלי, הגבר הזה שאני מכיר שנים רבות כל כך וחשתי שחיוך עולה על פני. פתאום הבנתי שלמרות הזמן הרב שאנחנו מכירים סשה מעולם לא שעמם אותי, אולי בגלל זה אנחנו עדיין בקשר? אבל שמרתי את מחשבותיי לעצמי ולקבוצת התמיכה אמרתי שאני כנראה טיפוס שלא משתעמם בקלות.
"אני דווקא אוהב שגרה וקביעות ולא מחבב הפתעות." סיפרתי להם ושבוע אחר כך מצאתי את עצמי משתעמם עד דמעות בעודי מבצע את מה שהוא עיקר עבודתו של חוקר פרטי – לשבת ולהמתין עד בוש.

ב. מה היא מצאה בו?
המתנתי לגבר צעיר אחד שיואיל בטובו לסיים את עסקיו במכון הכושר ויצא סוף סוף החוצה כדי שאראה לאן מועדות פניו.
הסיבה לכך הייתה הקליינט ששלח לי פלדי, מכר ותיק שלי מתקופת המשטרה שכמוני פרש והפך לבלש פרטי.
הוא שלח לי הרבה עבודות והן היו תמיד משתלמות, גם אם לא תמיד נעימות במיוחד, והאדם שהזמין אצלי את המעקב אחרי רותם הצעיר היה אחד האנשים הפחות נעימים שפגשתי מימי.
מר בוחבוט היה מגודל, קולני ועשיר במין צורה ראוותנית מרגיזה שעוררה בי חשק להעיף אותו מהמשרד שלי, אבל הייתי זקוק לעבודה ולכן העליתי על פני חיוך מנומס והקשבתי לסיפור שלו על נופר, ביתו היחידה והאהובה שעדיין לא נישאה.
הוא סיפר לי בגאווה שנופר חיה בבית ההורים עד היום, "כמו שילדה טובה צריכה לעשות." הרעים בקולו, ולפתע פתאום הילדה הטובה שלו, שאפילו לצבא הוא לא הרשה לה ללכת שמא יקלקלו לו אותה, החליטה להתחתן עם כלומניק אחד בשם רותם. טיפוס חלקלק שלא נראה לו כבעל הולם לנופר שלו.
"מי שיתחתן עם הילדה שלי יקבל דירה, מכונית ומשרה בחברה שלי." בישר לי מר בוחבוט בשביעות רצון, "ואני לא רוצה שמישהו ינצל אותה, היא כל כך תמימה, אני רוצה שיהיו לה חיים טובים כמו לאימא שלה."
תהיתי בליבי אם גם אימא של נופר חושבת שחייה טובים כל כך, אבל מאחר ומר בוחבוט השאיר את זוגתו בבית לא היה לי את מי לשאול.
"ידוע שהתנגדות של הורים לקשר רומנטי רק מחזקת אותו." סיפרתי לאבא המודאג.
"לא אצלי בבית! הילדה שלי תעשה מה שאבא שלה אומר." פסק מר בוחבוט בביטחון.
"בת כמה היא?" שאלתי.
"בת עשרים וארבע, אבל היא מאוד תמימה וביישנית. עובדת חצי משרה בחברה שלי ובשאר הזמן יושבת בבית עם אימא שלה."
"מה? היא לא יוצאת לבלות?" השתוממתי.
"כן, אבל רק עם חברות ותמיד בבתים פרטיים, אף פעם לא במועדוני לילה ובפאבים. היא מאוד ביישנית, לא שותה, לא מעשנת, נופר שלי היא ילדה יפה ותמימה." חזר מר בוחבוט על דבריו, "בגלל זה אני דואג לה מאוד. הרותם הזה לא נראה לי, הוא מן אשכנזי כזה, מלוקק מידי. מדבר יפה, עובד בהייטק. מה היא מצאה בו?"
"קשה להבין נשים." חייכתי אליו, "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"אני רוצה שתבדוק אם הוא הגבר המתאים לבת שלי. שתברר שהוא באמת עובד הייטק, שהוא רווק ושהוא מי שהוא מספר שהוא, אבל חס וחלילה שהילדה תדע שאני בודק עליו, תדאג שהכול יהיה בסודי סודות." ניסה מר בוחבוט להנמיך לשווא את קולו הרם מטבעו.

ג. הגבר המתאים
במשך כשבוע שלם עקבתי בסודי סודות אחרי רותם שוורץ וגיליתי שהוא באמת עובד הייטק, רווק, וחבר מסור של נופר בוחבוט היפה והתמימה. הם הלכו למסעדות ולהופעות, טיילו בליל ירח יד ביד על הטיילת, ונראו כמו כל זוג רגיל, מאוהב ונחמד.
בסוף השבוע החלטתי שבזבזתי די את זמני ואת כספו של מר בוחבוט. הוא ייאלץ להשלים עם רותם כחתן, ירצה בכך או לא, ואז יוני שבילה איתי במסעדה את שעות המעקב האחרונות החליט שהוא רוצה להשתין ונכנס לשירותים.
דקה אחר כך קם גם רותם והלך לבית השימוש, מותיר בגפן את נופר ואת הצעירה שנלוותה אליהם כשהן משוחחות בערנות זו עם זו.
יוני חזר אחרי רבע שעה ארוכה מאוד ונראה נסער אם כי השתדל לשלוט ברגשותיו. הוא התאפק ולא אמר כלום עד שיצאנו לרכב ורק ברגע שהיינו מחוץ לטווח הראיה של מושא המעקב שלנו תפס בזרועי והצהיר שרותם הומו.
"בחייך, מה פתאום?"
"הוא ניסה להתחיל איתי בשירותים. היית צריך לראות איזה מבטים הוא תקע בי כשפתחתי את המכנסים. הנה, תראה," הראה לי פתק עם מספר טלפון, "הוא נתן לי את המספר שלו ושאל אם הזקן שלי קנאי." הוסיף בגיחוך.
ניסיתי לצחוק, אבל אני מודה שנעלבתי מעט. "ומה אמרת לו?"
"אמרתי שאתה דוד שלי ושאני אתקשר אליו אחר כך, אבל הוא אמר שהם הולכים למסיבה בפוסיקט ועדיף מחר. מה זה פוסיקט?"
"זה מועדון לילה שמתמחה בהופעות דראג."
"אה, כן, שאלתי מה הוא עושה עם הבחורות והוא אמר שהן יחד והוא מלווה אותן. אתה חושב שהוא שיקר גולדי?"
"בעיקרון יוני כולם משקרים לפעמים, אין דבר כזה להגיד תמיד את האמת. השאלה היא למי הוא שיקר, לך או לחברה שלו?"
"אולי הוא שיקר לי, אבל המבט שהוא תקע בזין שלי היה אמיתי לגמרי." אמר יוני בביטחון, "אז נלך לפוסיקט יחד או שאתה עייף ורוצה שאני אלך לבד?"
"אתה אדוני הולך מחר בבוקר לבית ספר, וזה אומר שגמרת עם הבילויים להיום."
"אבל גולדי, בבקשה, אף פעם לא הייתי בהופעת דראג, בבקשה."
"קודם תראה את פריסילה מלכת המדבר שלוש פעמים רצוף ואחר כך נראה, ועכשיו הביתה, ואל תשכח לצחצח שיניים לפני השינה."
"אתה מבאס נורא גולדי, אמרתי לך את זה כבר פעם?"
"אם אני לא טועה אמרת את זה לפחות מאה פעם." צחקתי, לקחתי את יוני המאוכזב הביתה והתקשרתי לסשה כדי להזמין אותו למועדון פוסיקט.
הוא גנח ונאנח, התלונן שאין לו חשק לבלות במועדון לילה רועש והומה הומואים, אבל בסוף התרצה ובא. ההופעה התחילה רק בחצות ועד אז כבר ידעתי כל מה שהייתי צריך לדעת.
רותם ישב צמוד מאוד לצעיר נשי אחד שליטף אותו ודחף את לשונו לגרונו בכל הזדמנות, בעוד שבת זוגו, נופר התמימה, ישבה אמנם לצידו, אבל הייתה שקועה במחשוף של ידידתה הצעירה.
שניהם היו ידידים טובים, ללא ספק, אבל את רגשותיהם הרומנטיים הפנו לכיוון בני מינם. כמעט שחשתי צער על מר בוחבוט המסכן שלא ידע מה עומד להתרחש מתחת לאפו.
כשיצאנו לכיוון המכונית רדף אחרי רותם והשיג אותי רגע לפני שהתיישבתי ברכב. "תסלח לי." פנה אלי בנימוס, "אבל במקרה ראיתי אותך לפני כמה שעות במסעדה עם בחור צעיר אחד ורציתי לדעת איפה הוא?"
"ישן במיטה שלו כמו שצריך לעשות כל תלמיד תיכון באמצע שבוע לימודים." אמרתי, "ולא ראית אותי במקרה רותם. אני עוקב אחריך כבר כמה ימים."
פניו של הגבר הצעיר החווירו. "עוקב אחרי? למה אתה מתכוון? למה אתה עוקב אחרי?"
"כי אני בלש פרטי. אבא של נופר שכר אותי לברר אם תהיה בעל מתאים לבת שלו."
"אוי..." נאנח רותם, "אכלתי אותה. נופר המסכנה, היא כבר בחודש השני."
"ממך?"
"כן, בטח שממני. גם אני מת לילד וגם היא ו.... טוב, זה שיש לה דירה זה גם גורם חשוב ו... תראה, אולי נוכל להגיע לאיזה סידור, אני ואתה?"
"לא. אי אפשר. מצטער רותם, אני לא עובד ככה. מר בוחבוט שילם לי כדי לגלות איזה בעל תהיה לבת שלו ואני אהיה חייב להגיד לו את האמת."
באמת, תהיה חייב?" נאנח רותם.
"כן, אחרי שעקבתי אחריך שבוע שלם אני אהיה חייב לספר לו שאתה גבר צעיר ונחמד, רווק שעובד ברצינות הרבה שעות במשרד הייטק כמו שסיפרת לו, שבשעות הפנאי שלך אתה גם יודע לבלות, ושאתה מתייחס יפה מאוד לבת שלו ולפי מיטב שיקול דעתי נראה שאין לו שום סיבה להתנגד לנישואים שלך איתה."
"באמת?" נדהם רותם.
"כן, באמת, אבל תרשה לי לייעץ לך להפסיק להתחיל עם קטינים בשירותים. גם אם הם מאוד מפתים עדיף להיות זהיר ולא להצטער, במיוחד עכשיו כשאתה עומד להפוך לאבא. בסדר?"
"בסדר." אמר רותם, "אני מבטיח להיזהר."
"אני סומך עליך רותם ואני מבקש שלא תספר לנופר שאבא שלה שלח אחריך בלש פרטי. לפעמים, למען שלום בית, יש דברים שעדיף לא להגיד."
רותם כבש חיוך, הנהן, לחץ בתודה את ידי והסתלק.
"אז מה? לא תספר לקליינט שלך את האמת?" שאל סשה בפליאה.
"בטח שכן, כל מילה בדו"ח שאתן לו תהיה אמת לאמיתה. לדעתי רותם יהיה בעל מצוין לנופר, ואני בטוח שבעתיד הוא גם יהיה אבא מסור."
"וזו לדעתך האמת?"
"בטח שכן. זו אולי לא כל האמת, אבל זו בהחלט האמת."

לך להתחלת העמוד

Topic is 2 אורך עמודים:
  1  2
 
קפוץ ל:

חוויות כואבות

© 2001 CoolScripts.co.il

לך להתחלת העמוד
פורום סניץ
כל הזכויות שמורות.




יחסי ציבור באינטרנט | נשירת שיער, התקרחות | יחסי ציבור | מחשב נייד | משרד יחסי ציבור | צימרים רומנטיים
קישורים 6 | 5 קישורים | 4 קישורים | 3 קישורים | 2 קישורים | 1 קישורים