חוויות כואבות
בית | פרופיל | הירשם | נושאים פעילים | חברים | חיפוש | כללי הפורום | חוויות וסיפורים | הסקר השבועי | ללמוד לגעת
שם משתמש:
סיסמא:
שמור סיסמא
 
 כל הפורומים
 
 מה כבר רציתי? - סיפור בהמשכים
 
כותב הנושא הקודם נושא הנושא הבא  
שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 05/05/2007 :  03:04:09  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
1. ניסו ואני
שוב רבתי עם ניסו, או יותר נכון להגיד הוא רב איתי. בזמן מלחמת לבנון השנייה הייתה לנו עדנה מסוימת ופחות או יותר חזרנו למה שהיה בהתחלה, כשרק התחלתי לעבוד ב"יהלומי ובניו – יבוא יצוא בע"מ" ושוב נעשינו חברים, אבל המלחמה נגמרה והוא חזר לעצמו הרשע והמציק הרגיל.
זה באמת מכאיב לי. כלפי חוץ הוא כמעט לא השתנה - חוץ מזה שגילח את הראש ואולי גם קצת השמין (מה שדווקא מוצא חן בעיני) -אבל פעם היינו גם חברים, צחקנו והתבדחנו תוך כדי עבודה, כיום נעלמה הידידות והיא חסרה לי.
אני העוזר של ניסו. איציק - הבוס ובעל הבית של יהלומי – אמר לי בפירוש שניסו הוא הממונה הישיר שלי וששיתוף הפעולה שלנו חשוב מאוד לניהול התקין של החברה.
אני מסכים איתו בקטע הזה, אבל איך אפשר לשתף פעולה עם בן אדם שכל הזמן מחפש אותך, מציק ומעיק ומנדנד, ותמיד מבקר אותך ואף פעם אין לו מילה טובה להגיד?
אני משתדל מאוד לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. יש לי מוסר עבודה גבוה ואני חושב שאני תורם לחברה, אבל אם מאמינים להערות של ניסו אפשר לחשוב שאני סתם עצלן אוכל חינם שמפריע לו כל הזמן.
היחס הזה מעליב מאוד, ומאוד מאוד לא צודק, את זה אומרים כולם. אף אחד משאר העובדים לא מבין למה הוא נטפל אלי (והם עוד לא יודעים הכול כי בדרך כלל אני והוא נמצאים לבד), הבנות במשרד כל הזמן מנסות לדחוף אותי ללכת לדבר עם איציק ולהתלונן עליו, אבל קשה לי עם זה.
ראשית, אני חושב שבן אדם צריך לפתור את הבעיות שלו לבד ולא להתבכיין אצל הבוס כמו תינוק, ושנית, אני עדיין זוכר לו חסד נעוריו כשהוא רק קיבל אותי לעבודה והיה ממש נחמד ומתחשב, ולימד אותי הכול מא' עד ת' ובאמת היה אחלה לעבוד איתו.
אני יודע שמתחת לטיפוס העצבני והמתוח הזה שאוכל ציפורניים ומתרגז על שטויות חבוי ניסו הנחמד והחברותי שחייך כל הזמן והקסים את כל הקליינטים עם החביבות שלו והפתרונות היצירתיים שמצא לבעיות שלהם.
אני עדיין מקווה שיום אחד ניסו האמיתי יחזור וירווח לשנינו, כי הרי הוא לא אוהב את עצמו כזה, זה בטוח. הוא יודע שכולם שונאים את ההתנהגות שלו ולא מבינים אותה, ואני חושב שגם הוא סובל ממנה ומשום מה לא יכול לצאת מזה.
כשסיפרתי על ניסו למקס הוא ישר שאל מתי ניסו התחיל להיות מגעיל אלי. סיפרתי לו שזה קרה אחרי שהוא התחיל לצאת ברצינות עם לימור (שנתיים ומשהו אחרי שהגעתי ליהלומי, ממש אחרי מלחמת לבנון השנייה) וששיא הנאחסיות שלו כלפי הייתה בתקופה של לפני החתונה שלו, ואז העלה מקס תיאוריה שהרגיזה אותי וזעזעה אותי כל כך עד שפשוט סירבתי לדבר יותר על הנושא.
מקס אמר שאולי ניסו מאוהב בי - רעיון אידיוטי מאין כמוהו - ושהוא רב איתי ומציק לי כי קשה לו להתמודד עם הרעיון שהוא נמשך לגבר אחר.
בחיים לא שמעתי שטות כזו, ניסו הוא סטרייט מושבע ואפילו קצת הומופוב. הרעיון של מקס הוא פשוט שטות איומה.
מצאתי את עצמי מגן על ניסו ומספר למקס על הבעיות שהיו לו עם החתונה – האולם פשט את הרגל שבועיים לפני התאריך המיועד, הדי ג'י קיבל התקפת לב ואושפז, אצל התופרת שהכינה את שמלת הכלה היה שיטפון שהרס את כל השמלות, ואחרי שכל הבעיות האלו נפתרו סוף סוף התברר שיש פגם בטבעת המיוחדת שהם הזמינו אצל מעצב תכשיטים ידוע. הכלה סירבה להתחתן עם טבעת פגומה והיא נשלחה לתיקון וחזרה מהצורף רק כמה שעות לפני החופה.
זו הייתה תקופה קשה וזכורה לרע. מהרגע שניסו חילק הזמנות לחתונה שלו הוא היה מוטרף לגמרי ולא הפסיק לרדת עלי ולהציק לי.
בתקופה ההיא צברתי כל כך הרבה כעס ואומללות בתוכי נגדו עד שפשוט חליתי ולכן לא באתי לחתונה שלו.
מי היה מאמין שאני אתגעגע לתקופת המלחמה שהייתה די איומה אצלנו כי המשכנו לעבוד כל הזמן למרות שיהלומי ובניו שוכן בדיוק באמצע אזור התעשייה של מפרץ חיפה שהיה אחד המקומות הפחות סימפטיים בארץ בקיץ 2006 - האמת שגם קודם הוא לא היה מקום נעים וגם עכשיו לא נחמד פה, אבל לפחות לא מפגיזים אותנו.
מיד כשפרצה המלחמה איציק הודיע לנו שאנחנו מפעל מועדף כי אנחנו מספקים צבעים לתע"ש ואצלנו אין לברוח לאילת, או לצאת למילואים, כולם עובדים כרגיל, וזה מה שעשינו.
כשהיו הפגזות - והיו המון - היינו רצים למקלט שלנו שהוא, האמת, טוב יותר מהחדר המוגן שיש לרובנו בבית. היינו נותנים לבנות להיכנס ראשונות ואנחנו, שלושת הגברים, היינו נשארים לעמוד בפתח (זה מקלט די קטן), צמודים זה לזה ומקשיבים לבומים בחוץ.
ניסו היה עומד שכם אל שכם איתי, מצמיד את הראש שלו לשלי כדי לשמוע טוב יותר את הרדיו (קול חיפה כמובן) ולמרות הפחד והבומים של הנפילות הרגשתי בטוח ונוח לצד הגוף הגדול והחזק שלו.
אחרי שהנפילות היו נגמרות הבנות היו נשארות עד שהודיעו שאפשר לצאת, אבל אנחנו היינו מסתלקים משם עוד קודם כי העבודה בערה והיינו לחוצים לספק הכול בזמן כמו שצריך.
עבדנו מהר וטוב ושוב הרגשתי שיש לנו קשר כמעט טלפתי ואני והוא משדרים על אותו גל.
זו הייתה תקופה איומה אבל גם נהדרת. חבל שמיד כשנגמרה המלחמה הוא חזר להיות ביקורתי ומרושע כרגיל. בזמן האחרון שוב התחלתי להרהר בחיפוש עבודה חדשה ואם הוא ימשיך להיות כזה מגעיל כלפי אני באמת אעשה את זה למרות שהמחשבה על קורות חיים וראיונות עבודה הופכת את קרבי מרוב פחד.

2. יהלומי ובניו
הגעתי לעבודה אצל איציק יהלומי דרך נועם, הבן של איציק, שהיה איתי בכלא שש. איך הגעתי לשם זה כבר סיפור לפוסט אחר ואני אספר אותו פעם כשיהיה לי זמן. גם זה אחד הנושאים שקשה לי אתם ולכן אני אדחה את זה לשעת כושר אחרת.
את נועם פגשתי במכללת אורט בראודה בכרמיאל. למדתי שם תעשייה וניהול ופתאום, כמה ימים לפני שסיימתי את לימודי, הוא צץ פתאום במשרד של הדיקאן ושמח מאוד לראות אותי.
מסתבר שהוא למד גם כן באותה מגמה, אבל סיים את לימודיו כבר מזמן. הוא הגיע למכללה כדי לקבל את התעודה שלו שעד אותו יום המתינה לו במשרד.
"היית כבר בהודו או בתאילנד?" שאלתי, כי כשהיינו בכלא הוא תמיד דיבר על הטיול הגדול שיעשה במזרח הרחוק ובהודו.
"לא, לא יצא לי, עוד בזמן הלימודים הלכתי לעבוד אצל אבא שלי ובגלל זה לא הייתי צריך את התעודה." הוא הסביר, "אבל זהו, החלטתי לעזוב את החברה שלו ולמצוא עבודה בתל אביב, ומה אתך? מחפש עבודה?"
"כן, בעצם אין לי שום חשק לעבור לגור בתל אביב, אבל לצערי בצפון נורא קשה למצוא משהו נורמאלי."
נועם בחן את התעודה שלי, הרים גבות בהערכה ונתן לי את כרטיס הביקור של החברה של אביו. "אבא שונא לפרסם מודעות דרושים ולעשות ראיונות עבודה וכל זה, אם תגיד שאתה מכר שלי ותראה לו את התעודה הזו הוא בטח יקבל אותך."
"אבל אני לא מבין למה אתה עוזב? מה יכול להיות טוב יותר מאשר לעבוד אצל אבא שלך?"
"כל דבר כמעט." השיב נועם ביובש, "אבל זה רק בגלל שהוא אבא שלי, לך בטח יהיה שם טוב." הבטיח לי והוא צדק, היה לי טוב אצל יהלומי ובניו, העבודה התאימה לי מאוד ואפשרה לי לגור ליד ההורים, אבל לא קרוב מידי, להיות עצמאי, לרכוש אופנוע ואפילו לשלם משכנתא קטנה על הדירה שרכשתי אחרי שנמכרה סוף סוף הדירה של סבתא שהלכה לעולמה בגיל תשעים.
הכסף מהדירה חולק בין הנכדים – אחי הגדול, אני ואחותי הצעירה – אחי סגר את הכסף בחשבון חיסכון, אחותי קנתה כרטיס טיסה ללונדון ועזבה את הארץ עם הבן שלה, משאירה מאחור את האקס העצוב שלה, ואני השתמשתי בכסף לקנית דירה.
גם אחרי שנועם עזב המשיך איציק לקרוא לחברה שלו 'יהלומי ובניו' כי הרי היה לו עוד בן בשם זיו, והוא קיווה שזיו יבוא לעבוד אצלו אחרי שישתחרר מהצבא ויסיים את לימודיו בטכניון.
גם את זיו פגשתי פעם. זה קרה בערב קיץ אחד במסיבה בגעש שיוני סחב אותי אליה. זיהיתי אותו מיד, שומר המסך במחשב של איציק הוא תמונה של הבנים שלו וצפיתי בפניו של זיו כמעט כל יום, וחוץ מזה הוא דמה מאוד לנועם, אחיו הגדול, אם כי היה גבוה ורזה יותר.
מוזר היה לראות אותו פתאום בשר ודם אחרי כל הזמן שבו צפיתי בו על גבי מסך מחשב. שועשעתי מאוד מהדרך המיוחדת שבה התמזגו בפניו הצעירים תווי הפנים המחוספסים והגבריים של אביו עם אלו העדינים והנאים של אימו שגם אותה הספקתי כבר להכיר מביקוריה בחברה.
זיו סיפר לי שאביו ונועם הסתכסכו כי אבא שלו היה סמכותי וצנטרליסטי מידי בשביל נועם המרדן. הם רבו כל הזמן ובסוף נועם נשבר והחליט שהוא לא יכול יותר לסבול את זה ומצא עבודה בתל אביב. בהתחלה אביו כעס ורטן, אבל בסוף התפייס ונרגע והוא גאה בנועם שמצליח מאוד בעבודתו החדשה ומצפה לכך שהוא יתחתן סוף סוף עם הבחורה שהוא חי איתה ויתחיל לנפק לו נכדים.
"אז עכשיו תורך לבוא לעבוד בחברה?" חייכתי אליו, שואל את עצמי אם איציק יודע שהבן שלו מפזז במסיבות של הומואים ועושה עיניים לכל בחור חטוב ושרירי שעובר בסביבה. איציק סיפר לנו הרבה על זיו בזמן ארוחות הצהרים המשותפות של העובדים, אבל מעולם לא פירט בפנינו את נושא הנטיות המיניות של בנו.
"בשום פנים ואופן לא." נחרד זיו, "אין מצב שאני אלך לעבוד אצל הרודן הזה, אני רוצה ללמוד קולנוע ופילוסופיה."
"אבל אבא שלך אמר שעם הציונים המעולים שלך אתה הולך לטכניון הוא מאוד גאה בך, הוא בונה על זה ש... "
"די, די." נאנח זיו והניח בדרמטיות יד על מצחו, "אל תדבר על זה בכלל, איך אתה עומד בעבודה האיומה הזו? איך אתה סובל אותו?"
"העבודה לא כל כך גרועה, וגם אבא שלך בסדר, הוא בוס קשוח, אבל מאוד הוגן ואני מאוד מרוצה לעבוד שם, תגיד, הוא יודע שאתה..."
"חס וחלילה." נחרד זיו, "הוא ימות במקום אם הוא ידע, ועליך הוא יודע?"
"לא, אבל זה לא עסקו. ההורים שלי יודעים וזה מספיק."
"ואיך הם מקבלים את זה?"
"לא ממש מתלהבים, אבל מה הם יכולים לעשות? זה מה יש, וכמובן שיש את אחי הגדול והמוצלח שעושה להם נחת ומפצה אותם על הבושה."
"כמה חבל שנועם דפק נפקדות ולא נשאר לעבוד עם אבא כדי לפצות אותו על הבושות שאני עוד אעשה לו." הצטחק זיו שהיה טיפה מסטול, והתרחק משם בריקוד, מענטז בישבנו המפתה מול צעיר שרירי אחד שנשא חן בעיניו.
מאז אותה שיחה שניהלנו במסיבה בגעש נועם השתחרר מהצבא ונסע לטייל בהודו. הוא נמצא שם כבר שנה ואביו הפסיק לספר על לנו על התכניות שלו ללימודים בטכניון. אין לי מושג אם הוא יודע למה זיו תקוע בהודו ואני לא מעז לשאול, אבל החברה נקראת עדיין 'יהלומי ובניו' אז כנראה שהוא לא איבד תקווה שהילד יחזור.

3. יוני
היום יוני התקשר שוב. הוא מרים לי טלפון פעם בשבוע פחות או יותר, שואל מה נשמע? איך הבריאות? מה חדש? מצפה שאני אגיד לו שיש לי כבר מישהו חדש, או אולי מקווה שאני כבר לא אזהה את הקול שלו ואולי שאסנן אותו?
פעם ידעתי בדיוק על מה הוא חושב, אבל הרבה זמן עבר מאז והקשר שלנו שהיה פעם חזק כל כך הולך ומתרופף, ובכל זאת אנחנו מתקשים לנתק אותו לגמרי. יותר מידי היסטוריה, יותר מידי רגשות אשמה מצידו וגעגועים מצידי, כל כך הרבה כאב וחרטה, ואהבה, כן, למרות הכול, אהבה.
אני מניח שכולם חושבים שיוני עזב אותי בגלל הווירוס הארור הזה, אבל זה לא נכון. הפרידה שלנו הייתה באוויר כבר זמן רב לפני שהתבשרתי שאני חיובי. רק אחרי לכתו, כשחליתי בשפעת שהסתבכה לדלקת ריאות, התברר שאני נשא. הוא האדם השני שסיפרתי לו על כך (הראשון היה מקס) והוא מיד רצה לחזור ולהיות איתי, אבל סירבתי. אחרי שאיבדתי אותו נשארה לי רק גאוותי ודבקתי בה בכל עוז. הבטחתי לו שאני בסדר ושאין לי צורך בנוכחותו והוא לא התעקש ורק שאל מי לדעתי הדביק אותי.
שיקרתי לו שאין לי מושג וביקשתי שיניח לנושא, את אנחת ההקלה שלו אפשר היה לשמוע עד תל אביב.
מאז ועד היום לא דיברנו יותר על הנושא, אם כי אני יודע שהוא יודע שרוב הסיכויים הם שאם לא הייתי מתחבר אליו לא הייתי נדבק.
עד היום אני מקפיד, אפילו ביני לבין עצמי, לא להאשים אותו. נכון שלולא דרך החיים שהוא גרר אותי אליה הייתי נשאר בריא, אבל אין שום טעם בהטחת האשמות. לא הייתי ילד קטן והוא לא הכריח אותי לעשות שום דבר. זו הייתה הבחירה שלי ואת המחיר אני אשלם עליה כל ימי חיי.
אני בטוח שאם אפשר היה הוא היה מתחלף איתי ונדבק במקומי, אבל הגורל קבע מה שקבע - הלכתי עם יוני לאותה מסיבה ושם קרה מה שקרה - חבל לחפור יותר בנושא.
אני רק מקווה שבחודשים האחרונים שהייתי אצלו וכבר הייתי נשא, אבל עדיין לא ידעתי זאת לא הדבקתי איש.
זו הייתה תקופה מוטרפת לגמרי, הוא כבר גר אז בתל אביב וכשהייתי נוסע אליו תמיד היו בביתו אנשים זרים, מסטולים ושיכורים שהסתובבו בדירה בשלבים שונים של עירום, עוברים ממיטה למיטה ומחליפים בני זוג.
בשביל יוני זה היה גן עדן, זה מה שהוא חלם עליו תמיד, אלו החיים שהוא רצה לחיות מאז ומתמיד. לי לא היה מקום בסוג כזה של חיים. לא התאמתי לסגנון הזה של סקס, לא השתלבתי עם האנשים האלו, זה פשוט לא היה זה.
בפעם האחרונה שם כשהוא סחף אותי שוב לשלישייה עם הבחור ההוא, הבחור היפה והצעיר מידי התפרצתי פתאום אחרי ששתקתי יותר מידי זמן ושפכתי את כל מה ששמרתי בבטן זמן רב כל כך. צעקתי וכעסתי והתרגזתי ואחר כך ברחתי, וזה היה הסוף.
כמה ימים אחרי שסיפרתי לו שנדבקתי הוא בא לבקר ושהה אצלי כל אותו סוף שבוע. הייתי עדיין מותש מידי מדלקת הריאות ורק ישנו יחד. הוא היה עדין ונחמד כמו בהתחלה, כשרק נפגשנו, לפני שהתחיל הטירוף של תל אביב עם העישון והכדורים והשתייה.
קצת לפני שיוני חזר לביתו הוא סיפר לי שהבחור ההוא שהיה איתנו בפעם האחרונה התאבד לפני איזה חודש. אמר שהוא לא יכול לסבול יותר ושנמאס לו מהכל וחתך ורידים באמבטיה."
"אולי הוא היה בדיכאון או משהו?"
"אולי. אף אחד לא יודע בדיוק." משך יוני בכתפיו בחוסר אונים, "הוא היה בחור מאוד סגור ולא דיבר הרבה. כנראה שסבל מכאבים כי מצאו אצלו הרבה כדורי נורופן ואדוויל, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק עבר לו בראש."
"אני לא אתאבד." הבטחתי ליוני, "אני נשבע לך שאני לא אתאבד. זה לא נחמד לדעת שלא תוכל לזיין יותר בלי קונדום, אבל לא שווה להתאבד בגלל זה."
בתקופה ההיא עדיין לא לקחתי תרופות והייתי במעין הדחקה לגבי הנשאות שלי. נזהרתי כמובן מאוד, אבל לא הייתי באמת לחוץ או מבוהל. כמה חודשים אחר כך הרופא בחן בפנים חמורים את תוצאות הבדיקות שלי ואמר שהגיע הזמן לקחת כדורים, רק אז הבנתי למה ההוא שהתאבד התכוון ולמה הוא לא היה יכול לסבול יותר.
מקס שמר עלי בהיסטריה באותה תקופה ולא עזב אותי לרגע לבד, ויום אחד כשנשברתי והתחלתי לבכות ולהטיח את ראשי בקיר מרוב תסכול וכאב הוא אפילו הכין לי באנג כדי למסטל אותי.
הגראס דווקא עזר קצת, למרות שהעדפתי לצרוך אותו בתוך אוכל ולא בעישון. עם הזמן התרגלתי לתרופות, הכאבים והבחילות עברו כמעט לגמרי והפסקתי כמעט לחלוטין עם אכילת עוגיות מתובלות בגראס.
הקשר שלי עם מקס שהיה בזמנו סתם יזיזות חביבה התהדק מאוד אז, אבל מעולם לא הבשיל לקשר זוגי. הוא מעדיף אותם צעירים הרבה יותר ולא מאמין בזוגיות עם גבר, ואילו אני מחפש מישהו שיחבק אותי כל לילה, יגור איתי ויאהב אותי תמיד.
אני יודע שאני תמים, וזוגיות כזו בין גברים נדירה וקשה להשגה, אבל אני עדיין מחפש מישהו שיגרום לי להרגיש שוב כמו שהרגשתי בהתחלה עם יוני. יכול להיות שאני אף פעם לא אמצא אותו, אבל אני יודע שאם אני אפסיק לקוות לא תהיה לי יותר סיבה להמשיך לקום בבוקר ולכן אני מתעקש לדבוק בתקווה הזו, טיפשית ככל שתהיה, וממשיך לחפש.

נערך על-ידי שקוף on 07/05/2007 16:58:12

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 07/05/2007 :  16:59:44  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
4. היציאה מהארון
כשאתה הומו שנראה כמוני - סתם אחד, לא מיופייף, לא מצועצע ולא מעוצב. אחד שיש לו שערות על החזה ורק ג'ינסים וטריקו בארון, ואפילו לעצב קוצים בשערות עם ג'ל הוא לא יודע - אתה צריך לצאת מהארון כל פעם מחדש.
כל פעם אתה צריך לשמוע שוב שאתה לא נראה כזה, ושואלים אותך מחדש אם אתה בטוח שאתה באמת כזה ותראה איך בנות מסתכלות עליך, לא חבל? תנסה, כדאי לך, אין כמו בחורות!
דווקא עם המשפחה היה די קל, הם קלטו שאני הומו כבר לפני עשר שנים כשעוד הייתי חייל. לא עשיתי מזה סיפור גדול - אני לא טיפוס של מחוות דרמטיות - פשוט הבאתי כל פעם חבר אחר לישון איתי (בעיקר את עידו ואחרי שהוא טס להודו גם אחרים) ובסוף אפילו סבתא שהיא חצי עיוורת ודי מנותקת מהעולם הזה קלטה שהילד כנראה פייגלה.
ראשונה הבינה אחותי הקטנה שסיפרה לאימא, שסיפרה לאבא, שלא האמין והלך לשאול את אחי הגדול, שלקח לו הרבה זמן להבין מה אבא בעצם שואל - אבא שלי שיהיה בריא, מאצ'ו רומני עם שפם ועבר צבאי מפואר, לא מסוגל להגיד את המילה הומו גם כדי להציל את חייו - אחרי שאחי הבין סוף סוף מה אבא מנסה לשאול הוא אמר שכן, בטח, למה חשבת שהוא מביא הביתה רק חברים ולא חברות?
"חשבתי שהילד ביישן." ענה אבא, "אומרים שככה זה אצל ילדי סנדוויץ'. אתה חושב שהוא יתחיל להתלבש בבגדים נוצצים וידבר כמו בחורה."
"לא, ואם הוא כן אז אני ארביץ לו." אמר אחי וביקש בירה.
"אני קודם." אמר אבא והלך להביא בירה. אחרי שחיסל פחית גולדסטאר הוא הלך לחפש אותי ומצא אותי במחסן, מתעסק עם האופנוע שלי.
"דודינק'ה." אמר והתיישב לידי על השרפרף שבניתי בשיעור מלאכה בכתה ח' (בבית אני עדיין דודי, רק בחוץ קוראים לי גולי), "תהיה לך פעם חברה?"
"לא אבא." אמרתי וקברתי את הפנים בתוך המנוע כדי שאני לא אצטרך להביט לו בעיניים.
"אבל אתה אוהב אופנועים ואין לך בגדים ורודים ונוצצים?"
"נו, אז? זה לא קשור."
"אז מה יש לך נגד בנות?"
"כלום, אבל אין לי שום דבר בעדן."
"אז מה יהיה אתך?"
"לא יודע. תביא לי מפתח שבדי."
אבא הגיש לי מפתח שבדי ושאל אם אני מתכונן ללכת לצעוד במצעד הגאווה. "תזהיר אותי אם יצלמו אותך רוקד ערום על משאית עם כל הפייגעלך כדי שאני אדע לא לתת לסבתא להסתכל."
"אל תדאג, אתה יודע שאני לא כל כך אוהב לרקוד אבא."
"אז מה אתה כן אוהב?"
"אופנועים בעיקר, וגם לפרק ולהרכיב ולתקן כל מיני דברים. הנה, תראה, תיקנתי לאימא את הטוסטר."
"אתה ילד טוב דודי." אמר אבא, "תמיד היית ילד טוב ונשארת כזה, ומי שיגיד דברים רעים על הבן שלי יחטוף ממני." הוא נישק אותי, מדגדג אותי עם השפם שלו ואמר לי שהוא חושב שזה רעיון טוב שאני הולך ללמוד תעשיה וניהול, הוסיף שוב שאני ילד טוב והלך לישון על הכורסה שלו מול ערוץ הספורט.
למחרת השיחה עם אבא אימא באה ואמרה שהיא אוהבת אותי בכל מקרה והוסיפה אזהרה להקפיד לא לזעזע את החברות הקשישות של סבתא. אחותי הסתפקה בהבעת אכזבה קלה על שאני חסר כל הבנה באופנה או בעיצוב, ואילו צביקה, אחי הגדול, היה הכי תמציתי. הוא אמר לי להיזהר לא להידבק במחלות האלו של הומואים ולהשתדל לא לעשות בושות להורים, נתן לי צ'אפחה חזקה, וסיים בכך הדיון.

בהמשך הדרך סיפרתי פה ושם לאנשים שאני הומו, אבל רק כשהיה בכך צורך אמיתי, למשל כשמישהו שמצא חן בעיני בחן אותי במבט חרמני ושאל אם אני בקטע, אבל בדרך כלל שמרתי לעצמי את עסקי הפרטיים ומעולם לא תכננתי לצאת מהארון בעבודה, בטח שלא לפני ניסו, אבל בגלל צירוף מוזר של נסיבות מצאתי את עצמי מגלה לו מרצוני החופשי שאני הומו ועד היום אני שואל את עצמי אם לא עשיתי בכך טעות גדולה.
הכול קרה בגלל רונית, הבחורה החדשה במשרד. בניגוד לשאר הפקידות שלנו היא צעירה, יפה ורווקה ואילו הן - נשים נשואות בנות ארבעים פלוס, אימהות לילדים מתבגרים - מתקשות לעכל בחורה נמרצת, תוססת וצחקנית כמוה.
הפיתרון שלהן היה לשלוח אותה לעזור לי ולניסו במחסן. רונית שמחה להיפטר מהעבודה המשמימה של הכנת חשבוניות ותעודות משלוח עבדה איתי ברצון בסידור קופסאות צבע, מקשים ומדללים במחסן. לפי הוראותיי היא הדביקה תוויות על ארגזים, וארגנה בחריצות את מלאי המברשות שלנו, מסדרת אותן לפי הגודל כפי שהוריתי לה.
אחרי כמה ימים התחלתי אפילו אני להבחין שרונית דלוקה עלי ומנסה לחזר אחרי.
לאט לאט אזלו לי התירוצים למה אני לא יכול להיפגש איתה אחרי העבודה והתחלתי להתחמק ממנה כל פעם שהיא נשלחה לעזור לי במחסן. מקום המחבוא החביב עלי ביותר היה ארון הקרטונים שהיה בעצם מעין חדרון קטן, דחוק בין השירותים לארון החשמל. החדר הפעוט היה מלא אריזות קרטון דחוסות זו כנגד זו, ורק אדם אחד יכול היה להיכנס לתוכו. הרגשתי בטוח מפניה כשעמדתי שם, דחוק בין הארגזים, אבל המעטתי בתושייתה, היא הבחינה בי ונדחפה פנימה ובעל כורחי מצאתי את עצמי צמוד אל גופה השופע שהיה נתון בבגדים צבעוניים והדוקים.
"תפסתי אותך." קראה בצחוק, הדקה את שדיה המלאים אל חזי וחפנה את פני בידיה.
"רונית די." ביקשתי, "תפסיקי, זה לא מתאים. אנחנו בעבודה, אני מאוד מבקש ממך."
"אז בוא ניפגש אחרי העבודה, אז זה יהיה כן מתאים." פסקה רונית ולמרבה בהלתי נישקה אותי הישר על פי.
לפני שהספקתי למחות צץ ניסו בפתח ופחות או יותר גרר אותה החוצה ופקד עליה לעלות למשרד ולהישאר שם. היא ברחה מבוישת ואני נשארתי פנים אל פנים עם ניסו הזועם במין זעם קר ולא מובן שהפחיד אותי מאוד.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" דרש לדעת בקול שקט ומתוח, "אתה בעבודה עכשיו, לא במועדון לילה. חכה עד שאיציק ישמע על זה."
"לא עשיתי שום דבר." מחיתי, "זאת היא ש... "
"היא שמה?"
"לא חשוב." לחשתי ושתקתי, נאמן לחינוך שקיבלתי, חינוך שגרס שאסור להלשין בשום פנים ואופן, ורונית, למרות הבושות שעשתה לי, הייתה קולגה לעבודה שאסור להלשין עליה לפני הבוסים.
"תראה," השתלט ניסו על כעסו, נכנס לחדרון הקטן ונעמד קרוב מאוד מאוד אלי, מדבר ישר לתוך פני, (שנינו באותה גובה, מטר שמונים וקצת), "אני מבין שהיא מדליקה אותך עם הבגדים הצמודים האלה והשדיים שלה וכל זה, אבל ...."
"היא בכלל לא!" התפרצתי לתוך דבריו, "ממש ממש לא."
"אה, יש לך מישהי אחרת?"
"לא. אין לי אף חברה וגם לא תהיה, ואין אף אחת שמדליקה אותי. זו פשוט אי הבנה אחת גדולה ניסו, זה הכול." הנחתי את ידי על חזהו וניסיתי להדוף אותו החוצה כדי שאוכל לצאת לאוויר החופשי.
ניסו תפס את ידי בכפותיו הגדולות שפתאום היו לחות והחזיקן צמודות לחזה שלו. "אתה הומו גולי, זה מה שאתה מנסה להגיד לי, שאתה הומו?"
"כן." הודיתי ושוב ניסיתי לצאת משם, אבל גופו, הרחב משלי, חסם בעקשנות את הפתח.
"אתה בטוח?" שאל ודחק אותי אל בין שתי קופסאות קרטון שחרצו על גבי פסים כואבים.
"כן." התנשפתי, "בטח שאני בטוח. נו, די, ניסו. תעזוב אותי כבר."
מתעלם מדברי הוא נשען עלי למחצה, מועך את ידי בין כפות ידיו המזיעות, ודחק את ראשו הגדול אל כתפי, מתנשף על צווארי. "אז אתה חתיכת הומו מתחנגל? אתה קוקסינל נושך כריות?" שאל באיטיות חלומית מלאת פליאה, "מי היה מאמין שגולי שלנו אוכל בתחת?"
כל המעמד היה הזוי ומוזר מידי לטעמי. "תעזוב אותי." לחשתי נואש, דחפתי אותי מעלי בשאריות כוחי ונפלטתי משם כפקק מבקבוק וברחתי מהר לשירותים. שטפתי את פני במים קרים, שתיתי קצת מים ישר מהברז, הבטתי בפני הלוהטות בראי אמרתי לעצמי שבטח טעיתי ולא הבנתי טוב מה שהוא אמר והדחקתי את כל האירוע ממוחי ומעולם לא חשבתי עליו יותר ולא סיפרתי עליו לאיש, אפילו לא ליוני שבטח היה צוחק מכל הסיפור צחוק גדול ובעצם, עד אתמול בלילה, פחות או יותר שכחתי מאותן דקות מוזרות שהתרחשו ביני לבין ניסו בחדר הקרטונים.
מה שקרה אתמול בלילה זה שלכבוד חופשת הפסח, יצאנו - כל העובדים ביהלומי ובניו - לבלות יחד בפאב. זה היה רעיון של איציק שמידי פעם מזמין את כולנו לבילוי במסעדה או בבית קפה כדי לגבש אותנו חברתית.
אנחנו לא כל כך אוהבים את הקטע הזה כי האמת, לא ממש בא לנו להתגבש חברתית, בטח שלא אחרי שעות העבודה, אבל מאחר והבוס מזמין אותנו על חשבונו ומאחר שנורא חשוב לו שכל העובדים יהיו חברותיים ומגובשים אז כל פעם שהוא מזמין אותנו אנחנו מתלבשים יפה והולכים להתגבש.
הפעם זה היה דווקא די נחמד, אולי כי היה גם אלכוהול וכולם שתו קצת (חוץ ממני כמובן שהשתעשע כל הערב עם אותה כוס יין ולא נגע בה), ואולי כי גם בני הזוג של העובדים הוזמנו והיו קצת פרצופים חדשים ומעניינים. בכל אופן היה נחמד ועליז, אם כי אשתו של ניסו לא הגיעה כי הייתה חולה.
בעיקר שמחתי שרונית הביאה איתה את החבר החדש שלה שהתברר כבחור נחמד מאוד ונראה היה שהוא מאוד מאוהב בה והיא בו.
כשיצאנו החוצה נוצר מצב שניסו ואני נשארנו אחרונים ליד המכוניות שלנו במגרש החנייה שהיה ריק וחשוך מאוד. "תצא אתה ראשון." אמרתי, "אתה בטח ממהר להגיע הביתה לאשתך."
"לא ממש." אמר ניסו בקדרות, "היא לא באמת חולה. רבנו, בגלל זה היא לא באה."
"אני באמת מצטער לשמוע." אמרתי בנימוס, "אני בטוח שתתפייסו עד הבוקר."
"לא חושב שזה יקרה. היא כועסת בגלל הנסיעה לחו"ל."
"מה יש לה לכעוס? זו נסיעת עסקים. אנחנו נוסעים עם הבוס לתערוכה מקצועית, זה לא בילוי."
"בכל זאת היא כועסת." אמר ניסו, הניח יד על עורפי ונישק את פי בכוח. מרוב תדהמה הנחתי לו להחדיר את לשונו לפי לדקה לפני שנסוגותי לאחור, נכנסתי מהר למכונית שלי וברחתי משם, משאיר את ניסו, על פיו המדיף ריח אלכוהול וידיו הלחות, עומד כמו גולם ליד המכונית שלו ובוהה במכוניתי המתרחקת.

5. מקס
בפעם הראשונה יכולתי להדחיק ולשכוח את מעלליו של ניסו ואת מגען של ידיו הלחות מזיעה, אבל בפעם שנייה? לא, זה כבר היה יותר מידי.
המצב חייב סיעור מוחות רציני ומקס היה האדם היחיד שיכולתי להיוועץ בו. מיד אחרי שיצאתי ממגרש החנייה התקשרתי אליו ושאלתי אם אני יכול לבוא עכשיו.
דרך הטלפון יכולתי לשמוע אותו מרים את גבותיו בפליאה - אני ידוע בקרב מכרי כאדם של בוקר שמעדיף להיות במיטה אחרי חצות - מקס הבין שנפל דבר ואמר שאבוא מיד, זה בסדר.
רק כשנכנסתי הבנתי עד כמה הייתי מזועזע ממה שקרה במגרש החנייה החשוך, פתאום קלטתי שאני רועד ושכפות ידי קפואות.
פרץ רווחה חמימה הציף אותי למראה גופו הגדול והדובי של מקס שלבש טרייניג מרושל ונעלי בית משובצות של סבאים. הוא היה בקושי בן חמישים ולדעתי, אם היה טורח, היה בטח נראה צעיר יותר, אבל מקס מעולם לא עשה סיפור גדול מהמראה שלו. מה שראית היה מה שקיבלת, זה היה חלק מקסמו, הקבלה המוחלטת והשלמה שלו את עצמו בדיוק כפי שהוא, על הקרחת, הקמטים, התחלת הכרס והמשקפיים שהוא הוריד מאפו כשנכנסתי ותלה ברישול על מפתח חולצתו.
יוני אף פעם לא הצליח להבין מה אני מוצא בו. "הוא סתם ויאז'ה מוזנחת שפג תוקפה." היה מתלונן, "מה אתה מחבק אותו ככה? אם הוא ישמין עוד טיפה הוא בכלל יהיה דוב. תיזהר שלא ימעך אותך."
"אני אוהב שמועכים אותי." הייתי אומר וצובט את מותניו הדקים של יוני ששמר גם בגיל שלושים על גזרה של נער מתבגר, שמח שיש לפחות אדם אחד בעולם שמצליח לעורר את קנאתו של בן זוגי היהיר והבטוח בעצמו.
גם היום כרכתי סביב מקס את ידי והנחתי את ראשי על כתפו, שמח שהוא גבוה ממני מעט וכל כך גדול וחם ומעורר ביטחון. החיבוק הזה ארך כנראה קצת יותר מידי זמן ויכולתי לחוש איך מקס נדרך בדאגה.
"מה קרה?" שאל, והרחיק אותי מעט מעליו, מביט בי מבט חודר.
"ניסו נישק אותי." זרקתי בלי שום הקדמות את הפצצה שלי והבטתי בו, מצפה לתגובה.
מקס סירב להתרגש ושאל איך בדיוק הוא נישק אותי. במקום להסביר הנחתי יד על עורפו, ואת פי על פיו ונתתי לו הדגמה.
"היי, לאט לאט ילד." חייך מקס, "זו כבר כמעט הטרדה מינית."
"להטריד אותך מינית זה התחביב האהוב עלי." הצהרתי ונישקתי אותו שוב.
לשמחתי הוא היה במצב רוח מתאים וענה לי בנשיקה, אבל סירב להמשיך הלאה אלא דרש לדעת מה קרה עם ניסו.
סיפרתי לו הכול, כולל הסיפור על רונית ומחסן הקרטונים. "ואל תגיד שהוא מאוהב בי או משהו כי רוב הזמן הוא זוועתי כלפי."
"כמובן, כי הוא מבוהל מהרגשות שלו כלפיך. מה תעשה כשתיסעו לחו"ל?"
"נתחיל עם קניות בדיוטי פרי ומשם נזרום הלאה. רוצה שאני אביא לך משם וודקה או משהו?"
"טיפש, לא לזה התכוונתי. רציתי לדעת איך תגיב אם בלילה במלון הוא ינסה להתעסק אתך."
"לדעתי זה לא יקרה, אבל אם ניסו שוב ירד מהפסים וישים עלי ידיים אני אזכיר לו שהוא נשוי, זה בטח ירגיע אותו."
"גם אני הייתי נשוי כשהתחלתי לזיין בחורים. זה לא הפריע לי, וגם לא להם."
"לי זה מפריע, ואל תשכח שיש גם את העניין הקטן של החיוביות שלי."
"אז מה? מה הקשר לזה ולזיונים? לפעמים אתה ממש טיפש גולי!"
"אני יודע, ואני לא רק טיפש, אני גם חרמן, בבקשה מקס?"
"בבקשה מה?"
"אתה יודע."
מקס נאנח והתיישב על הספה, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה ילד?" שאל ועצם את עיניו כאילו הוא עייף רק מעצם המחשבה על סקס, אבל אני שמכיר אותו היטב ידעתי שזו רק הצגה.
התיישבתי לצידו, הנחתי יד על ירכו וליטפתי אותה בעדינות מהברך ועד למפשעה. מתחת לרוכסן מכנסיו התגבהה תפיחה קשה ומגרה שפתיו נפשקו מעט וקצב נשימתו הואץ.
הפור נפל! הוא רוצה אותי!
חיש קל פשטתי מעלי את כל בגדי וכרעתי על ברכי בין ירכיו. הוא ישב בשקט בלי להגיב והניח לי לפתוח את רוכסן מכנסיו, לגשש בתוך תחתוניו ולשלוף מהם את הזין שלו.
אני אוהב את הזין שלו, הוא לא ארוך במיוחד, אבל מאוד עבה ועם כיפה גדולה ובשרנית. אני אוהב את המגע שלו, ואת הטעם שלו, ואת הריח שלו, וכשעוד הייתי בריא וקונדום היה רק בגדר המלצה בלבד אהבתי מאוד את טעם הזרע שלו בפי, אבל כיום אני יכול רק לחלום עליו, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק מלטעום אותו מעט בלשוני, נהנה מגניחת ההנאה שהפקתי מבעליו שהמשיך לשבת ברפיון על הספה, אדיש לכאורה לנוכחותי.
בעודי מחליק בעדינות בשפתי על כיפת הזין של מקס, נושם מלא ריאותיי את ריח עורו הוא הרים בתנועה קלה את אגנו כלפי מעלה, ואני נרמזתי מיד ומשכתי את מכנסיו ותחתוניו עד לקרסוליו.
מקס שחרר אנחה והניח את ידו על עורפי, מכוון אותי בעדינות חזרה למרכז העניינים. "קונדום." הזכרתי לו, והוא התמתח לעבר השידה שעמדה מאחורי הספה, שלף קונדום והגיש לי אותו.
לקחתי ממנו את הקונדום, מנשק את כפו תוך כדי כך, "אני רוצה לשבת עליך." אמרתי והתחלתי לגלגל על אברו את הגומי הדקיק.
הוא נאנח ושוב שלח יד ארוכה לאחור, הוציא מהמגרה שפופרת משחה ונתן לי אותה. אחרי שמרחתי אותו היטב התיישבתי עליו. זה היה כל כך טוב, תחושת הגודש הזו בתוכי, ממלאת אותי בדיוק במידה הנכונה. יבבתי מעונג כשהוא אחז בידיים חמות וקשות במותני וחיכך את זיפי זקנו על עורפי.
"יותר חזק." דרשתי.
"סוטה קטן שכמוך." הצטחק מקס, ובלי לצאת מתוכי התרומם והפך אותי על הספה, משעין אותי על מסעד הבד המחוספס שהתחכך בפטמותיי, מכאיב להן מעט בצורה מענגת ביותר.
"ככה אתה אוהב את זה?" לחש באוזני, אברו נע בתוכי באיטיות מטריפה, נשימתו הכבדה לוחכת את אזני.
"כן... ככה.. עוד." גנחתי, מתקמר כולי לעברו, מגיש לו עצמי, מנסה להתקרב אליו כמה שיותר.
הוא לפת את כתפי בכוח בידו האחת (ידעתי שמחר בבוקר אמצא עליה סימנים שחורים ושמחתי) ועטף בעדינות את אברי בכפו השנייה, מעסה אותו הלוך ושוב, ממתין עד שאגמור. התאפקתי כמה שיכולתי, מנסה להאריך את העונג עוד ועוד, אבל בסוף התפוצצתי בתוך ידו ושנייה אחר כך הוא השמיע אנחה חנוקה וגמר גם כן.
נפלו מסובכים זה בזה על השטיח למרגלות הספה, ודקה ארוכה נצמדתי אליו, רועד ומייבב כתינוק, מרים את החולצה שהוא לא טרח לפשוט, מחכך את לחיי בשער המתולתל והמאפיר קלות של חזהו הרחב, מתענג על מגע ידיו הגדולות והקשות על גבי וישבני.
הסקס עצמו היה טוב, אבל הדקה הזו של אחרי זיון יקרה לי יותר מכל, ואת המידע הזה אני שומר ביני לבין עצמי בלבד.
אחר כך התקלחנו יחד. סיבנתי אותו בעדינות, מעסה את גבו ומתחנף אליו עד שהוא הרשה לי, לשמחתי ולהפתעתי, לישון איתו.
שינה במיטתו של מקס מהווה זכות נדירה, מקס הוא אחד מאותם גברים שמעדיף לישון לבד והייתי אסיר תודה על נדיבותו. התכרבלתי בזרועותיו, משתדל לא להפריע ולא להיות מטרד והמתנתי עד שהוא נרדם לפני שהרשיתי לעצמי לעצום את עיני ולשקוע בשנת ילד רגועה, אפוף בחומו ובריחו.
לפעמים אני חושב שאם מקס היה מואיל להתגמש קצת, לוותר מעט על עקרונותיו והיה מרשה לי לגור איתו ולהיות בן זוגו הייתי מאושר, אבל מצד שני אז הוא כבר לא היה מקס המוכר לי, מקס הקשוח שלא מאמין בזוגיות ובאהבה, מקס הגבר שמזיין רק בחורים צעירים למרות שהוא כבר קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים, מקס איש העקרונות שלא מוכן בשום פנים ואופן לתת למישהו לזיין אותו, מקס החכם והסבלני שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי ועל מה שאני באמת רוצה ואוהב לעשות במיטה.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 07/05/2007 :  17:00:38  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
6. מה איבדתי בתל אביב
בניגוד אלי מקס הוא לא איש של בוקר, אני מתעורר בקלות רבה, פוקח את עיני, משתין, שוטף פנים, מצחצח שיניים ומיד אני מוכן לפעולה, בעוד שהוא רוטן וגונח, מתהפך על משכבו עוד ועוד, מזעיף פנים וגורר רגלים גם אחרי שתי כוסות קפה חזק.
אני מעריץ את מקס וחושב עליו רק טובות, אבל מעדיף לא לפגוש בו בשעות כאלו, אי לכך כשהתעוררתי בבוקר לצידו חמקתי חרש מהמיטה, הכנתי לי כוס קפה והסתלקתי הביתה.
רק נכנסתי ומיד הסתער עלי צלצול הטלפון. הרמתי, בטוח שזו אימא ששוב מרגישה לא טוב או אולי אבא, אבל זה היה יוני, זועף ונמרץ כולו, תוסס עדיין מהלילה שרק עכשיו נגמר אצלו.
"איפה היית?" צעק עלי, "למה הנייד שלך לא זמין? גם במסנג'ר אי אפשר להשיג אותך! ישנת בבית? ישנת בכלל?"
"ישנתי קצת, אבל לא בבית." השבתי בזהירות רבה. כשיוני מתחיל להתנהג כמו שפן של אנרג'ייזר סימן שהיה לו לילה מלא פעילות וסמים, ואני מעדיף לשקול היטב את מילותיי כשאני מדבר איתו בנסיבות הנפיצות הללו.
"אל תגיד לי ששוב הלכת לדוב הרוסי שלך?"
"מקס לא דוב וכבר הרבה שנים הוא לא רוסי." מחיתי.
"אתה כזה פתטי." התיז יוני בבוז.
"ואתה כזה חיקוי דהוי של בראין מ'הכי גאים שיש' שבא לי לבכות." השבתי בזעם וסגרתי את הטלפון. מובן ששנייה אחר כך הוא שוב התקשר ושוב התקוטטנו מעט, ושוב נאלצתי להסביר לו שאין מצב שאני מגיע לתל אביב בחול המועד כי אני טס מיד אחר כך לחו"ל ועלי להתכונן ולארוז.
"נו, באמת, מי אורז שבוע שלם?" צחק יוני, "בוא כבר להתאוורר בעיר ללא הפסקה. יש יריד חולצות טריקו, תוכל לקנות לך כמה חולצות שוות שלא תיראה כמו קיבוצניק באירופה."
"אני לא אוהב את תל אביב וחולצות שוות יש גם בחיפה."
"אתה לא מכיר בכלל את תל אביב. כמה פעמים היית פה בכלל?"
"מספיק פעמים כדי לדעת שאני לא אוהב את תל אביב."
"בחייך גולי, בוא, תגור אצלי, תכיר אנשים נחמדים, נעשה יחד קניות. אם תבקש יפה אני אפילו אטריד אותך קצת מינית. מה דעתך?"
"לא יודע."
"נו, גולי, בחייך, בבקשה בוא, אני מתגעגע אליך נורא."
"טוב, בסדר, אני אנסה." אמרתי בלשון רפה, ויוני שפירש את דברי כהבטחה לבוא צחק ממני, קרא לי סבתל'ה ואמר שהוא כבר רץ להחליף במיוחד בשבילי את כלי המיטה שלו.
אחרי שנפרדתי ממנו נשמתי עמוק, נכנסתי לאתר של הרכבת, גיליתי שבחול המועד יש המון רכבות נוספות לכבוד נופשי החג, והחלטתי שהפעם אני נוסע ברכבת ישירה לתל אביב, מקסימום, אם גם הפעם אני אחטוף התקף בהלה באמצע הדרך אני אמשוך את הידית הזו של עצירת חירום. תמיד רציתי לעשות את זה ואין ספק שהתקף פאניקה שגורם לך להרגיש כאילו אתה עומד למות זו סיבה מצוינת לעצירת חירום.
כל מה שנותר לי כעת זה להסביר לקוראים פה למה אני מתחיל לדאוג בגלל התקפי פאניקה כל פעם שמישהו מזכיר את תל אביב.
נו? באמת? למה? ולמה אף אחד לא יודע על מה שקרה לי פעם בתל אביב?
התשובות רבות וסבוכות, אבל בוא נגיד שאני בעיקר מתבייש ונבוך ולא רוצה לחשוב על הלילה ההולל ההוא שביליתי במיטתם של שני בחורים זרים שפגשתי במועדון גייז אחד, שכבר נסגר מאז, וששכנעו אותי, צעיר תמים וטיפש שכמוני, לבוא איתם לדירתם. זה היה לילה ששינה את חיי ומאז אני לא אוהב את תל אביב, ועוד פחות מכך את תושביה, התל אביבים הפוזאיסטים האלו שחושבים שהם חכמים ושווים יותר מכל אחד אחר.
מצד שני אני באמת צריך לקנות קצת בגדים ואני גם קצת מתגעגע ליוני ובל נשכח שהלילה הגורלי והמפחיד ההוא התרחש לפני כמה שנים טובות ואולי בכל זאת הגיע הזמן להתגבר על עצמי ולעשות מאמץ?
נחיה ונראה.

"תיסע, תיסע," אמר מקס כשהתייעצתי בו, "מה יש לך לשבת בבית כל חול המועד?"
"אני לא אוהב את תל אביב ואתה יודע למה."
"זה קרה לפני שלוש שנים. לא חל על הסיפור הזה כבר חוק ההתיישנות?"
"האמת שזה קרה לפני ארבע וחצי שנים ולא, כל זמן שאני לוקח תרופות ולא יכול לזיין בלי קונדום אז לא."
"אתה אפילו לא יודע אם הם עשו את זה בכוונה."
"הם עשו את זה בכוונה, אני בטוח בזה."
מקס נאנח. "חשבת פעם על טיפול נפשי גולי? כיום כמעט כל אחד הולך לפסיכולוג, האמת שזו כמעט חובה ללכת, משוגע מי שלא הולך."
"אתה לא הולך."
"אני זקן מידי ועני מידי לשטויות האלו, אבל אתה..."
"כן, אני ממש רוטשילד! אוף, שתוק כבר!"
"בסדר. אני שותק."
"אולי תבוא איתי מקס? אם תהיה איתי בתל אביב הכל יהיה בסדר."
"לבוא איתך? מה איבדתי בתל אביב? לא אוהב את המקום הזה, הוא שטוח מידי ולח מידי."
"שטוח זה טוב ובאפריל עוד לא לח מידי."
"אתה יודע מה גולי? אני לא אבוא אתך, אבל אני אשלח אתך מלווה."
"את מי?"
"אחד, מכר שלי שעוד לא פגשת, הוא בחור מוכשר מאוד, שרוט לגמרי, אבל מצחיק מאוד."
"איך הוא נראה?"
"לדעתי בסדר גמור חוץ מזה שהוא רזה מידי, אבל תמיד היה לי טעם משונה, עובדה שאני חושב שאתה בחור ממש שווה."
"כי אני באמת בחור שווה, דוב זקן שכמוך."
מקס צחק ואמר שאפי יתקשר אלי עוד מעט ונוכל לנסוע יחד לתל אביב וככה יהיה לו סוף סוף קצת שקט והוא גם לא יצטרך לדאוג כל כך לשנינו כי הוא בטוח שנטפל יפה אחד בשני.

אפי התקשר אחרי הצהרים, הציג את עצמו בנימוס כאפרים לרנר והסביר שהוא שמע ממקס שאני זקוק להסעה לתל אביב.
"הסעה?" התפלאתי, כי לא להסעה בדיוק הייתי זקוק אלא ... לא יודע לבד למה, אולי למלווה?
"אני צריך מישהו שינהג במכונית בזמן שאני מצלם." התפרץ קולו של אפי – קול טנור נעים אך בעל אינטונציה הומואית בעליל – למחשבותיי.
"אתה צלם?"
"כן, מקס לא סיפר לך?"
"לא. הוא אמר רק שאתה בחור מוכשר מאוד ומצחיק מאוד."
"ולי הוא אמר שאתה בדיוק הטעם שלי ושהוא יוריד לי את הביצים אם אני לא אתנהג אליך יפה."
"באמת? אז אם ככה כדאי שתתנהג יפה, לא?" הערתי בחביבות ושנינו צחקנו בנימוס וקבענו להיפגש בצומת הצ'ק פוסט, בחנייה של מרכזית המפרץ, ממש מול קניון לב המפרץ.
"איך אני אזהה אותך?" נמלאתי דאגה.
"אני שמן, קרח, מכוער ולובש בגדים של אוחצ'ה שלא מתאימים לגילי."
"באמת? אז למה מקס אמר שאתה רזה מידי ונחמד ובקושי בן שלושים ומשהו, ומה זה בכלל בגדים של אוחצ'ה?"
"מקס צריך ללכת לבדיקה אצל אופטומטריסט." פסק אפי בקוצר רוח, "שמעתי שעם לייזר אפשר לעזור כיום אפילו לקשישים בגילו, ובגדים של אוחצ'ה זה משהו שאי אפשר לפספס, ואם גם אתה לא רואה טוב אז תשתמש בחוש הריח שלך." שילח בי דוגמא עוקצנית לחוש ההומור הפתלתל האופייני כל כך לתל אביבים – אני מקווה שעכשיו כבר ברור למה אני לא סובל אותם.
"אה, אז יש לך גם ריח של אוחצ'ה?" נסוגותי לתפקיד הטמבל הפרובינציאלי שלא מבין שצוחקים ממנו – הדרך היחידה שלי להתגונן מפני חוכמות צורבות מהסוג שאפי הפיק מפיו בקלילות מעוררת קנאה.
"לא, אני סתם מסריח." הוא ירה לעברי תשובה ספוגת שנאה עצמית שאפילו ההומור התל אביבי המתוחכם שלו לא הצליח לרכך, וסגר את הטלפון, משאיר אותי פעור פה מתדהמה.
קשיש או לא מקס צדק – הבחור הזה באמת היה שרוט.

7. על טעם ועל ריח
אי אפשר למצוא חן בעיני כל העולם ומי שינסה יגלה בסוף שכולם שונאים אותו.
אתה התובנה הזאת גיליתי מזמן, עוד כשהייתי בגן הילדים, והמשכתי לאחוז בה בהצלחה רבה עד היום. כתוצאה מכך אני אף פעם לא מנסה להיות מה שאני לא. יש אנשים שהמראה שלי – ערס קשוח למראית עין, אבל טוב לב והרבה פחות טיפש מכפי שהוא נראה – עושה להם את זה בגדול, ויש כאלו שנשארים אדישים.
מי שהסגנון שלי מוצא חן בעיניו בסדר, ומי שלא, חבל מאוד, זה מה יש.
"אתה יהלום לא מלוטש." אמר לי בזמנו יוני, וניסה ללטש אותי, אבל התייאש באמצע ועזב אותי ככה, מלוטש למחצה.
לכן, למרות שאני לבוש בפשטות לא מתוחכמת זו לפחות פשטות קלאסית, נטולת אביזרים המוניים כמו גורמטים מזהב או בגדים מצועצעים וזולים, ולמרות שאני לא יודע לשתות או לעשות סמים אני לפחות מודע לכך ומקפיד לא להתבזות בהקאה על עצמי או בעשיית שטויות כמו לרקוד עם התחתונים על הראש בציבור עקב אכילת איזה כדור לא מזוהה שחירפן אותי.
אני לא משכיל במיוחד ולא מנסה להעמיד פני חכם גדול, אבל אני יודע שלפעמים צריך גם אחד כמוני שמסוגל לדפוק כמו שצריך מסמר בקיר, או להחליף מהר גלגל מפונצ'ר.
אם אתם רוצים ציטוטים מכל מיני משוררים אניני טעם אני לא הכתובת, וגם בפילוסופיה אני חלש, אבל מוכן תמיד לעזור לסחוב ספה כבדה, או להזיז פסנתר ממקום למקום למרות שאני עצמי מוזיקלי כמו בול עץ ולא מבין שום דבר במוזיקה קלאסית.
בוויכוחים מלומדים אני חלש מאוד, אבל אם צריך ללכת מכות אני תמיד מוכן, למרות שאישית אני מעדיף להפריד בין הניצים מאשר ללבות קרבות שאתה יודע איך הם התחילו - בערך - אבל לך תדע איך הם יסתיימו.
למרות שאני לא דתי ואני בספק אם יש שם למעלה מישהו שבאמת אכפת לו מה אנחנו אוכלים ולאן כל אחד דוחף את הזין שלו אני מעדיף לאכול אוכל כשר, ולא לשפוך רוטב שמנת על הבשר שלי. אני מודע לכך שאני מפסיד ושכל העסק הזה של שמירת כשרות הוא בעצם סוג של הפרעת אכילה, אבל ככה נוח לי, ואני לא הולך עם הראש בקיר, לא בנושא הזה ולא בשום נושא בעצם.
גם חיצונית אני לא מהטיפוסים שמסובבים אחריהם את הראש. אני נראה טוב, אבל אני לא יפיוף מנקר עיניים. יש לי נתונים גופניים להפוך לשרירן, אם ארצה, אבל זה פשוט לא הקטע שלי. קופץ לעיתים למכון כושר, אבל לא מגזים, שומר על כושר, אבל לא בהיסטריה, ויודע שכל זמן שאמשיך לעבוד ב'יהלומי ובניו' אני מסודר מהבחינה הזו - הריצות למעלה ולמטה, קופסאות הסחורה שאני סוחב מפה לשם - כל העבודה הזאת משאירה את שרירי תפוחים, אבל לא בצורה מופרזת.
כן, יש לי קצת שער על החזה ואני מניח שאם אשקיע כסף וזמן במכון לייזר אוכל להיות חלק לגמרי, אבל אני מחבב את עצמי כמו שאני ולא מוכן לטרוח ולהתייסר יותר מידי.
זה, אני חושב, הנכס הכי חשוב שלי – אני מרוצה מעצמי כפי שאני, לא מתייסר ומתענה מול המראה ולא מנסה לקפוץ מעל הפופיק כדי להשיג דברים שהם מעל לכוחי.
אולי יהיו כאלו שיסמנו אותי כלוזר חסר אמביציה וינודו לי שאני לא מנסה לשפר את עצמי, אבל הם טועים, אני בהחלט מנסה להתקדם ולהשתפר, אבל בתחומים שחשובים לי - קורא הרבה, לוקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה, מתעניין במה שקורה בעולם, חושב הרבה ובהחלט שומר על בריאותי, אבל הכול במתינות, בלי להיות אובססיבי ובלי להגזים.
ולכן, בהיותי האדם הסולידי והמתון שהנני הדבר הראשון שעלה בדעתי כשראיתי את אפי לרנר היה - בוא'נה הגזמת!
לפחות הוא צדק כשטען שאזהה אותו ממבט ראשון. אי אפשר היה לא לזהות אותו, הוא בלט במגרש החנייה האפרורי כמו פרח חמנייה בשדה קוצים. מה עלה לכל הרוחות בדעתו של מקס כשחשב שאני והטיפוס הססגוני הזה נתיידד?
ניגשתי אליו והושטתי יד ללחיצה. הוא לחץ אותה בהתלהבות וחייך בעודו סוקר אותי מכף רגל עד ראש בלי לנסות להסתיר את מבטו הבוחן. היה לו חיוך משונן ומבט בהיר ומחודד שתאם את גופו הדק והזוויתי. בגדיו היו אולי בולטים פחות בתל אביב. אבל כאן, בין אנשי חיפה והקריות המעודכנים פחות במשוגות האופנה, הוא משך מבטים, חלקם לועגים חלקם מתפעלים
"החולצה שלך מדהימה." אמרתי בכנות, כי היא באמת הייתה מדהימה. מלאכת טלאים מורכבת של בד וחרוזים עיטרה אותה, מרכיבה את המילים – כי כך ברא אותך הטבע – בתוספת קישוטים ועיטורים מרהיבים.
"באמת?" שאל בביישנות לא צפויה, "מוצא חן בעיניך? עיצבתי ותפרתי אותה לבד." ופתאום, בלי אזהרה, הרים את המצלמה שהחזיק בידו כסוסת הציפורניים - מצלמה דיגיטאלית קטנה - וצילם אותי, מסנוור את עיני בפלש.
"היי." מחיתי, "תזהיר אותי קודם שאני אדע לשים משקפי שמש."
"רוצה משקפיים?" שלף אפי מתיקו - תיק עור מסוגנן שהיה תלוי ברישול אלגנטי על כתפו - משקפיי שמש יקרים למראה, התקרב אלי, נעמד על קצות אצבעותיו, הרכיבן על חוטמי ואז צילם אותי שוב מספר פעמים בעוד אני עומד נבוך, מחייך חיוך טיפשי, מרגיש מרופט ולא מעודכן לנוכח הופעתו המדהימה, הרגשה שחשתי תמיד כשהייתי בתל אביב.
"המשקפיים מאוד יפים." הערתי רק כדי להגיד משהו.
"רוצה אותם? קח, הם שלך." אמר בקלילות והושיט יד להחליק על שרוול חולצתי כאילו כדי לישר קמט, אבל זה היה מעין ליטוף ושנינו ידענו זאת.
"לא." נחרדתי והסרתי אותם במהירות, "הם נורא יקרים. אני לא יכול לקחת לך אותם."
אפי צחק. "הם באמת יקרים, דונה קארן, יש לך טעם טוב, אבל הם לא שלי, סחבתי אותם מאימא."
"אז אולי כדאי שתחזיר לה אותם לפני שהיא תתרגז?"
צחוקו של אפי נעשה מרושע, נבזי כמעט, "היא תתרגז בין כה וכה, כזו היא, פולנייה רגזנית, ממי אתה חושב שירשתי את האופי שלי?"
"אתה לא נראה לי כל כך רגזן, ואתה גם לא מסריח." הערתי בנוקשות, מנסה להתאים את עצמי - לא בהצלחה יתרה - למצב רוחו העוקצני משועשע.
עוקצנות משועשעת זה לא אני.
"באמת?" זרחו פניו של אפי, "אתה בטוח? בוא, תתקרב קצת יותר, תריח אותי כמו שצריך." הוא התקרב אלי עד שממש נגע בי, ונשא אלי את פניו הצרים, מחייך, כאילו לועג לי, אבל אפילו טמבל קשה הבנה ואיטי כמוני יכול היה לחוש את התשוקה שלו לאישור, לחיבה, למגע, לקרבה אנושית, צורך שהוא בז לו ופחד ממנו, והיה כנראה הסיבה לכל התנהגותו ההפכפכה
למרות שעמדנו באמצע מגרש חנייה הומה אדם ואני לא אוהב למשוך אלי תשומת לב מיותרת לא יכולתי שלא להיענות לו, כרכתי יד על מותניו - הוא היה כולו עור ועצמות - וטמנתי את פני ברווח שבין כתפו לצווארו, שואף את ריחו מלא ריאותיי.
"נהדר." אמרתי בכנות, "איסי מיאקי, נכון?" יש לי חוש ריח טוב ובגלל יוני אני מזהה די הרבה ריחות של בשמים, האקס שלי ניחן בטעם טוב ובתשוקה בלתי נלאית לבשמים.
הוא הנהן בלי קול, פניו לחוצות אל חזי, גופו רועד כנגד גופי, ושוב ליטף את זרועי מהמרפק ועד לכתף, מחליק את ראשי אצבעותיו מתחת לשרוול הקצר של הטריקו שלבשתי.
"אתה בטח מבלה ימים שלמים בחדר כושר בשביל השרירים האלה." אמר בבוז שהיה מנוגד בצורה מבלבלת לחמדנות בה ליטף את קיבורת זרועי, ואז הדף אותי פתאום מעליו בכוח לא צפוי, "מיד ידעתי שאתה מההומואים האלה שמבזבזים את כל הזמן הפנוי שלהם על הרמת משקלות, ואחר כך הולכים להציץ לכל הכוסונים הערומים במקלחת."
"ממש לא." נעלבתי, "אני הולך לחדר כושר רק בשביל הפילטיס כי בעבודה אני מרים כל היום ארגזים כבדים, ואני אף פעם לא מתקלח בחדר כושר, רק בבית." זה היה טיפשי, אבל ממש נפגעתי בגללו. רגע היינו כל כך קרובים ופתאום ... מה יש לבחור הזה?
"קדימה." הוא האיץ בי, נעשה פתאום מופת ליעילות ולזריזות, "אין לנו את כל היום לבזבז. בוא נזוז. זו המכונית שלי." החווה לעבר מאזדה לבנה ונוצצת, "אתה הנהג. בוא נזוז." ודקה אחר כך היו החפצים שלנו - שלו מזווה הדורה עם רוכסנים מבהיקים ושלי סתם צ'ימידאן פשוט ומרוט עם המספר הצבאי שלי כתוב עליו בטוש לא מחיק - בתוך תא המטען ואנחנו שמנו פעמינו לתל אביב.

8. בדרך לתל אביב
"אם אני אתעייף קצת בדרך תחליף אותי?" שאלתי אחרי שיצאנו מחיפה ועלינו על הכביש הראשי לתל אביב.
הוא הפסיק לפשפש בערמות הדיסקים ששמר בתא הכפפות ולטש בי מבט זועף. "לא, אני שונא לנהוג. למה אתה מתכוון תתעייף? זו בקושי נסיעה של שעה, מה יש לבחור בריא כמוך להתעייף מהר כל כך? בטח זיינת כל הלילה. עשית סמים?"
"מה? לא, מה פתאום. אני... זה בכלל לא..." זכר הלילה שביליתי עם מקס העלה סרבל את לשוני והעלה סומק בלחיי.
"אני לא מאמין, הילדונת מסמיקה! את זה אני חייב לצלם." התפוצץ אפי בצחוק מרושע ונחפז לסנוור אותי עם הפלש שלו.
"תפסיק עם זה, די כבר להציק, וכדאי שתדע כבר עכשיו אפי שאני לא עושה סמים, לא מעשן סיגריות וגם לא שותה."
"ומה עם זיונים?"
"לא עסקך."
"אוהו, אני רואה שיש לנו פה עסק עם גברת עדינת נפש. סליחה עם פגעתי בך יקירתי." המשיך אפי ללגלג.
"אפי, אני שונא שמדברים אלי בלשון נקבה." אמרתי בחומרה, מנסה להישאר קר רוח, "ואני לא רואה שום דבר מצחיק בהומור שלך."
"אם יש משהו שאני באמת מתחרמן בגללו זה כוסון שרירי ויפה בלי טיפת חוש הומור." גיחך כלפי אפי בלעג, בלי להראות שמץ חרטה על הפגיעה ברגשותיי.
גם יוני היה מציק לי שאין לי חוש הומור ושאני לא זורם. היו לנו המון ויכוחים בנושא הזה מאז שהוא עבר לתל אביב. אולי זו ההשפעה שיש לעיר הזו עלי? מסתבר שברגע שאני מתקרב לתל אביבי אני נהפך בבת אחת למין גולם איש כזה.
החלטתי שהכי טוב יהיה לשתוק ולהתרכז בנהיגה. כשנגיע למחלף של נתניה אני ארד מהרכב ואחזור הביתה, ושאפי ישבור לבד את הראש איך להגיע עם המאזדה המבריקה שלו לתל אביב.
אפי השמיע עוד כמה הערות עוקצניות, מעליבות על חשבוני, אבל כשראה שאני לא מגיב אמר במורת רוח שאני לוקח יותר מידי ברצינות את הביטוי, תהיי יפה ותשתקי, וזה לא כייף לו ככה, הצהיר שהוא מתכוון לשמוע את 'חליל הקסם', והוא מקווה שאין לי שום דבר נגד אופרות.
"אני לא מומחה גדול באופרות." הודיתי, "אבל אני תמיד מוכן את לשמוע מוצארט."
נהניתי לראות את אפי לוטש בי מבט מופתע, וכמובן שלא סיפרתי לו שאני יודע מי זה מוצארט בזכות המורה שלנו לפילאטיס שאוהבת אותו מאוד ושמה את המוזיקה שלו כמעט בכל שיעור ככה שאני מזהה אותו בלי בעיות.
"איזה ביצוע של חליל הקסם אתה שם?" המשכתי להפגין בקיאות מדומה, "את הליברט הישן או החדש?"
אפי נותר פעור עיניים לנוכח שאלתי ולא ידע שראיתי בערוץ שמונה תכנית על חליל הקסם רק בגלל שהתעצלתי להחליף ערוץ. השלט נפל על הרצפה ולא היה לי כוח לחפש אותו ולכן ידעתי כמה פרטים על האופרה הזו שהסיפור שלה באמת מופלא ביותר.
"אהה... אה, אני מעדיף את הליברית המקורי." אמר אחרי שהתאושש מתדהמתו, וסוף סוף זכיתי לכך שהוא ידבר איתי כאל אדם שווה לו בערכו ולא יתייחס אלי כאל סתם גוף שרירי ופנים נאות בלי טיפת שכל.
"גם אתה אוהב אופרות?" הוסיף, ונראה אפילו קצת נבוך.
"אני לא יודע." אמרתי, נוקט בכלל שעדיף להודות מיד בבורותך ולא לנסות להעמיד פנים שאתה מבין במשהו שאין לך שום מושג בו ולצאת גם בור וגם אוויל. "שמעתי מעט מאוד אופרות בחיי. אני חושב שאני לא כל כך מוזיקאלי, אבל במקרה ראיתי תכנית בערוץ שמונה על חליל הקסם וזה היה מעניין.
"אתה לא נראה אחד שרואה ערוץ שמונה." התפלא אפי, "לא היה משהו טוב בערוץ הספורט?" נזכר לחזור לתפקידו כלגלגן הציני.
"לא יודע, השלט נפל והתעצלתי לקום מהספה ולהחליף ערוץ." החזרתי עקיצה.
אפי חייך. "אחד אפס לטובתך, ומה האמת?"
"האמת שלראות ספורט בטלוויזיה משעמם אותי עד דמעות, חוץ מהחלקה על הקרח כמובן."
"וואלה." אמר אפי בקול מהורהר ולכסן אלי מבט בוחן, "עוד מעט תספר לי שאתה גם קורא ספרים."
"לפעמים, אתה יודע, כשאני נח בין אורגיה אחת לשנייה מתפלק לי איזה ספר."
"באמת? איזה ספר קראת לאחרונה?" שאל אפי בחשדנות.
"קראתי את 'תרה' של צרויה שלו. המרצה שלנו באוניברסיטה הפתוחה מאוד המליץ."
"האוניברסיטה הפתוחה, מה?" נאנח אפי, "ומה כבודו לומד שם?"
"שום דבר רציני, לקחתי כמה קורסים בספרות שדי הרסו לי את חדוות הקריאה אז החלטתי לעבור משם למבוא לפסיכולוגיה."
"חדוות הקריאה." גנח אפי, "הייתי אמור להיות הנהג הכוסון השתקן והקשוח שלי, מאיפה הבאת לי פתאום חדוות קריאה?"
"אני חושב שנולדתי איתה, אבל ברגע שמתחילים לנתח כל סיפור, ולשאול כל הזמן למה התכוון הסופר, כל החשק לקרוא בורח. עדיף פסיכולוגיה."
"הרסת לי לגמרי את התדמית שלך כמושא לפנטזיות." הודיע לי אפי בקול קודר, "אני מקווה שברור לך איזה נזק נוראי גילוי הלב הלא אחראי שלך עשה לחיי המין שלי."
"אני נורא מצטער אפי, באמת, מה אני יכול לעשות כדי לפצות אותך על עגמת הנפש? לזרוק לך את הדיסקים של האופרות מהחלון ולדרוש מוזיקת רוק כבד, או להתחיל לשתות ויסקי תוך כדי נסיעה?"
"אם אתה נוגע לי בדיסקים אני חותך לך את הזין וטוחן אותו לדייסת גרבר." אמר אפי בפרצוף מאיים שנראה מגוחך מאוד בהתחשב בכך שבעליו של אותו פרצוף שקל בקושי חמישים ק"ג, "ומקס כבר הלשין עליך שאפילו כוסית יין פנטזיה משכיבה אותך על הקרשים."
"אם אתה בעסקי חיתוכים וטחינה אולי תתחיל עם הזין של מקס? או אולי יותר טוב, עם הלשון של הקשקשן הזה?" ניסיתי להיראות כועס אבל לשווא, לא יכולתי להתאפק מלחייך.
אפי צחק גם כן ואחר כך הסב את תשומת ליבי לקטע יפה באופרה שהמשיכה להתנגן, ותרגם לי את המילים האיטלקיות המצלצלות לעברית, ופתאום, בלי לשים לב בכלל, היינו כבר אחרי נתניה ואני נשארתי רגוע לגמרי, נישא על גלי המוזיקה והשיחה השנונה בלי ששמץ של התקף חרדה יפריע את מנוחתי.
"אם אתה רוצה לפצות אותי באמת גולי אז מה דעתך שניכנס לאפולוניה לעשות סיור קטן באזור?" הציע פתאום אפי.
"אתה רוצה לצלם את העתיקות?" שאלתי.
"לא, בטח שלא. אני רואה מספיק עתיקות כשאני הולך לארוחת שבת אצל סבתא שלי. מה שאני רוצה לצלם זה אותך בלי חולצה."
"בלי חולצה?" נבהלתי, מתאר לעצמי כבר את התגובה שלו למראה השער שעל חזי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי כי נכנסתי כבר לפנייה אל התל העתיק של אפולוניה.
"כן, מה יש? לא מגיע לי פיצוי? ותשתדל לא לחשוב על ערוץ שמונה כשאני מצלם אותך וגם לא על מבוא לפסיכולוגיה, אני רוצה אותך יפה וסקסי."
"למה אתה חושב שטמבל שווה לסקסי?" רטנתי במורת רוח בעודנו הולכים ממגרש החנייה לעבר השער. "מי הדביל שאמר לך את זה? ולמה בלי חולצה? ואם אני אשרף? תראה איזה שמש יש היום."
"אני אמרח עליך קרם שיזוף." הבטיח אפי, ושלף מתיקו שפופרת של קרם שיזוף. "נו, קדימה, בחור גדול וחזק כמוך. ממי אתה פוחד?"
"אני לא פוחד, אני מתבייש." הסברתי, ולא גיליתי לו שאני חושש מנחת לשונו החדה כשיגלה שאני לא מקפיד על חזה חלק לפי צו האופנה.
"אתה יודע מה? אני אשלם לך אם תסכים להצטלם עם חזה חשוף." שלף אפי את ארנקו.
"השתגעת?!" נחרדתי, "מה, אתה פסיכי? שלא תעז! תחזיר מיד את הארנק למקום." תפסתי את פרק ידו הדקיק שנבלע לגמרי בתוך כף ידי.
"תירגעי כבר בלומה. אני בסך הכול רוצה לשלם לשוער." ניער אותי אפי מעליו.
"אני אשלם בעד עצמי. תודה רבה לך." שלחתי יד לעבר כיסי לשלוף משם את הארנק. (אין מצב שאני אסתובב עם תיק צד תלוי על כתפי, מה אני, הומו? בעצם כן, אבל לא הומו מהסוג הזה.)
"בשום פנים ואופן לא, אני הזמנתי אותך ואני אשלם עליך." התעקש אפי ודחף בזריזות שטר כסף לכפו של הבודקאי המשועמם שהביט בנו במבט זגוגי.
הוא שתק בקשר לחולצה שלי עד שהגענו לשורת עמודים שצפתה על הים ואז החל שוב להציק.
"בסדר, אני מוריד, אבל בלי הערות בקשר למכוני לייזר וכל מיני שטויות כאלו, ברור?"
"אני שותק. נשבע לך." הבטיח אפי, ואמנם שתק שתיקה רועמת ולא הוציא הגה מפיו גם כשדרשתי שייתן לי את קרם השיזוף להגן על עורפי וכתפי מלהט השמש השוקעת.
"צריך עזרה?" שאל אחרי שראה אותי מתפתל כדי להגיע לאמצע הגב.
הגשתי לו את המשחה והוא מרח אותי בתנועות מהירות ומעשיות, לא מראה שמץ התרגשות מהמגע בגופי.
"אני רואה שערוץ שמונה והאוניברסיטה הפתוחה באמת לא עושים לך את זה." חייכתי אליו, חש מעט מאוכזב מאדישותו לקסמי.
"לא עכשיו גולי, עוד כמה דקות השמש מתחילה לשקוע. אני חייב לתפוס את האור לפני שהוא משתנה." אמר אפי, והחל מצלם ברצינות. היה מעניין להביט בו, שקוע לגמרי בעבודתו, נותן לי הוראות לשבת פה ושם, להתכופף ולהביט לכל מיני כיוונים.
לשמחתי הוא לא הורה לי לעשות פוזות סקסיות, (בטח הייתי מתחיל לצחוק והורס הכול) אלא התרכז בגופי בעיקר, ונראה היה שהוא באמת מצלם צילומים אמנותיים ששילבו פיסות מגופי עם שברי אבן מגולפים, שחוקים משנים. בין כל העתיקות הללו שהתבלטו יפה על רקע החול והים הייתי רק עוד אבזר אחד מכל המכלול האמנותי. לאט לאט הפסקתי להיות מוטרד מהמראה הלא אופנתי שלי ואפילו נהניתי.
סוף סוף שקעה לה השמש, משאירה שביל אדום זהוב על פני המים, אפי גמר לצלם ואמר שהייתי נהדר והוא מודה לי מאוד.
"מה תודה? תתפשט." התבדחתי, ופתאום, מתוך דחף פתאומי של חיבה והכרת תודה, נישקתי אותו על פיו, מבין פתאום שרציתי לעשות את זה מזמן. היה לו מין חיוך עקלתוני מבודח כזה שמאוד מצא חן בעיני.
"מה אתה עושה?" הוא צעק בבהלה שנראתה לי מוגזמת, ונרתע לאחור.
"זו רק נשיקה אפי, תרגיע. מה, לא התנשקת אף פעם?"
"זה לא עסקך." צעק אפי בזעם והשליך עלי את החולצה שלי. "תתלבש כבר!"
"אפי, בחייך, מה עובר עליך?" הופתעתי כל כך עד שאפילו לא נעלבתי.
"שתוק כבר ואל תיגע בי, הומו מגעיל אחד." הפך אלי אפי את גבו והחל דוהר לעבר המכונית שלו.
חשתי אחריו, המום ופגוע, מנסה להבין איפה טעיתי ומה עשיתי לא טוב, חושש שאולי מקס כשל בלשונו וסיפר לאפי שאני נשא, אבל לא, מקס לא יעשה דבר כזה בשום פנים ואופן. לא מקס. מה יש לבחור המוזר הזה ולמה אני תמיד נופל על טיפוסים משונים כאלו? בין אפי וניסו אפילו יוני כבר היה נורמאלי, ומקס שיא השפיות.
אפי המתין לי במכונית כשהוא יושב במושב הנהג. המנוע פעל ועוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת הוא החל לנסוע ונהג במהירות כשהוא שותק בזעף עד שהגענו להרצליה ושם עצר את הרכב ופקד עלי לצאת.
"אבל .... אבל... אמרת שאתה נוסע לתל אביב?"
"שיניתי את דעתי, אני הולך הביתה."
"אתה גר בהרצליה?"
"לא עסקך איפה אני גר. עוף לי מהאוטו."
אומרים לי לעוף אז אני עף. ירדתי מהמכונית וביקשתי שיפתח את הבאגז' כדי שאוכל לקחת את התיק שלי, אבל הוא התעלם, או אולי לא שמע, ופשוט נסע משם והלאה, משאיר אותי עומד בתחנה פעור פה ונדהם.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 07/05/2007 :  17:01:35  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
9. אבוד לי
למזלי היה לי ארנק וטלפון נייד בכיסי. התקשרתי ליוני שלא ענה והשארתי לו הודעה שאני בהרצליה ואגיע מאוחר יותר, והתיישבתי על הספסל, ממתין לאוטובוס או למונית, מה שיבוא קודם.
מה שבא הייתה מאזדה לבנה ומבריקה ובתוכה יושב אפי. "התיק שלך, שכחתי... אני מצטער נורא גולי, הייתי... אני... אתה..." הוא יצא מהמכונית והושיט לי את התיק. "פחדתי שתיסע ואני בחיים לא אצליח..." לאן נעלם הבחור הרהוט והשנון שנסע איתי מחיפה עד לפה? לא נותר ממנו זכר. הוא גמגם בצורה נוראית וברור היה שבכה קודם.
"בסדר." לקחתי ממנו את תיקי וחזרתי לספסל שלי, "תודה שנזכרת. ביי אפי."
לרגע עמד נדהם, ואז הושיט לי את מפתחות המכונית. "הבטחתי לך הסעה עד תל אביב. הנה, קח את המכונית שלי ותיסע."
"ומה אתך? ואיך המכונית תחזור אליך? מה השטויות האלו? עזוב, אני כבר אסתדר לבד."
"לא, לא, אני.... בבקשה, קח את המכונית, אני מבקש." אמר אפי והחל לבכות.
דמעות שוברות אותי לגמרי, אני לא עומד בפניהן. "בסדר." לקחתי את המפתחות מידיו, "אבל רק אם תבוא איתי." התניתי והתיישבתי בכסא הנהג.
הוא התיישב לצידי, מנגב את לחייו הלחות בשרוולי חולצתו. "אני מצטער גולי, אני ממש מבקש סליחה."
"בסדר, לא קרה כלום, אבל רק... תשמע, אם הנשיקה שלי הפריעה לך היית צריך להגיד לי שאני אפסיק או משהו. התנהגת כאילו ניסיתי לאנוס אותך, מספיק אם היית אומר שלא נעים לך."
"אבל כן היה לי נעים, היה לי מאוד נעים."
"אז למה?"
הוא כבש את פניו בכפות ידיו. "כי אני דפוק, זה למה. גולי, נכון שעבדת עלי ואתה לא באמת קורא ספרים ולומד באוניברסיטה הפתוחה ושומע מוצארט? תודה שסתם ניסית לעשות עלי רושם ושאתה מבלה את כל הזמן שלך בחיפוש זיונים והרמת משקולות."
"או. קי. בסדר. עלית עלי. האמת שאין לי אף דיסק של מוצארט בבית, אני שומע את המוזיקה שלו רק בחדר הכושר בגלל המורה לפילטיס שאוהבת אותו. אצלה זה או מוצארט או שופן, אני מכיר את כל המאזורקות שלו בעל פה."
"שופן." גנח אפי וקבר את פניו בברכיו, "אבוד לי." אמר בקול נכאים ולא יסף להגיד אף מילה עד שהגענו לדירה של יוני. החניתי בחנייה שלו שהייתה ריקה, סימן שהוא לא בבית, והודעתי לאפי שזהו, הגענו והוא משוחרר מנוכחותי.
הוא הרים את פניו אלי, פנים לבנות, צרות, מודאגות, שמתוכן בהקו אלי עיניו, עיניים חומות ירקרקות מוצפות דמעות.
"אני יכול... אני יכול בבקשה... אם לא אכפת לך..." החל לנסות לנסח שאלה כשפתאום צלצל הנייד שלי.
על הקו היה יוני, מבשר לי שקרה משהו לא צפוי, (נו, מה עוד חדש? אצלו תמיד צצים דברים לא צפויים) הוא יחזור רק מחר בערב ושארגיש את עצמי כמו בבית, הרי יש לי מפתח והבית מלא אוכל, ושרק לא אגע לו בוויסקי – כושר השתייה העלוב שלי לא הפסיק לבדח את דעתו והפיק ממנו בדיחות קרש לרוב.
"המארח שלי יחזור רק מחר בערב. מה דעתך לבוא איתי ולארח לי קצת חברה?" הצעתי לאפי.
"באמת? אתה בטוח? אני לא אפריע? אתה לא כועס עלי?"
"לא, עזוב. שכחתי כבר מזה. נו, בוא כבר. המזוודה שלך עדיין באוטו?"
"כן, אני... אני.... אמרתי לאימא שאני נשאר עוד יום בצפון ופשוט הקדמתי כי... כי...."
"מה קרה לך שנעשית גמגמוני כזה? זה משהו שאני עשיתי? עד שהגענו לאפולוניה דווקא היית בסדר. הכול בגלל נשיקה אחת קטנה?"
"כן." לחש אפי, גורר את מזוודתו בקושי במעלה המדרגות. המעלית כמובן הייתה שוב מקולקלת.
"קדימה, תן." לקחתי ממנו את המזוודה ודהרתי במעלה המדרגות בעוד הוא משתרך אחרי. הוא הגיע רק אחרי שפתחתי את הדלת והשתנתי, כשיצאתי מהשירותים מצאתי אותו בכניסה, נשען על הקיר, מתנשף ועיניו עצומות בהבעת עייפות.
"מה יהיה אתך? אין לך כוח לטפס אפילו לקומה השלישית, הכול בגלל שאתה לא אוכל מספיק." נזפתי בו ונישקתי אותו שוב, הפעם על מצחו.
"תגיד שאתה לא כועס." חיבק אפי את מותני ונשען עלי, מניח את לחיו על חזי.
"אני לא כועס, אני לא מבין מה עובר עליך, אבל אני לא כועס." הבטחתי לו וליטפתי בעדינות את גבו הצר, "באמת אפי, אני לא צוחק, אתה כולך עור ועצמות. אתה חייב לאכול משהו, זה לא בריא להיות רזה כזה."
הוא שתק והמשיך לחבק אותי, מחדיר ידיים מתחת לחולצתי, מריץ אצבעות קרירות על עורי. "חשבתי שאני אמות מרוב חרמנות כשמרחתי אותך בקרם שיזוף."
"באמת? אבל היית כל כך אדיש."
"העמדתי פנים. זה עלה לי בריאות."
"אני לא מבין, אם אני מוצא חן בעיניך למה להסתיר את זה?"
"כי אתה מאוד מאוד מוצא חן בעיני."
"טוב, לא משנה." התייאשתי מלהבין אותו, "בוא נלך לאכול משהו. יוני אמר שיש המון אוכל במקרר." ובאמת היה, ואני הכנתי חביתה עם גבינה צהובה ואילצתי את אפי לאכול חצי ממנה ולהוסיף למנה שלו גם פרוסת לחם עם קוטג'.
"קוטג' תשעה אחוז?" הוא הזדעזע, "זה נורא משמין. אני לא יכול."
"אתה חייב." התעקשתי.
"אבל אני צריך להוריד עוד שני ק"ג." מחה אפי.
"רק בגלל השטות הזו שאמרת אתה מקבל עוד פרוסה ואם לא תגמור הכול מהצלחת אני קושר אותך לכסא ומכריח אותך לאכול מוס שוקולד." נופפתי לעברו באיום בצלוחית מוס שוקולד מפתה.
"באמת?" שאל אפי ופניו לבשו הבעה חולמנית. "ערום או עם בגדים?" חקר בעניין וליטף שוב את זרועי, ממשש בעדינות את שרירי כאילו רצה להיות בטוח שהם לא נעלמו פתאום.
נשבע לכם שבהתחלה הייתי משוכנע שהוא מתבדח וזרמתי עם הבדיחה, מבטיח לו שהוא ואני נהיה כמובן ערומים, והוא לא יקבל כפית בשביל לאכול את המוס שוקולד אלא ילקק אותו מעל גופי.
"ללקק אותך?" התנשף אפי וכמעט שהטיל את עצמו עלי, אבל... "קודם הפרוסה עם הקוטג'." פקדתי עליו.
"אה, סליחה. שכחתי." התנצל ולקח את הפרוסה בידו.
"מה, סליחה?" הטלתי חתיכת גבינה צהובה על הפרוסה שלו, "תאכל הכול מיד ותגיד תודה." הוא אכל הכול מיד ואמר תודה, ואז הטיל את עצמו עלי ופיזר נשיקות על פני, מורח אותי בקוטג'.
"קדימה, בוא נלך לעשות מקלחת. תסבן לי את הגב."
"אבל מה עם המוס שהבטחת? אני רוצה ללקק." מחה אפי, והפעם לא היה בכך שמץ של ספק, הוא היה רציני לגמרי.
"אבל אפי, אתה בטח לא רוצה מוס בטעם קרם שיזוף, ואני מרוח כולי בקרם. נו, קדימה, בוא להתקלח."
הגענו למקלחת ושוב בעיה, אפי מתבייש להתפשט.
"אבל אפי, אתה לא שמן, באמת. תראה, אני שוקל איזה שלושים ק"ג יותר ממך."
"אבל לך יש גוף שרירי של אליל יווני ואני... אני שמן, רופס, שעיר ומגעיל."
"גם אני שעיר."
"לא כמוני."
הרגשתי שאני מתחיל להזיע מרוב ייאוש. "אתה יודע מה? בוא נתקלח בחושך."
"מה, לגמרי בחושך?" נבהל אפי.
"לא לגמרי, לאור נרות, שיהיה רומנטי" לקחתי נר ריחני שקישט את השידה בסלון, הדלקתי ושמתי מול המראה במקלחת. כיביתי את האור והמקלחת המפנקת של יוני הוארה באור נר רך ורק אז, סוף סוף, הוא הסכים להתפשט.

10. ציפלונק
אפילו באפלולית הרכה של המקלחת ראיתי שהוא יצטרך לאכול הרבה קוטג' ומוס שוקולד כדי להתחיל להיות שמנמן. גל של צער ורחמים הציף את ליבי למראה צלעותיו הבולטות ועצמות האגן המזדקרות שלו. הבחור פשוט הרעיב את עצמו. למה? מה גרם לאיש צעיר ונחמד כזה לשנוא את עצמו ולהתעלל בגופו ככה? הוא היה מסוגל להיות כל כך מצחיק ושנון, היה לו חיוך מתוק וניצוץ פיקחי בעיניו וחוש הומור משגע. מה גורם לו להילחם בעצמו בנחישות שכזו?
הוא עמד לפני כמו נידון למוות לפני כיתת יורים, קפוא מבהלה ומבויש. ידעתי שמילה אחת לא נכונה מצידי והוא יברח ממני ויקיף את עצמו בתיל סמיך של ציניות ורשעות שיזיקו לו יותר מאשר לסביבתו ולכן שמרתי על שתיקה ורק חייכתי אליו והושטתי לו את ידי.
"תביא חיבוק ציפלונק." אמרתי לו ברוך שכלל לא ידעתי שמצוי בי.
הוא התכנס בזרועותיי ואנחנו עמדנו חבוקים מתחת למים החמים מסבנים בעדינות זה את זה מחליפים נשיקות קטנות ותמימות ובעיקר מתרגלים אחד לשני
"מה זה ציפלונק?" הוא שאל אחר כך, כשגמרנו את כל המים החמים וניגבנו זה את זה במגבות וורודות ורכות.
"זו מילה ברוסית, אפרוחון, או גוזל, או משהו כזה. אתה לא מכיר את השיר על האפרוח המטוגן שהלך לטייל ברחוב וביקש שלא יאכלו אותו?" פיזמתי לו בשקט ברוסית את השיר המצחיק הזה שמקס לימד אותי לשיר והוא צחק ואמר שיש לי בס נעים מאוד ושבשביל ערס קשוח מהקריות אני בחור מאוד עדין.
"אני לא באמת ערס. אני רק מצויר ככה." הרשיתי לעצמי גניבה קטנה מהסרט 'רוג'ר רביט' והוא קלט את זה מיד, צחק ואמר שאני ערס צעצוע חמוד וכיסה בנשיקות לוהטות את חזי ובטני, אבל נעצר מבויש בקו החגורה שלי.
"ממה אתה פוחד?" העזתי לשאול, "הזין שלי לא נושך."
"אתה בטוח?" הוא ניסה להתבדח, אבל כל גופו רעד.
"אפי," נשכבתי מעליו, ידי על כתפיו והבטתי ישר בעיניו, "שנינו הומואים, אנחנו ערומים במיטה, רוצים זה את זה, יש פה מלאי של קונדומים ודי חומר סיכה שיספיק לשמן את הטיטניק. מה הבעיה? ממה אתה פוחד? אנחנו לא חייבים ... אתה יודע..."
"לא. מה אנחנו לא חייבים?"
"לא צריך חדירה כדי ליהנות מסקס. האמת שאני מעדיף בפעמים הראשונות ... אני אוהב לעשות הכול לאט ובזהירות." הסברתי, מלטף בעדינות את פניו, ולא גיליתי לו שאני מעדיף לספר לבן הזוג שלי שאני נשא לפני החדירה, ושזו הסיבה שאני מוותר הרבה פעמים על הקטע הזה רק כדי שלא אצטרך לספר ולהתבאס מהפחד והכעס של בני הזוג שלי שהיו מעטים מאוד בשנים האחרונות.
"לאט ובזהירות מתאים לי מאוד." לחש אפי והדף בעדינות את ידי לכיוון דרום. הוא רעד כשנגעתי בזין שלו ונשך את שפתיו כשהתחלתי ללטף אותו בעדינות. כשאני עם מישהו שאני לא מכיר אני מביט תמיד בתשומת לב בפניו בזמן שאני נוגע בו כדי לדעת מה נעים לו.
חשתי שאפי מתוח ולא נהנה כלל ממה שעשיתי לו למרות שניסיתי להיות עדין מאוד ולעודד את הזקפה החלקית שלו להתפתח לזקפה מלאה.
"אתה חייב לספר לי מה אתה אוהב חמוד, אני לא קורא מחשבות. אם לא תגיד לי איך אני אדע איך לעשות לך טוב?"
אפי החל לבכות. "אני חרא של זיון." אמר וניסה לצאת מהמיטה.
"ששש... אל תדבר ככה. בוא הנה." משכתי אותו אלי וחיבקתי אותו. זה מצא חן בעיניו, הוא התרפק עלי, מחבק את מותני, וכשהתחלתי לנשק את כתפיו ואת צווארו ותנוכי אוזניו הוא החל לגנוח, ופתאום צמחה בין ירכיו זקפה נוקשה שהוא חיכך בבטני. "בוא, תשכב עלי, משך אותי עליו, "תנשק אותי, כן, ככה." רגליו נכרכו סביבי בעודו מתפתל תחתי. העקתי על גופו הדק בכל כובד גופי, ואני שוקל כמעט שמונים ק"ג, אבל עשה רושם שהוא נהנה מזה מאוד, ופתאום השמיע אנחה עמוקה והתקמר כולו אלי, מהדק בכוח את אברו אל חלצי, ומיד אחר כך חשתי זרם חמים ודביק של זרע על עורי.
הוא היה נבוך וניסה להתנצל, אבל השתקתי אותו בנשיקות, ניגבתי את שנינו במגבת לחה והודעתי לו שאני עייף ושאני רוצה לישון קצת.
"אתה רוצה שאני אלך?" שאל בביישנות.
"לא טיפשון, אני רוצה שתישן איתי. בוא כפיות."
חיבקתי אותו מאחור והוא הדף את ישבנו אל בטני ככה שזקפתי התמקמה בין עגבותיו החלקלקות.
"אני מצטער שלא גמרת." לחש, "אני יכול לעשות משהו כדי ... כדי..."
"לא צריך חמוד, לא ממש בא לי, אני די עייף האמת."
"הייתי מוצץ לך, אבל ... אה... אני .... אה..."
"מה? אתה לא אוהב את זה? לא כל אחד חייב לאהוב למצוץ."
"אני לא יודע. אתה כל הזמן שואל מה אני אוהב ואני לא יודע!" אמר אפי בתסכול, "אני פשוט לא יודע." חזר שוב על דבריו, נשמע עצוב ונרגז.
"אבל אפי, איך זה יכול להיות? מה עשית בפעם הקודמת שהיית עם מישהו במיטה?"
"לא הייתה פעם קודמת." לחש אפי אחרי שתיקה קלה, "אני כמעט בן שלושים ולא הייתה פעם קודמת." הוא נשמע כל כך טראגי ואומלל כשאמר את זה. ליבי יצא אליו. "אתה בטח חושב שאני פאתטי ודפוק?"
"לא חמוד. בטח שלא, אני חושב... אני חושב שזה פחות נדיר ממה שנדמה לך, וזה עדיף על אחד שכבר לא זוכר עם כמה הוא עשה סקס, אחד כמו האקס שלי שאנחנו ישנים במיטה שלו. אתה בטח הבתול הראשון שנכנס אליו למיטה." הצטחקתי.
"אני שונא להיות בתול." קפץ אפי אגרופים קטנים ועדינים, "פשוט שונא את זה, ושונא את עצמי שאני פחדן כזה."
"אבל אפי אתה כבר לא בתול יותר, הרי אני ואתה... אנחנו ..."
"זה לא נחשב" פסק אפי ואחר כך נבהל שאולי העליב אותי ואמר שמה שעשינו היה נהדר ושהוא לא האמין שהוא יגמור ככה, רק מחיבוק, אבל זה לא נחשב. רק חדירה נחשבת, ואולי אחרי שאני אנוח קצת, אז אולי אני מוכן?
הנה זה בא נאנחתי בשקט בליבי, "תראה אפי, יש לי בעיה קטנה עם הקטע הזה של חדירה."
"ידעתי." הוא התרחק ממני והתחיל לצאת מהמיטה, "ידעתי שאני דוחה אותך, אני כזה מגעיל ומסריח ו...."
תפסתי אותו ברגע האחרון ומשכתי אותו אלי, מצמיד את גופו לגופי.
"שתוק שנייה טמבל, לא אתה הבעיה אלא אני."
"אל תשקר." התרתח אפי, הסתובב וחבט בכתפי באגרופו הקטן. "לפחות אל תשקר לי! תודה שאני מגעיל אותך."
"אתה לא מגעיל אותי, טיפש. אם היית מגעיל אותי לא הייתי מזמין אותך לעלות איתי לדירה ולא מתקלח אתך וכל זה אבל ..."
"ואל תגיד שזה בגלל שאתה נשא כי זה סתם תירוץ." המשיך אפי באותה תנופה.
"היי! להיות נשא זה לא סתם תירוץ, ואיך בכלל אתה יודע שאני... מי סיפר לך, מקס?"
"לא, אף אחד לא סיפר לי. פשוט ראיתי את התרופות בתיק שלך."
על זה לא חשבתי, הוא באמת היה פיקח.
"אפי, אתה צודק, אני נשא איידס ואם הייתי... אם באמת היינו עושים את זה אז הייתי מספר לך קודם כדי שתוכל להחליט אם אתה מוכן להסתכן."
"עוד לא החלטתי אם אני מוכן להסתכן בחדירה, איך אני יכול לחשוב גם על איידס? הבנתי שאם משתמשים בקונדום זה לא מסוכן."
"תמיד יש סיכון. הקונדום עלול להיקרע או... לא יודע, תמיד יש סיכון. נכון שיש לי רמת נגיפים מאוד נמוכה, וזה מפחית את הסיכון, אבל בכל זאת."
"ואתה תמיד מספר לכולם?"
"רק כשיש חדירה, וחוץ מזה אפי, כדאי שתדע כבר עכשיו שאין לי כל כך למי לספר. אני לא כזה.... אני לא מזיין כל כך הרבה כמו שנדמה לך."
"אני משתתף בצערך." גיחך אפי ולא ניסה להישמע כלל כאילו הוא מצטער.
"כן, ממש." קנטרתי אותו, ושוב שררה ביני לבינו רוח טובה של עליזות והבנה כמעט טלפתית. זה היה אפי! לפעמים לא הבנתי אותו כלל ולעומת זאת היו פעמים שהוא היה ממש שקוף בעיני, אבל הוא תמיד סקרן אותי ומעולם לא השתעממתי במחיצתו.
"אז אתה מסכים שננסה?" שאל.
"כן, אם אתה בטוח שאתה רוצה."
"אני רוצה, אני רוצה שתלמד אותי וש... שנעשה הכול."
"בתנאי שתגיד לי מה נעים לך ומה לא, ושתפסיק להרעיב את עצמך אפי, בסדר?"
"בסדר, אני מבטיח." אמר אפי, ופתאום פיהק פיהוק שהדביק גם אותי וכמה דקות אחר כך כבר נרדמנו חבוקים, ראשו נשען על זרועי וידו מונחת פרושה על חזי, בדיוק מעל לליבי.

11. אופס
נרדמנו בערך בתשע בערב, ושעתיים אחר כך העיר אותי רינגטון של אגם הברבורים - הקטע הזה שהן מחזיקות ידיים ורוקדות בשורה בקיפוצים מצחיקים - ובעודי שוכב נים ולא נים, תוהה אם היה או חלמתי חלום, שמעתי את אפי מתווכח נואשות עם מישהי בקשר למכנסים.
היא רצתה שהוא ילך מחר לקנות לה מכנסים, אבל שיהיו בשחור פחם ולא שחור מאובק, או אולי הפוך? והוא לעומת זאת התעקש שגם אפור יתאים לה. רק בסוף השיחה קלטתי שהוא בעצם מדבר עם אימא שלו שהפסיקה להתווכח בקשר למכנסיים ורצתה לדעת איפה הוא ישן, ועם מי, ומה הוא עושה ו...
"די כבר עם זה אימא." התלונן אפי, "תפסיקי בבקשה ותגידי לי שלום יפה." ההיא לא אמרה שלום יפה אלא המשיכה לנדנד, והוא, במקום לצעוק עליה שתרד לו מהווריד - כמו שאני עושה כשאימא מתחילה לחפור לי - המשיך להתחנן שתניח לו.
התחשק לי לקום ולטרוק את השפופרת בפרצופה, למרות שטכנית בנייד זה קשה לביצוע, אבל בשביל לעזור לאפי להיפטר מהאימא הקרציתית שלו הייתי מוכן לנסות.
סוף סוף השיחה הסתיימה איכשהו במעין התנצלות של אפי (על מה?) ובקשה מאימא שלא תכעס שהלילה הוא לא ישן בבית.
"הערתי אותך?" הוא שאל אחרי ששיחת הבלהות ההיא הסתיימה.
"לא נורא. ככה יצא לי להכיר עוד פן אחד שלך, זה של הבן המסור והנאמן."
"כן, אני ממש פרח לב הזהב חלק שתיים." מלמל אפי נוגות.
"רק שבמקום פרח אתה מביא לאימא מכנסים בשחור מאובק. נו מילא, זה בטח יצא זול יותר מפרח זהב."
"זה מה שאתה חושב. גם אחרי הנחה של סוף עונה זה יעלה אלף ₪ לפחות."
"לזוג מכנסיים?" נדהמתי.
"כן, וזה עוד נחשב זול, שלא לדבר שנצטרך לעצור במקס ברנר להביא לה שוקולדים ואחר כך פרחים. עדיף שהייתי נשאר בבית."
"אני לא מבין." אמרתי, כי לא הבנתי.
"אני יודע." אמר אפי בעצב והלך למטבח, הוציא חבילת חלבה והתחיל לנגוס בה, מגוון לפעמים את טעם החלווה (מתוק מידי לטעמי) בביסים של וופלים לימון.
"איך אתה נשאר רזה כל כך עם תפריט כזה?" נדהמתי.
"אני מרעיב את עצמי כמה ימים אחרי הילולה כזו." הסביר אפי.
"אבל למה אתה בכלל אוכל את הזבל הזה?"
"חייב מתוק."
"אז לפחות תאכל משהו טעים ושווה, הנה, יש פה שוקולד בלגי מריר נהדר. אם להשמין אז בסטייל."
"לא מגיע לי משהו שווה. אני אפס נטול סטייל." נגס אפי בחלבה.
חטפתי אותה מידיו ושמתי על המקרר, מעבר להישג ידו, ובמקום נתתי לו קערית של מוס שוקולד. "לפחות תאכל משהו טוב שלא יהרוס לך את השיניים. הנה, קח כפית." התיישבתי לידו והושטתי לו את הכפית.
הוא לקח ממני את הכפית והביט בי מהורהר, "אתה יודע גולי, יש משהו במה שאתה אומר שח בנועם ופתאום משך את הגומי של תחתוני ושפך לחיקי את כל המוס הקר והחלקלק.
"הי!" צעקתי, מופתע, כמעט כועס, אבל המוס הקר שגלש לתוך תחתוני דגדג אותי בצורה נעימה, ולא יכולתי להתאפק מלחייך.
"אופס." אמר אפי והרים לעברי את גבותיו, נהנה מהפתעתי, ואז כרע על ברכיו לפני, ותוך שהוא מחייך לעצמו חיוך הזוי משך את תחתוני עד מעבר לקרסולי והחל מלקק מעלי את המוס.
התחושה של קרם שוקולד נוזלי חלקלק וקר מחד ולשונו החמימה והמחוספסת מעט של אפי מאידך הייתה מדהימה.
הזין שלי פיתח מיד זקפה עצבנית. פעם, בתקופה אחרת, הייתי תופס את הבחור שעולל לי תעלול כזה, משעין אותו על השולחן ומזיין אותו בלי לעשות חשבון, אבל זה היה פעם. התקופה שבה לא עשיתי חשבון נגמרה יחד עם נעורי. כיום לא יכולתי להרשות לעצמי דברים כאלו, משכתי את הרגע הקסום הזה כמה שיכולתי, אבל בסוף המוס לוקק עד תום ואפי הראה סימנים שהוא זומם להמשיך במצוות המציצה והליקוק של האבר היחיד בגופי שהיה אסור במגע נטול הגנה.
"צריך קונדום." משכתי אותו למעלה.
הוא ניסה להתעלם, אבל אני התעקשתי, ולמרות מחאותיו גררתי אותו לחדר השינה ונתתי לו לשים לי את הקונדום בעצמו. הוא היה קצת מגושם, אבל בהדרכתי המשימה הושלמה. אפי שב ולקח אותי לפיו וגנח בתסכול כשניסה למצוץ את האבר העטוף בגומי דק.
"איחסה, הגומי לא טעים. הטעם שלך יותר טוב."
"לא מספיק טוב כדי להסתכן בהידבקות."
"אני די בטוח שזה לא מסוכן."
"די בטוח זה לא מספיק טוב."
אפי נאנח ואמר שהוא רוצה להפסיק כבר להיות בתול.
"טוב, ננסה, אבל תהיה סבלני, ואם כואב תגיד מיד."
הוא ניסה להיות סבלני ורגוע, ואני ניסיתי כמיטב יכולתי להיות עדין, אבל זה לא הלך. הוא היה מתוח מידי ואפילו האצבע שלי, משומנת טוב, הכאיבה לו.
"אולי ננסה את זה הפוך? אמרתי.
"הפוך?" בהה בי אפי, מבוהל.
"אני מתכוון שאתה תחדור אלי."
"באמת?" הוא היה המום, "לא אכפת לך? זאת אומרת, אתה לא אקטיבי?"
"אני יכול להיות גם וגם אפי. כל אחד יכול. זה הכול עניין של גישה. יש כאלו שאיתם אני רוצה ככה, ויש כאלו שאיתם בא לי ההיפך."
"ואיך בא לך איתי?"
"אתך בא לי להיות הכול, ובעצם לא ממש אכפת לי, רק שיהיה לנו נחמד ונעים."
אפי בחן אותי מהורהר, "איך זה שאתה עונה תמיד את כל התשובות הנכונות? אני מתחיל לחשוד שאתה לא בן אדם אמיתי אלא תוכנה רומנטית משוכללת שיודעת להגיד תמיד מה שצריך."
"או. קי. עלית עלי, אני תוכנה משוכללת מאוד. הדרך היחידה לכבות אותי היא לגעת בי בדיוק פה," כיוונתי אותו אל ישבני, "קצת יותר עמוק בבקשה, הנה, תיגע כאן." נשכבתי על בטני, "ועכשיו תדחוף לפה את הזין המתוק שלך ואולי אז...."
הוא עשה כדברי, דחף את הזין שלו עד הסוף פעם, ואחר כך עוד פעם, ידיו על כתפי ונשימתו המהירה מדגדגת את עורפי.
לכבות אותי הוא אמנם לא הצליח, אבל הוא גרם לשנינו עונג רב וקצת לפני חצות הגענו למקלחת, דביקים ומסופקים לגמרי.
"סוף סוף יש תועלת בזין הקטן שלי." אמר אפי כשנישקתי אותו ואמרתי לו שהוא נהדר.
"דביל, הזין שלך לא קטן, הוא בדיוק בגודל המתאים."
"עבדת עלי גולי, לא הצלחתי לכבות אותך. תראה איך אתה ממשיך להגיד את כל הדברים הנכונים. כנראה שהכפתור אוף שלך נמצא במקום אחר." הצטחק אפי.
"כנראה שכן, תצטרך להמשיך לחפש. לא נורא, קח את הזמן שלך, אני לא ממהר לשום מקום." אמרתי וסגרתי את הברז.
אפי השעין את מצחו על חזי והזכיר לי בלחש שהוא חייב לחזור מחר הביתה.
"אני לא מבין למה אתה חייב? אתה לא קטין, נכון? וגם אם אתה רוצה לגור עם ההורים, מה הבעיה שנמשיך להיפגש?" התפלאתי בעודי מנגב אותו במרץ
"הבעיה היא ש...." הוא אמר משהו בקול חלש כל כך עד שלא הצלחתי לשמוע.
"לא שמעתי. מה אמרת?"
"לא חשוב."
"כן חשוב. תגיד."
"לא רוצה."
"אתה חייב. אם לא תגיד לי אני אחקור אותך חקירה מדרגה שלישית. ראה הוזהרת."
אפי צחק וברח לחדר השינה ואני רצתי אחריו וחקרתי אותו נמרצות בדגדוגים ובצביטות, ואיימתי עליו שאמעך אותו אם לא יספר לי.
"לא, לא, רק לא למעוך אותי." התפוצץ אפי מצחוק, "אני לא יכול שמועכים אותי, אם תמעך אותי אני עוד עלול לספר לך שאני אוהב אותך."
אחזתי בפניו בכפות ידי והבטתי בעיניו, "אתה אוהב אותי?"
הוא עצם את העיניים וניסה לחייך, אבל שפתיו רעדו. "אופס." ניסה להתלוצץ, "לא התכוונתי לגלות לך גולי. אל תיקח את זה ברצינות."
"בסדר, אם אתה אומר אני לא אקח את זה ברצינות, אבל גם אני אוהב אותך אפי, ואני מבקש שכן תיקח את זה ברצינות כי אני לא אומר את זה לעיתים קרובות. חוץ ממך יש רק בחור אחד בעולם ששמע את זה ממני."
"באמת? מי?" שאל אפי בקול חד ושני כתמים אדומים נדלקו על עצמות לחייו.
"יוני, הבחור שאנחנו שוכבים במיטה שלו. הוא יגיע מחר בלילה, אני מקווה, ואז תכיר אותו."
"אני לא רוצה להכיר אותו." ניסה אפי לקום, והפעם ברצינות, לא בצחוק. הנחתי לו לקום ולשבת לצידי, פרשתי על רגלינו את השמיכה וישבנו ערומים זה לצד זה, נשענים על גב העץ של מיטתו של יוני, מביטים בשטיח האפגני שהוא תלה על הקיר מול המיטה, חושבים על מה שקרה ושותקים.
בסוף נמאס לי לשתוק, גיששתי אחרי כף ידו הקטנה של אפי מתחת לשמיכה ושילבתי את אצבעותיי באלו שלו. "הייתי מאוד מאוהב ביוני, אבל זה לא הלך. אני חיפשתי זוגיות, שקט ושגרה וחיים שלווים, והוא ... הוא גם אהב אותי, אבל החיים שאני רוצה לחיות משעממים אותו. הוא רוצה להתרגש כל יום מחדש, לחגוג כל הזמן, לשתות ולעשות סמים ושלישיות ומסיבות וריקודים. אני לא בנוי לזה. למענו ניסיתי, אבל זה לא הלך."
"ככה נדבקת באיידס?"
"כן, בערך. זה סיפור ... סיפור מסובך שאני אספר לך פעם. זה לא חשוב עכשיו. סיפרתי לך מה אני רוצה מהחיים שלי אפי, עכשיו אני רוצה לדעת מה אתה רוצה."
הוא סובב את פניו אלי, בחן אותי במבט חודר וחייך אלי את חיוכו הנבון והמתעקל, ואז התיישב עלי, בטנו צמודה לשלי וידיו על כתפי. "אני רוצה אותך." אמר בפשטות, "זה הכול. זה כל מה שאני רוצה."

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 07/05/2007 :  17:02:28  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
12. יום תל אביבי
אני שייך לטיפוסים האלו שמתעוררים תמיד באותה שעה. טבוע בי דפוס התעוררות קבוע שדבר לא מצליח לשבש. לא משנה מתי הלכתי לישון, בשש בבוקר אני מתעורר, מכבה את השעון המעורר, שותה קפה, אוכל משהו ומוכן לפתוח את היום החדש.
אני מניח שעכשיו אתם מתחילים להבין למה לא הצלחתי מעולם להסתגל לעולם התל אביבי של יוני שהבוקר שלו התחיל בצהריים ושרוב פעילותו התרחשה אחרי חצות, שעה שבה אני עייף מכדי לפקוח את עיני.
בזמנו ניסיתי לשנות את השעון הביולוגי הפנימי שלי כדי להתאים את עצמי ליוני, אבל זה לא עבד. אני בן אדם של בוקר וכשהשמש שוקעת אני מתחיל להוריד הילוך ולפהק, כזה אני וזהו.
גם אחרי הלילה הסוער שעבר עלי עם אפי קמתי בשש כרגיל, אחרי שנייה אחת מבולבלת התאפסתי על עצמי, הבנתי שאני לא בבית, קמתי חרש כדי לא להעיר את אפי שישן על בטנו, מחבק את הכרית, והלכתי להכין לי קפה.
בדרך כלל אני אוכל ארוחת בוקר בתשע וחצי - שעת הפסקת הבוקר ב'יהלומי ובניו' - אני כבר מתוכנת לאכול בשעה הזו, אבל בגלל שהייתי פעיל במיוחד בלילה גיליתי שאני רעב מוקדם מהרגיל והכנתי לי ארוחת בוקר קלה - לחמניות מחיטה מלאה שמצאתי קפואות בפריז'ר (בטח שוב עבר על יוני התקף של בריאות וכושר שנגוז בטרם הספיק לסיים את כל מזון הבריאות), קוטג', עגבנייה, מלפפון, פלפל, זיתים וקופסת שימורי טונה עם קצת מיץ לימון מלמעלה
"אם עד היום היו לי ספקות עכשיו אני כבר בטוח שמושתלת בך תוכנה משוכללת." הפתיע אותי אפי באמצע הארוחה והתיישב מולי, מחייך.
"תוכנות מחשב אוכלות?" נגסתי בלחמנייה עם קוטג' קושטת בעיגולי עגבנייה.
"אתה תוכנה מתוחכמת מאוד, מספיק לראות מה אתה אוכל כדי להבין את זה."
"אני סתם אוכל משהו קל כי אני רעב אפי, מה מתוכנת בארוחה שלי?"
"תראה לבד." החווה אפי בידו על השולחן, "יצרת חלוקה מושלמת בין ארבעת אבות המזון. ירקות, פחמימות מורכבות, חלבונים וקצת שומן. אתה אוכל בדיוק מה שצריך."
"בוא תצטרף אלי, יש מספיק אוכל לשניים. מה בא לך לאוכל?"
"אהה." הוא שקע במחשבות, "אחרי שזללתי אתמול את כל החלווה הזו ועוד עם הוופלים היום אני בדיאטה. אני אוכל שתי פריכיות אורז עם גבינה אפס אחוז שומן."
"לא בא בחשבון." מחיתי, "לפריכיות אורז יש טעם של קל קר ועל גבינה דלת שומן אני מעדיף בכלל לא לדבר. כבר עדיף לאכול סיד. מה דעתך על חצי לחמנייה מקמח מלא עם טונה במיץ לימון?"
אפי רטן שבגללי הוא יגדל כרס, אבל לקח את הלחמנייה ואפילו הסכים לכמה רצועות של מלפפון עליה.
"למה אתה קם כל כך מוקדם?" שאל.
"לא יודע. ככה זה אצלי. אתה עובד בחול המועד? בעצם, במה אתה עובד?"
אפי נאנח ועשה פרצוף. "במשרד פרסום מגעיל שלא משלם לי מספיק. אני מעצב גרפי, שונא את זה."
"אז למה אתה לא מתפטר? במה אתה רוצה לעבוד?"
"אני רוצה להיות צלם. לפעמים אני מוכר לעיתונים צילומים שלי כפרי לאנסר, אבל קשה לסמוך על הכנסה כזו."
"אבל כמה הוצאות כבר יש לך אם אתה גר בבית? לא תצליח בעבודה שלך כצלם אם תבזבז כל כך הרבה שעות במשרד פרסום. אתה צריך להיות חופשי לעבוד במה שמעניין אותך ולסמוך על עצמך יותר, להשקיע במה שאתה באמת אוהב ורוצה לעשות."
אפי בהה בי בפה פעור. "תגיד את האמת גולי, זה ארז ששלח אותך אלי? אני לא אכעס, תספר לי את האמת."
"מי זה ארז ולמה הוא צריך לשלוח אותי אליך?"
אפי ניסה לחייך. "סיפור ארוך, הוא ... הוא מעין חבר שלי, אבל... הוא תמיד היה אומר לי את מה שאתה אמרת כרגע. הוא ניסה לעודד אותי לעזוב את העבודה שלי ולנסות להצליח כצלם. בזכותו הצגתי כמה תמונות בתערוכה אחת משותפת של צלמים תל אביביים, אפילו מכרתי כמה תמונות."
"באמת?" התרשמתי מאוד, "כל הכבוד לך. אז למה לא עשית מה שארז אמר?"
"כי אני פחדן! לא היה לי אומץ להתפטר ואימא אמרה שעדיף משכורת מסודרת ושאם אני אתפטר אני הולך לסכן משהו בטוח בשביל השטויות שלי ו...." הוא נאנח, "הייתי פחדן גולי. לא העזתי לעזוב את הפרסום ולא העזתי להגיד לארז מה אני מרגיש כלפיו ובסוף הוא מצא את עמית והם יחד עכשיו. הם אפילו התחתנו בסן פרנסיסקו. אני בקושי רואה אותו לאחרונה כי ארז כבר לא עובד איתי באותו משרד ועמית עושה לי פרצופים כשאני בא לבקר."
"אתה מתגעגע אליו?"
הוא הנהן בשתיקה והסב ממני את פניו. "לא שהיה לי אי פעם סיכוי אצלו, אבל אפילו לא ניסיתי ו... עזוב, אני סתם מקשקש. רוצה לראות את התמונות שלי בפליקר?"
"בטח." אמרתי בשמחה, "ומה עם התמונות שלי שצלמת אתמול, אפשר לראות?"
"לא יודע. תלוי איזה מחשב יש ליוני."
המחשב של יוני היה בסדר גמור ואת השעתיים הבאות העברנו בבחינת תמונות. אני מודה שהערכתי את אפי הרבה יותר אחרי שראיתי את עבודתו.
"אתה ממש מוכשר אפי, אם אתה לא בנוי לעבוד כפרי לאנסר אולי תחפש עבודה בצילום? ניסית בעיתונים? אחי עובד במקומון חיפאי, אני אשאל אותו אם הם צריכים צלם. תגיד, יש לך אח או אחות? אני לא יודע עליך כלום. אני אפילו לא יודע אם ההורים שלך יודעים עליך."
אפי גיחך. "יש לך כישרון לשאול שאלות קשות גולי. אתה חייב לבקש שיתקנו את הבאג הזה בתוכנה שלך."
"מה כל כך קשה בשאלה הזו? או שהם יודעים או שלא."
"כן ולא."
"מה כן ולא?"
"הם כן יודעים, אבל מתנהגים כאילו הם לא יודעים."
"אני לא מבין."
"זה כי אתה לא פולני."
"מה זה שייך? אז אני רומני, מה כבר ההבדל?"
"הבדל של שמיים וארץ, תאמין לי. רק פולנים, ואולי עיראקים, יבינו לנפשי. קדימה, כבר כמעט תשע, בוא נקפוץ לכיכר המדינה לקנות לאימא את המכנסיים."
"זה מזכיר לי שאני גם צריך לקנות קצת בגדים לנסיעה לחו"ל, אבל אין מצב שאני קונה בכיכר המדינה, אני לא הולך לקחת משכנתא בשביל כמה חולצות וג'ינסים."
"אתה נוסע לחו"ל?" החווירו פניו של אפי, "מתי? לכמה זמן? עם מי? מתי תחזור?"
"היי תירגע, זה רק לשבוע. סתם נסיעה משעממת מטעם העבודה. אני רק מקווה שניסו לא יתחרפן לי שוב."
"ניסו? מי זה ניסו? למה הכוונה יתחרפן? מה הוא עושה כשהוא מתחרפן?" חקר אפי בלהיטות, ופתאום הצטערתי שהזכרתי את ניסו, אבל הוא סיפר לי כל כך הרבה על עצמו והראה לי את התמונות שצילם. ישנו יחד והיינו כל כך קרובים, מה פתאום שאני אתחיל לשמור ממנו סודות?
סיפרתי לו על ניסו ומעלליו ושוב פרחו כתמים אדומים במעלה עצמות לחייו.
"אתה הולך לישון איתו במלון?" התקיף אותי.
"אהה, כנראה שכן. לא יודע בדיוק. מה אתה מתעצבן? הוא סטרייט. הוא נשוי. הוא סתם היה קצת שיכור או משהו."
"הוא חולה עליך ואתם עובדים יחד." התרגז אפי ורקע ברגלו בכעס כאילו כבר תפס אותי מתמזמז באיזו פינה עם ניסו - מחשבה מגוחכת להפליא.
"אני לא מאמין אפי, אתה מקנא?"
"סתום. אני שונא אותך." כעס עלי אפי ולתימהוני הוא היה רציני לגמרי. מעולם לא נתקלתי במישהו שקינא לי בהתלהבות כזו וזה די החניף לי. פייסתי אותו בחיבוקים ובנשיקות שהובילו לחדר השינה ובסופו של דבר יצאנו לקניות רק באחת עשרה, אבל אפי, למרבה אכזבתו, עדיין היה בתול, למרות שאני טענתי שאחרי המעללים המשותפים שלנו במיטה זה פשוט אבסורדי לחשוב עליו ככזה.
"מי אמר שרק כשיש חדירה זה נחשב לסקס?" התווכחתי איתו כל הדרך לכיכר המדינה. אף אחד מאיתנו לא הצליח לשכנע את השני, ואחר כך שקע אפי בקניית מכנסים לאימא, עיסוק שגזל ממנו תעצומות נפש וריכוז עצום. עמדתי בצד והשתדלתי לא להפריע ואחר כך הלכנו לקנות לי בגדים בנחלת בנימין.
די מהר הודיע לי אפי שאני לא מבין כלום באופנה ועדיף שאשתוק ואניח לו ולמוכר הגנדרן להלביש אותי. משועשע מעט מכל המעמד שתקתי והנחתי לו להלביש אותי כאילו הייתי בובת ברבי.
לדעתי הבגדים שהוא בחר לי היו קצת יותר מידי מפוארים בשבילי, אבל כדי להניח את דעתו הסכמתי עם החלטותיו, מה שלא עזר לי כל כך כי אחרי כשיצאנו מהחנות אפי הודיע לי בזעף שהוא כועס עלי על שפלרטטתי בלי בושה עם המוכר הגנדרן שניסה להתחיל איתי ממש מול הפרצוף שלו.
"אתה חרא בדיוק כמו כל הגברים." הצהיר בזעם, והאודם שעל עצמות לחייו כבש בשלב זה את כל פניו. דחף לידי את השקיות שלי והסתלק.
נשארתי עומד המום ברחוב, שואל את עצמי מה פתאום הוא החליט שאני מפלרטט, ועוד עם מוכרים בחנות?
הלכתי לכיוון שדרות רוטשילד עד שגיליתי אותו יושב מדוכדך על ספסל מתחת לעץ, שותה קולה דיאטטית.
"תעזוב אותי." נהם לעברי כשהתיישבתי לצידו.
"לא רוצה. תביא לשתות."
שתיתי ונחרדתי. "מגעיל. אני בכלל שונא קולה, שים עין על השקיות, אני הולך לקנות מיץ."
חזרתי עם מיץ מנגו ושני קרטיבים. (המחירים בתל אביב, אני אומר לכם, פשוט מזעזע), ונתתי לו קרטיב אחד.
"לא רוצה. זה משמין."
"שטויות, כולה קרטיב. נו, קח, תאכל. זה ירגיע אותך."
הוא ליקק בזעף את הקרטיב ואחר כך השליך את המקל לפח. "נו, אתה לא מתכוון להתנצל?" פנה אלי, נראה קצת פחות כועס.
"אני? לדעתי אתה זה שצריך להתנצל."
"על מה?"
"על זה שהאשמת אותי האשמות שווא ועשית סצנה מיותרת לגמרי באמצע הרחוב."
"אלו לא היו האשמות שווא. לא ראית שהוא שם לך פתק בכיס?"
"מה פתאום פתק? איזה שטויות." בדקתי את כיסי ולתימהוני הרב היה שם פתק עם שמו ומספרו של המוכר.
"נשבע לך אפי ש..."
"אני יודע, אתה פשוט מרחף. ראיתי שלא שמת לב, אבל עצבן אותי שהטיפוס הזה ניסה להתחיל אתך ממש מול הפרצוף שלי."
"הוא בטח מתחיל עם כולם, לא שווה להתרגז בגלל דבר כזה."
"אני יודע, אבל... אתה כזה חמוד גולי. אני כל הזמן פוחד שמישהו יגנוב לי אותך."
פרצתי בצחוק. "מה אני, ארנק, מכונית? אל תדאג אני לא גניב, תירגע כבר."
"אתה בטח מצטער שהכרת אותי." המשיך אפי לייסר את עצמו , "אני סתם מציק לך כל הזמן."
"האמת שלא. אף אחד אחר לא קינא לי אף פעם. זה די נחמד, אבל אל תגזים טוב? פחדתי שאיבדתי אותך לנצח ברחובות תל אביב."
"בחיים לא תאבד אותי, אני אוהב אותך גולי." הצהיר אפי בלהט, ואז שאל אותי למה קוראים לי גולי אם שמי האמיתי דוד?
"אה, זה סתם סיפור מצחיק. גולי זה קיצור של גוליבר. סתם כינוי שקיבלתי בבית ספר."
"למה? היית הילד הכי גבוה בכיתה?"
"לא, היו יותר גבוהים ממני, אבל רק אני ... טוב, אתה יודע איך זה בגיל ההוא, הבנים השוו ... אתה יודע, למי יש יותר גדול ואני...."
"בגלל זה קוראים לך גולי? כי הזין שלך ..." אפי נחנק מצחוק.
"היינו רק בני שלוש עשרה או משהו כזה. בגיל הזה כל אחד מתפתח בקצב אחר, אני הייתי יחסית מפותח יותר מהשאר. אני בטוח שעם הזמן הם השיגו אותי, אבל אז כבר הפסקנו להשוות ואני נשארתי תקוע עם הכינוי הזה."
אפי המשיך לצחוק והעיר שאולי הוא צריך להתחיל להשוות אותי עם אחרים כדי לדעת אם אני באמת ראוי לכינוי שלי.
"עכשיו אני אמור לקנא כי אתה רוצה לעשות השוואות?" צחקתי ברוח טובה.
"כן, זה היה נחמד אם היית מקנא קצת."
"בסדר, אני מקנא." ניסיתי להראות מלא קנאה אך לשווא. אני לא קנאי מטבעי, אני מניח שהדבר הכי קרוב לקנאה שחשתי מעודי הייתה מערבולת העצב והרוגז שהייתה מתערבלת בבטני כשיוני היה שולח אותי לשחק עם אחרים - ככה הוא קרא לזה - כשרצה להיות עם משהו במיטה בלעדי.
בגלל התחושה הזו הלכתי עם שני הטיפוסים ההם שכנראה הדביקו אותי, עוד הוכחה לכך שקנאה היא רגש שנזקו רב מתועלתו, אם יש עוד משהו צריך הוכחה לכך.
חזרנו לדירה של יוני רק בערב, עייפים אך מרוצים, ואחרי מקלחת זריזה חזרנו למיטה ושוב ניסינו, והפעם ביתר הצלחה. אפי החל להירגע ולהשתחרר וסוף סוף הצלחתי להחדיר את אצבעי לישבנו. הייתי צריך לבצע פעולת הסחה ולמצוץ לו כדי שלא יתכווץ בבהלה ולשמחתי הצלחתי. הוא גמר כמה דקות אחר כך, צועק מרוב הנאה, והיה מאושר וגאה מאוד בעצמו.
הוא רצה שבפעם הבאה ננסה את הדבר האמיתי ועמד על כך שהוא רוצה שזה יקרה עוד הערב. בעוד אני מסביר לו שאני לא ויברטור ושאני צריך כמה דקות כדי להתאושש בין זיון לזיון נשמע קרקוש מפתח במנעול, הדלת נפתחה ויוני עמד בפתח.

13. המיתולוגי שלי
אחרי שאני ויוני נפרדנו לגמרי ולחלוטין אמרו כל אלו שהכירו אותנו שהם נדהמים שהצלחנו להחזיק מעמד יחד זמן רב כל כך. יש מקרים כאלו - שניים שלא מתאימים בעליל ובכל זאת, למרות שההיגיון הבריא אומר שאין להם מה לחפש יחד, לא יכולים להיפרד - כאלו היינו.
הקשר ביני לבינו היה חזק מהשכל הישר, וגם אחרי שנכנענו למציאות ונפרדנו הקשר הזה לא נותק לגמרי. עדיין, כל פעם שהייתי רואה אותו הייתי מרגיש צורך עז להחזיק אותו קרוב אלי, לגעת בו, להריח אותו, להיות קרוב אליו, וזה בדיוק מה שעשיתי – קמתי ערום מהמיטה, כולי מדיף עדיין את ריחו של אפי, וחיבקתי את יוני שחיבק אותי חזרה ללא היסוס, צחק בשמחה, טפח על עכוזי הערום ובישר לי שעדיין יש לי את התחת הכי יפה במזרח התיכון.
שמעתי את אפי משתנק מזעם מאחורי ונחפזתי ללבוש תחתונים, דבר שלא עזר כלום כמובן, הוא עדיין עשה לי פרצוף של פולנייה עם צרבת, וכשהצעתי לו ללכת להתקלח בזמן שאני אקשקש קצת עם המארח הנדיב שלנו הוא זינק מהמיטה וטס למקלחת, וכל גופו הדק אומר תרעומת וזעף.
"קצת רזה החבר החדש שלך. תפטם אותו כדי שיהיה לך מה לתפוס." הצטחק יוני והוביל אותי למטבח, שם הכנתי לו כוס נס קפה מוקצף כמו שהוא אהב, שמעתי על עלילותיו בשבוע האחרון (עזבו, אתם לא באמת רוצים לדעת) ועשיתי לו מסג' לעורף כמו שרק אני יודע, וכמו שקרה תמיד אחרי שביליתי איתו כמה דקות נעימות התחלתי להצטער שנפרדנו למרות שידעתי היטב שזה היה הדבר הנכון לעשות.
"נו, אז מי זה היה, הכעסן הרזה הזה שגומר לי עכשיו את כל המים החמים?" שאל יוני אחרי שסיים לספר לי על כל עלילותיו החדשות.
"אפרים לרנר. אפי בשבילך."
"רגע, זה אפי לרנר הצלם? ראיתי תמונות שלו בתערוכה בשנה שעבר. יש לך מושג איזה צלם מוכשר הוא?" התנפל עלי יוני. "מה לך ולו בכלל?" חקר ונדמה היה לי ששמעתי שמץ קנאה בקולו.
"כן, יש לי. מקס הכיר לי אותו. הוא היה צריך להגיע לתל אביב ומאחר והוא שונא לנהוג נודבתי להיות הנהג שלו ונעשיתי גם דוגמן שלו לעת מצוא וככה ..."
"דגמנת לו בעירום?"
"לא, לא בערום, וחוץ מזה זה לא עסקך יוני."
"כן, אני יודע ואין יום שאני לא מצטער על זה. שאלתי כי קיוויתי שבתערוכה הבאה שלו אני אזכה לראות תמונה של התחת היפה שלך." הצטחק יוני, "תגיד, הוא יודע עליך גולי? ומה שלומך חוץ מזה?"
"הוא יודע עלי ושלומי מצוין, ואתה?"
"טיפש, דפוק ושרוט כמו תמיד, אבל חוץ מזה הכול בסדר." הטה יוני את ראשו לאחור משעין אותו על בטני כדי לסמן לי שמאס במסג' ושהוא רוצה נשיקה, ובטח היה מקבל את הנשיקה שלו לולא נכנס אפי למטבח, לבוש ותיקו תלוי על כתפו.
"אני נוסע הביתה." אמר בקרירות, מתאמץ לא להביט באף אחד מאיתנו. "שלום ותודה." דהר החוצה, ואני בעקבותיו.
לכדתי אותו בתוך המכונית והשתלטתי בכוח על המפתחות, מאלץ אותו לשבת ולהקשיב לי.
"אתה סתם עושה סיפור משטות אפי."
"אתה קופץ ערום מהמיטה שלנו והולך להתמזמז עם בחור אחר מול הפרצוף שלי ואני סתם עושה עניין?"
"קודם כל זו לא המיטה שלנו אלא של יוני ושנית, זה לא בחור אחר, זה האקס הכי מיתולוגי שלי, ולא התמזמזנו, סתם התחבקנו כמו חברים."
"חשבתי שמקס הוא האקס המיתולוגי שלך."
"כן, גם הוא, אבל יוני יותר מיתולוגי."
"אני לא מבין את זה. חשבתי שאתה אוהב אותי, חשבתי שאנחנו יחד. אני פשוט לא קולט את זה."
"תראה אפי, אין לזה שום קשר אליך. יוני הוא חלק מהעבר שלי ואני אף פעם לא אהיה אדיש כלפיו, אבל אני כבר לא מאוהב בו. אני ואתה... רק עכשיו הכרנו ואני חושב שאנחנו יכולים... שאולי יש לנו סיכוי לפתח קשר שיהיה בריא וטוב לשנינו, אבל אתה צריך לקבל אותי כמו שאני מקבל אותך."
"אם תראה אותי ערום, נמרח על משהו, זה לא ירגיז אותך?"
"לא יודע. תלוי בנסיבות."
"גם על מקס אתה נמרח ככה?"
"מקס טיפוס אחר והקשר שלי איתו שונה לגמרי. איך בכלל יצא לך להכיר אותו?"
"דרך חבר של חבר. הוא עשה כתבה על הומואים מבוגרים ורצה שאני אצלם את מקס, אבל..."
"מקס נפנף אתכם מהחלון ולא רצה לדבר ובטח שלא להצטלם."
אפי חייך סוף סוף. "בדיוק. הוא חתיכת טיפוס, מה?"
"כן, מקס הוא טיפוס מיוחד. היה לי מזל שהוא הסכים לסבול אותי כשהייתי נודניק קטן ומעצבן."
"גם עכשיו אתה מעצבן."
"מי שמדבר!"
צחקנו קצת יחד והוא הניח לי לחבק אותו, אבל אז הנייד שלו צלצל וזו שוב הייתה אימא שלו.
"אני חייב לחזור הביתה כל זמן שיש לי בית לחזור אליו." נאנח אפי.
"אבל למה? מה בוער? ליוני יש המון מקום בבית ובין כה וכה הוא בטח לא ישן במיטה שלו הלילה. למה שלא תישאר עוד קצת? אני רוצה לישון אתך הלילה."
"כי אימא רותחת מרוב כעס עלי. היא מחכה למכנסים שלה ואבא צריך את האוטו."
"אז ניסע לשם, ניתן לה את המכנסים ונחזיר את המכונית ואחר כך נחזור לתל אביב. בבקשה אפי, לשנינו יש חופש מהעבודה, למה שלא נהיה יחד?"
"אתה לא מבין איך היא, וחוץ מזה, אם אני אחזיר את המכונית איך נחזור לתל אביב?"
"במונית או באוטובוס. מה הבעיה בכלל? קדימה, בוא למעלה ותגיד יפה שלום ליוני בזמן שאני אלבש עלי משהו."
"אתה יכול לקחת את המכונית שלי, לנסוע אחרי אפי ולהחזיר אותו אחר כך לתל אביב. אני יוצא עוד מעט ואני לא צריך את המכונית עד מחר." אמר יוני בנדיבות.
"אחלה." שמחתי ומשכתי על עצמי חולצה, "קדימה אפי, בוא נצא."
"טוב אבל ... אבל תן לי כמה דקות. אני רוצה שתבוא לקחת אותי טיפה יותר מאוחר כדי שאני אספיק להסביר להם הכל, בסדר."
"אין בעיות." אמרתי והנחתי לו לצאת חצי שעה לפני.

הגעתי לכתובת שהוא מסר לי בדיוק בשעה שקבענו ומצאתי אותו עומד בחוץ, מוקף מזוודות ובוכה.
גבר לא צעיר, קרח ורזה, עמד לידו ודיבר איתו בקדחתנות, מושך את שרוול חולצתו, אבל אפי התעלם ממנו והמשיך לבכות
"מה קרה?" נבהלתי.
"הוא החליט לעזוב את הבית." ענה לי הגבר המבוגר והושיט לי את ידו ללחיצה, "נעים מאוד, אני גרשון לרנר, אבא של אפי."
"נעים מאוד מר לרנר אמרתי בנימוס שהיה מעט הזוי בנסיבות הללו, "אתה יכול להסביר לי מה הבעיה?"
אפי לא הניח לאביו לענות. "הבעיה היא שהכלבה הזו זרקה אותי מהבית!" רשף בכעס, "אני בן שלושים כמעט והיא מתייחסת אלי כמו אל... אל.... הזונה הזאת!"
"אפי די," נזפתי בו, "לא מדברים ככה."
"אתה שתוק, מה אתה מבין בכלל." צעק אפי בזעם שהתחלף מיד בהתייפחות קורעת לב.
אביו נתן לו טישו והוא קינח את אפו ופקד עלי לפתוח לו את הבאגז'.
פתחתי את הבאגז' ועזרתי לו להטעין את מזוודותיו, מתפלא מתי הוא הספיק לארוז הכול ולמה בכלל יש לו כל כך הרבה בגדים.
אבא שלו פתר את התעלומה וסיפר לי בלחש, בעודו מגניב מבטים חשאיים אל הדירה מעלינו, שאשתו החלה לארוז את חפציו של אפי עוד בצהרים. בבוקר הוא הבטיח לקנות את המכנסים ולהגיע מיד הביתה והיא כעסה מאוד כשהוא לא בא לאכול צהרים בבית ואמרה שאצלה בבית לא יגורו כל מיני סוטים מלוכלכים שבורחים עם האוטו המשפחתי לתל אביב כדי להתהולל במסיבות של הומואים מטונפים עם כל מיני מחלות מגעילות ו...
"אולי זה באמת רעיון טוב שאפי יעזוב את הבית." הפרעתי בחוסר נימוס לדבריו של מר לרנר, "אם ככה אימא שלו מרגישה בקשר להומואים אז אולי ככה עדיף."
מר לרנר שתק בדיפלומטיות, ולא חיווה את דעתו על הסוגיה שהעליתי ובמקום זה התרכז בבעיות מעשיות קצת יותר, "אבל לאן הילד ילך? הוא תמיד גר איתנו, איפה הוא יגור? מה הוא יעשה לבד בלי ההורים שלו?"
"הוא כבר לא ילד מר לרנר, וחוץ מזה הוא לא לבד. הוא יהיה איתי, אל תדאג, הוא יהיה בסדר גמור."
"אבל..." סקר אותי מר לרנר במבט חסר ישע ונראה מבולבל יותר ויותר מרגע לרגע, "אני לא מכיר אותך בכלל, מי אתה? לאן אתה לוקח לנו את הילד?"
"אני דוד גלר ואנחנו נוסעים לתל אביב ונישן שם אצל ידיד שלי, ובעוד יומיים נחזור לבית שלי בקריות. אפי ימצא עבודה בצילום ויחיה איתי למרות שאני הומו סוטה עם מחלות מטונפות." אמרתי בנועם, מסתיר את זעמי, והתיישבתי ליד אפי שישב שותק מניח לדמעות להתגלגל על לחייו, ונסעתי משם והלאה, משאיר מאחורי את מר לרנר בוהה בי בפליאה.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 07/05/2007 :  17:03:24  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
14. רכבת שדים
לא חושב שהייתי עומד בימים שבאו אחרי שאפי עזב בצורה כה דראמטית את הבית בלי עזרתו של יוני. חיי שיגרה נטולי משברים גרמו לאקס שלי להיות נרגן וקצר רוח, אבל כשהיה עליו להתגבר על בעיות, צרות ודראמות הוא היה במיטבו.
"אל תלחץ עליו." הורה לי אחרי שאפי שוכנע לקחת נומבון ונרדם סוף סוף, פניו רטובים מדמעות, מחבק את הכרית בכוח.
"מי לוחץ? בחיים לא אמרתי לו לעזוב את הבית. זה הכול היה רעיון שלו. מי ידע שאימא שלו מפלצת כזו? לזרוק את הבן שלה מהבית כי הוא לא הגיע בזמן לארוחת צהרים? איזה אישה משונה, היית מתפלץ אם היית שומע מה הוא אמר עליה."
"כנראה שהייתה אצלו בבית מערכת יחסים מאוד טעונה, הוא בטח היה עוזב בקרוב בכל מקרה. אתה רק היית הזרז."
זרז? בשביל מה בחור כמעט בן שלושים צריך זרז כדי לעזוב את הסינור של אימא? מצד שני אבא שלו דיבר עליו כאילו הוא ילד בן שלוש שהולך לגן בפעם הראשונה. באמת מוזר."
"תבין גולי, הוא בחור מאוד מיוחד, הוא אמן, הוא רגיש, הוא רואה הכול בצורה שונה ממך. כל שינוי בחיים שלו מזעזע אותו והוא מושפע מאוד מכל דבר קטן. אני מבקש ממך להבין את זה ולא להאיץ בו."
"בסדר, בסדר." כמעט נעלבתי, "אני אולי לא אמן, אבל אני לא איזה בהמה. אני רואה שהוא בחור רגיש. אני אהיה סבלני איתו. הבטחתי לאבא שלו להשגיח עליו וזה מה שאני אעשה." אמרתי, ובאמת התכוונתי לזה, אבל מי ידע שזה יהיה כל כך מעייף?
מצבי הרוח של אפי השתנו ללא הרף ונעו מעליצות פרועה ושנונה (מזמן לא צחקתי ככה, היה לו חוש הומור מטריף ומקורי מאוד וידע נרחב במחזות של חנוך לווין ובאופרות של שטראוס), להתקפי דיכאון ובכי שבעטיים הוא היה ננעל במקלחת ומתרחץ במים קרים כקרח, אין לי מושג למה הוא עשה זאת ואיך הוא לא חטף דלקת ראות.
רגע אחד הוא היה חרמן ונלהב וניסה להדגים לי במו גופו את כל התנוחות בספר הקמה סוטרה, ורגע אחר כך התגלגל בשמיכה, אמר שהוא מגעיל ומסריח, שמן ורופס, ואיים לחתוך לעצמו את הזין המתועב שלו.
הוא היה יכול לדבר בהתלהבות על היופי שבחיים של הומואים שמתחברים רק עם גברים, בלי קשרים עם נשים מרגיזות ומעיקות, ועל הקדשת חייו לחופש, סקס ואמנות ושעה אחר כך לחרף ולגדף את כל הקהילה של ההומואים הרקובים האלו שרק סקס יש להם בראש וכולם כאחד חבורת סוטים מטונפים ומגעילים.
אחרי יומיים כאלו הרגשתי כאילו יצאתי לטיול ארוך מידי ברכבת שדים. יוני פרח בין כל הטלטלות הרגשיות שעברו על אפי והדראמות התכופות שלו שעשעו אותו, אבל אני התעייפתי מאוד.
כשניסו התקשר אלי ביום חמישי ובישר לי בחומרה שהגיע משלוח לא צפוי של צבעים תוצרת חוץ ושאני חייב להגיע מיד לעזור לו לסדר הכול מחיתי נמרצות, אבל בליבי שמחתי מאוד.
"תהיה פה מחר בבוקר." הורה לי ניסו, מתעלם מטענותיי שמה זה החוצפה הזו? והרי הודענו שאנחנו סגורים בחול המועד? ולמה זה לא יכול לחכות עוד כמה ימים?
"אני מחכה לך בשמונה בבוקר בדיוק." התעלם ניסו מטענותיי וכמובן שלא טרח כלל להסביר לי מה הדחיפות בהזמנה ההיא, ולמה הצבעים לא יכולים לחכות לא מסודרים עד אחרי המימונה.
"אני חייב לנסוע מחר מוקדם בבוקר חזרה לקריות." אמרתי לאפי שהתנסה לראשונה בחייו בעישון מריחואנה (רעיון של יוני כמובן) טוען בתוקף שאין לחומר הזה שום השפעה עליו.
"ניסו המסכן. הוא לא עומד בפרידה של שבוע שלם ממך." ליגלג יוני שתגבר את העישון בשתיית וודקה ונמצא בשלב שכרות שבו העולם נראה לו משעשע עד דמעות.
אפי ניסה לתרום משהו לשיחה, אבל החל להשתעל, נפנף בידיו לגרש את העשן שלא הסכים להתפזר, צחקק, אמר שהוא חייב מתוק ורץ למטבח לחסל את שאריות החלבה.
הלכתי אחריו. "רוצה ביס?" שאל והגיש לי את החפיסה.
"לא תודה, אני לא אוהב חלבה. תשמע אפי, אתה רוצה לבוא איתי מחר לקריות או להישאר פה עוד קצת?"
"אהה... לא יודע. מה כדאי?"
"זה תלוי בך. מה אתה רוצה?"
"אני רוצה לעשות שלישייה אתך ועם יוני. נכון שיוני נורא סקסי ומדליק?" צחקק אפי ונמרח עלי בחיבוק מסטולי.
"לגמרי." עניתי ביובש והחלטתי שאין מצב שאפי נשאר לבד עם יוני, הוא היה זקוק להשגחה של בן אדם קצת יותר רציני ויציב מהאקס המדליק שלי, בכך לא היה לי ספק.
למחרת בבוקר, בשעה מוקדמת מאוד, שעה שלדעת יוני כלל לא הייתה קיימת במציאות, קמתי וגררתי את אפי המנומנם למטה, אל המונית שהמתינה לנו והסיעה אותנו לתחנת הרכבת.
הוא היה המום מעייפות ועדיין מסטול קצת מאתמול, והאמת שגם אני הייתי עדיין די עייף. בלילה הוא התיש אותי עד חצות בניסיונותיו לשבת לי על הזין, וכשזה הכאיב לו במקום לגרום לו הנאה הוא פרץ בבכי של ילד מאוכזב ובסוף נרדם, ראשו נשען על כתפי, ושעתיים אחר כך העיר אותי בטענה שאני נוחר.
אני מודה שלא חשתי אהבה רבה אליו באותו לילה.
כשהרכבת החלה לנוע השתפר מעט מצב רוחו. הרכבת הייתה מלאה חיילים צעירים ויפים שנשאו תרמילים עמוסי כביסה לאימא בבית, ואפי לטש בהם מבטים חומדים, אבל התרגז כשגם אני העזתי להביט.
"למה לך מותר ולי אסור? אני רק מסתכל."
"כי הם מסתכלים עליך בחזרה."
"גם עליך מסתכלים."
"לא נכון, אני סתם מגעיל ושמן. הוספתי בטח איזה עשרה ק"ג מאז שעזבתי את הבית."
התחלתי לצחוק ואפילו לא ניסיתי להתווכח איתו שאי אפשר להוסיף כל כך הרבה משקל רק ביומיים. היגיון בריא לא היה הצד החזק של אפי ואני מצאתי בכך חן רב, במיוחד כשהיה לו מצב רוח מבודח, וגם כשהיה נרגז או עצוב הצחיק אותי לראות איך הראש הפרוע שלו עבד.
"אני לא מבין איך אתה סובל אותי." אמר בעצב, "תראה איזה מגעיל אני."
"אתה נהדר ואני חולה על התחת הרזה שלך." הודעתי לו, ולפני ששוב יכנס לסרטים לקחתי אותו לשירותים הקטנטנים של הרכבת, דחפתי אותו פנימה, נכנסתי אחריו, סגרתי את הדלת, הודעתי לו שאני לא נותן לו לצאת עד שלא יפסיק להיות שלילי כזה והתחלתי להתמזמז איתו.
מזל שהוא הגיב בצחקוקים לנשיקות שלי על צווארו ותנוכי אוזניו – מקום רגיש מאוד אצלו - כי מהצד השני כבר דפקו בקוצר רוח על הדלת.
אפי קצת התבייש לצאת, אבל הרי לא יכולנו להישאר בפנים עד סוף הנסיעה ולכן פתחתי את הדלת ויצאתי, גורר אותו אחרי, מחייך חיוך לבבי אל הדוס הנדהם שעמד בחוץ ובהה בנו בפה פעור.
"ואם הייתה מחכה לנו בחוץ חבורה שלמה של ערסים עצבניים והם היו מנסים להרביץ לנו?" שאל אפי אחרי שחזרנו בשלום למושבים שלנו.
"ערסים אף פעם לא הולכים בקבוצות לשירותים. מקסימום היו שם אחד, אולי שניים, וזה כבר לא בעיה, היינו מרביצים להם חזרה, זה הכול.
"אף פעם לא הרבצתי מכות." הודה אפי, "לפעמים אני נורא נורא כועס ובא לי לשבור משהו, או לקלל, אבל אני תמיד מתאפק."
"זו הבעיה שלך, שאתה מתאפק יותר מידי. תקלל חופשי, תרביץ, תשבור, תבעט בקירות, תשחרר קיטור, אין לי בעיה עם זה." הודעתי לו ברוחב לב, ושעה אחר כך, כשהוא עשה בדיוק מה שהוריתי לו לעשות, הצטערתי קצת על פזיזותי.
חמש דקות אחרי שהגענו לדירה שלי הודעתי לו שאני יוצא לעבודה ואחזור בצהרים, לא יודע בדיוק מתי, ואם לא אכפת לו שיכין משהו טעים לאכול.
הוא כעס נורא שאני הולך והתנהג כאילו לא ידע שבגלל העבודה שלי חזרנו לקריות.
"אבל הסברתי לך הכול אתמול אפי, אני חייב ללכת לעבודה לכמה שעות."
"עבודה עלק?! אתה פשוט מתגעגע לזין של הפרענק הזה."
"איזה פרענק?" לא הבנתי, "וממתי אתה גזעני?"
"תמיד הייתי, ואני שונא פרענקים."
"אל תדבר שטויות, הרי יוני גם הוא.... בעצם..." האמת שלא ידעתי בדיוק מה המוצא של יוני. אימא שלו באה מאחת המשפחות הצפתיות האלו שנמצאות בארץ שבע עשרה דורות, אם לא יותר, ואבא שלו... מי יודע? הוא תמיד היה מעורפל בנושא אבא שלו. אולי לא ידע בעצמו? כל מה שסיפר לי היה שאביו עזב את אימו כשהוא היה ילד צעיר, איש לא ידע לאן, ויוני לא ידע אפילו אם הוא חי או מת.
"יוני פרענק או לא?" דרש אפי לדעת.
"אין לי מושג ולא אכפת לי. מה זה משנה בכלל? ומה טוב כל כך בלהיות אשכנזי??
"אולי לא טוב, אבל זה מה שאנחנו, ובחיים אנחנו לא נבין את הפרענקים האלו, עדיף להתרחק מהם." התעקש אפי כמו חמור.
כל טענותיי שהוא מדבר שטויות ומדקלם את הדעות המפגרות של הוריו - בעצם של אימו כי לאבא שלו לא היו דעות משלו - לא עזרו.
"אז מאיזה מוצא הניסו הזה?" דרש לדעת כשפניתי ללכת.
"רומני עם שורשים בולגריים או משהו כזה, לא חקרתי אותו אף פעם וזה בכלל לא מעניין אותי. הוא קולגה שלי בעבודה, והוא גם ממונה עלי וכשהוא מבקש שאגיע אני בא. העבודה שלי לא מרשימה וחשובה כמו הצילומים שלך, אבל זו העבודה שלי וממנה אני מתפרנס, וכל זמן שמשלמים לי משכורת אני אעשה אותה על הצד הטוב ביותר. ברור?"
אפי הניד בראשו באומללות והשפיל מבט.
תפסתי את סנטרו והרמתי אותו כלפי מעלה. "ברור?" חזרתי בקשיחות.
"כן." לחש אפי ועצם את עיניו.
"תביא חיבוק." מעכתי אותו אלי בכוח, מרגיש את זקפתו מתחככת בירכי וחייכתי לעצמי. זה היה כמו קסם - כל פעם שהוא היה נעשה ממש מגעיל וסרבן, ודיבר שטויות מרגיזות הייתי נעשה שתלטן וקשוח, ומעמיד פנים שאני המפקד הרשע שלו בצבא או משהו בדומה, ומיד הוא היה נרגע ומתחרמן, מה שהיה כמובן משפיע לטובה גם על מפלס החרמנות שלי ו... את השאר תדמיינו לבד.
כמה חבל שהייתי צריך ללכת, אבל מצד שני לא יזיק לו לחכות קצת בסבלנות, אי אפשר לעבור את כל החיים כאילו הם חופשה אחת ארוכה, לפעמים צריך לדעת לדחות סיפוקים.
"תכין משהו לאכול ותעשה פה קצת סדר עד שאני אחזור." פקדתי עליו ויצאתי.

15. עוד פעם
כשיצאתי החוצה גיליתי שצדקו החזאים שהבטיחו לנו מזג אוויר אופייני לעונת המעבר. השמים שבבוקר עוד היו כחלחלים לבשו גוון אפור עמום, והאוויר היה סמיך מאבק והכביד על הנשימה. רכבתי לעבודה על אופניי, עורי צורב מיובש ואפי מעקצץ, יודע שאם לא אשתה מיד כמה כוסות מים אסבול מכאב ראש.
כשנכנסתי למחסן גיליתי שניסו כבר הגיע והתחיל לפתוח עם הסכין היפנית שלו את קופסאות הקרטון שנערמו באמצע האולם הגדול.
זרקתי לעברו בוקר טוב חטוף והתחלתי להעמיס קופסאות צבע על העגלות המגושמות שניצבו בסך ליד הקיר.
לא היה צורך בדיבורים, עשינו את זה כבר עשרות פעמים בעבר. כל אחד ידע בדיוק מה תפקידו. הוא פתח ואני העמסתי ואחר כך הסענו את העגלות לעבר המדפים וסידרנו אותן לפי סוגים ותאריכי תפוגה.
קופסאות המדללים באו נטולות תוויות. צריך היה להכין להן תוויות במחשב לשכפל אותן במכונת ההעתקה ולהדביק אותן על הקופסאות.
"עזוב את זה, נדביק את התוויות אחרי החופש." רטן ניסו.
"והצבעים הגרמניים, להוריד להם את התוויות?" שאלתי.
נוהל הורדת התוויות הגרמניות היה ממושך ומרגיז - היה עלינו למלא פיילה עתיקה במים, להכניס לתוכה את קופסאות הפח ולהמתין עד שהדבק של התוויות היה מתרכך והן היו נושרות מאליהן (חוץ מאלה שהתעקשו לא לרדת ואז היה צורך לגרד את הניר הלח והדביק בשפכטל – מלאכה מעייפת ומעצבנת מאין כמוה).
"לא בוער, נעשה את זה בשבוע הבא. אתה לא צמא גולי?"
"מת מצמא." הודיתי והוצאתי את בקבוק המים הקרים ששמנו במקרר העתיק של המחסן. אני שתיתי סתם מים וניסו אהב להמתיק את השתייה שלו בתרכיז של מיץ פטל.
"לא, אל תשים לי את התרכיז הזה. הבאתי תרכיז דיאטטי."
"אתה בדיאטה?" גיחכתי, "לימור מתלוננת על הכרס שלך?"
הוא הזעיף את פניו. "היא לא צריכה להגיד לי, אני יודע לבד."
"אתה בסדר." טפחתי קלות על שכמו, "אני מרוצה ממך למרות שאני לא מבין מה היה דחוף לך לסחוב אותי לפה ביום שישי."
"סתם, התגעגעתי אליך." ניסה ניסו להתבדח, "מה, אתה לא שמח לראות אותי?"
"כולי אושר. יאללה, בוא נקפל את הקרטונים ונסדר אותם."
קיפלנו את הקופסאות לריבועי קרטון גדולים וסחבנו אותם לעבר המחסן הקטן והדחוס.
"תכנס אתה ותסדר אותם. אני אגיש לך." הפטיר ניסו והדף אותי קלות לתוך המחסן.
למרות החוויה הלא נעימה שעברה עלי איתו במחסן הקרטונים - חוויה שנצרבה היטב בזיכרוני – הוא התנהג כל כך באגביות, והיה לגמרי ניסו הישן והרגיל, לכן נדחקתי בלי שום חשד למחסן והתחלתי לארגן את הקרטונים שהתמידו להתפרע וליפול זה על זה.
"הנה, זה הקרטון האחרון." אמר ניסו הגיש לי אותו, ובעודי דוחף את המלבן הגדול והעקשן בין שאר חבריו נכנס ניסו למחסן וכרך את זרועותיו סביבי.
עמדתי בגבי אליו והוא לכד אותי בין זרועותיו החזקות, דוחק את בטנו וחלציו אל ישבני, מצמיד אותי אל ערמת הקרטונים המאובקים.
אוי, לא! לא עוד פעם! זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי.
"ניסו, בחייך, תפסיק. מה אתה עושה? די עם זה!" מחיתי מגלה לפליאתי שאני לוחש.
"מה אכפת לך? אתה הומו, לא?" לחש ניסו חזרה.
"אז מה אם אני הומו, זה לא אומר שאני מוכן שכל אחד יגע בי."
"אני לא כל אחד."
"לא, אתה ניסו שאני עובד איתו כבר שנים. הייתי בחתונה שלך, אני מכיר את אשתך ואת הוריך, אני מכיר אפילו את ההורים של אשתך. תפסיק עם זה בבקשה."
הוא התעלם מדברי, הניח את סנטרו על עורפי והחל מגשש בידיו הגדולות והחמות מתחת לחולצתי, מלטף את בטני וחזי, מתעכב על פטמותיי. הרגשתי את נשימתו הכבדה על לחיי ואת הבליטה הקשה והגדולה של אברו מתחככת בחריץ ישבני.
ניסיתי להיחלץ אך לשווא, הוא היה חזק מידי. הייתי תקוע בין הקרטונים הארורים הללו לבין גופו הגדול, חסר ישע לחלוטין. אפילו לצעוק לא היה טעם, לא שהייתי מעז לצעוק, זה היה מפדח מידי.
"בגלל זה קראת לי לבוא בחול המועד?"
"אמרתי לך, התגעגעתי אליך." הוא התנשף, "כל כך טוב להרגיש אותך גולי."
"אתה נשוי ניסו, שכחת? יש לך אישה, לך תרגיש אותה."
"לימור בהריון." לחש ניסו והחניק התייפחות.
"מזל טוב." בירכתי אותו, מנסה לסובב את ראשי כדי להביט בפניו.
"מה מזל טוב? אתה לא מבין? עכשיו אני תקוע אתה לנצח."
"ניסו, אף אחד לא הכריח אותך להתחתן ולהכניס אותה להריון. נו, די, מה אתה בוכה? אתה בן שלושים ומשהו, הגיע הזמן שיהיה לך ילד. אתה לא שמח שאתה הולך להיות אבא?"
"אני מאוד שמח." נאנק ניסו, "אני באמת שמח, אבל...." במקום להסביר לי אבל מה הוא סובב אותי כאילו הייתי בובה חסרת רצון, השעין את גבי אל הקרטונים וניסה לנשק את פי.
זה היה פשוט נורא. כל זמן שרק חשתי אותו ולא ראיתי את פניו המעמד המוזר הזה הרגיש לי כאילו אני באיזה חלום בלהות לא מציאותי, חלום מפחיד אך לא ממשי, אבל ברגע שעמדנו פנים אל פנים והוא ניסה לדחוף את לשונו לפי... זה כבר היה מציאותי מידי בשבילי.
"תעזוב אותי, פסיכי אחד, די!" צרחתי וניסיתי להדוף אותו מעלי. לא הצלחתי, הבחור שקל מעל מאה ק"ג והדחיפה שלי בקושי הזיזה לו.
"אבל גולי, אני רק רוצה נשיקה." נעלב ניסו, וניסה שוב לחבק אותי. הכנסתי לו ברך ישר לביצים והוא גנח, התקפל ונסוג לאחור, מפנה לי את הפתח. יצאתי מהר מחדר הקרטונים הדחוס והוא התנפל עלי, כועס כמו גבר שחטף מכה בביצים.
התחלנו להיאבק ומביך לספר עד כמה הייתי קרוב להפסיד לו. הוא הרבה יותר חזק ממני והוא גם היה כועס וחרמן בעוד שאני הייתי סתם מבוהל ומבולבל. כל המעמד הזכיר לי בצורה נוראית את הסיפור העתיק ההוא של תל אביב וידעתי שעוד מעט הוא יצליח להשכיב אותי על הרצפה ואז....
קול רעם חזק ומתגלגל הדהד בכל רחבי המחסן שגגו עשוי פח גלי ומיד אחר כך נחרשו אוזנינו מקול נקישות רועם של ברד שתופף בקולניות על הגג. משב רוח קר הסתער דרך הדלת הסגורה למחצה, מערבל את האבק ומצנן את האוויר הלוהט.
רעש הגשם והרוח הקרה החזירו אותנו באחת לשפיותנו. חדלנו להיאבק, ניסו הניח לי והתיישב על הרצפה ואני נשענתי על הקיר והתנשפתי בכבדות, עוצר את הדמעות.
במשך כמה דקות שתקנו ורעדנו, מניחים לאיתני הטבע הרועשים מעל ראשנו להגיד את דברם.
"גולי." ניסו כבש את פניו בכפות ידיו, "תשמע גולי."
"מה?"
"אני נורא מצטער, אני לא יודע מה עובר עלי בזמן האחרון. אני ממש ממש מצטער, אתה סולח לי?"
"כן, בטח, אל תהיה דביל." אמרתי בקלילות, מנסה לנהוג כאילו לא קרה כלום, ופתאום התחלתי לבכות.
בעקרון אני שונא לבכות, ולבכות כשאני לא לבד נראה לי משפיל נורא, אבל לא יכולתי לעצור את הבכי שהתפרץ ממני בכוח, בלי להתחשב ברגשותיי.
"בבקשה גולי, אל תבכה, אני מצטער, בבקשה תפסיק." ניסו קם וניגש אלי, ניסה להושיט אלי את ידיו ולחבק אותי, אבל פתאום נזכר בסיבה לבכי שלי ועצר את עצמו.
"בבקשה, תסלח לי גולי. אני נורא בלחץ מאז שהתחתנתי ועכשיו כשהיא בהריון אני פשוט... אני לא יודע מה עובר עלי. אל תבכה, בבקשה, די גולי."
"אני לא בוכה, תעזוב אותי." התייפחתי והפכתי אליו את גבי, משעין את ראשי על הקיר, "וחוץ מזה זה בכלל לא בגללך."
"למה אתה מתכוון?" נבוך ניסו.
במקום לענות לו המשכתי לבכות והוא לא הצליח לעצור יותר בעצמו וחיבק את כתפי בעדינות, מקפיד לא להיצמד אלי. "מה קרה דוד?" שאל ברכות.
הסתובבתי וטמנתי את פני בחזהו הרחב ואחרי היסוס של רגע הוא חיבק אותי חיבוק חברי עוטף ומרגיע ונענע אותי בעדינות, מלטף את גבי בתנועות קצובות.
"נו, מה? תספר לי."
"לפני כמה שנים, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, כמה חודשים אחרי שהכרתי את החבר הקודם שלי היינו יחד במסיבה בתל אביב ואז ... אז הוא נעלם לי פתאום ואמרו לי שהוא הלך עם איזה אחד ואז ... אז שני בחורים שלא הכרתי הציעו לי לבוא אתם ואני הלכתי ו... ו..."
"מה? מה הם עשו לך?"
לא יכולתי להמשיך לספר לו, פשוט לא יכולתי. ניסיתי והמילים לא יצאו.
"אני רוצה הביתה." אמרתי, הדפתי אותו מעלי והלכתי החוצה.
הגשם נחלש והאוויר היה צונן יותר וקל יותר לנשימה. עליתי על אופניי ורכבתי הביתה, מתעלם מהצעתו של ניסו להסיע אותי.
כשהגעתי הביתה מצאתי את אפי שקוע בניקיון הדירה שלי. הוא היה מאוד מסודר ומקצועי ועבר ביסודיות על כל החדרים, מנקה ומקרצף בלי רחמנות כל בלטה.
"בחייך אפי לא בשביל זה הבאתי אותך לפה. אתה לא צריך לנקות לי את הדירה, עזוב."
"מה עזוב? הדירה שלך נורא מוזנחת. אני לא יכול לגור במקום מטונף כזה."
"אז ננקה ביחד, לא נעים לי שאתה עושה לבד את כל העבודה."
"אבל זה מרגיע אותי. אני אוהב לנקות, בבית הייתי ממונה על הניקיון." הסביר לי אפי והמשיך לצחצח במרץ את השולחן, "ועכשיו אימא המסכנה תצטרך לקחת עוזרת." הוסיף בעצב, "אני לא יודע איך היא תסתדר, היא שונאת שזרים מסתובבים לה בבית."
"אז שתנקה לבד." אמרתי והלכתי להתרסק על המיטה.
"אתה לא רעב? הכנתי פסטה אלפרדו." אמר אפי שהלך אחרי, מביט בי בדאגה.
"אני אוהב פסטה, אבל מי זה אלפרדו?"
"זה איטלקי אחד שהמציא רוטב שמנת עם פטריות. שמתי אותן בצד כי לא ידעתי אם אתה אוהב פטריות."
ראשי החל להלום מרוב כאב ובחילה עלתה בגרוני. "אפי, אתה נהדר, באמת, אבל בגלל המזג אוויר הזה יש לי קצת כאב ראש ואני לא יכול לאכול עכשיו. אולי אחר כך, טוב?"
"אתה נראה כאילו יש לך יותר מקצת כאב ראש." הביט בי אפי במבט בוחן, "אתה סובל ממיגרנות?"
"לפעמים, אבל רק לעיתים מאוד מאוד רחוקות. אני חושב שזה החמסין הזה, אולי לא שתיתי מספיק מים."
"כן, יכול להיות." הסכים איתי אפי, הביא לי כדור אדוויל ואילץ אותי לשתות שתי כוסות מים, ואחר כך הניח מגבת לחה על מצחי וישב לצידי, מזמזם בשקט איזו אריה שקטה שהייתה אמורה להיות שיר ערש או משהו, ואולי באמת הייתה, כי לאט לאט שקעתי בתרדמה מבורכת וישנתי עד הערב.

16. ביקור אצל מקס
התעוררתי לפנות ערב וגיליתי את אפי ישן לצידי. הוא לא נגע בי, כנראה חשש שאתעורר, אבל פניו היו מופנות אלי כאילו שכב לצידי והביט בי בשנתי עד שנרדם.
קמתי בזהירות מהמיטה והסתובבתי קצת בבית. אפי עשה עבודה טובה. הבית לא היה נקי כל כך מעולם. כמה חבל שאימא שלי שהתאכזבה משורה ארוכה של עוזרות בית רשלניות ועצלות שמיררו את חייה לא הייתה כאן כדי לראות איזה בחור יסודי וחרוץ הוא, היא בטח הייתה שמחה לשכור את שירותיו.
מתי הוא הספיק לנגב את כל האבק, ולצחצח את החלונות ואפילו לסדר ולמרק את ארונות המטבח ואת המקרר?
מסכן קטן שכמותו, לא פלא שהוא ישן חזק כל כך חשבתי וניגשתי למיטה להביט בו שוב. בשנתו נעלמה ההבעה הצינית מלגלגת שהייתה נסוכה על פניו דרך קבע. ברור שהיא הייתה רק מסכה שהוא עטה על עצמו כדי להגן על נפשו הרגישה. כשישן הוא נראה שברירי ופגיע כמו ילד קטן.
שפתיו היו פשוקות מעט ופניו היו כה צנומות עד שעצמות לחייו הגבוהות כמו איימו לפרוץ דרך עורו הבהיר. רק עכשיו שמתי לב איזה אוזניים קטנות, עדינות ומעוצבות להפליא היו לו, והבחנתי בדאגה שהעור המכסה את רקותיו היה דק ושקוף כל כך עד שראיתי כלי דם הכחלחלים פועמים תחתיו.
בעודי מתבונן בו, מנסה לתאר לעצמי על מה הוא חולם, הוא נע מתוך שינה והשמיכה שכיסתה אותו גלשה הצידה וחשפה את כתפיו הערומות. עצמות הבריח שלו נראו בבירור מבעד לעורו, דקות ועדינות.
כשרכנתי כדי לכסות את כתפיו הבחנתי בקופסת גלולות לא מוכרות שנחה על ארונית הלילה. בדקתי את הגלולות וגיליתי שאלו כדורי שינה חזקים למדי, אבל לרווחתי הקופסא הייתה מלאה כמעט לגמרי.
לא ידעתי שהוא מתקשה כל כך להירדם. כנראה שנדודי השינה שהוא סבל מהם נבעו מהמריבה עם אימו ומהניתוק הפתאומי שלו מהבית. לא הבנתי למה הוא לא היה יכול לעזוב את בית הוריו בצורה פחות טראומתית, ומה בדיוק היה טיב היחסים שלהם איתו, אבל אין ספק שהם היו המקור לחלק גדול מבעיותיו.
אפי המסכן, אולי עדיף היה לו שלא היינו נפגשים? אין ספק שרק בגללי הוא ישן עכשיו פה, מסומם מכדור שינה, במקום לישון בשלווה במיטתו. ואולי הכול היה טעות חמורה?
איך אפשר לדעת? דבר אחד בטוח, צדקתי כשלא סיפרתי לו על מה שעבר עלי הבוקר, יש לו די צרות משלו ואסור לי להעמיס עליו גם את שלי.
כתבתי לו פתק שאני יוצא לסיבוב קטן ברגל ואולי אקפוץ לביקור אצל מקס ושלא ידאג אני אחזור מהר ואם הוא צריך משהו שיתקשר אלי.
לשמחתי הרבה מקס היה בבית אם כי ברור היה לי על פי ההכנות שעשה שהוא מתכונן לבואו של אורח - סתם הוא לא היה מסדר ככה את הבית, לובש חולצה מגוהצת ומתגלח.
"מי צריך לבוא אליך?" חקרתי בחוסר נימוס.
"אחד, אתה לא מכיר."
"קצת מאוחר לביקורים, לא?"
"הנה, אתה באת לביקור."
"אני לא נחשב."
"גם הוא לא נחשב."
"טוב, בסדר, אל תספר לי אם לא בא לך." נעלבתי, "גם אני לא אספר לך כלום."
"אני לא יכול לספר גולי, הוא בן אדם נשוי ו... לא חשוב, עזוב את זה, מה לא תספר לי?"
"ששוב ניסו התנפל עלי."
"התנפל?" קימט מקס את מצחו בדאגה, "מה זאת אומרת התנפל?"
סיפרתי לו על אירועי הבוקר, מנסה להדגיש את הצד המגוחך שבהם, אך להפתעתי הוא לא היה משועשע אלא מודאג, ואפילו כועס.
"זו הטרדה מינית גולי, אם לא ניסיון לאונס. אתה יכול ללכת עם זה למשטרה."
"השתגעת? אני מעדיף להתפטר ולהתחיל לקבץ נדבות ולא לספר מה קרה לי עם ניסו. עזוב, אתה סתם דואג. זה היה סתם שיגעון רגעי שעבר. הוא לא יעשה את זה יותר."
"לא יודע, אני לא אוהב את הסיפור הזה. אולי תגלה לו שאתה נשא? זה יוריד לו את ההתלהבות ממך."
"בשום פנים ואופן לא, אין מצב. הוא מיד ילך לספר לבוס ואחר כך כולם ידעו. לא."
"הייתי הרבה יותר רגוע אם לא היית צריך לנסוע איתו לחו"ל."
"בחייך, אני לא נוסע לבד, גם הבוס יהיה איתנו. הכל יהיה בסדר, אל תהיה סבתל'ה דאגנית כזו. תנחש מי גר אצלי?"
"נו, מי? אתה ויוני חזרתם?"
"יוני? מה פתאום יוני? יוני גר בתל אביב, וחוץ מזה אני והוא ... עזוב, זה לא הוא, זה אפי, הבחור הזה שסידרת לי הסעה איתו."
"הוא לא גר אצל אימא שלו בהרצליה?"
"היה גר. עכשיו הוא אצלי. עזב את ההורים בפיצוץ גדול בגלל שהוא ישן איתי ועכשיו אנחנו יחד."
מקס הרים גבות משתוממות. "אתה ואפי יחד? כאילו, ממש יחד?"
"ממש. למה? לא נראה לך שאנחנו מתאימים?"
"לא יודע, זו צריכה להיות החלטה שלכם."
"אז החלטנו שכן. מה דעתך עליו?"
"הוא בחור מאוד מוכשר, מאוד אינטליגנטי, יצירתי מאוד. רגיש, טיפוס מיוחד. אני קצת מתפלא שאתם מסתדרים."
"למה? כי אני לא יצירתי ולא רגיש? סתם אהבל בלי מוח?"
"לא אמרתי את זה. למה אתה מכניס לי מילים לפה? אתם פשוט נורא שונים זה מזה, אבל אולי בחור שרוט כמוהו דווקא צריך אחד כמוך, יציב ורגוע ובלי ג'וקים בראש."
"אני מקווה שאתה צודק. טוב, אני רואה שאתה על קוצים בגלל המסתורי שלך, אני זז."
"יופי, מתי אתה טס? בעוד יומיים? טוב, אז תביא חיבוק פרידה ותתקשר אלי מיד כשאתה חוזר, ואם הניסו הזה יעשה לך בעיות בחו"ל אז..."
"אוף, אל תהיה דודה דוגרת כזו מקס, יהיה בסדר."
"אני מאוד מאוד מקווה שאתה צודק, אבל אם לא אל תתבייש לצעוק ולהקים מהומה ולהתלונן עליו. אין לאף אחד זכות לגעת בך בלי שתרצה."
"מקס, די כבר. אני לא ילדה קטנה. אני יודע לשמור על עצמי."
חיבקתי אותו ונישקתי את לחיו המגולחת למשעי, שואף עוד פעם אחת אחרונה את ריחו הטוב של האפטר שייב החביב עלי שהוא מרח על עצמו לכבוד האורח שלו והלכתי.
כשפניתי בקצה הרחוב לעבר ביתי ראיתי מזווית העין בחור דתי עם זקן וציציות משתלשלות מתגנב במהירות דרך דלת הכניסה לבניין שבו הייתה הדירה של מקס, ולמרות שלא הייתה לי שום הוכחה הייתי משוכנע שזה האורח המסתורי שהוא דאג כל כך שלא אפגוש.
מעניין איפה הוא פגש אותו ואיך קרה שהם הגיעו להיות שותפים לסקס. בטח מקס יספר לי הכול כשזה ייגמר.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 07/05/2007 :  17:04:07  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
17. הבטחות
אי אפשר לקחת את זה מאיציק יהלומי, הוא אולי בוס קשוח, הומופוב, שתלטן ואדם קשה עורף וקצר רוח, אבל כשהוא מארגן משהו זה יוצא פיקס.
בזכותו הנסיעה שלנו הייתה מתוקתקת למופת והכל הלך בדיוק לפי הלו"ז.
הגענו לשדה התעופה עם מונית שאספה אותנו בדיוק בשעה שנקבעה והיה לנו די זמן לבזבז את כספנו בדיוטי פרי. קניתי בעיקר שוקולדים ומתנות לחברים - מקס רצה וויסקי, אפי חשק בבשמים לגברים ויוני רצה גם וגם.
לפני שיצאתי מהבית בשעה האכזרית, שתיים לפנות בוקר, עוד הספקתי לסמס למקס תזכורת קצרה – הבטחת, אל תשכח. - כתבתי לו, יודע שהוא יבין למה התכוונתי. כוונתי הייתה כמובן להבטחתו להשגיח על אפי. לדבר איתו פעמים ביום לפחות, לברר אם הוא מסתדר במקום העבודה החדש שאחי סידר לו בקלות מפתיעה ולהזכיר לו לאכול כמו בן אדם ולא לקחת יותר מידי כדורי שינה.

"במקום לדאוג כל כך לאפי שהצליח להסתדר עד היום בחיים בלעדיך תדאג לעצמך." נזף בי מקס, "ותיזהר מהניסו המופרע הזה, מה שלא יהיה אל תישאר איתו לבד. אונס אחד בחיים זה מספיק."
זה לא היה בדיוק אונס מה שעברתי אז, אבל להסביר דבר כזה כמה שעות לפני טיסה ועוד בטלפון, כשהחבר החדש והחשדן שלי מקשיב בדריכות תוך שהוא מעמיד פנים שהוא רק מנגב את האבק הלא קיים מעל השולחן הסמוך לטלפון, זה לא הזמן המתאים.
"הכול יהיה בסדר גמור איתי גולי, תפסיק להיות דאגן כזה." חיבק אותי אפי לפני היציאה (הוא התעקש לקום איתי ולשאול אותי שלוש פעמים בדקה אם הכרטיסים אצלי ואם הדרכון אצלי ואם הכסף אצלי ואם... והוא עוד מדבר על דאגנים), "העבודה במקומון ממש אחלה, כולם מתייחסים אלי כמו אל הצלם הגאון התל אביבי שמכבד אותם בנוכחותו, ודיברתי היום עם אבא שישלח לי את המחשב שלי במוניות אביב, והוא סיפר לי בסוד שאימא קיבלה את הפרחים ששלחתי לה ואפילו שמה אותם בוואזה הסינית."
"אתה ואימא שלך זה סיפור מהסרטים. אולי במקום לדבר בפרחים תדברו במילים?"
"גם זה יגיע, אולי... יכול להיות... אתה חושב שאפשר להשיג אצלכם, פה בפרובינציה, ליידי גודייבה?"
"לא חושב. עד כמה שזכור לי מעולם לא ראיתי פה גברת ערומה ארוכת שער רוכבת על סוס. בשביל מה אתה צריך אותה אפי?"
"בור שכמוך." צבט אפי את ישבני, "זה שם של שוקולד."
"רגע, אל תגיד לי, זה השוקולד הכי יקר בעולם ואתה כמובן תצרף אותו לזר היקר הבא שתשלח לאימא שלך, ומה איתי, לי לא מגיעים פרחים?"
"מה ערס כמוך יעשה עם פרחים?" גיחך אפי.
"אקנה לי וואזה סינית מפלסטיק ואתקע אותם שם." התבדחתי ומשכתי אותו אלי, מושיב אותו על ברכי. "אני אתגעגע אליך נורא ציפלונק, תהיה ילד טוב, תאכל כמו שצריך ותזכור שבחורים אחרים זה כמו נרות חנוכה, לראותם בלבד."
"טיפש אחד." מלמל אפי והסתיר את פניו בחזי, "אתה כזה טיפש גולי."
שנינו ידענו שחילופי הדברים המבודחים הללו הסתירו את חששו להישאר לבד, ושהעדפנו להקניט זה את זה ולא לדבר על הקשיים שלו – נדודי השינה, התלות שלו בכדורי שינה, פחדיו והסיוטים שלו, והעובדה שלמרות כל מאמציו ורצונו הטוב עדיין התקשה לקיים איתי יחסי מין מלאים (לפי הגדרתו) ופחד מחדירה.
חשדתי בו שהוא מעדיף את החיבוקים והנשיקות שלפני ואחרי הרבה יותר מאשר את הזיון עצמו, הרגשתי שהוא מפתח תלות בנוכחות שלי לצידו, בעיקר בלילות, והייתי מודאג איך הוא יחזיק מעמד לבדו כל השבוע. לכל אחד חוץ מאפי הייתי אומר שילך לישון אצל מקס, שזה בסדר מבחינתי, אבל ידעתי שהוא לא יבין.
חששתי שאם אגיד משהו הוא ייעלב ויפגע והמצב רק יחמיר ולכן שתקתי, מחבק אותו בכל כוחי ומבטיח לו שוב ושוב שהשבוע הזה יחלוף מהר ואני אחזור עוד לפני שהוא ירגיש בחסרוני.

"ראית איך המוכר הזה הסתכל עליך?" לחש לי ניסו אחרי שהפקדנו את קנייתנו במחסני הדיוטי פרי וקיבלנו תמורתם פתקאות שחלילה לנו מלאבד.
"לא, איך?"
"כאילו שהוא רוצה לטרוף אותך." הצטחק ניסו, "נראה לי שרוב המוכרים פה הומואים." הוסיף, סוקר את האולם הגדול שהמה קונים תאבי מציאות.
"לא יודע, לא שמתי לב. יש לי חבר ניסו."
"נו, ולי יש אישה. אז מה? אל תהיה כבד."
"ניסו, בוא רגע לשירותים." משכתי אותו לבית השימוש שהיה ריק מאדם, וליתר בטחון ננעלתי איתו בשירותי הנכים המרווחים.
"מה אתה רוצה?" הביט בי ניסו בחשדנות.
"לדבר אתך בפרטיות. תקשיב לי יצחק (זה השם האמיתי שלו - יצחק ניסנוב), אני לא יודע מה אתה, הומו או סטרייט? דו או סתם מבולבל? אבל זה שאני הומו לא אומר שאין לי אלוהים. אתה בן אדם נשוי ולי יש חבר שסומך עלי שאני לא אבגוד בו. אני לא רוצה שהסיפור של מה שקרה במחסן ביום שישי יחזור על עצמו, ברור?"
"ברור." אמר ניסו ופניו האדימו.
"אני יודע שאתה יותר חזק ממני ואם תרצה תוכל לקחת בכוח מה שאני לא רוצה לתת לך." המשכתי, "זה קרה לי כבר פעם ואני לא מוכן שזה יקרה שוב. דבר ראשון כשאנחנו נוחתים בווינה אני הולך וקונה לי סכין יפנית ואם תיגע בי אתה תצטער על זה יצחק, ברור?"
"אל תהיה פסיכי ותפסיק להתנהג אלי כמו אל אנס. הבטחתי לך שאני לא אעשה את זה יותר ואני אקיים את ההבטחה שלי."
"אני מאוד מקווה, ואם לא תצטער על זה ניסו, מילה שלי."
הוא הביט בי, פניו לוהטים ועיניו מבריקות מדמעות שלא זלגו ואז הסתובב פתאום ויצא משם. כשיצאתי מהשירותים כמה דקות אחריו הוא כבר נעלם ולא פגשתי אותו יותר עד שעלינו למטוס.

המתח ביני לבין ניסו נשאר באוויר במשך כל שלושת הימים שבילינו בווינה. אפילו הבוס שלנו שלא היה רגיש במיוחד לבני אדם חש שמשהו לא בסדר וניסה לברר אצלי, ובטח גם אצלו, מה קרה.
לא יודע מה הוא אמר, אני אמרתי שהכול בסדר ושאני מאוד מאוד נהנה והכל סבבה ואחלה, ובחיים לא היה לי כזה כיף בחו"ל, ובאמת היה כיף.
המלון שלנו היה מלון מודרני ומעוצב לתפארת, כמובן חמישה כוכבים, וישנו בסוויטה מפוארת, אני על ספה מרווחת בסלון והם על מיטות ענקיות ורכות להפליא בחדר השינה.
התרוצצנו בכל רחבי ווינה היפה ברכבת התחתית הנקייה והדייקנית להדהים שלה, ראינו כל מה שיש לעיר הזו להציע, אכלנו ושתינו על חשבון הבוס שגילה רוחב יד והיה לארג' בצורה מדהימה, (ובאמת, כל הכבוד לו, יצא גבר), וחוץ מזה שאני וניסו לא יכולנו להביט זה בזה ובקושי דיברנו אחד עם השני היה ממש אחלה.
סכין יפנית כמובן שלא קניתי, וגם אם הייתי קונה ספק אם הייתי משתמש בה, אבל את העובדה הזו אני מעדיף להשאיר רק ביני לבין הקוראים שלי.

אחרי שמיצינו את ווינה נסענו לזלצבורג, היפה לא פחות, ואחרי שטיילנו בה מעט התחלנו לחרוש את התערוכה המקצועית שהייתה מטרת הנסיעה שלנו.
בסוף היום כבר היינו הרוסים מעייפות, הלכנו ק"מ על גבי ק"מ וראינו כל כך הרבה דברים עד שהיינו מסוחררים מעייפות, ואז הפיל עלינו הבוס את ההפתעה – "אני נוסע לישון אצל חברים שלי שיש להם וילה יפה בכפר קטן ליד זלצבורג." סיפר לנו, "ולכן הזמנתי רק לכם חדר במלון, אני מקווה שלא אכפת לכם לישון יחד באותו חדר. אני יודע שאתם לא ממש חברים, קיוויתי שבנסיעה הזו תתיידדו, אבל לצערי זה לא קרה. מילא, העיקר שנהניתם. מחר ניפגש שוב בתערוכה, נסתובב שם עד הצהרים ואחר כך נחזור לווינה ונטוס משם לארץ. תחזיקו מעמד בלעדי לילה אחד."
בפעם הראשונה מאז ארבעה ימים הבטנו זה בזה. הוא שוב היה טיפה אדום בפנים, עלי אני מקווה לא ראו כלום.
"בטח שנסתדר." הבטחתי "למה לא? ובהזדמנות הזו אני רוצה להודות לך איציק, היה אחלה טיול, תודה לך."
"כן גם אני נהניתי מאוד, יצאת גדול." אמר ניסו, "ואל תדאג, אני וגולי מכירים אחד את השני כבר המון שנים, אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר, נכון גולי?"
"יהיה עשר! מילה שלי." חייכתי חיוך מאולץ שהכאיב לפני ואפילו הוספתי צ'אפחה על כתפו של ניסו כדי להרגיע את איציק שלא הגיע לו לסבול בגלל הבעיות הפרטיות שלי ושל ניסו.

18. הומו בגוף של סטרייט
המלון היה רק שלושה כוכבים אבל קטן וביתי. קיבלנו חדר נחמד וחיוך לבבי מפקידת הקבלה, והיינו כל כך עייפים מהתערוכה עד שבאמת לא היה אכפת לנו שזה רק חדר ולא סוויטה, העיקר שיש מיטה חשבתי ובאמת הייתה מיטה, אבל רק אחת. אמנם כפולה, רחבת ידיים ועמוסת כריות, אבל רק מיטה אחת לכל הרוחות.
"אני אישן על הרצפה." אמרתי.
"מה אתה, מפגר? תפסיק כבר." התרגז ניסו, "הבטחתי ואני אקיים.
בוא אבן נייר ומספרים להחליט מי מתקלח קודם." הציע.
"עזוב, תיכנס אתה ראשון."
"פחדן." הצהיר ניסו והלך להתקלח. הוא עשה את זה זריז וחזר לבוש תחתונים בלבד, חושף גוף של דוב שעיר ורחב כתפיים עם פטמות ענקיות, וצלל למיטה בזריזות.
אני דווקא לקחתי את הזמן שלי במקלחת, מתענג על המים החמים, הסבון וההרגשה הזו שיש רק בחו"ל, שאפשר לבזבז מים בשפע כי זה לא משפיע על מפלס הכינרת האומלל שלנו. אחר כך יצאתי לבוש במכנסי התעמלות מרופטים שאהבתי לישון איתם ונכנסתי חרש למיטה, מקווה שניסו כבר ישן.
"רזית מאז הקיץ שעבר." אמר ניסו אחרי כמה דקות של שתיקה שעברה עלי בניסיון להתרגל למיטה הזרה ולנוכחות שלו, "זה בגלל האיידס?"
שתקתי דקה ארוכה, מנסה לחשוב איך לענות לו. להכחיש? לזייף עלבון או להודות באמת ולקוות לטוב?
"אתה בטח מתפלא איך אני יודע?"
"כן, קצת."
גיליתי עוד בזמן המלחמה. זוכר ששמנו את התיקים שלנו במקלט ליתר בטחון? שמתי לב שאתה מתגנב למקלט תמיד באותה שעה ובדקתי בתיק שלך. בהתחלה לא ידעתי מה זה הכדורים האלו, אחרי שבדקתי בגוגל הבנתי."
"נבהלת?"
"כן, קצת, אבל גם שמחתי."
"שמחת? באמת תודה רבה לך ניסו."
"לא שמחתי שאתה נשא, שמחתי כי זה אמר שיש סיכוי שאתה הומו ושאולי... שאולי בכל זאת."
"מה בכל זאת?"
"שאולי בכל זאת יש לי סיכוי אצלך."
"סיכוי למה? לזיון? אתה יודע ניסו, זה לא סיפור כזה גדול, להשיג זיון מגבר. אתה בחור צעיר, אתה נראה די טוב, לא תאמין כמה גברים חולים על בחורים גדולים ושעירים כמוך, ואתה בטח אקטיבי שזה בכלל מעולה. רוב הדו הם כאלה, למרות שיש דווקא נשואים שמתעייפים מנשים ורוצים איזה גבר שיטחן להם טוב התחת. תכנס לאטרף, או לך לגן, עם קצת מזל תמצא נשוי שהוא במצב שלך ותעשו איזה קומבינה. אפשר להסתדר, למה אתה מתאבסס דווקא עלי?"
"אני לא אוהב שאתה מדבר ככה." אמר ניסו, נשמע מאוכזב ועייף.
"איך ככה?"
"כמו איזה הומו מגעיל. אני שונא את זה. שונא את כל העולם הזה של ההומואים, שונא את כל הרדיפה הזו אחרי הזיון הבא, שונא אוחצ'ות ציניות, הומואים מגעילים אותי."
"באמת? אז איך אתה מסתכל בראי?"
"הייתה תקופה שבאמת בקושי הסתכלתי." הודה ניסו, ולמרות שהיה חושך ידעתי שהוא שוב מסמיק.
"ועכשיו, כשאתה לא הומו יותר הכול בסדר?" המשכתי להיות מגעיל.
"אני עדיין הומו גולי, אני תמיד אהיה, אבל אני סטרייט בגוף של הומו. אני מתעב את ההומואיות שלי."
"ואשתך יודעת על זה?"
"לא, והיא אף פעם לא תדע. אף אחד לא יודע חוץ ממך גולי."
שתקתי רגע, נבוך. הוא דיבר בקול רציני כל כך, בכבדות כזו, מתעלם מהעוקצנות שלי בצורה כל כך מכובדת עד שלא יכולתי שלא לחוש קצת בושה על התגובות הציניות שלי לוידוי שלו.
"אני מבטיח לך שאני לא אספר לאף אחד מה שגילית לי ניסו."
"אני יודע, ואני מודה לך גולי ורוצה לבקש סליחה על כל הפעמים שהצקתי לך סתם. זה לא היית אתה, זה הייתי אני. אתה בחור טוב ועובד חרוץ. הרבה פעמיים הייתי חרא אליך בלי סיבה ואחר כך אכלתי את הלב."
"אני יודע שאכלת את הלב אחרי כל פעם שהצקת לי ואף פעם לא הבנתי למה אתה מתנהג ככה. עכשיו אני מתחיל לקלוט. תגיד, יהיה לך קל יותר אם אני אעזוב את העבודה?"
"לא." הוא הסתובב אלי והניח יד על חזי, "שלא תעז, בשום פנים ואופן לא. אני אמות אם אני לא אוכל לראות אותך כל יום. למה אתה חושב שביקשתי שתבוא לעבודה בחול המועד?"
"כי לא רצית שהצבעים יהיו בבלגן באמצע המחסן?"
ניסו צחק ואז רכן אלי ושתל נשיקה עדינה על פי. "אני לא שם זין על הצבעים והמחסן. מצידי שתישרף חברת יהלומי ובניו בע"מ." אמר ברכות וחזר למקומו, שוכב על גבו, רחוק ממני וידיו שלובות על חזהו.
שכבתי וחשבתי על מה שהוא אמר ולאט לאט חדרה למוחי משמעות דבריו. "ניסו, תגיד, יש מצב אולי... כאילו... יכול להיות שאתה מאוהב בי?"
"כן, התאהבתי בך ממבט ראשון וזה נעשה גרוע יותר מיום ליום."
"אז למה... אבל למה? אני לא מבין למה לא אמרת כלום."
"מה יכולתי להגיד? אתה יודע כמה זמן לקח לי להבין מה אני מרגיש? יש לך מושג כמה פחדתי וכמה זמן ניסיתי לנחש אם אתה כן או לא?"
"אבל אחרי שגילית שאני כן, למה המשכת לשתוק?"
"כי אז כבר הייתי עם לימור, וגם אותה אני אוהב. אני רוצה להיות נשוי לה ורוצה לגדל איתה ילדים. אתה מבין?"
"לא." הודיתי, "בחיים לא רציתי להיות נשוי לאישה."
הוא צחק. "אתה כזה הומו, תגיד, מה הקטע שלך עם מקס?"
"מאין אתה יודע עליו?"
"אני יודע."
"איך?"
"יודע ודי."
"עקבת אחרי?"
"קצת, פה ושם. הייתה תקופה שהרגשת רע וכל הזמן ישנתם אחד אצל השני."
"כן, הייתה איזו תרופה שהיה לי קשה להתרגל אליה ומקס עזר לי. קיוויתי שאף אחד בעבודה לא הרגיש."
"אף אחד לא הרגיש, רק אני."
"אם רק היית יודע כמה פחדתי ממך ושנאתי אותך ניסו."
"אני יודע. זה היה בכוונה. רציתי שנריב, שלא נהיה חברים, שתתרחק ממני, אבל זה לא עזר. אני אוהב אותך ואני אמות אם אני לא אוכל לראות אותך כל יום."
"ורק לראות מספיק לך?"
"חייב להספיק." אמר ניסו, ונאנח.
"אני ממש מצטער ניסו, חבל שלא ידעתי קודם." אמרתי וליטפתי את כתפו, ופתאום היינו אחד בזרועות השני, מתנשקים כמו משוגעים, טורפים אחד את השני כאילו גווענו ברעב.
"סליחה" הוא אמר אחרי שהפסקנו להתנשק, (השפתיים כבר כאבו). "סליחה גולי. אני אלך לישון באמבטיה או משהו. לא, יותר טוב שאני ארד ללובי ואישן שם על איזה כורסא."
"לא, אני אלך." אמרתי וניסיתי לקום, אבל הוא תפס אותי והחזיר אותי למיטה וביקש בקול חנוק שלא אלך, שבבקשה אשאר איתו רק הלילה... כי מי יודע מתי יהיה לנו עוד פעם לילה כזה, רק אני והוא, לבד במיטה, רחוק מהעולם המוכר שלנו, ומצידו שרק נתחבק, אבל שהוא מאוד מבקש שאני אשאר לצידו ושאתן לו להרגיש אותי.
"אני מתחנן לפניך גולי." ככה הוא אמר, "מתחנן שבבקשה תן לי רק את הלילה הזה איתך."
"אני שונא גברים שמתחננים." התרגזתי עליו, "מה אתה מתחנן כמו נקבה? אתה גבר או הומו? אם אתה רוצה משהו ממני אז קח."
הוא הביט בי רגע נדהם ואז לקח, ולקח, ואחרי שסיפרתי לו מה היה אז, בלילה ההוא שרודף אותי עד היום, הוא לקח שוב.


ישנו באותו לילה בקושי שעה ובבוקר היינו הלומי עייפות, אבל מאושרים מאוד ושוב חברים טובים.
הבוס שמח מאוד לראות כמה טוב אנחנו מסתדרים ושיבח את עצמו על הרעיון הנהדר שהיה לו לקחת אותנו לחו"ל ולשלב טיול בביקור המקצועי בתערוכה, ואמר שהיה שווה לו, כדי שנתחיל לשתף פעולה כמו שצריך, לשלם על חשבונו את כל הטיול (לא חשוב שהוא התקזז עם מס הכנסה על זה, מבחינתו באמת הכול היה על חשבונו) ובטיסה הביתה, במקום להניח לנו לישון, הוא סיפר לנו על הבנים שלו שלא רוצים לעבוד אצלו בעסק ושהוא כבר לא צעיר כמו פעם והוא מקווה שאחרי שהוא יפרוש אנחנו נמשיך את דרכו ונהפוך להיות שותפים שלו, ואחרי מאה ועשרים שנה גם בעלי החברה.
"הוא בעצם מחליף את הבנים שלו בנו." אמר ניסו אחרי שהורדנו אותו בבית שלו בדניה והמשכנו עם המונית הביתה. ישבנו מאחור, המונית הייתה חשוכה והנהג מרוכז בכביש שלפניו ולכן הרשינו לעצמו להחזיק ידיים וללטף קצת זה את זה.
"כן אני באמת מרגיש טיפה מאומץ." הסכמתי איתו.
צחקנו קצת ואז ניסו אמר שלא אכפת לו מיהלומי ובניו בע"מ כל מה שחשוב לו זה שהוא ימשיך לראות אותי כל יום והודה לי על הלילה האחרון.
"אם נמשיך לעבוד יחד ונהיה מנהלי העסק נוכל מידי פעם..."
"כן, יש המון תערוכות בכל העולם ויש את חברת מילר פרינט משוויץ שרוצה שנהיה הסוכנים שלה בארץ...."
לא היה צורך לפרט, הבנו זה את זה בצורה מושלמת.
לפני שנפרדנו החלטנו שנמשיך הכול כרגיל ושהכי חשוב שבשום פנים ואופן לא נפגע בבני הזוג שלנו ושרק מידי פעם כשנהיה בחו"ל...
ואז הגענו לדירה שלי ונפרדתי ממנו בלחיצת יד גברית, לקחתי את המזוודה שלי ועליתי, תשוש מעייפות, הביתה, ושם גיליתי במיטה שלי את מקס מנמנם מול הטלוויזיה ואפי ישן בזרועותיו.
עמדתי פעור פה ונדהם, מביט בהם בלי להאמין למראה עיני, ואז מקס התעורר וחייך אלי. "תירגע טמבל, זה לא מה שאתה חושב."
הלכתי לסלון וצנחתי על הספה, עייף עד בחילה ואחוז סחרחורת. מקס התיישב לצידי והחל להפשיט אותי בעדינות.
"מה אתה עושה? מפגר, תעזוב אותי, אני הרוג מעייפות, תוריד מעלי את הידיים, יא סוטה."
"סוטה תקרא לכלב שלך, טיפש. אני עוזר לך להתפשט כדי שתלך מהר למיטה ותישן קצת. אתה נראה הרוג."
"אני באמת הרוג. מה אתה עושה עם החבר שלי במיטה שלי?"
"מחכה לך שתבוא ותחליף אותי."
"באמת יפה מצידך, מה הייתי עושה בלעדיך?"
"לא יודע מה אתה היית עושה, אבל אני כאן כי אפי לא הסתדר בלעדיך והיה צריך מישהו לידו. ישנתי איתו כל השבוע כי אחרת הוא פשוט לא היה נרדם, או יותר גרוע, היה נרדם ומתעורר מסיוטים."
"ולא היה ביניכם כלום?"
"אל תתחיל גם אתה, מספיק יהודה - יוסף שיגע אותי."
מי זה יהודה – יוסף?"
"נו, זה הבחור הזה ש... אתה יודע."
"מי? הנשוי?"
"כן."
"מה אכפת לו מה אתה עושה כשהוא עם אשתו."
"עובדה שאכפת לו, וזה שהוא נשוי לה לא אומר כלום, הם לא... זאת אומרת הוא... לא חשוב, אתה לא תבין."
"אני אבין אם תסביר לי."
"אין מה להבין, הוא אוהב אותי ואני אותו." אמר מקס ונאנח מעומק לבבו.
"אתה? אתה מאוהב?"
"כן, מה אתה מופתע כל כך?"
"לא יודע. לא מתאים לך. לא חשבתי שזה יקרה לך אי פעם."
"גם אני לא, אבל עובדה, קרה."
"תירגע, תשתה קצת וודקה. אל תחשוב כל כך הרבה, אולי זה יעבור לך עם הזמן?"
"אני מאוד מאוד מקווה שלא. אני כל כך מאושר גולי, אף פעם לא ידעתי שאפשר להיות מאושר כל כך, וזה לא שאני לא אוהב אותך מאוד, אבל אני ויהודה-יוסף... אתה מבין?"
"כן, מקס, אני מבין."
"תדע לך שאפי ממש, אבל ממש, אוהב אותך, ולא רק אוהב אלא גם צריך אותך מאוד. איך היה עם ניסו?"
"היה אחלה, הוא היה ממש בסדר, והכל היה אחלה, אבל אני מת מעייפות. לך הביתה מקס."
"אני הולך. תן לאפי חיבוק ענקי בשמי, הוא מתוק אמיתי, ואם תצליח לשכנע אותו לקחת משהו שיעזור לו להיפטר מהדיכאון שלו אני בטוח שתהיו מאושרים מאוד יחד. יאללה ביי."

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 14/05/2007 :  00:27:12  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
18. דיכאון
"למה מקס התכוון?" שאלתי את אפי אחרי שהתחבקנו והתנשקנו והראנו זה לזה כמה התגעגענו אחד לשני.
"מקס נודניק." אמר אפי בפסקנות וניסה לסתום לי את הפה בנשיקה. "מי זוכר מה הוא אמר?"
"מקס הנודניק אמר שאתה סובל מדיכאון." ניסיתי לרענן את זכרונו.
"שטויות הייתי קצת מצוברח בלעדיך והוא ישר..."
"מה זאת אומרת קצת מצוברח?" חקרתי אותו, מדחיק את צביטות נקיפות המצפון שלי שנזכר להתעורר דווקא עכשיו. הוא היה עצוב וסבל געגועים ואני... איזה חרא אני!
"היה לי מצב רוח רע, קורה לפעמים, לא?"
"אכלת?" שאלתי וצבטתי את צלעותיו מעמיד פנים שאני מכשפה רעה שמנסה להחליט אם הוא עסיסי דיו להפוך לצלי נאה בתנור.
"אוי... זה מדגדג." התפתל אפי, "בטח שאכלתי, קצת פחות, אבל אכלתי."
"פריכיות אורז, נכון?"
"וקוטג', וגם ירקות."
"זה הכול? אפי, באמת!"
"די נודניק. לפחות הורדתי קצת במשקל. תבדוק את התחת שלי, נכון שהוא קטן יותר?"
" טיפשון שכמוך, אם התחת שלך יהיה קצת יותר קטן אני אצטרך מיקרוסקופ כדי למצוא אותו."
"אהה, אתה סתם אומר את זה כי אתה רוצה סיבוב שני." התחנחן אפי.
האמת שרציתי לישון, אבל ברור היה שהוא צבר מטען גדול של חרמנות בזמן היעדרי וציפה לסיבוב שני. לא היה לי לב לאכזב אותו ומאחר והתיאבון בא עם האוכל... אז כן, היה סיבוב שני שאחריו הוא התרכך מספיק כדי להודות שאולי, חוץ מבעיות תיאבון, היו לו גם קשיים להירדם, אבל בכך אשם מקס.
"מקס לא נתן לך לישון? הוא נחר, נכון? צריך לצבוט אותו עד שהוא מסתובב על הצד ואז יש שקט."
"באמת?" הביט בי אפי בחשדנות, "איך אתה יודע?"
"אהה... לא חשוב. אנחנו לא מדברים עכשיו על מקס אלא עליך."
"אני דווקא כן מדבר על מקס. אני רוצה להתלונן עליו, הוא החרים לי את הכדורי שינה."
"כדורי שינה? בשביל מה אתה צריך כדורי שינה?"
"כדי לישון כמובן."
"אבל... ממתי יש לך קשיים להירדם אפי?"
"מאז שאני זוכר את עצמי, כשאני אתך אני ישן יופי, אבל כשאני לבד... לבד קשה לי ואני חייב עזרה."
"כמה כדורי שינה בדיוק היו לך?"
"לא יודע. הצטברו אצלי קופסאות מפה ומשם, אתה יודע איך זה."
"האמת שלא, אני תמיד נרדם כמו בול עץ. הבעיה שלי היא דווקא להישאר ער."
"אז מקס זרק לך את כולם?"
"כן, לא בדק אפילו מה פג תוקף ומה לא. אסף הכול וזרק לאסלה, וכשצעקתי עליו הוא קילל אותי ברוסית."
"ומה אתה עשית?"
"מה אתה חושב? קיללתי אותו בחזרה ברומנית ובפולנית! נו, די, מה אתה צוחק? זה היה נורא, בסוף התחלתי לבכות ואז הוא הבטיח לי שהוא יישאר איתי וירדים אותי."
"הוא שר לך שיר ערש? קרא לך סיפור ונתן לך בקבוק חלב?"
"אתה כזה דביל גולי, אני שונא אותך."
"באמת? בוא תראה לי כמה אתה שונא אותי, טיפשון שכמוך."
אפי התנפל עלי, חובט בי בידיו הקטנות והעדינות, ונרגע רק אחרי שכרכתי סביבו את זרועותיי ונשכבתי עליו.
"אני אוהב אותך נורא גולי." הוא אמר אחרי שמעכתי אותו תחתי, "אתה חושב שנוכל לישון ככה?"
"מה? אבל אתה מעוך לגמרי, לא כואב לך?"
"אני אוהב את זה ככה."
"טוב חמוד, אבל תן לי רק להזיז אותך קצת לכאן, ולהפוך אותך קצת לשם והנה, ככה טוב. אני אוהב כפיות, בוא נישן."
"גם אתה אוהב אותי גולי?"
"מי, אני? מה פתאום? אני שונא אותך מכף רגל ועד ראש." נישקתי את עורפו.
"כי אני שמן, רופס, שעיר ומסריח?"
"לא, כי אתה מצחיק, יפה, חמוד ומתוק כמו סוכרייה על מקל."
"אהה.. אז אם ככה הכול בסדר." צחק אפי, נדחק אלי עוד קצת ונרדם סוף סוף.
למרות עייפותי שכבתי עוד זמן מה ער, מעביר במוחי את כל אירועי הימים האחרונים ומנסה להבין איך מה שקרה לי עם ניסו לא מפריע לי להרגיש כל כך טוב עם אפי, ואיזה מין בן אדם נעשיתי - האם אני זבל עלוב ובוגדני, או בן אדם עם לב גדול שיש בו די אהבה לשני גברים? מאחר ולא מצאתי תשובה לשאלה המסובכת הזו ויתרתי, עצמתי עיניים ונרדמתי.

19. קצת יותר, קצת פחות
הימים שבאו אחרי הנסיעה לחו"ל היו טובים עד להפתיע. מטבעי אני פסימיסט שמצפה לבעיות ולצרות על כל צעד ושעל, אבל לשם שינוי הכול הלך נהדר!
בעיקר פחדתי בגלל ניסו. חששתי שהוא לא יצליח להתנהג בצורה טבעית, שיתמרח עלי יותר מידי ויעורר חשדות או - מה שהיה יותר סביר בהתחשב באופיו - ימרר את חיי יותר מהרגיל כדי שחס וחלילה איש לא יחשוד.
למרבה הפלא הוא השכיל למצוא את שביל הזהב ולמרות שלא הרפה את הרסן והמשיך לפקח עלי ולהעיר לי כל הזמן הוא עשה את זה בצורה ידידותית ולא מעליבה. שיתוף הפעולה בינינו נעשה נעים ופורה, מה ששיפר מאוד את האווירה ב'יהלומי ובניו'.
כולם שמו לב לזה ונתנו את כל הקרדיט לבוס שלקח אותנו לחו"ל. איציק היה מאושר מפני שגם הוא היה משוכנע שההשקעה שלו בטיול השתלמה והוא זה שפייס ביני לבין ניסו, ובמובן מסוים הוא צדק, אם כי למען בריאותו הנפשית והפיזית עדיף שהוא לא ידע מה בדיוק הוא עשה.
החשש שלי שניסו ינסה לתפוס אותי במקומות מבודדים ולבצע בי את זממו (חשש או תקווה? שאל קול קטן ומפוכח בפינה של מוחי) לא התממש כמעט... כלומר... לא, חוץ מהפעמים שכן.
זה קרה לעיתים מאוד רחוקות ורק כשהיינו נשארים לבד אחרי העבודה ונועלים את הדלתות - כי זו ההוראה שקיבלנו מהבוס, לנעול את עצמנו בפנים אם אנחנו נשארים אחרי שעות העבודה. זה נעשה משיקולי בטחון כמובן, כבר היו אצלנו המון גניבות, פעם אפילו גנבו לנו את הקומפרסור שהיה מוברג לרמפה מבטון - ולכן, ברגע שכולם הלכו הביתה ונשאר רק אדם אחד או שניים לשעות נוספות, חייבים לנעול הכל.
מאז הלילה ההוא במלון לא היו יותר וידויים מרגשים או הצהרות אהבה מביכות. הוא היה מסתכל עלי, אני עליו, הוא היה שואל רוצה, אני הייתי אומר בטח ומתחיל לפתוח את המכנסיים, ואז היינו עושים את זה. זה היה תמיד מהיר ונטול סיבוכים - בעמידה, דחוקים זה אל זה במחסן הקרטונים המאובק בלי שום פינוקים כמו מיטה, או מקלחת - אפילו על עירום מלא ויתרנו.
לפעמים כשהייתי רוצה להתגרות בו קצת הייתי אומר שלא, אני לא רוצה, זה מסוכן ומישהו עלול להיכנס, ואז ניסו היה אומר שאני סתם מבלבל את המוח ובלי בושה מנצל את העובדה שהוא חזק וכבד ממני, דוחק אותי לפינה בין הקרטונים, מושך מעלי את מכנסי וחודר לתוכי בעודו אוחז בי בכוח.
אני מניח שזה יכול היה להיחשב למעין משחק מקדים, לא?
אחר כך הוא היה מחבק אותי ומנסה להתנצל, ואני הייתי אומר לו שלא יהיה דביל, ככה אני אוהב את זה, ושיסתום כבר את הפה, והיינו מתלבשים מהר והולכים הביתה בלי להביט זה לזה בעיניים.
לדבר דיברנו מעט מאוד ולעיתים רחוקות. פעם, בשעת רצון, אחרי שזה היה אלים במיוחד וגמרנו יחד, רועדים אחד בזרועות השני, הוא העיר שחבל שאשתו היא לא טיפה יותר כמוני.
"איך כמוני? עם שערות על החזה?"
"לא. החזה שלה בסדר גמור כמו שהוא, במיוחד עכשיו כשהיא כבר בחודש שישי, אבל קצת יותר... קצת פחות... לא יודע."
"אולי תחליט? קצת יותר או קצת פחות?"
"פחות צריכה את כל הקוצי מוצי הזה של לפני זיון ויותר ... יותר ישר ולעניין כמוך, יותר רוצה את הזין שלי בלי כל ההתמרחויות מסביב, וגם נורא חבל שהיא לא ... לא... טוב, לא חשוב. נעזוב את זה."
"מה? היא לא אוהבת להזדיין בתחת?"
ניסו האדים ממבוכה. "לא, אבל ככה זה בחורות. רובן חושבות שזיונים בתחת זה מגעיל."
"לא רק בחורות חושבות ככה." אמרתי, "יש גם גברים שלא מתים על זה."
"מי? החבר שלך, הצלם הזה?" (ככה הוא קרא לאפי - הצלם הזה).
משכתי בכתפי, "זה לא כל כך חשוב, יש המון דברים אחרים שאפשר לעשות חוץ מזה."
"כן, בטח שיש." ניסה ניסו להתעודד, אבל שנינו ידענו שאין תחליף לדבר הזה שאני והוא עשינו יחד, ושעם כל חוסר הרצון לבגוד בבני הזוג הקבועים שלנו לא נוכל לוותר על העונג המסוים הזה.

תראו, זה לא שרצינו שזה יהיה ככה תמיד – בעמידה, במחסן מאובק ובשתיקה אלימה - שנינו ידענו להיות גם עדינים, מבינים ותקשורתיים וכל הקטע הזה, אבל מידי פעם היינו צריכים את זה חזק וישיר, בלי להסביר ובלי להתנצל. זין גדול וקשה שנכנס לתחת הדוק ושמנוני, שני גופות גבריים שעירים נלחצים אחד אל השני בכוח, בלי מילות חיבה מיותרות, בלי נשיקות דביקות ובלי קשקושים והסברים, פשוט זיון.
לא יודע מתי ניסו גילה שהוא אוהב את זה ככה, לא שאלתי אותו אף פעם, אבל אני גיליתי את זה אז, במסיבה ההיא, כשיוני הסתלק ועזב אותי לבד. שני הבחורים הצעירים והנחמדים ההם לקחו אותי אליהם לדירה, סגרו את הדלת ופתאום הפסיקו להיות נחמדים. הם הפשיטו אותי בעל כורחי וזיינו אותי אחד אחרי השני. פעם האחד החזיק אותי בכוח והתחרמן ממה שהחבר שלו עשה לי, ואחרי שהחבר שלו גמר הם התחלפו.
הייתי כל כך המום מההנאה שהתוקפנות הגסה הזו הסבה לי עד שאפילו לא שמתי לב שהם לא השתמשו בקונדום. אני עדיין מופתע ממה שהרגשתי באותו ערב רחוק, מופתע ומתבייש ולא מבין למה, למרות שהרגשתי מושפל ומנוצל וכאוב וידעתי שזה בעצם אונס נהניתי בדיוק כמותם, ואולי אפילו יותר.
זה הסיבה לדעתי שבכל פעם שניסו אומר לי שגם היום צריך להישאר שעות נוספות אני מסכים למרות שכלפי חוץ אני עושה פרצוף חמוץ ומקטר שאין לי כבר כוח לעבודה הזו.

יכול להיות שבזכות הפעמים ההן עם ניסו הייתי כל כך נחמד ומבין עם אפי. היה לנו ממש טוב יחד. הוא טיפל בי, בישל וניקה - ושלא כמוני נהנה מזה - וגם מהסקס הוא נהנה מאוד למרות שהוא אף פעם לא הצליח באמת להתרגל לחדירות והעדיף לעשות הכול מסביב בלי להגיע לעיקר.
בעיקר הוא אהב שפשוט מחבקים אותו חזק ומנשקים אותו המון, והוא באמת נעשה טוב בקטע הזה של מציצות. התרשמתי שהוא ממש נהנה לעמוד על ברכיו לפני ולפנק אותי, ואהב לשכב תחתי ולהתחכך בי, ואהב לנשק אותי, ללטף את גופי ולהחמיא לי ללא הרף, ולא התעייף מלהתפלא איזה מזל יש לו שפגש אותי ואיך זה שאני סובל אותו למרות שהוא דפוק ושמן ומכוער.
את השיגעון הזה של הרגשת הכיעור מעולם לא הצלחתי לרפא אצלו, וגם לא הצלחתי לשכנע אותו ללכת לטיפול פסיכולוגי, או לפחות לבקש מהרופא תרופה נגד דיכאון.
"אבל זה ברור שאתה מדוכא, בעיקר עכשיו כשהחורף התחיל, ממש מרגישים עליך שכמה שיש פחות שעות אור אתה יותר עצוב. למה שלא תבקש איזה סרוקסט או משהו כזה?"
הוא היה מושך בכתפיו ואומר שהוא לא רוצה תרופות שישנו את המוח שלו, הוא פשוט כזה ודי! הוא רוצה שיקבלו אותו כמו שהוא ולא ינסו לגרום לו להיות שמח כשהוא חש עצוב.
בסוף התייאשתי משכנועים והנחתי לנושא. עדיין חשבתי שהוא טועה, אבל מה יכולתי לעשות? הוא היה יותר פיקח ממני, על כל טענה שטענתי תמיד הייתה לו תשובה טובה יותר, ולמרות הרושם השברירי שהוא עשה הוא היה עקשן נוראי. אף פעם לא הצלחתי לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רצה לעשות.
"אתה עקשן נוראי אפי, ממי ירשת את העקשנות הזו?" הייתי נאנח כשהוא שוב היה תוקע לראש שלו איזה רעיון מטופש כמו דיאטה מאקרוביוטית, או שיפוץ של הספה, או קנייה של בגדים חדשים בשבילי.
"מסבתא שלי." הוא היה אומר, "היא אחראית לגן העקשנות במשפחה שלי, תראה אותה, עברה כבר את גיל תשעים ועדיין מבזבזת את הירושה כאילו אין מחר."
"אתה מרוויח טוב ואנחנו מסתדרים. מה אכפת לך מהירושה של סבתא שלך?" התפלאתי.
"אתה לא מבין כלום בכסף." היה אפי נוזף בי, ובצדק. אני לא מבין כלום בכסף. יש, אני מבזבז. אין, אני עושה אוברדראפט. כזה אני, שכיר, בן של שכירים, מאיפה שאני אבין משהו בכסף?
אפי לעומתי כן הבין בכסף ותמיד היה משקיע במניות ובודק את השער שלהן וחושב איך להרוויח יותר ודואג שסבתא לא תבזבז את כל הירושה שלו עם השיגעונות שלה.
"בגלל זה אסור שהיא תדע שאני פייגלע." הוא היה מסביר לי בשיא הרצינות, "כי אם היא תדע כל הכסף ילך לאחי הדביל ולבני הדודים הדפוקים שלי."
אני הייתי צוחק מחששותיו, אבל אפי נותר רציני והמשיך להתעקש להתפייס עם הוריו, כלומר, עם אימא, כי אבא לא ממש רב איתו, רק דאג לו והיה עצוב ואולי גם קצת התגעגע אליו.
אחרי שבועיים שגרנו יחד הוא הגיע לביקור, סוחב איתו מזוודה ענקית עם המון בגדים של אפי, בדק בזהירות את הדירה שלי, ואפילו הלך עם אפי למשרד שלו במערכת העיתון כדי להיות בטוח שהילד מסודר. כנראה שהוא חזר עם דיווח משביע רצון כי אימא של אפי התרצתה, התפייסה והשלימה עם עזיבתו - אולי בסתר רווח לה שאת חיי החטא שלו הוא מנהל רחוק מהבית? - ואפי היה קופץ מידי פעם לבקר את הוריו ואת סבתא כמובן.
כולנו היינו מרוצים מאוד מהסידור הזה ובטח היינו חיים ככה עד עצם היום הזה, אבל אז חזר דייב הקטן לארץ והכל התהפך.

נערך על-ידי שקוף on 29/06/2007 14:40:38לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  14:41:51  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
20. דייב הקטן
דייב הקטן הפציע בחיי בשלהי תקופת החברות שלי עם יוני כשכבר התחלתי להבין שאני חייב לעזוב את תל אביב. הוא נדלק קשות על יוני שחיבב אותו מאוד, אבל היה עסוק מידי בשבילו ופחות או יותר העביר אותו להשגחתי.
בתקופה הרחוקה ההיא דייב היה ילד נחמד, רזה, נמוך, נראה צעיר אפילו יותר מגילו הרך שהיה אז בקושי שש עשרה. הוא ניסה לפתות אותי ואת יוני להיות הראשונים שלו - אותי כי הייתי נחמד ואבהי כלפיו, ואת יוני כי הוא היה דלוק עליו - הפנטזיה שלו כפי שהוא ניסח אותה במליציות של ילד מתבגר הייתה ששנינו יחד נאחז בידיו ונוליך אותו צעד אחר צעד לתוך גן התענוגות הגדול של הסקס החד מיני, או משהו בסגנון הזה.
יוני דווקא התלהב מהרעיון, בעיקר כשהיה מסטול מספיק, ובתקופה ההיא הוא היה מסטול רוב הזמן. אני היה הרשע שהרס לדייב את הפנטזייה הסקסית שלו כי להכעיס נשארתי פיכח ורואה שחורות, המצפון של החבורה העליזה שהתרוצצה סביבנו, וככה יצא שעל כורחי הפכתי להיות השומר על בתוליו של דייב הקטן.
לחרדתי דווקא הבוגרים שבחבורה נמשכו אל התמימות פעורת העיניים של הילדון הרזה והיפה הזה ועוררו בי רצון להגן עליו עד שיהיה מבוגר מספיק לדעת מה הוא באמת רוצה.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא רקד במסיבה על איזה גג תל אביבי שהפך לערב אחד להיות גן טרופי קסום. הוא היה בלי חולצה והשרוואל הלבן שהתנופף סביב גופו הדק חשף טפחיים וכיסה בקושי רבע טפח. לאור הזריחה הורוד הוא נדמה לי כמלאך טהור ובתולי, יצור חינני ונטול מין, אבל הגבר שישב לצידי ובהה בו מוקסם חשב שהוא סקסי ותיאר לפני בפרוטרוט מה הוא היה עושה לו אם רק היה יכול. הטיפוס ההוא היה מבוגר מדייב בחמש עשרה שנים לפחות, וכבד יותר ממנו באיזה עשרים ק"ג - גבר שעיר, שחום, שרירי ומזיע - רק המחשבה עליו נוגע בילד העדין הזה הפכה את קיבתי.
צעקתי עליו שהוא פדופיל והוא צחק ושאל אם אני מקנא ומה דעתי ששנינו... דחפתי אותו מעלי בכוח ולקחתי את דייב לדירה שלי ושל יוני, השכבתי את הילד לישון והתקשרתי להוריו.
אמרתי להם שהוא מסתובב בחברה לא טובה של הומואים ושהוא מדרדר לסמים ואלכוהול, ושיעשו משהו כי הילד הולך להם לאיבוד.
הם היו שניהם אנשים עסוקים מאוד, אבא בעסקים חובקי עולם, ואימא בעולם החברתי שלה, אבל כנראה שהטלפון שלי הזיז אצלם משהו כי מאז אותה מסיבה דייב נעלם.
אני מניח שאיש לא הרגיש בחסרונו, הייתה סביבנו תחלופה מהירה של אנשים וכל הזמן הגיעו בחורים חדשים, צעירים יפים וחרמנים, ובין כה וכה גם אני עזבתי כמה ימים אחר כך ודייב פרח ממוחי לחלוטין עד שצץ לו שוב בפתח דירתי הצנועה ואפי עומד לצידו, קורן מאושר והמצלמה שלו לפותה בידו במצב הכן.
לקח לי כמה דקות לקלוט שזה דייב הקטן. מאז אותה מסיבה אחרונה הוא גבה מאוד, וצבר שכבה מרשימה של שרירים על גופו. תוך כמה שנים הפך דייב מילד רזה ועדין לגבר בגברים. ברור היה שחלק גדול מהשנים שחלפו מאז שיחת הטלפון שלי להוריו הוא העביר בחדר כושר והתוצאות היו מרשימות מאוד. הוא עדיין היה יפה מאוד, אבל כיום אף פדופיל לא היה מוצא בו עניין.
"הלכתי עם אימא לקניות בתל אביב ואחר כך קפצתי לבקר את יוני," סיפר לי אפי, מדבר מהר ובערנות קדחתנית, "ושם פגשתי את דייב. הוא בדיוק מה שחיפשתי בשביל הפרויקט הבא שלי."
"איזה פרויקט?" התפלאתי.
"חיפשתי דוגמן חדש. שכחת? ודייב ממש מושלם." אמר אפי והביט בדייב באותה התפעלות בה הביט פעם בי.
"נכון שהוא נורא יפה?" שאל אותי אחר כך, כשהיינו לבד במיטה.
"כן, אבל חבל שלא ראית אותו כשהוא היה צעיר יותר. אז הוא נראה כמו מלאך. עכשיו הוא... לא יודע. הוא גבר יפה, אבל היום ברור שהוא יודע את זה. בגיל שש עשרה לא היה לו מושג כמה הוא יפה וזה היה... לא יודע, אז הוא מצא חן בעיני יותר."
"הוא סיפר לי שהיה לו קראש עצום עליך."
"לא עלי אלא על יוני. הוא התבלבל."
"אתה טועה. עליך דווקא, והוא הבין שאתה נאמן ליוני ולכן אם הוא רוצה אותך הוא צריך לצרף גם את יוני."
משכתי בכתפי. "לא ככה אני זוכר את הפרשה, ובכל מקרה," שחתי לאפי, "לא קרה כלום כי הוא היה צעיר מידי."
"איך יכולת להתאפק?" השתומם אפי.
"ילדים רזים לא עושים לי את זה גם כשהם יפים מאוד."
"עכשיו הוא כבר לא ילד ובטח שלא רזה. הוא מדהים. ראית כמה קוביות יש לו בבטן?"
"לא. החולצה שלו לא הדוקה עד כדי כך שאפשר לראות את הקוביות."
"אני ראיתי. עצרנו על שפת הים לכמה צילומים והוא שמח מאוד להוריד את החולצה כשביקשתי." גילה לי אפי, ולמרות שהיה חושך בחדר ידעתי ששני כתמים אדומים זורחים על עצמות לחייו ושאישוניו רחבים ועגולים כמו שהיה קורה לו תמיד כשהיה מתרגש.
"אני מקווה שהוא לא עשה לך את הבעיות שאני עשיתי."
אפי צחק. "שום בעיות, הבחור פשוט נולד להיות מודל לצלמים וציירים."
"מה לעשות, נפשית אני לא בנוי להיות דוגמן." הסכמתי עם אפי ברוח טובה, חיבקתי אותו כרגיל ונרדמתי בנחת, בטוח שבעוד יומיים שלושה דייב ישתעמם מהשהות בצפון הרגוע מידי ויחזור לתל אביב.
צדקתי, הוא באמת חזר לתל אביב אחרי שישן אצלנו יומיים שבמהלכם הלך אחריו אפי לכל מקום וצילם אותו מאות צילומים.
"זה לא מעצבן אותך?" שאלתי אותו כשאפי הלך להתקלח, מותיר לנו לשהות כמה דקות בלעדיו.
"לא, בכלל לא. זה ממש נחמד להצטלם כל הזמן." חייך דייב, "אפי כל כך מתוק, הוא גורם לי להרגיש יפה."
"לא מספיק לך להביט בראי? בשביל מה אתה צריך את אפי והמצלמה שלו שיזדנבו אחריך?"
"לא יודע, אבל אני צריך. זה מפריע לך?"
"לא. תעשו חיים." צחקתי בחוסר דאגה, ואפילו הודיתי בפני דייב שאני זה שהלשין עליו לפני שנים להוריו.
"עכשיו אני מבין שעשית לי טובה, אבל אז כעסתי נורא ששלחו אותי לדוד באמריקה." צחק דייב ברוח טובה ונראה מאושר כשאפי צץ בפתח המטבח והנציח בזריזות את צחוקו.
אותי זה היה מטריף, אבל נראה היה שהם משלימים אחד את השני - אפי העריץ את יופיו של דייב והנציח אותו במצלמתו, ודייב פרח ושגשג בחומה של הערצה הזו שהניבה צילומים נהדרים.

הצילומים היפים הללו גרמו לסוכנות דוגמנים לשכור את שירותיו של דייב כדוגמן בגדי ים ולהציע לאפי להיות הצלם האישי שלו.
כמה ימים אחרי שדייב חזר לתל אביב בישר לי אפי שהוא נוסע כדי לצלם את דייב לקטלוג בגדי הים של השנה הבאה.
"אבל עכשיו חורף? נדהמתי.
"נכון, ככה זה בעולם האופנה. מצלמים בחורף את קטלוג בגדי הים לקיץ הבא."
"דייב המסכן ימות מקור." ריחמתי על דייב שצריך, בעיצומו של החורף, להתייצב לעבודה בבגד ים.
"מה פתאום מסכן? הצילומים יהיו בניו זיילנד ועכשיו קיץ שם." חייך אפי בשביעות רצון.
"אז אתה נוסע לניו זיילנד?"
"כן." חגג אפי, "אימא תמות כשהיא תשמע על זה."
"ניו זיילנד? אבל... אבל... זה נורא רחוק. לכמה זמן אתה נוסע?"
"אני אחזור בעוד שבועיים בערך. אל תעשה עניין, יהיה אחלה, תנוח ממני קצת." שלף אפי מזוודה והחל ממלא אותה חולצות קצרות."
"אני אתגעגע אליך." אמרתי, מתחיל להרגיש זנוח.
"גם אני." הפטיר אפי כלאחר יד, "אבל אתה תהיה בסדר. איפה הקרם שיזוף שלנו?"
נתתי לו את הקרם שיזוף ומצאתי למענו את משקפי השמש והכפכפים שלו. הוא נישק אותי בפיזור נפש וטס לו לניו זיילנד עם דייב היפה ועם עוד קבוצה שלמה של דוגמנים ודוגמניות, סטייליסטים, מאפרות וספרים, כולם עובדים בשירות היופי והאופנה.
"זה לא מוצא חן בעיני." אמר מקס כשהגעתי לבקר אותו, נושא בידי מבחר מתמונותיו של דייב שצולמו בידי אפי.
"מה, דייב לא יפה בעיניך? תראה איזה גבר מדהים הוא נעשה."
"דייב יפה ואפי מוכשר מאוד, ובכל זאת זה לא מוצא חן בעיני."
"ובעיני לא מוצא חן הבלגן שיש אצלך בדירה. למה הפסקת לרחוץ כלים ולשטוף רצפה?"
"אין לי מצב רוח, עזוב אותי."
"זה בגלל יהודה – יוסף, הדוס ההוא? הוא עושה לך בעיות?"
מקס משך בכתפיו ושלף את קופסת השח שלו – סימן בדוק לכך שלא מתחשק לו לדבר.
שיחקנו ואחרי שהוא ניצח אותי מספר פעמים הוא התחיל להשתעמם, חיסל את כל הוודקה שנותרה במקרר ונרדם על הספה בבגדיו.
שטפתי את הכלים ואת רצפת המטבח, חלצתי את נעליו, כיסיתי אותו בשמיכה והלכתי הביתה לישון לבד.
כמה חבל שאני לא יכולתי לחסל בקבוק וודקה ולהירדם על הספה אלא נגזר עלי לישון באלכסון במיטה הגדולה מידי שלי.

21. זה פשוט קרה
אחרי שבועיים אפי נחת בארץ ובמקום לחוש הביתה נשאר עוד קצת בתל אביב. הוא הודיע לי על כך בשיחת טלפון קצרה וקטועה ואחר כך לא הצלחתי ליצור איתו יותר קשר. משום מה כל פעם שניסיתי הוא לא היה זמין, ובסוף הבנתי את הרמז והפסקתי לנסות.
במקום זה התקשרתי ליוני שהיה נבוך מאוד וגמגם שהוא מעדיף לא להתערב, ושזה לא נעים לו להיתקע בין שנינו, ומאחר ושנינו חברים שלו הוא מבקש שלא אביך אותו ו...
"יוני די! זה אני, תפסיק להיות אידיוט ותסביר לי מה קורה."
"מה אתה חושב שקורה?"
"אני חושב שאפי נדלק על דייב היפיוף ושכח אותי."
"תמיד היית בחור פיקח."
"נו טוב, מה עוד נשאר לי? הרי אני לא יכול להיות דוגמן יפה, לפחות אני לא טיפש."
"גם דייב לא טיפש, אבל כל זמן שהוא יהיה יפה כזה אף אחד לא ישים לב שיש לו גם שכל."
"נקווה שעד שהוא יפסיק להיות בשר טרי ומדליק לא יתנוון לו המוח מחוסר שימוש."
יוני גיחך, "מיאו חתולה, תכניסי את הציפורניים."
"לא רוצה."
"אתה רוצה שאני אבוא להיות אתך חמוד?"
"אל תעשה לי טובות."
"אתה כועס שלא התקשרתי קודם לספר לך? חשבתי שאתה יודע."
"הייתי צריך לדעת, אבל לא ידעתי. כנראה שאני לא כזה פיקח אחרי הכול."
"זה לא שאפי לא אוהב אותך גולי, אבל דייב כזה יפה... וזה לא רק דייב, זה כל העולם הזה של האופנה והעיצוב. העולם הזה כל כך מדליק אותו ומסחרר אותו. הוא לא יכול לעמוד בפניו, תנסה להבין אותו."
"כן, אני מבין. נו, מילא. תמיד רציתי להיות המיתולוגי של מישהו, חבל רק שהוא לא טרח להתקשר אלי בעצמו להגיד לי שאנחנו כבר לא."
"אני חושב שהוא פוחד, ואולי מתבייש? תן לו זמן."
נתתי, הייתה לי ברירה.

אחרי שבוע אפי התקשר ושאל אם אנחנו יכולים לדבר.
"על מה יש לנו לדבר? הדברים שלך כבר ארוזים. תשלח מישהו שיבוא לקחת אותם."
"אני נורא מצטער גולי, אתה בטח נורא כועס עלי."
"מאוכזב בעיקר. לא חשבתי שזה יגמר בצורה כזו."
"תבין, זה פשוט קרה. דייב כל כך יפה ואני... וזה לא שאתה לא בחור נאה מאוד, אבל דייב... זה פשוט קרה ודי."
"אז מה? עכשיו אתה מאוהב בו?"
"כן."
"והוא בך?"
"אהה... תראה... תבין גולי, הוא ואני... קשה להסביר, זה מצב מסובך."
"מה כל כך מסובך בזה? זרקת אותי בשביל בחור יפה יותר ושווה יותר. נדלקת עליו, אני מבין, דברים כאלו קורים. השאלה היא רק אם הוא אוהב אותך כמו שאתה אוהב אותו?"
"אתה לא מבין את העולם הזה. זה לא כמו שאני ואתה היינו ביחד. זה שונה, אני קודם כל הצלם האישי שלו גולי, הוא אוהב את הצורה שבה אני מצלם אותו. מה שהוא אוהב בי זה איך המצלמה שלי גורמת ליופי שלו להתבלט. אתה מבין?"
"לא, הרי אתם לא לוקחים את המצלמה למיטה, נכון? מה שאני רוצה לדעת זה אם הוא עושה לך טוב כמו שאני עשיתי? אם הוא מבין מה אתה אוהב ומה לא?"
אפי שתק קצת ואז אמר שהוא מעדיף לא לדבר על דברים כאלו, בטח שלא איתי, ושהוא ישלח מונית לקחת את הדברים שלו.
רק ברגע זה הבנתי סוף סוף שזה באמת נגמר וויתרתי. "בסדר אפי. תשמור על עצמך וד"ש לאימא שלך."
"תודה גולי. תשמור על עצמך." אמר אפי וניתק.

למחרת ביקשתי מניסו שנישאר אחרי העבודה. מאז שאפי נסע לניו זיילנד לא היינו יחד. לי לא היה חשק, והוא היה טרוד עם אשתו שפיתחה בעיות של לחץ דם בסוף הריונה. כל אחד מאיתנו היה עסוק בבעיות שלו ובקושי דיברנו זה עם זה.
"למה?" התפלא ניסו, "אין בעבודה שום דבר דחוף. מה בוער?"
"אני אסביר לך אחר כך, לא עכשיו."
ברגע שכולם חתמו כרטיס והלכו, והדלתות של המחסן נסגרו אחרינו דחפתי אותו לחדר הקרטונים והכנסתי לו אגרוף בבטן, לא חזק, אבל בכל זאת, אגרוף.
"מה, השתגעת?" התרגז ניסו, "תפסיק, מפגר אחד!"
"לא רוצה." התנפלתי עליו שוב.
"הוא תפס לי את הידיים ומעך אותי לקיר, משך מעלי את מכנסי והודיע לי שהוא עומד ללמד אותי לקח ומיד אחר כך קיים את הבטחתו.
אחרי שגמרתי פרצתי בבכי וסיפרתי לו הכול על אפי.
"בגלל זה היית כזה עצוב בזמן האחרון? חשבתי שאתה שוב חולה. מאז שלימור בשמירת הריון נדמה לי שכולם חולים."
"לא, אני בסדר, אבל ... הבן זונה הזה, אם לא אני הוא עוד היה גר אצל הוריו ופוחד מהצעקות של אימא שלו."
ניסו חיבק וליטף אותי ושאל מה דעתי, אם אפי כבר לא גר איתי יותר, אז מה דעתי שהוא יבוא אלי לדירה מידי פעם.
"אתה בטוח?" נדהמתי, "חשבתי שאתה לא רוצה לסבך את העסק ביני לבינך יותר מידי?"
"תראה, זאת אומרת... מאז שלימור בשמירת הריון... העניין הוא שאנחנו... שהיא ואני... בקיצור, אני יכול לבוא?"
"בטח. אני אשמח מאוד."

אחרי יומיים הוא בא ושוב זכינו לשכב יחד במיטה ולהתחבק קצת. הוא סיפר לי כמה השתנתה אשתו בגלל הבעיות בהריון, היא השמינה מאוד וכל הזמן היא נאנחת ומתלוננת וכמה הוא מרגיש מוזנח, ואני סיפרתי לו כמה נעלבתי ונפגעתי מהדרך שבה נזרקתי, וכמה עצוב לי לשוב ולחיות לבד. מאז שאפי עזב גם יוני נעשה מרוחק וקריר, ומקס שיחסיו עם החבר הדתי שלו עלו על שרטון הסתגר בעצמו.
הכל נראה לי שחור ומדכא גיליתי לניסו שלשם שינוי ליטף אותי בעדינות ושאל אם אולי בא לי... רק הפעם ... אם לא אכפת לי...
"מה? שאני ... שאתה .... שהפעם אני אהיה זה ש..."
"כן, אבל רק אם בא לך."
"למה לא? אבל זה עלול לכאוב בהתחלה, תהיה סבלני."
בהתחלה זה הלך קשה ובאמת קצת כאב לו, אבל הוא התעקש שננסה שוב והפעם זה הלך טוב יותר. אחרי הכנה מתאימה הזין שלי החליק לתחת שלו וניסו, שתמיד היה גומר בגניחה חרישית ומאופקת, צרח בקולי קולות ורעד כולו כשגמר.
במקום להודות לי על המאמצים שעשיתי כדי למלא את רצונו, או לכל הפחות לשכב בשקט לצידי הוא דחף אותי מעליו בכוח וברח החוצה לפני שהספיק אפילו להתקלח.
למחרת הוא בקושי אמר לי בוקר טוב ומיד התנפל עלי בצעקות - למה לא עשיתי את זה? ולמה לא סידרתי את ההוא? וכל אותו יום לא הפסיק להזעיף לי פנים.
"ניסו הרע חזר." אמרה בצער מירי, המזכירה של איציק, שחיבבה אותי מאוד.
"הוא בטח לחוץ בגלל המצב של אשתו." ניסיתי להגן עליו, למרות ששוב הרגשתי מושפל וכועס.
כמו תמיד כשלא הבנתי מה קורה הלכתי למקס לקבל עצה.
"נו, בטח. הוא נהנה כל כך עד שהוא נבהל. קודם אתה עושה ממנו הומו ועכשיו הפכת אותו לנושך כריות. מה רצית? שהוא יגיד לך תודה?"
"אני לא הפכתי אותו לשום דבר." התמרמרתי, "אני בסך הכול עשיתי מה שהוא רצה." התחלתי לבכות. "הכול נהרס, אפי עזב ויוני כבר בקושי מדבר איתי, ואתה כל הזמן כועס ושתוי, ועכשיו ניסו... ואני, מה כבר רציתי? רציתי שיאהבו אותי, זה הכול."
מקס נאנח, לקח אותי למיטה והבטיח לי שהוא לא כועס עלי אלא על אלוהים שלקח לו את הבחור שהוא התאהב בו ושהכל יהיה בסדר ואז אהב אותי בעדינות וחיבק אותי עד שנרדמתי.
למחרת הגעתי לעבודה, נחוש לדבר עם ניסו ולברר מה קורה איתנו, אבל הוא לא היה. מירי סיפרה לי שאשתו קיבלה צירי לידה בלילה והוא שוהה לצידה בבית החולים ויחזור רק בעוד שבוע.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  14:42:41  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
22. תמיד ידעתי שככה זה יגמר
ניסו תמיד אמר שאחרי שאשתו תלד הוא ייקח לו שבוע חופשת לידה ויישאר איתה בבית.
אף אחד לא האמין שהוא יחזיק מעמד שבוע שלם בלי להיות בעבודה, אבל הוא הבטיח וקיים, ובאמת נשאר עם האישה ועם חמותו, וכמובן שגם הוריו באו לבקר כל יום... גם כן חופשה.
לא הייתי מוכן להתחלף איתו למרות שכמו שתמיד קורה במקרים כאלו דווקא כשניסו לא היה פתאום כולם היו צריכים אותו, ופתאום היה עומס, וכמובן שהכל נפל עלי.
אחרי יומיים מטורפים בעבודה חזרתי הביתה מותש וגיליתי את יוני יושב עם פחית בירה במטבח שלי.
"מה אתה עושה פה?" נדהמתי, היה לו מפתח, אבל הוא מעולם לא עשה בו שימוש בלי לתאם איתי מראש. "זאת אומרת, יפה שבאת לבקר יוני, אבל למה לא התקשרת קודם? הייתי ... זאת אומרת, אין כלום בבית ואני כולי מג'ויף ו... יוני, אתה בסדר?"
"אתה מסנן אותי גולי? כבר יומיים שאני מנסה להשיג אותך ולא מצליח אז החלטתי לבוא ולברר מה אתך." אמר יוני בעגמומיות ונראה שונה מאוד מיוני המוכר והעליז.
"אני לא מסנן אותך אידיוט, מאז שניסו בחופשת לידה אני לחוץ כמו טמפון של נזירה."
"מוזר, הייתי יכול להישבע שניסו הוא גבר, איך הוא נכנס להריון?"
"אתה כזה מפגר יוני, הוא ואשתו היו בהריון ועכשיו היא ילדה והוא נשאר אתה בבית לעזור לה." הסברתי את המובן מאליו ולקחתי ממנו את הבירה. המון זמן לא שתיתי בירה והיא הייתה קרה, מרה וטעימה מאוד.
"אני מקווה שאתה לא רעב כי אין לי אוכל בבית." הצהרתי והתחלתי ללכת למקלחת בעודי פושט מעלי את בגדי המיוזעים.
"אני לא רעב, אבל ליתר בטחון הבאתי קצת צידה לדרך. המקרר שלך מלא בירות, סושי ויין."
"סושי? מה פתאום סושי?"
"זה מה שאני אוהב לאכול. למה? שניצל של מאמא עוף יותר טוב?"
"אני כל כך עייף יוני שבאמת לא אכפת לי. היומיים האחרונים היו ממש רצח וגם קודם לא היה שוס כזה גדול."
"ממש רזית." סקר יוני את גופי הערום, "אתה בסדר? לוקח את התרופות שלך כמו שצריך? הבדיקות שלך בסדר?"
"הכול בסדר." אמרתי בקצרה, "אל תדאג."
לא הרחבתי כי יוני היה מהטיפוסים האלו שכל סימן של מחלה הגעיל אותם. הקפדתי לא לספר לו שום דבר על המצב הבריאותי שלי למרות שהבדיקות האחרונות שלי לא היו משהו והרופא הזהיר אותי שאם העומס הנגיפי ימשיך לטפס ככה הוא יאלץ לשנות לי את המינון, ואולי כדאי שננסה כדור חדש שרק עכשיו נכנס לסל התרופות?
כל פעם שאני שומע את המילים - כדור חדש - אני נזכר בתקופת ההסתגלות האיומה שהייתה לי אז ונכנס לדיכאון, אבל אין טעם לספר דברים כאלו ליוני. הוא לא בנוי לזה.
נכנסתי להתקלח ולא ממש התפלאתי כשיוני נכנס אחרי, ערום גם כן, וסיבן לי בשתיקה את הגב ואת התחת ו....
"אני רואה שאתה לא עייף עד כדי כך." הצטחק.
נישקתי אותו, והוא החזיר נשיקה, ומשם העניינים התגלגלו במהלכם הרגיל כאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שלנו יחד.
אחר כך שכבנו מחובקים ושתקנו ביחד. לא יודע על מה הוא חשב, אני חשבתי על זה שמאז שנפרדנו עברו הרבה גברים במיטה שלי, ובדרכי שלי אהבתי כמעט כל אחד מהם והיה לי די טוב עם רובם, בכל זאת, עם אף אחד לא הרגשתי טוב כמו עם יוני.
אם לשפוט רק לפי הסקס אז הוא היה האחד שלי. אם היו מקציבים לי רק גבר אחד לעשות איתו סקס עד סוף ימי הייתי בוחר רק בו.
איתו לא היו אף פעם הויכוחים הטיפשיים האלו של מי למעלה ומי למטה? מי נחדר ומי חודר? ואם כן או לא ולמה לא? איתו הכול זרם בלי בעיות ובלי דיבורים מיותרים ובשיא הכיף.
מחוץ למיטה היו בעיות, וויכוחים וסכסוכים, וחוסר תקשורת משווע, אבל במיטה היינו מתואמים להפליא. אם אפשר היה לעשות רק סקס כל היום בטח היינו נשארים יחד עד שהמוות היה מפריד בינינו.
"רק אתך אני מרגיש באמת נוח, להיות אתך זה כמו ללבוש את הנעלי בית הישנות והטרינינג העתיק שלי." אמר פתאום יוני, מעיר אותי מהנמנום ששקעתי לתוכו לאיטי.
"תודה רבה לך על המחמאה גברת קלרה קופרובסקי." גיחכתי ונישקתי על לחיו.
הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון, וידעתי שזו באמת מחמאה למרות שזה לא נשמע ככה. רציתי להחזיר לו מחמאה ולהגיד שלהיות איתו זה כמו לחזור ולאכול שוב את האוכל המשמין והמיושן של אימא, אבל פתאום הרגשתי שהפנים שלו רטובות מדמעות. מובן שהתנהגתי כמו שהיה מצופה ממני ושאלתי בדאגה למה הוא בוכה? ומה קרה? והקשבתי רוב קשב לתשובה שלו, אבל בעצם לא הייתי צריך לשאול כלום.
אי שם, בפינה צוננת ומרוחקת בקצה מוחי תמיד ידעתי שיום אחד המזל שלו ייגמר ואז הוא יעזוב הכול ויבוא אלי, ורק אני אוכל לנחם אותו ולהגיד לו שזה לא נורא, שהחיים שלו לא נגמרו ושאני עדיין אוהב אותו למרות שעכשיו הוא חיובי.

23. אני אוהב אותך טמבל
"אתה לא נראה ממש מופתע." הוא אמר אחרי שגמר לספר לי את הסיפור שלו - סיפור מוכר וידוע ששמעתי בנוסח זה או אחר פעמים רבות מידי בשנים האחרונות - ונרגע קצת.
"ממה יש לי להיות מופתע? לקחת כל כך הרבה סיכונים יוני, הפלא הוא שזה לא קרה עוד קודם."
יוני שאף מלוא ריאותיו עשן מתקתק (חבילת גראס דשנה הייתה חלק חשוב מהצידה לדרך שלו) והגיש לי את הסיגריה המגולגלת ביד שעישן.
ניסיתי לחקות אותו ומיד התחלתי להשתעל.
הוא צחק, לקח ממני את הסיגריה, כיבה אותה ושם במאפרה ואחר כך נישק אותי. "אני יודע שזה לא הרגע המתאים גולי, אבל אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך מאוד, תמיד אהבתי ואף פעם לא הפסקתי."
"אני יודע, גם אני."
"הייתי די זוועתי כלפיך."
"נכון."
"הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהרופא אמר לי שלצערו אני חיובי זה שבזבזתי המון זמן ושאני צריך להפסיק עם השטויות ולחזור אליך."
שתקתי. מה יכולתי להגיד? כל דבר שהייתי אומר על הצהרה כזו היה נשמע רע.
"אני יודע שזה נשמע פשוט מגעיל, כאילו, כל זמן שהכול היה בסדר בקושי התייחסתי אליך ודווקא עכשיו כשאני חיובי אני נזכר שאני אוהב אותך וצריך אותך, אבל לא לזה אני מתכוון."
"אני יודע למה אתה מתכוון יוני. שתוק כבר."
"אז אולי תסביר לי, כי אני לא בטוח שאני יודע, והאמת שאני די מתבייש בעצמי. רק לך אני יכול לספר מה באמת הרגשתי."
"זה בסדר, אל תתבייש, כולנו מטומטמים לפעמים. אתה בחברה טובה."
"למי אתה קורא מטומטם?"
"לך, למה? למי חשבת?"
"אני לא מתווכח, אתה צודק, אבל אולי תסביר לי למה אני מטומטם?"
"כי רק טיפש, חרמן ודביל כמוך, היה מצליח להידבק במחלה שכול ילד יודע איך לא להידבק ממנה."
"הייתי מסטול נורא והקונדום נקרע. קורה."
"לא למי שקונה קונדומים מאיכות טובה, ולמה אתה בכלל מזדיין עם זרים ועוד כשאתה מסטול? אתה כבר בן שלושים פלוס יוני, אתה לא חושב שעברת את הגיל להתנהג כמו ילד חרמן?"
יוני התחיל לבכות. "אל תכעס עלי גולי, אני לא יכול כשאתה כועס עלי, אני צריך שתאהב אותי."
"אני אוהב אותך, טמבל. לא הייתי כועס עליך אם לא הייתי אוהב אותך."
"גם אני כועס על עצמי, בזבזתי כל כך הרבה זמן בביצה גולי."
"לא נורא, אנחנו עוד צעירים. יש לך עוד שלושים שנה לפחות לבזבז."
"לא עם המחלה הזו."
"למה לא? לפני עשר שנים עוד היו מתים ממנה, היום זו כבר מחלה כרונית רגילה והתרופות משתפרות כל הזמן. בעוד עשר שנים בטח כבר יהיה חיסון."
"אני בכל זאת פוחד."
"אני יודע חמוד, אבל אתה לא לבד. אני אהיה אתך כל הזמן."
"אני לא יודע למה אתה כל כך נחמד אלי הייתי כל כך זוועתי כלפיך
"ככה זה. בדרך כלל אנחנו הכי זוועתיים אל האנשים שאנחנו אוהבים, באמת טיפשי."
"אתה אוהב אותי גולי? באמת? גם אם אני ארגיש נורא ואציק לך ואפחד כל הזמן שאני הולך למות."
"אני אוהב אותך, לא חשוב מה אתה עושה, ולהציק לי יותר ממה שהצקת כבר לא תוכל."
"אני מצטער כל כך, אתה סולח לי?"
"בטח, נו, די, אל תבכה. בטח שאני אוהב אותך, תמיד אהבתי, אתה לא צריך לשאול, אתה הרי יודע את זה בעצמך."
"ומה עם האחרים?"
"איזה אחרים?"
"נו, מקס ואפי."
"מקס הוא האקס המיתולוגי שלי יוני, תעזוב אותו בשקט."
"אבל חשבתי שאני האקס המיתולוגי."
"כבר לא, הודחת מהתפקיד, עכשיו אתה סתם הבן זוג הדביל שלי. איזה מזל שהיה לי עוד מיתולוגי אחד ברזרבה."
"ומה עם אפי?"
"מה איתו?"
"הוא לא שבר לך את הלב?"
"יותר את האגו מאשר את הלב. תגיד, מה איתו באמת?"
"מה, לא שמעת? כל הביצה רועשת ורוגשת בגלל הסיפור שלו ושל דייב."
"לא שמעתי כלום, על מה אתה מדבר?"
יוני שב והצית את הסיגריה שלו וסיפר לי איך אפי תפס את דייב במיטה עם איזה פרח מאפרים שחרחר והקים מהומה ענקית, צעק, צרח וגידף והוסיף על סצנת הקנאה המביכה הזו גם קללות גזעניות לרוב נגד פרענקים מלוכלכים שמפתים את החבר שלו ובסופו של דבר לדייב נמאס מכל הבלגן והוא צעק על אפי שהוא גזעני ומשוגע ושמעכשיו הם לא יחד.
"אוי, אפי המסכן." נאנחתי, "איפה הוא עכשיו?"
"אצל הוריו. חזר להסתתר מתחת לסינר של אימא כמובן."
"זה לא טוב." נבהלתי, "זה ממש גרוע, אפי המסכן."
"מה מסכן? תראה איך הוא התייחס אליך, מגיע לו!"
"עזוב שטויות, זה סיפור שנגמר כבר, אבל אסור שהוא יחזור שוב להורים שלו, זה יגמור אותו. צריך להציל אותו יוני."
"אתה לא נורמאלי, מה להציל אותו? על מה אתה מדבר?"
"אם היית מכיר את אימא שלו היית יודע על מה אני מדבר."
"גם אתה לא מכיר אותה."
"אבל אני מכיר אותו. תאמין לי, צריך להציל אותו ויפה שעה אחת קודם."
"אבל מה אנחנו יכולים לעשות? לארגן משלחת הצלה לחטוף אותו?"
"כן, בדיוק."
יוני נאנח. "אולי במקום זה פשוט תתקשר אליו?"
התקשרתי לנייד של אפי ולא הייתה תשובה. התקשרתי לטלפון של הוריו ומעשה ניסים אביו ענה לי.
"שלום מר לרנר, מה שלום אפי?"
"מי זה? מי רוצה לדעת?" נבהל מר לרנר.
"זה החבר שלו מהקריות. נפגשנו פעם מר לרנר, אתה זוכר אותי? אני גולי."
"כן, אתה הבחור ההוא שלקח אותו, לא היפה, השני."
"כן, אני השני, הלא יפה."
"אפי במצב לא טוב, בוכה הרבה, לא אוכל, לא יוצא מהבית, לא עובד, כל הזמן עצוב."
"ומה אימא שלו אומרת?"
"אומרת שמגיע לו, שהוא לא היה צריך לעזוב את הבית."
הזונה הזו, חשבתי לעצמי, אבל התאפקתי ולא אמרתי כלום, רק שאלתי אם אפשר לדבר איתו בטלפון.
"רק רגע." ביקש מר לרנר והסתלק בקול גרירת רגליים.
המתנתי כמה דקות ארוכות, מנסה לפענח את פשר המלמולים הרחוקים ששמעתי מעבר לקו ואז, סוף סוף, אפי ענה לי.
"מה עשית לאבא? בחיים לא שמעתי אותו מתעקש ככה על משהו, אפשר לחשוב שהטלפון הזה זה עניין של חיים ומוות."
"כמובן שזה עניין של חיים ומוות, למה חזרת לגור אצל ההורים?" נזפתי בו.
"מה אכפת לך?"
"אכפת לי, בטח שאכפת לי, דביל אחד. אסור היה לך לחזור לשם."
"זה לא משנה, בין כה וכה החיים שלי נגמרו."
"אל תדבר שטויות, אז דייב הלך, אז מה? בחורים יפים יש כמו זבל."
אפי התחיל להתייפח, "כולם שונאים אותי, אני גזען, אני חרא, אני מסריח ומכוער."
"כן, כן, וגם שמן רופס ושעיר. אני יודע. מה דעתך לבוא אלי לנוח קצת מאימא שלך?"
"זה מאוד יפה מצידך גולי, אבל יותר טוב שתדאג לאקס שלך. שמעתי שהוא קיבל תשובה חיובית."
אני לא יודע למה התפלאתי, מי כמוני יודע שאין סודות בביצה. "הוא פה, אצלי והוא כבר לא האקס שלי."
"איזה יופי." אמר אפי ושמץ של התלהבות הסתנן לקולו העייף, "אני באמת שמח גולי, אני יודע שאני לא נשמע ככה אבל אני שמח מאוד בשבילכם וסליחה על מה שעשיתי לך."
"אין בעיות, בסוף הכול היה רק לטובה, אבל אפי אתה חייב...."
"עזוב כבר גולי, אין לי כוח לזה, טוב לי איפה שאני."
"לא נכון, לא יכול להיות שטוב לך אצל הוריך. אתה פשוט מדוכא אפי."
"אז אני מדוכא, זכותי להיות מדוכא בלי שיציקו לי."
המשכתי להתווכח איתו, אבל מדוכא או לא הוא נשאר עקשן מידי בשבילי ולא הצלחתי לשכנע אותו שלחזור לחסות בצל אימו המפחידה זה רעיון נוראי.
מי שהציל את המצב היה יוני שלקח ממני את השפופרת ואמר לאפי בתקיפות שאנחנו צריכים אותו אצלנו דחוף ושאם הוא לא בא מיד לעזור לנו עם מקס הוא חרא של בן אדם.
"מה הבעיה עם מקס?" התעורר סוף סוף אפי מהקהות הדיכאונית שאפפה אותו ונשמע פחות כמו מת מדבר ויותר כמו אפי הישן והמתלהב.
"הוא נפרד מהדוס הסודי שלו והוא על הפנים. הדירה שלו מטונפת, החתול רעב, הכיור עולה על גדותיו מכלים מלוכלכים וכל מה שמקס עושה זה לשתות וודקה ולשחק עם עצמו שח."
"אז תביאו לו עוזרת בית."
"הבאנו. הוא קילל אותה ברוסית. היא התרגזה, קיללה אותו בחזרה, שתתה לו את כל הוודקה והלכה." אלתר יוני תשובה שגרמה לי לפעור את פי בתדהמה.
"טוב, אם זה ככה ..." התחיל אפי להתרכך, " האמת שמקס היה ממש בסדר איתי כשגולי נסע לחו"ל, נו, טוב, בשבילו אני מוכן להתאמץ, אבל מה אני יכול לעשות?"
"תבוא אליו עם מזוודה ותגיד לו שאחרי הפאדיחה עם דייב אתה רוצה להסתתר אצלו כמה ימים. תן לו להרגיש שהוא עושה לך טובה, וכשתהיה אצלו תוכל לעודד אותו קצת ואולי גם להאכיל את החתול ולשכנע את העוזרת לחזור לעבודה."
"אין בעיות. אני הולך לארוז." הסכים אפי, מסר לי ד"ש וסגר.
"איך אתה יודע מה קורה אצל מקס?" השתוממתי.
"הייתי אצלו לפני שהגעתי אליך. חשבתי שהוא ייתן לי עצות איך לרכך אותך קצת, אבל לא היה עם מי לדבר."
"לא נורא, הצלחת להסתדר יפה מאוד בלעדיו. מאיפה הבאת את הסיפור על העוזרת? ממתי יש למקס עוזרת בית?"
"זה לא סיפור, כל מילה אמת." נעלב יוני, "אז מה אם היא לא הייתה העוזרת אלא השכנה ממול, והיא לא קיללה אותו אלא סתם נאנחה, ולא שתתה לו את הוודקה אלא שפכה אותה לכיור? אלא סתם פרטים זניחים, חוץ מזה כול מה שסיפרתי היה אמת לאמיתה."
"ברור לך שמקס יתפלץ אם הוא יגלה שאפי בא פתאום להציל אותו, הוא אוהב את הבלגן שלו ולא סובל שמתערבים לו בחיים."
"אני אדבר איתו ואסביר לו שהוא חייב לתת לאפי להציל אותו כדי להציל את אפי מאימא שלו."
"התככים שלך עושים לי כאב ראש." התלוננתי, "אתה פה בקושי חצי יום וכבר סיבכת לי את החיים בצורה זוועתית."
"מה סיבכתי? זה נקרא סיבוך? זה עוד כלום לעומת מה שהלך בביצה." צחק יוני שרוחו הטובה שבה אליו, ומיד הציע לי תרופה מצוינת נגד כאב ראש שממש במקרה הוא הכין מראש, ואם רק אחכה עד שהוא יוציא אותה מתחתוניו ויעטוף אותה יפה בגומי ..." ומיד הקדים מעשה לדיבור ושלף עוד קונדום כדי לעטוף בו את התרופה נגד כאב הראש שלי.
רק יוני היה מצליח לחרמן אותי ולהצחיק אותי בבת אחת, היה לי כל כך טוב איתו עד שכמעט שכחתי את הסיבוך הפרטי שלי עם ניסו, סיבוך שיהיה עלי להתיר לבדי, בלי עזרת איש.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  14:43:35  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
24. זוגיות אמיתית
במשך כל השבוע חשבתי שעלי להתקשר למקס ולדבר איתו, אבל כל פעם צץ משהו אחר, דחוף יותר, ובסופו של דבר הוא זה שהתקשר אלי כששירכתי את דרכי הביתה, עייף ורצוץ מתלאות השבוע ללא ניסו. העובדה היא שפשוט לא הסתדרתי בלעדיו בעבודה, במיוחד לא בימים שבהם היה לחץ, ומעשה שטן, תמיד כשהוא נעדר היה לחץ.
לא טוב היות האדם לבדו, בעיקר לא בחברת 'יהלומי ובניו בע"מ' כשכל הזמן הקליינטים משגעים לי את השכל עם הדרישות שלהם, וכל כמה דקות מתרחש משבר חדש והכל נופל על ראשי התשוש.
בלי שום קשר לתסבוכת האישית שסיבכנו בה את חיינו בעבודה היינו צוות לעניין שתמך זה בזה ופתר בקלילות כל סיבוך שהנחית עלינו העולם האכזר מחוץ למחסן.
בלעדיו הייתי חסר ישע ואומלל וזה בדיוק מה שאמרתי לו בטלפון מיד אחרי שבירכתי אותו במזל טוב ושאלתי מתי הברית, ואיך התינוק ואיך האישה, ומה נשמע באופן כללי?
היכולת של ניסו לשים בצד את הקטע הלא נעים של הפגישה האחרונה שלנו ולהתרכז בעבודה הייתה מרשימה. לקחתי ממנו דוגמא ונהגתי כמותו בתקווה שגם אחרי שהוא ישוב סוף סוף נמשיך שנינו להתנהג כאילו לא היו דברים מעולם ואנחנו סתם קולגות לעבודה.
מיד אחרי שסיימתי את השיחה עם ניסו, שכמובן הזמין אותי לברית מילה של בנו בכורו שתתקיים במוצאי שבת, התקשר מקס והתלונן שאי אפשר לדבר איתי בזמן האחרון כי הנייד שלי תפוס ללא הרף.
אחרי שתיניתי בפניו את צרותי מאז שניסו יצא לחופשת לידה ("מה הוא מסתובב לאשתו ולחמותו בין הרגלים? מה השטויות המודרניות האלו?" תמה מקס) שאל אותי מקס אם אני יכול לעצור אצלו לשיחה קלה לפני שאגיע הביתה ואתרסק על המיטה.
"שיחה על מה? שאלתי בחשדנות. מקס הוא לא מהאנשים שנוהגים להתרות מראש על רצונם לשוחח, הוא שייך יותר לטיפוסים שאומרים מה מעיק עליהם בלי שום הכנות מראש.
מקס השתעל קלות ואמר שאולי עדיף שפשוט אגיע אליו וזהו.
"בסדר, אבל רק לכמה דקות כי יוני גר אצלי כבר שבוע וכנראה שהוא יישאר איתי לתמיד." אמרתי, וגל של שמחה גאה בחזי, שמחה חרישית שליוותה אותי מאז שיוני חזר אלי ולא הרפתה למרות השבוע המעייף שעבר עלי.
"כן, אפי סיפר לי."
"הוא אצלך?"
"כן. הוא ביקש שאני אתן לו לגור אצלו כמה ימים והסכמתי. הוא אצלי כבר מתחילת השבוע. אני מקווה שלא אכפת לך?"
"ממש לא." אמרתי בתקיפות, מתכחש להרגשת אי הנוחות שתקפה אותי בגלל המחשבה על אפי ומקס יחד, בדירה הקטנה והצפופה של מקס שיש בה רק מיטה אחת.
"בטוח? כי ... אהה... זאת אומרת, בכל זאת הייתם יחד ו.... אהה..." בחיים לא שמעתי את מקס מגמגם ככה. מה עובר עליו?
"בחייך מקס, מה אפי עשה חוץ מלחטא את השלוחה הזו של חיריה שאתה קורא לה בית?"
"זהו ש... על זה רציתי לדבר אתך."
"חכה, עוד שנייה אני אצלך."
נכנסתי לדירה שלו והוכיתי בסנוורים מברק הניקיון. למה חשבתי תמיד שהדירה של מקס קטנה וחשוכה?
"אני המום! איך הוא הספיק לעשות כל כך הרבה בשבוע אחד? איפה הוא בכלל?"
"הלך לקנות כל מיני דברים שכנראה בלעדיהם חיי אינם חיים."
"איזה דברים?"
"לא יודע, כל מיני כלים, וסבונים ומברשות ו... יכול להיות שגם בגדים? הוא לא ממש מרוצה מהטעם שלי בחולצות."
"יש לך טעם בחולצות? ממתי? זו פעם ראשונה שאני שומע על זה."
"מצחיק מאוד. הבעיה שלכם, הדור הצעיר, זה שאין לכם טיפת כבוד למבוגרים מכם."
"יופי נחמה, ברגע שאני אפגוש מישהו מהדור הצעיר אני אנזוף בו קשות." אמרתי, והמשכתי להסתובב בדירה שנראתה פתאום בהירה ורחבה יותר.
מפליא מה אפשר לחולל תוך כמה ימים אם רק משנסים מותנים. "תשמע מקס, ההספק שלו פשוט מרשים. תוך שבוע הוא שינה לגמרי את הדירה שלך."
"האמת שעזרתי לו קצת." התוודה מקס שבימים כתיקונם היה עקרת בית רשלנית להחריד.
"אתה? אתה ניקית? אני לא מאמין! איך הוא הצליח לשכנע אותך?"
"שוחד מיני." אמר מקס בשביעות רצון והניח את כפות רגליו הגרובות בגרביים נקיות וחדשות על המפה שכיסתה במפתיע את שולחן הסלון שלו.
בחיים לא ראיתי אצלו מפה, מאיפה היא צצה פתאום?
"מאיפה המפה הזו?"
"ירושה מאשתי לשעבר, בכלל לא ידעתי שיש לי אותה. תשמע גולי, זה אתה שלימדת את הבחור הזה למצוץ כל כך טוב?"
"כן, אבל אני מתאר לעצמי שבהמשך הדרך הוא עבר השתלמויות גם אצל אחרים."
"הוא מוכשר והוא מצחיק אותי. הוא מבשל נהדר וחוץ מזה הוא גם יודע לשחק שח."
"ממש איש אשכולות." אמרתי בחמיצות, יודע שזה טיפשי, לא לעניין ובכלל לא מתאים ובכל זאת... מקס ואפי? שני האקסים היחידים שלי חיים יחד?
הכל באשמת יוני והרעיונות שלו.
"הוא סיפר לך למה הוא בא לגור אצלך?"
"כן, משהו על איזה סיבוך מפדח עם היפיוף ההוא שהחליף אותך. שכחתי כבר את הפרטים. זה נכון שיוני ואתה שוב ביחד?"
"לא יודע. נכון לעכשיו כן."
"אני מקווה שזה יהיה נכון לתמיד גולי, נמאס לי לראות איך אתה מורח את הזמן ומחכה שהוא יקבל שכל ויחזור אליך, טוב שזה קרה סוף סוף."
השמחה שליוותה אותי כל אותו שבוע החלה להתפוגג, פתאום נזכרתי למה באמת יוני חזר אלי. "אני לא בטוח שזו הסיבה שאנחנו יחד." אמרתי.
"בטח שכן, אפילו זקן סנילי כמוני רואה שאתם פשוט שייכים זה לזה. גם כשלא הייתם יחד זה היה שקוף שאתם מאוהבים."
"באמת מקס? למה לא אמרת לי על זה משהו קודם?"
מקס משך בכתפיו בפליאה. "מאותה סיבה שלא אמרתי לך שהשמש תזרח כל בוקר, זה היה מובן מאליו."
"אם זה מה שאתה אומר..." מלמלתי, ממשיך לבחון את הדירה המוכרת לי ששינתה את פניה בזכות חריצותו של אפי הבלתי נלאה. הוא סילק כל מיני גרוטאות ישנות, צבע את הקירות וניקה ביסודיות כל ס"מ מרובע של הרצפה. מי היה מאמין שהוא ומקס... זה כמובן לא יימשך זמן רב, אבל ....
אפי התפרץ לדירה, עמוס שקיות מתפקעות, וזרח לעומתי. "גולי! איזה הפתעה נהדרת! אתה נראה עייף, רוצה לאכול, לשתות ל..."
"לא, תודה, שום דבר. עוד לא החלפתי את הבגדים מהעבודה ואני נורא עייף. נהדר לראות אותך אפי, בוא, תלווה אותי לאוטו. שלום מקס, להתראות."
אפי ירד איתי במדרגות, מדבר ללא הרף על מה הוא קנה, ומה הוא מתכנן לבשל לארוחת ערב, ומה הוא יקנה מחר ו...
"אפי, מה קורה איתך? אתה ומקס? יש לך מושג בן כמה הוא?"
"בטח שכן. נו, אז מה? לא שמתי לב שזה מפריע לך, למה שזה יפריע לי?"
"אני זה סיפור אחר לגמרי אפי, אבל מקס... הוא לא... מה לך ולו בכלל?"
"מישהו מקנא או שרק נדמה לי?"
"בחייך, אפי, תפסיק עם זה."
"להפסיק מה?" היתמם אפי, "תמיד חיבבתי את מקס, הוא היה נחמד אלי עוד כשהייתי אתך ואחרי כשהגעתי אליו זה פשוט קרה. האמת שגם אני מופתע, אבל ככה זה, בחיים יש לפעמים הפתעות."
"אתה ומקס זו חתיכת הפתעה רצינית."
אפי משך בכתפיו וחייך. "כל הזמן רדפתי אחרי בחורים יפים שזלזלו בי, אבל מקס הוא אחר, הוא מעריך אותי בגלל מה שאני עושה ואומר
ולא אכפת לו איך אני נראה."
"אבל הוא מבוגר ממך בהמון שנים אפי, זה לא מפריע לך?"
"הוא מבוגר ממני בחמש עשרה שנים בסך הכול. זה לא כל כך הרבה, ונעים לי לשם שינוי להיות הצעיר יותר."
"ואני חשבתי שהטעם שלך הוא בחורים יפים וצעירים?"
אפי נאנח. "הם עדיין הטעם שלי, אבל אני לא הטעם שלהם גולי. נעים לי להסתכל עליהם ולפנטז, אבל לנסות לחיות עם אחד כזה זה לא רעיון טוב. אני נורא נלחץ כשאני מנסה להיות בן זוג של בחור כזה וזה מטריף אותי. אפילו כשהייתי אתך... אתה בטח זוכר איך הייתי. עם מקס אני מרגיש רגוע הרבה יותר ונוח לי איתו מאוד. חוץ מזה הוא צריך משהו שיטפל בו וישגיח עליו, אני אוהב את הקטע הזה."
"ואתה לא צריך מישהו שישגיח עליך אפי?"
"בטח שכן, גם אני צריך, כל אחד צריך, אפילו אתה גולי." רכן אפי ונישק את לחיי, "לך הביתה חמוד ותשכב לישון מוקדם, אתה נראה שפוך."

יוני חיכה לי בבית. שוכב במיטה וצופה בטלוויזיה. העפתי בו מבט אחד קצר ומיד ראיתי שהוא שוב בכה. רוב הזמן הוא היה לגמרי בסדר, אבל מידי פעם הוא היה נשבר ובוכה קצת.
על פי תוצאות הבדיקות שלו הוא לא היה במצב שחייב לקיחת תרופות ולמעשה הוא הרגיש לגמרי כרגיל, אבל הידיעה שהוא נשא העיקה עליו מאוד. לוקח זמן להתרגל לרעיון שהדם והזרע שלך מסוכנים לאנשים בריאים, ויוני עבר עכשיו תקופת הסתגלות לא קלה.
בסתר ליבי חשדתי גם שהוא מתגעגע לחיים הסוערים שהיו לו בתל אביב ושנפגע על שכל כך מעט מחבריו הקודמים ניסו לשמור איתו על קשר.
בתל אביב הוא עבד כברמן וכיחצ"ן לעת מצוא, ובעיקר בילה וחגג בלי לחשוב על העתיד. כעת נאלץ להסתפק בעבודה חלקית כמלצר וכשלא עבד רבץ על הספה מול הטלוויזיה ודאג.
היו לו המון נושאים לדאוג בגללם – הוא לא ידע אם לספר לאימו או לשמור על מחלתו בסוד מפניה, הוא חשש שבמסעדה בה מלצר יגלו שהוא נשא (לדעתי זה לא היה מפריע לאיש אבל יוני חשש), ובעיקר הוא דאג שאולי הוא עושה טעות כשהוא לא מתחיל לקחת כבר עכשיו תרופות – הרופא השאיר את ההחלטה בידיו והוא החליט שלא אבל... ובאופן כללי הוא פשוט דאג וחשש מהעתיד והיה נוגה והססן שלא כדרכו.
גם לי היו דאגות משלי - כל הזמן חיכיתי לראות מתי יוני הישן, העליז הנמרץ והבטוח בעצמו יחזור. פחדתי שאחרי שהוא יתרגל לזה שהוא נשא ויראה שהשד אינו נורא כל כך הוא יעזוב אותי ויחזור לתל אביב.
ואם לא די בכך הציקה לי מאוד המחשבה שהוא נזכר שהוא רוצה לחיות איתי רק אחרי שהודיעו לו שהוא חולה.
ניסיתי לדחות את המחשבות הללו מעלי, אבל הן שבו ועינו אותי ללא הרף.

סיפרתי ליוני על הביקור אצל מקס ועל השינויים שהכניס אפי בחייו של מקס וגיליתי לו שהם נעשו זוג.
הוא לא ממש הופתע ואמר שהגיע הזמן שגם אפי וגם מקס יפסיקו לרדוף אחרי פנטזיות ויתחיל לבנות זוגיות אמיתית
"זוגיות אמיתית?!" נדהמתי, "אבל... אבל מקס מין זאב בודד כזה שמעדיף צעירים על גבול הקטינות ואפי חולה על בחורים צעירים ושריריים? מה יש להם לחפש אחד אצל השני חוץ מידידות?"
"ומה רע בזוגיות שמבוססת על ידידות? אף אחד לא רוצה באמת להיות לבד, בטח שלא אחרי גיל שלושים, ושניהם עברו את הגיל הזה מזמן. הם צריכים לשמוח שיש להם אחד את השני ולהפסיק לחלום." אמר יוני בחומרה.
"בקיצור, שיתפשרו. זה מה שאתה אומר?"
"כן." אמר יוני, "עדיף פשרה מאשר להיות זקן ובודד. הם מסתדרים טוב, הם חברים והם דואגים זה לזה ושניהם משחקים שח. זה לא מספיק?"
"לא יודע." אמרתי ושיניתי מהר נושא בלי להגיד לו כמה מפריעה לי הידיעה ששני הגברים האלו, השונים כל כך זה מזה, שאת שניהם אני אוהב, כל אחד בצורה אחרת, ישנים יחד.
"אני צריך ללכת במוצאי שבת לברית של ניסו, רוצה לבוא?" שאלתי.
יוני התיישב, מופתע, והביט בי בעיניים פקוחות לרווחה. "בתור מה? בתור בת זוגך?" שאל בעוקצנות.
"אל תהיה דביל, זו הזמנה זוגית ו... ו... הגיע הזמן שכולם ידעו ש... נמאס לי לשקר שעדיין לא מצאתי את הבחורה שאני רוצה. אני רוצה שידעו מי אני."
יוני נאנח וליטף את ידי בהתנצלות. "לא בא לי גולי, אל תכעס בבקשה."
"בסדר, לא משנה." אמרתי בקרירות, ובאותו לילה נרדמנו גב אל גב.

25. הברית
בסוף הלכתי לברית עם מירי, המזכירה שלנו. היא מבוגרת ממני במספר שנים והיא נשואה עם שני ילדים אבל בעלה הוא מין טיפוס כזה....
אני מחבב אותה מאוד ובאירועים של העבודה אנחנו מהווים בדרך כלל מין זוג כזה של ברירת מחדל.
לא פעם היא סיפרה לי שהיא פשוט שונאת את בעלה והוא אותה, הם חיים יחד רק כי אין להם אומץ להתגרש. זה מעורר רחמים ומרגיז, אבל אלו החיים שהיא בחרה לעצמה ואני כבר התייאשתי מלנסות לשנות את דעתה.
אני מקווה שיום אחד היא כן תאזור כוח להתחיל חיים חדשים, אולי כשהילדים יהיו גדולים יותר או כשהיא תתאהב במישהו?
אני מאחל לה את זה מכל הלב.
אספתי אותה מהחנייה שמול הדירה שלה ומיד ראיתי שהיא בכתה לפני שיצאה מהבית.
"שוב הוא?" שאלתי והיא עשתה כן עם הראש ושתקה בקדרות עד שנכנסנו לאולם. ברגע שראתה את כל החבר'ה מהעבודה עלה חיוך זוהר על פניה ואיש לא יכול היה לנחש שהיא רבה לפני פחות משעה עם גבר שהיא מתעבת כבר שנים ושהרעיון שעליה לחזור ולישון לצידו מעורר בה בחילה.
אני לא מבין איך היא יכולה לחיות ככה? איך הוא יכול? זה לא חיים. לא משנה עד כמה המצב הכלכלי שלהם יורע אם הם יתגרשו ועד כמה ההורים שלה יהיו מזועזעים. איזה מין חיים אלו?
ולהגיד שהם עושים את זה בשביל הילדים? איזה בדיחה עלובה! הם באמת חושבים שטוב לילדים לחיות ככה, עם הורים שמתעבים זה את זה?
למה אנשים תוקעים את עצמם לארונות צפופים ומחניקים, מפחדים לצאת לאור וסובלים כל החיים סתם בגלל הפחד ממה יגידו ומה יהיה? אני לא מבין את זה.
הברית הייתה שגרתית לגמרי - חברים וקרובי משפחה מצטופפים סביב שולחנות עמוסים, מלצרים עייפים מתרוצצים עם מגשים חיוכים מזויפים על פניהם ותקווה לטיפים בליבם, שני זוגות של סבא וסבתא זורחים מאושר, מוהל מזוקן וחמור סבר עושה את מעשיו בתינוק אחד בכיין וצרחן ומחזיר אותו לזרועות אימו התפוחה עדיין מההיריון. היא מחייכת לצלם, עייפה ומאושרת. ניסו, בחולצה חגיגית חדשה, מבולבל ונרגש מסתובב בין כולם, מנסה להיות בכל מקום בבת אחת, מודאג ושמח, עצבני אך מאושר, וכמו שאני מכיר אותו הוא בעיקר משתוקק שכל הבלגן הזה ייגמר והוא יוכל לנוח מעט.
כמו כולם בירכתי אותו במזל טוב, לחצתי את ידו, נתתי את המעטפה לאימו, נשקתי על לחייה של אשתו, שיבחתי את יופיו של התינוק וישבתי עם כולם בשולחן שיועד לחברים מהעבודה.
הייתי ממש כמו כולם - אכלתי ושתיתי, חייכתי והתבדחתי - הכול כמו שמקובל באירוע של קולגה מהעבודה.
לקראת הסוף, קצת לפני שהגישו את הקפה, הלכתי לשירותים ואחרי שגמרתי להשתין ועמדתי לשטוף את ידי בכיור הופיע פתאום ניסו בפתח ונעץ בי מבט קודר.
עמדתי עם ידיים מטפטפות מעל הכיור והחזרתי לו מבט.
"אני מצטער על מה שהיה בפעם האחרונה שהיינו יחד." אמר ניסו חרש, "ואני מבקש שתסלח לי."
"זה בסדר, לא קרה כלום."
"כן קרה, אבל לא יקרה יותר. זה נגמר." הצהיר ניסו בתוקף.
"בסדר." אמרתי, "אין בעיות, מבחינתי זה ממש בסדר." הוספתי ואפילו חייכתי, חושב בשקט לעצמי שהכול לטובה ועדיף ככה, לפחות אני לא צריך לספר לו על יוני.
"באמת?" שאל ניסו מופתע, ואולי מאוכזב?
לרגע נדמה היה לי שהוא רוצה להגיד עוד משהו, אבל אז קרא לו קול נשי מבחוץ. הוא סובב את ראשו לאחור כאילו רצה לפנות ולצאת ואז התחרט, החזיר את מבטו אלי והחל להושיט לעברי את ידו, אבל הקול הנשי - חמותו אני חושב - חזר וקרא בקוצר רוח בשמו והוא סובב אלי את גבו והסתלק.

הורדתי את מירי - שהחיוך סר מעל פניה ברגע שנפרדנו משאר החברים - מול דירתה וחזרתי הביתה.
בבית מצאתי את יוני מארח את אפי ואת מקס. שלושתם רבצו על השטיח מול הטלוויזיה וראו סרט כחול. אפי ויוני חלקו באנג דשן ומקס דבק בוודקה שלו.
הם היו בשלבים שונים של עירום ומסטולים לגמרי. התקבלתי במחיאות כפיים סוערות ואחרי שנייה של היסוס הצטרפתי אליהם, אבל סירבתי להתמסטל, מישהו הרי היה צריך להשגיח שלא נשכח קונדומים.
איכשהו זה היה ברור מאליו - אני עם מקס ואפי עם יוני – אבל בניגוד לארבעת הגופות הערומים שהתפתלו על המסך מולנו סירבתי לעשות את זה באותו החדר עם יוני ואפי.
זה לא שאני ביישן כזה, ומה כבר היה לי להתבייש? הרי הייתי עם כול אחד מהם פעמים רבות, אבל לא רציתי לראות איך אפי ויוני נוגעים זה בזה, ועוד פחות מזה רציתי שהם יראו איך אני מתנהג כשאני עם מקס ולכן, לפני שגררתי משם את מקס, אמרתי ליוני שאפי לא אוהב שמזיינים אותו בתחת והזהרתי אותו שבכל זאת לא ישכח קונדום.
"יהיה בסדר." הוא אמר ומשך את ראשו של אפי לחיקו.
מאחר ולא רציתי להיות עם מקס בחדר השינה שלנו לקחתי אותו לחדר האורחים, הושבתי אותו על הספה וכרעתי על ברכי לפניו.
הוא אחז בעדינות בראשי, מסבך את אצבעותיו בשערותיי ונאנח כשמצצתי את הזין שלו בלי ששמתי עליו קונדום. ידעתי שאני צריך, אבל לא התחשק לי, רציתי לטעום אותו, לא טעם של גומי, והוא היה שיכור מכדי לשים לב.
אחר כך הוא משך בשערי כדי שאפסיק ופקד עלי לתת לו את התחת שלי. הפסקתי למצוץ ושמתי עליו קונדום ומשם המשכנו כמו תמיד - אני נאנק תחת כובד גופו, נהנה מהכאב שמסב לי הזין העבה שלו וידיו החזקות הלשות את גופי וגומר ביבבה. מיד אחר כך הוא גונח, מועך את כתפי בחזקה, נרעד כשהזרע שלו ניתז לתוך הקונדום ומתמוטט על גופי.
מקס נרדם עוד לפני שקילפתי מעליו את הקונדום ואני הלכתי להתקלח, מקפיד לא להביט מה קורה בסלון, ומשם חזרתי למיטה שלי ונרדמתי כהרף עין. כשהתעוררתי למחרת בבוקר מצאתי את יוני ישן לצידי, מחייך בשלווה.
הלכתי להכין קפה, בודק בזהירות את הסלון ואת חדר האורחים. לרווחתי לא היה שם איש.


לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 29/06/2007 :  14:44:07  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
26. אל תקרא לי קלרה
"אז מה? התחלנו שוב לנהל יחסים פתוחים?" שאלתי את יוני אחרי הלילה הלא נשכח עם מקס ואפי.
"פתוחים, סגורים, אני לא אוהב את ההגדרות האלו." אמר יוני בקוצר רוח, "אני בכלל לא אוהב כשמדביקים תוויות."
"אני יודע יוני, אני מתכוון... אתה אוהב אותי?"
הוא צוחק. "כן, בטח. אתה יודע שכן, מה זה שייך בכלל ולמה כל השאלות האלו? בגלל מה שקרה כשחזרת מהברית?"
"כן, אני פשוט ... חשבתי שגמרנו עם דברים כאלו."
"גולי, אף אחד לא הכריח אותך. הצטרפת למסיבה מרצונך החופשי והאמת שדי נהניתי לראות איך אתה מזנק על מקס."
"לא זינקתי על אף אחד." נעלבתי, "אני לא מזנק על אנשים."
"אוי, סליחה, אני באמת מצטער קלרה, בטח שאת לא מזנקת על גברים, חס וחלילה שפולנייה מהוגנת כמוך תזנק, ועוד על גברים." מתפוצץ יוני מצחוק ושואל למה ברחתי לחדר השינה ולא נשארתי בסלון איתו ועם אפי?
"יש משהו שנקרא פרטיות יוני, אני לא כוכב פורנו שנהנה שכולם רואים את הביצועים שלו."
"וואלה? לפי מה שראיתי אני במקומך לא הייתי מתבייש להצטלם לסרט פורנו ומקס... כל הכבוד! הלוואי עלי בגילי לזיין כמו שהוא מזיין בגילו."
"שתוק! מציצן סוטה שכמוך!" צעקתי, מסמיק כמו ילד, והרבצתי לו עם כרית על הראש.
הוא נחנק מצחוק, זינק עלי, (באמת זינק) והשיחה נגמרה בהאבקות שנגררה לסקס שהמשיך למקלחת ולסיבון הדדי ולעוד סקס, וכמובן שאחר כך היינו שפוכים מעייפות ופשוט נרדמנו.
רק למחרת דברנו שוב על הנושא הזה של הסקס שלנו זה עם זה ועם אחרים. זו הייתי שיחה כנה שבה כל אחד אמר מה הוא באמת חושב ושוב התפלאתי עד כמה קשה לי לדבר על דברים שאני מרגיש - אולי באמת יש בי משהו מהפולנייה?
יוני הודה שנכון, מיד אחרי שקיבל תשובה חיובית הוא חטף שוק, נבהל נורא והחליט שהוא השתנה ומהיום הוא יהיה מונוגאמי מבוהל ומשעמם, וזה מה שהוא היה למשך שבועיים בערך, אבל אחר כך הוא נרגע, הפסיק להילחץ, ראה שהשד אינו נורא כל כך, ושנורא משעמם לא לגוון במיוחד שגם בקריות יש גברים, חלקם אפילו שווים ביותר ו...
"נו, מה את עושה פרצוף של תשעה באב קלרה?"
"אל תקרא לי קלרה."
"אז אל תראה כמו קלרה."
"איך נראית קלרה?"
"כמו אחת שהגיעה עם הקריסטלים, הפורצלנים, הפרחים מפלסטיק והבעל מוורשה, שמה ניילונים על הפוטלים ולא מוכנה שאף אחד ידרוך לה עם נעלים על השטיחים בסלון או יגע לה ברכוש, וזה כולל גם את הבעל."
"וואלה? זאת אומרת שאתה קורא לי פולנייה?" החמצתי פנים.
יוני צחק, שאל אותי אם ידוע לי שעם הפרצוף הזה אני נראה כמו סבתא של קלרה ונישק אותי.
"עזוב אותי!" הדפתי אותו מעלי בזעם.
"נו, די. תפסיקי קלרה. לי לא אכפת שאתה מזדיין עם אחרים, אני יודע שמה שמקס נותן לך זה סקס מהסוג שאני לא יכול לעשות. אם בי מישהו היה נוגע ככה הייתי הורג אותו, אבל אם אתה אוהב את זה ככה לפעמים אז אחלה. אני רואה שאתה נהנה ואני יודע שאחר כך תחזור אלי עם מין חיוך קטן כזה, חיוך עייף ומרוצה שאני מת עליו, ואני שמח בשבילך, למה אתה לא יכול לשמוח בשבילי?"
"אתה לא מקנא יוני? אני לא מבין את זה, אני שונא לראות שמישהו אחר נוגע בך. אפילו שבאותו רגע ממש אני עם גבר אחר אני לא רוצה שאתה ... זה מפריע לי, אתה מבין?"
"לא, האמת שלא. זה רק סקס גולי, מה זה קשור בכלל לאהבה שלנו?"
"תתפלא יוני, אבל יש אנשים שאהבה וסקס הולכים אצלם יחד. אתה אולי קורא להם קלרות אבל..."
"אל תדבר שטויות, קלרה הפסיקה לעשות סקס בערך חצי שנה אחרי החתונה, זה הורס לה את התסרוקת ומקמט לה את הסדינים." צחק יוני.
"נו, די כבר עם קלרה הזאת." התחננתי, "תהיה רציני לרגע, אני מוכן בשבילך לוותר על אחרים, למה אתה לא?"
"בסדר, אני רציני, אני לא רוצה שתוותר בשבילי על כלום ואתה יודע למה? כי אני אוהב אותך ואם אתה אוהב אותי תפסיק לדרוש ממני ויתורים. אני יודע שיש אנשים שבעקרון מזדיינים רק עם מי שהם אוהבים. יופי להם, מה זה שווה אם בסתר הם מפנטזים תוך כדי כך על השכן ממול, או על כוכב קולנוע, או על מישהו שהם ראו בתור בקופת חולים? העיקר שבפועל הם רק עם החוקי שלהם והם מרגישים שקנו להם מקום בגן עדן, אתה יודע איך קוראים לאנשים האלו?"
"נו, איך?"
"סטרייטים."
"גם סטרייטים בוגדים."
"גולי, אני לא סובל את המילה הזו בגידה. כשאני אמסור את סודות האטום של מדינת ישראל לסורים תקרא לי בוגד, אבל אם אני נהנה במיטה עם מישהו זה לא בגידה. הרי לא היית קורא לי בוגד עם הייתי הולך לאכול עם חבר, או לטייל איתו, או לשחק איתו שח, או לדבר איתו על החור באוזון אז לדעתי גם אם אני מזדיין איתו אני לא בוגד."
הוא הפסיק את נאומו כדי לנשום, ראה את פרצופי החמוץ ושאל אם אני רוצה ששוב ניפרד.
"לא." נבהלתי.
"זה ממש עקרוני לך שאני אעשה סקס רק אתך, ממש ממש חשוב לך?"
"ואם אני אגיד כן אז תפסיק לזיין מהצד?"
"לא, אבל אני אשתדל שלא תדע ואצטרך לשקר ולהתגנב. בהתחלה זה מוסיף קצת פלפל לכל העסק, אבל מכיוון שאני כן אוהב אותך, אוהב הרבה יותר ממה שנדמה לך, אז אחרי כמה פעמים זה מתחיל לבאס כי אני שקרן גרוע ואתה תמיד מרגיש ונעשה עצוב, ואז גם אני נעשה עצוב וזה מעצבן אותי והורס לי את כל הכיף ו... מה אתה צוחק? קלרה שכמוך!"
"לא יודע. אז זהו, יחסים פתוחים בגלוי ובלי הסתרות?"
"אם ככה אתה רוצה לקרוא לזה שיהיה, רק תזכור שבלי קשר למה שאני עושה עם אחרים רק אותך אני אוהב."
"טוב, בסדר, ואתה תזכור שתמיד צריך קונדום."
"אי מבטיח חגיגית לזכור תמיד קונדום וגם אתה שלא תשכח."
"זאת אומרת שגם לי יש רשות לזיין אחרים?"
"בטח, אבל כמו שאני מכיר אותך בטח תנצל את הרשות הזו רק כדי לבקר מידי פעם את מקס וחוץ מזה לא תעשה כלום. תגיד, יש מצב שאני, אתה ומקס נעשה פעם איזה שלישיה ביחד?"
"לא! בשום פנים ואופן לא!"
"איזה קלרה שאתה גולי, ומה עם אפי, איתו יש מצב?"
"לא יודע, אני אחשוב על זה. מה יש לך משלישיות ועוד עם האקסים שלי דווקא? סוטה שכמוך."
"אני סוטה? אחרי מה שראיתי אותך עושה עם מקס אני עוד סוטה? לא, די, מספיק להרביץ גולי. נו, די קלרה, ארצה, מספיק! תראי איך הרסת את הפריזורה... מספיק.... די, אל תפסיק גולי."

27. אוי ואבוי
"אז מה בעצם השתנה אצלכם מאז מהפעם הקודמת שהייתם יחד?" שאל אותי פתאום מקס אחרי ששוב ניצח אותי בשח.
היינו לבד בדירה שלו. אפי נסע לצלם דוגמניות במכתש הקטן בנגב ובטח יחזור עם סיפורי זוועה על המדבר הפראי והמטונף, והדוגמניות המפונקות וחסרות המוח.
יוני נסע לתל אביב להשתתף באיזה אירוע חשוב של ידיד שלו, פתיחה של מסעדה, או גלריה, או משהו, לא קלטתי מה בדיוק וגם לא היה לי אכפת. ידעתי שהוא יהיה שם הלילה עם מישהו, וידעתי שזה לא חשוב, זה רק חלק מהבילוי שלו. אחר כך הוא יחזור אלי, מחייך ורגוע, ויאהב אותי עד שיזמינו אותו לאירוע מעניין אחר באיזה מקום והוא שוב ייסע ויבלה, כך או אחרת, וישוב אלי עם חיוך.
"שום דבר לא השתנה בעצם חוץ ממני, פעם הייתי נעשה עצוב וכועס כשהוא היה מסתלק ופחדתי שהוא לא יחזור, ועכשיו לא כי אני יודע שהוא יחזור."
"אבל הוא מזיין אחרים, אתה כבר לא עצוב וכועס בגלל זה?"
"מה הטעם להתרגז? השלמתי עם זה שהוא פשוט כזה, אני אוהב אותו ואני מקבל אותו כמו שהוא ודי."
מקס נאנח. "כן, כנראה שזה סוד האושר בחיים, להשלים עם המציאות לא לנסות לשנות את מה שאי אפשר." ידעתי שהוא לא מתכוון רק אלי אלא חושב גם על הדוס ההוא שהוא התאהב בו וידעתי שהוא לעולם לא יספר לי את כל הפרטים.
אם פעם הייתי נעלב וכועס שהוא לא משתף אותי היום קיבלתי את המצב כמו שהוא, מקס הוא כזה - סגור ולא משתפך, שונא שיחות נפש - ויוני הוא פרפר שחייב לרחף מאחד לשני לגוון כל הזמן ולטעום הכול, ואפי אף פעם לא יצליח להינתק לגמרי מאימו ומתביעותיה ומעולם לא יפסיק לערוג לגברים יפים שלא רואים אותו ממטר ולהיכנס בגללם לדיכאונות בעודו דוחה מעליו בבוז מי שכן רוצה אותו, הוא כזה וככה זה.
"אתה יודע שאתה יכול למצוא לך מישהו אחר לחיות איתו גולי, מישהו שלא יבגוד בך."
"לדעתו של יוני לזיין מהצד לא נקרא בגידה, רק לגלות סודות לאויב זו בגידה."
מקס צחק. "אני אוהב את יוני מאוד גולי, אבל לפעמים בא לי לבעוט לו בתחת."
"אתה יכול לנסות, אבל אני לא חושב שזה יעזור מקס, יוני הוא יוני ואם התשובה החיובית שהוא קיבל לא שינתה אותו שום דבר אחר לא יעזור. זה לא משנה, אני יודע שהוא אוהב רק אותי ועד שהוא יחזור יש לי אותך." סילקתי את לוח השח שהפריד ביני לבינו וכרעתי על ברכי לפניו.
"אני תחליף ממש עלוב." מחה מקס, אבל הניח לי לפתוח את רוכסן מכנסיו ומשם הכול התנהל כרגיל לשביעות רצון שנינו.
אחר כך התקלחנו והלכנו לישון יחד כמו שנהגנו לעשות כל פעם שבני הזוג הרשמיים שלנו נעדרו, מה שקרה די הרבה לאחרונה.
מאז שמקס נפרד מהדתי שלו הוא הפסיק להביא בחורים צעירים לדירתו והסתפק באפי שידע בדיוק מה אני מקס ואני עושים כשהוא נעדר והיה שבע רצון מהסידור שהניח לו לרדוף אחרי דוגמנים יפי תואר ותפוחי שרירים במצפון נקי.
הוא חזר והצהיר בפני שהוא אוהב את מקס בלב ובנפש ושמקס הוא עוגן הביטחון שלו בעולם ההומואי האכזר, נמל הבית שלו בסערת הביצה הרוגשת, אבל למרות זאת לא הטיל עוגן בנמל הבית לזמן רב אלא יצא לו לנדודים כל שבועיים שלושה בידיעה שהנמל שלו ימתין לו בסבלנות בעוד אני משגיח עליו ודואג שלא יחסר לו דבר.
זה היה סידור נחמד ונוח לכולנו ולמרות שמעולם לא דיברנו על זה בגלוי הדברים היו ברורים וידועים וכולנו היינו שבעי רצון, אבל באותו לילה התרחש דבר יוצא דופן שהפך את הקערה על פיה – קצת אחרי חצות כשכבר היינו שקועים בשינה עמוקה צלצל פתאום הנייד שלי!
עניתי בפיהוק, בטוח שזה יוני ששתה יותר מידי ושכח להסתכל בשעון, אבל לא, זה היה ניסו שהודיע לי שאיציק קיבל הלילה התקף לב והוא מאושפז בבית חולים.
"איך אתה יודע?"
"חני התקשרה לספר לי, היא היסטרית לגמרי."
"אולי כדאי שניסע לבית חולים להיות איתה?"
"אין צורך, הבן הגדול שלהם איתה. הוא לקח אותה הביתה כי איציק ישן ואין טעם לשבת בבית החולים סתם. הם יחזרו לשם בבוקר ואם הרופאים ירשו גם אנחנו נקפוץ לביקור. הבטחתי לה שבעבודה הכול יתנהל כרגיל ושלא תדאג."
"טוב מאוד. הדבר האחרון שהיא צריכה לדאוג בגללו זה החברה, ומה עם זיו, הבן הצעיר שלהם, הוא יודע?"
ניסו שחרר צחוק קצר ומריר, "בטח שהוא יודע, למה אתה חושב שאבא שלו חטף התקף לב?"
"איציק קיבל התקף לב כי הוא גילה שהבן שלו הומו?"
"כן, זה מה שחני סיפרה לי. איך אתה יודע על זיו?"
"ראיתי אותו פעם, מזמן, במסיבה של הומואים בגעש. הוא היה אז עדיין חייל. איך זה נודע לאיציק?"
הוא קפץ אליו לביקור בלי להודיע לו קודם ומצא אותו במיטה עם החבר שלו שהוא לגמרי במקרה ערבי ושב"ח (שוהה בלתי חוקי)."
"אוי ואבוי."
"כן, אוי ואבוי לגמרי." הסכים ניסו.
"ואז הוא חטף התקף לב?"
"לא, כשהוא גילה אתמול את זיו עם הערבי שלו הם רבו בצורה איומה ובסוף איציק הסתלק הביתה. היום זיו התקשר לספר שמג"ב גירשו את החבר שלו חזרה לשכם ונשבע שהוא לעולם לא יסלח לאבא שלו שהסגיר את החבר שלו וגרם לגירושו. אחרי המריבה הזו איציק הרגיש מאוד לא טוב וכמובן שהתעקש לא ללכת למיון ורק כשהוא כמעט התעלף מרוב כאבים בחזה קראו לאמבולנס ועד אז זה כבר כמעט היה מאוחר מידי, עכשיו הוא מאושפז בטיפול נמרץ. חני ממוטטת לגמרי, נועם נמצא איתה, זיו מחוץ לארון, כועס על כולם, ואנחנו צריכים לנהל את יהלומי בע"מ לבד."
"בסדר, ניסו. אם צריך אז צריך. אתה יודע שאני מוכן לכל מאמץ בשביל העבודה."
"כן, אני יודע גולי." אמר ניסו חרש, ואני רוצה שתדע גולי שאני ... אני מאוד מעריך את זה ואני מקווה ש... ש.... סליחה גולי, הייתי חמור בזמן האחרון ואתה בטח שונא אותי אבל ..."
"אני לא שונא אותך טמבל. איך אני יכול לשנוא אותך? אתה מעצבן אותי נורא לפעמים ומידי פעם אני מחזיק את עצמי כדי לא לרצוח אותך, אבל אני לא שונא אותך."
ניסו צחק קצת ואז אמר בקול חנוק שחבל שאני לא לידו כי הוא מת לחבק אותי.
"אל תדבר ככה ניסו, קיבלת החלטה, תעמוד מאחוריה כמו גבר."
"כן, כמו גבר." חזר אחרי ניסו בקול מריר, איחל לי לילה טוב וסגר.
"נו, מה קרה?" שאל מקס שלצערי התעורר מהשיחה.
סיפרתי לו את החדשות והוא נאנח. "איציק מבוגר ממני בסך הכול בחמש שש שנים." אמר מהורהר, ושוב נאנח, "תגיד גולי, ניסו ממשיך להציק לך? חשבתי שהתפייסתם אחרי הנסיעה לחו"ל."
"יש לו ימים טובים יותר וטובים פחות. לאחרונה היו בעיות עם הילד, לקטן היה חום ולכן הוא לא ישן מספיק בלילה והוא היה קצת עצבני, זה בסדר, אני מבין." גוננתי על ניסו שלמען האמת היה פשוט זוועתי לאחרונה ועשה לי את המוות בלי רחמנות, כפי הנראה פיצוי על כך שגזר על עצמו התנזרות מוחלטת מההתייחדויות שלנו בחדר הקרטונים.
לא סיפרתי לאיש על הסידור הקטן שהיה לי עם ניסו וסברתי לתומי שהוא לא יודע שאני ויוני שוב יחד. כזה אני, בן אדם שמעדיף למדר את חייו ולספר על עצמו מעט ככל האפשר. תמיד הרגשתי נוח יותר כשהייתה הפרדה מוחלטת בין חיי המקצועיים לבין אילו הפרטיים ולא ראיתי שום סיבה לערבב מין בשאינו מינו.

28. ערב בנים
בימים שבאו אחרי התקפת הלב של איציק מצאתי את עצמי נאלץ לשהות הרבה שעות עם ניסו, וחלקן גם אחרי שכול יתר העובדים הלכו הביתה וכמובן שהוא לא עמד בפיתוי ושוב הייתי לחוץ בין גופו הרחב והחזק לבין הקרטונים, הזין שלו בתחת שלי ונשימתו המהירה מרפרפת על עורפי, מצמררת את עורי, וכן, למרות שאת מה שקרה ביני לבינו אפשר היה להגדיר חוקית כהטרדה מינית שהתפתחה לאונס, וטכנית ניסו ביצע בי מעשה שלא יעשה נהניתי מכך שהוא ביצע בי את זממו בדיוק כמוהו, אולי אפילו יותר.
סליחה גולי." הוא אמר אחרי שגמרנו יחד בתיאום נדיר ומענג ביותר, "אני נורא מצטער, תסלח לי בבקשה."
"ניסו, סתום כבר! אני שונא שאתה מבקש סליחה ואתה יודע את זה אז תפסיק לילל כמו נקבה. קונדום שמת?"
"כן, בטח. הנה, יש לי פה חבילה." הוציא קופסה ריקה למחצה של קונדומים מכיס מכנסיו.
"תגיד לי, אתה מפגר או מה? מה פתאום אתה שומר אותם במכנסים? ומה עם לימור תעשה כביסה ותגלה אותם?"
הוא נאנח, משך עלי את מכנסי, רכס אותם והתיישב על רצפת הבטון המאובקת, גבו נשען על הקרטונים. התיישבתי לצידו והנחתי את ראשי על כתפו. יושב שכם אל שכם, ירך אל ירך לצידו של ניסו שזה עתה חדר לתוכי בפראות, מאושר על שהצום הארוך נשבר נשענתי עליו בכבדות וכשהוא דיבר העביר קול הבס העמוק שלו רטטים של עונג לאורך עמוד השדרה שלי. מזמן כבר לא חשתי לאות מתוקה כזו, שנינו היינו מאובקים ומיוזעים ובטח הסרחנו כהוגן, אבל זה היה כל כך נעים.
"ניסו אתה מפגר. גברים נשואים לא שומרים קונדומים בכיסים. תסתיר אותם באיזה מקום, או יותר טוב תן לי לשמור עליהם בשבילך."
"אבל ... אבל... זאת אומרת..." הוא גמגם וההבנה ניחתה עלי בבת אחת. "כשלא היית איתי היית עם אחרים?"
ניסו גנח. "ניסיתי להתאפק גולי, באמת, אבל אתה יודע איך זה, הייתי מוכרח לזיין ואחרי שיוני חזר אליך לא הייתה לי ברירה אחרת."
"איך אתה יודע עלי ועל יוני?"
משיכת כתפיים אילמת הייתה התשובה היחידה שקיבלתי, לא הייתי זקוק ליותר. "שוב עקבת אחרי?"
"לא ממש עקבתי," מחה ניסו, "במקרה עברתי כמה פעמים ליד הדירה שלך ו... אז אתם שוב יחד?"
"אנחנו חיים יחד באותה דירה, משתמשים באותו מקרר ובאותה שפופרת של משחת שיניים ורוב הזמן ישנים באותה מיטה, אם זה נקרא להיות יחד אז כן, אנחנו יחד."
"מה, הוא שוב בוגד בך?"
"זה לא נקרא בגידה." חזרתי על המנטרה השחוקה שלי, "זה סתם סקס."
"אז יש לכם יחסים פתוחים?" הסיק ניסו, מחייך בעליזות.
"כן, אני חושב."
"זאת אומרת שאתה ומקס שוב..."
"כן."
"אבל חשבתי ש... זאת אומרת, הבחור הדתי ההוא בא למקס כל יום שלישי בערב אז חשבתי ש... מה, לא ידעת?"
"האמת שלא, אבל זה לא משנה. אני שמח בשבילו כי סוג הסקס שאפי אוהב זה לא בדיוק הסגנון שלו."
"אז איך הצלם שלך משתלב בכל הסידור הזה?"
"הוא כבר מזמן לא הצלם שלי ועובדה שהוא משתלב, ואפילו משתלב יפה. הוא ומקס גרים יחד, מנהלים משק בית משותף והם חברים טובים, משחקים שח דואגים אחד לשני ומצחיקים זה את זה. מה עוד צריך?"
"תגיד גולי, יש מצב שגם אני אשתלב בכל הסידור הזה שלכם?"
"בשביל מה לך להיכנס לכל הבלגנים האלו? לא מספיק לך מה שאנחנו עושים בחדר הקרטונים?"
הוא שתק זמן ממושך, משחק בפיזור נפש באצבעותיי ואז הודה שכן, מה שאנחנו עושים זה נהדר, אבל הוא רוצה שנעשה שוב את מה שעשינו אז, כשהוא היה בדירה שלי."
"אתה מתכוון שאתה רוצה שאני אזיין אותך ניסו?" הוא הסמיק והניד בראשו לאות הן תוך שהוא מעביר את תשומת ליבו מכף ידי לנעשה בתוך תחתוני.
"תמשיך לעשות מה שאתה עושה ועוד מעט תקבל כמה זין שבא לך."
הסומק שעל פניו של ניסו העמיק. "אני לא יכול לעשות את ככה, בעמידה. אני חייב לשכב. מתי אני יכול לבוא אליך?"
"אני זמין כמעט תמיד ניסו. אתה הנשוי בין שנינו."
ניסו שקע בהרהורים ואז גילה לי שלו ולאשתו יש סידור עם ההורים שלה - פעם בשבוע הם באים לשמור על הילד כדי שלימור תוכל ללכת לערב בנות עם החברות שלה.
"ומה אתה עושה?"
"הולך לערב בנים."
"איפה?" הסתקרנתי.
הוא משך בכתפיו, "תלוי במזג אוויר. אם יפה אז אני מטייל בגן ואם קריר וגשום אני מתחיל באינטרנט קפה ואחר כך אהה ... נו... אתה יודע."
"זורם?"
"כן."
"ומתי יהיה ערב הבנים הבא שלך?"
"ביום שלישי."
"או. קי. מתאים לי."
"ומה אם יוני יהיה בבית כשאני אבוא?"
"תלוי בו. או שהוא יזרום אתנו או שהוא יסתלק לזרום עם אחר."
"ואחרי שכולנו נגמור לזרום לפה ולשם אתה ויוני תלכו לישון יחד כאילו כלום?"
"כן. למה? אתה לא תלך לישון עם אשתך? לדעתך זה שהיא לא יודעת זה מה שמשנה?"
"האמת שהיא כן יודעת."
"איך? סיפרת לה?"
"היא מצאה את הקונדומים כשעשתה כביסה ושאלה למה אני צריך אותם אם הפסקתי לשכב איתה מאז שהילד נולד."
"מה ענית?"
"אמרתי לה שזה בשביל סתם, שזה לא שייך לאהבה שלי אליה ואז לקחתי אותה למיטה והיה אחלה סקס."
"והיא קיבלה את התשובה הזו?"
"כן. מאז היא לא שואלת יותר שאלות. אנחנו מזדיינים פעמים בשבוע וזה תמיד נהדר, ואנחנו ישנים מחובקים שזה אני יכול רק איתה, ואנחנו מגדלים יחד את הילד, משלמים יחד משכנתא, חוסכים לחופשה בחו"ל והולכים פעם בשבוע לבלות לחוד. זהו, זה הסידור שלנו וככה טוב לנו."
"הבנתי." אמרתי וקמתי. הושטתי לו את ידי, מושך אותו לעמידה לצידי. "בסדר ניסו, אז קבענו ביום שלישי?"
"כן, קבענו, ועכשיו קדימה, תזיז את עצמך, המשלוח של שוהם פלסט לא יארוז את עצמו לבד."

אפילוג – זה כל מה שרציתי
וזה בעצם סוף הסיפור שלי. כן, קרו אחר כך עוד דברים ובטח יקרו עוד בעתיד, אבל די. כמה אפשר לקשקש ולרכל? נמאס לי, לא זה מה שרציתי.
אז מה כבר רציתי? סך הכול רציתי שיוני יאהב אותי וישן איתי מחובק בלילה, ושמידי פעם מקס ימצא קצת זמן להיות איתי לבד, בלי בגדים ויחבק אותי חזק אחרי שייתן לי לטעום את הזין היפה שלו, ושניסו יפסיק להציק לי בעבודה ושוב נהיה חברים כמו בהתחלה, ושאפי לא יחזור להיות אומלל אצל אימא שלו אלא יגור לידי כדי שאוכל להשגיח עליו שיאכל כמו בן אדם ושלא יכנס לסרטים של דיכאון וכעסים ושיצחיק אותי עם הראש המוטרף שלו ויספר לי על אופרה ואמנות, ושאיציק יבריא ויחזור לעבודה ויפסיק לכעוס על זיו, והכי חשוב שכולם יהיו בריאים ויאהבו אותי.
זהו, זה כל מה שרציתי.

לך להתחלת העמוד

   
קפוץ ל:

חוויות כואבות

© 2001 CoolScripts.co.il

לך להתחלת העמוד
פורום סניץ
כל הזכויות שמורות.




יחסי ציבור באינטרנט | נשירת שיער, התקרחות | יחסי ציבור | מחשב נייד | משרד יחסי ציבור | צימרים רומנטיים
קישורים 6 | 5 קישורים | 4 קישורים | 3 קישורים | 2 קישורים | 1 קישורים