חוויות כואבות
בית | פרופיל | הירשם | נושאים פעילים | חברים | חיפוש | כללי הפורום | חוויות וסיפורים | הסקר השבועי | ללמוד לגעת
שם משתמש:
סיסמא:
שמור סיסמא
 
 כל הפורומים
 
 הג'ינג'י הסודי
 
כותב הנושא הקודם נושא הנושא הבא  
שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 11/09/2007 :  22:36:57  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
1. מה עושים עם הילד
בבוקר הבטיחו שזה עומד להיות החמסין האחרון של הסתיו. "עד הצהרים נחוש הקלה." התרוננה החזאית ברדיו. לא האמנתי לה, אבל להפתעתי כשיצאתי אחרי הצהרים מהמעבדה גילית שלא מזמן ירד גשם והאוויר הלוהט שהעיק עלינו כל השבוע הצטנן והצטלל.
המדרכות היו עדיין לחות וריח מתוק של אדמה רטובה פיתה אותי לרדת מההסעה במרכז וללכת הביתה ברגל.
אני מעדיף לחשוב תוך כדי הליכה ומזג האוויר הסתווי האפרורי שצנח לפתע על העולם היה אידיאלי לצעידה ולמחשבות מעמיקות על העתיד.
פסעתי איפה לאיטי בדרך הארוכה יותר הביתה וחשבתי על חיי. בגיל ארבעים גיליתי שנמאס לי להיסחף אחרי המאורעות ולהניח לדודו להחליט עבורי את כל ההחלטות.
נמאס לי, לחשתי לעצמי חרש, מונה אחד לאחד את כל הדברים שמאסתי בהם לאחרונה - נמאס לי שלוקחים אותי כמובן מאליו, נמאס לי להיות זה שאחראי על הבישול, הקניות, הניקיון והסדר.
נמאס לי להיות זה שתמיד יוזם את הסקס ושנתקל לעיתים קרובות מידי לאחרונה בדחייה.
נמאס לי להרגיש לא אהוב ולא מוערך.
פשוט נמאס!

אם תמשיך עם התלונות האלו תישאר לבד, לחש בתוכי קול קטן, זהיר ומפוקח שדמה מאוד לקולה של אימי ז"ל, ומה יהיה אתך אז? שאל הקול בבהלה, מה תעשה בלי דודו?
מה שעשיתי לפני שפגשתי אותו, עניתי בכעס לקול המרגיז הזה ששיתק אותי כל פעם מחדש.
לפני שפגשת אותו היית בודד ומסכן ובלי אהבה הזכיר לי הקול.
גם היום אני בודד ומסכן ובלי אהבה, אבל עם הרבה חולצות XXL לכבס ולגהץ והמון גרביים מסריחות לאסוף, ומה עם כל בקבוקי הבירה והכוסות המלוכלכות ו....
יותר טוב לך לחיות כמו פעם, בדירה סטרילית שנראית כמו מוזיאון?
כן, יותר טוב מאשר לחיות בדיר חזירים.
אל תגזים קימי, אתה נסחף רק כי אתמול הוא חזר מאוחר והלך לישון בחדר האורחים. אתם יחד כבר חמש עשרה שנה, מותר לו לפעמים לישון באלכסון, לא?
כן, אם זה היה רק לפעמים אבל....
תפסיק כבר לקטר, אתה יודע שהוא מעדיף לישון לבד כשחם.
פעם זה לא היה ככה.
פעם היה פעם ועכשיו זה עכשיו קימי, תנסה ליהנות ממה שיש ולא להתלונן כל הזמן כמו פולניה.
אם באמת הייתי פולניה לא היה מפריע לי האין סקס, אבל אני לא. אני גבר ואני רק בן ארבעים, אני עדיין רוצה לחיות.
אז לך תמצא לך מישהו אחר, כולם עושים את זה, למה לא אתה?
אני? מה פתאום אני? כבר חמש עשרה שנים שאני רק עם דודו וגם קודם ... כן, גם קודם לא הייתי הרפתקן גדול, רוב הסקס שעשיתי היה עם כף ידי וחשבתי שככה זה יהיה תמיד כי מי יביט בכלל בגופי הצנום וצר הכתפיים? זה מה שחשבתי לעצמי ולכן הלכתי לחדר כושר כדי לנסות לצבור על עצמי מעט שרירים ושם נפגשו עיני בעיניו הכהות של גבר רחב כתפיים שדחק משקלות ששקלו יותר ממני וכל עולמי השתנה.
כמו כולם גם אני שמעתי על דברים כאלו, אבל אף פעם לא האמנתי שזה קורה באמת, והנה, זה קרה גם לי. ברגע שהבטתי בגוף הגדול והחזק הזה, בצוואר העבה ובידיים הגדולות רציתי אותו, ולמרבה הפלא גם הוא רצה אותי.
מה שמפליא עוד יותר זה שידעתי מיד שגם אני מוצא חן בעיניו, לא יודע איך אבל פשוט ידעתי, וידעתי שהוא יודע שאני יודע.
הוא סיים את סדרת התרגילים שלו והלך להתקלח ואני, שהתביישתי לחשוף את גופי הצנום במקלחת, יצאתי למגרש החנייה והתמהמהתי שם, מנסה לנחש איזה רכב שייך לו.
הוא יצא, שערו המתולתל לח עדיין, הביט סביבו וכשראה אותי האירו פניו בשמחה.
"חיפשתי אותך במקלחת, איפה היית?"
"אהה... אני... אני לא מתקלח במכון, אני הולך הביתה ברגל ולכן אני מעדיף להתקלח בבית."
"הולך ברגל בחום הזה? רוצה טרמפ?"
"כן, בטח."
"אז בוא." הוא הוביל אותי לאופנוע הרלי דיווידסון ענק ושחור שחנה בפינה ורכס קסדה לראשי. מגע אצבעותיו בלחיי היה עדין כמגע פרפר.
"רכבת פעם על אופנוע?"
"לא, אף פעם."
"אני אסע בזהירות, רק תגיד לי את הכתובת."
"רחוב גורדון, זה ליד בית הספר התיכון."
"כן, אני יודע." הוא התיישב על האופנוע, התניע אותו והמתין עד שהתיישבתי מאחוריו וכרכתי את ידי סביב מותניו. חום גופו חרך את עורי כשנצמדתי אליו בחזקה, מייחל שלא נגיע לעולם.
לצערי המרחק לדירתי היה קצר, הגענו מהר מידי והוא החנה את האופנוע מול הדירה שלי, התיר את הקסדה מעלי ובלי לשאול פשוט עלה איתי לדירתי.
ידי רעדו כשניסיתי לפתוח את הדלת והתקשיתי להתאים את המפתח למנעול. הוא לקח אותו ממני, פתח את הדלת ונכנס פנימה בביטחון מופלא ובלי שום הזמנה.
הצעתי כוס שתייה. הוא הסכים והגיש לי את הקסדות שתליתי בזהירות על המתלה בכניסה.
"כמה מסודר ונקי אצלך." אמר, מסתובב בסלון היפה שלי שעיצבתי בקפידה לפי טעמי. "הכול תואם ומושלם כמו בחדר לדוגמא." פסק והתיישב על הספה, פורע את הכריות שסידרתי הבוקר.
"אני אוהב סדר וניקיון." הסברתי והתיישבתי מולו על הכורסא.
"גם אני, אבל אין לי סבלנות להתעסק עם זה, אתה יודע שעוד לא אמרת לי איך קוראים לך?"
"יעקוב קליין, אבל כולם קוראים לי קימי, ולך?"
"דודו, זאת אומרת דוד, אבל כולם קוראים דודו. אני דוד, ואחי התאום הוא יונתן. אי אפשר להאשים את הורי בעודף מקוריות, מה?"
"יש לך אח תאום?" התפלאתי, כי זו הייתה תמיד הפנטזיה שלי כבן יחיד, שיהיה לי אח ורצוי אח תאום. "איך זה לגדול עם אח תאום?"
"תלוי מי האח, במקרה שלי די מעצבן." אמר דודו ורכן לעברי, מניח את ידיו על ברכי, "תגיד, למה אנחנו מדברים על אחי התאום?"
"לא יודע." הודיתי, "למה אנחנו מדברים בכלל?" שאלתי, מפתיע את עצמי בתעוזתי.
"כי אתה נראה בחור ביישן כזה שיעדיף קצת דיבורים קודם."
"אני לא כל כך ביישן." מחיתי והסמקתי והוא צחק, ופתאום התנשקנו, ואחר כך הכול התערבל סביבי בלי שליטה ופתאום הייתי ערום על הספה החדשה שלי, הכריות מושלכות בחוסר סדר על הרצפה וגבר גדול, שחום ושעיר, רכון מעלי, מתפעל מהגורם העיקרי לחשש שלי להתפשט לפני אנשים.
"איזה יופי, אתה ממש ג'ינג'י למטה." אמר בחדווה וכבש את פניו בשער הערווה שלי שהוא, בניגוד לשער ראשי החום בהיר, אדמוני, לוהט כנגד עורי הלבן.
"זה מוצא חן בעיניך? זה לא נראה לך מגעיל?" שאלתי בחשש.
הוא הרים אלי את מבטו, מופתע, "קימי, יפה שלי, שום דבר בך לא נראה לי מגעיל." אמר בפשטות ולקח את הזין שלי לפיו החם.

גם היום, חמש עשרה וחצי שנים אחרי אותו יום קיץ חם שבו נפגשנו הוא עדיין קורא לי יפה שלי ומלטף את ישבני כשאני עובר לידו, אבל אנחנו ישנים פחות ופחות יחד, וגם כשאנחנו מתכרבלים יחד במיטה הזוגית שלנו יש מעט מידי סקס לטעמי. אולי בגלל זה פתאום אין לי יותר סבלנות לבלגן שלו, ולהיעלמויות שלו שהוא כבר הפסיק לתרץ וליחס האדיש חברי שאני מקבל ממנו בדרך כלל בעוד שאצלי הדופק עדיין מתגבר כל פעם שהוא מנשק אותי גם כשזה קורה רק פעם ביובל.

את יוני, אחיו התאום של דודו, פגשתי רק אחרי שהתחלנו לגור יחד. זה קרה כמה חודשים אחרי שנפגשנו, רוב הזמן הוא ישן אצלי, אבל מידי פעם היה הולך לדירה שלו, ויום אחד הזמין גם אותי לבקר.
נתתי מבט אחד במקום העלוב והמתפורר ההוא ונחרדתי.
"המקום הזה נראה כאילו צריך להוציא לו צו הריסה." הכרזתי, מביט בדאגה בסדק ענק שחצה את אחד הקירות.
"אתה צודק." צחק דודו, והראה לי צו פינוי עקב הריסה שקיבל לא מזמן.
"אבל דודו," נבהלתי, "התאריך של הצו כבר עבר, היית צריך להתפנות מכאן כבר בחודש שעבר."
"בעייריה אמרו שיש לנו עוד זמן כי אין תקציב להריסה השנה."
"דודו, בחייך, זה פשוט מסוכן, הגג עוד ייפול לך על הראש, או שתתחשמל או משהו." נחרדתי.
"נו, אז מה? אז תמצא לך שמן אחר שיזיין אותך." העיר דודו בקלות דעת.
"אל תדבר כאלו שטויות!" התנפלתי עליו והפלתי אותו על הרצפה. התגלגלנו על המרצפות המאובקות, מתנשקים ומושכים זה מזה את הבגדים.
"רק אתך אני יכול ככה." התנשפתי, "בבקשה, תעזוב את המקום המגעיל הזה ותבוא לגור אצלי."
"לגור בדירה לדוגמא שלך?" הצטחק דודו, "למה לי?"
"כי... ככה. כי זה מה שאני רוצה."
"למה?"
"תנחש."
"לא רוצה לנחש, אני רוצה שאתה תגיד."
"תגיד אתה קודם."
הבטנו זה בזה וצחקנו, מסרבים להגיד את המילים המפורשות, השחוקות כל כך, שנאמרו יותר מידי פעמים בהזדמנויות רבות מידי. הייתי אז בן עשרים וחמש והוא בן שלושים. יכולנו לעשות אהבה שלוש פעמים ביום וחשבנו שככה זה יהיה תמיד, אבל הזמן עבר והשנים חלפו וכיום אני לא מעלה בדעתי לעשות סקס על הרצפה ודודו, מתי בפעם האחרונה הוא התגלגל איתי ערום באמצע היום, קנטר אותי וצחק ואהב אותי?
לא זוכר כבר.
עוד באותו שבוע ארזנו את חפציו והוא ביקש מאחיו שיבוא לעזור לו להעביר את הדברים שלו לדירתי. אז פגשתי את יוני לראשונה ונדהמתי מהדמיון ביניהם, אבל למרות שהיו תאומים זהים מעולם לא התבלבלתי בין השנים.
גם כשלבשו בגדים זהים ידעתי תמיד מי הוא מי. יוני שהיה סטרייט מושבע הביט בי תמיד במעין חשש קל - למרות שניסה בכל כוחו להיות מנומס וידידותי כלפי - ואילו דודו... אפילו כיום כשהוא מביט בי אני מרגיש את השמחה שלו למראה פני, שמחה שחשתי בה עוד מהרגע הראשון שבו נתקלו עיניו בעיני.

במרוצת השנים השתתפתי בשמחות משפחתיות ובארוחות חג אצל יוני ואצל הוריו וגם הזמנתי אותם אלי. עם השנים התפתחה ידידות זהירה ומסויגת ביני לבין משפחתו. למרות שהם מעולם לא השלימו עם כך שהוא הומו ולא הפסיקו להצטער שמעולם לא ישא אישה ויוליד ילדים הם בכל זאת אהבו אותו ושמחו שהוא חי איתי ולא עם האקס שלו שהיה, לפי המעט שסופר לי עליו, בחור פרוע מידי לטעמם.
בעיקר נקשרתי לגונן - בנו הצעיר של יוני – ילד מתוק שהכרתי מאז שנולד והרביתי לשמור עליו כשהוריו יצאו לבלות. גם אחרי שבגר, איבד את מתיקותו הילדותית והתחיל להיות דומה יותר לאביו גדל הגוף עדיין קראתי לו בשם החיבה שלו, גוני, וביני לבינו שררה חיבה רבה.

עליתי במדרגות לדירתי והנה גונן יושב בראש גרם המדרגות, מרפקיו על ברכיו, ראשו נסמך על כפות ידיו ופניו קודרות.
מתוך הדירה עלה רחש שיחה זועמת, ומיד זיהיתי את קולם של התאומים שלעיתים נדירות יכלו להחליף יותר מכמה משפטים בלי לריב.
"גוני, מה שלומך ילד?" התיישבתי לצידו, מופתע מחדש לראות עד כמה גדול וגבוה הוא. "נדמה לי שהוספת עוד כמה ס"מ מאז שראיתי אותך בחודש שעבר." חייכתי אליו.
"כן, הכול כבר קטן עלי." אמר גוני בפיזור נפש והטה את אוזנו לעבר הדלת.
"כל זמן שהוא כזה אני לא רוצה אותו אצלי בבית!" לחש יוני בקול רועם, "אני לא רוצה שהוא ישפיע לרעה על אחיו הצעיר."
"אידיוט!" החזיר לו דודו בקול רועם עוד יותר, אתה חושב שזו מחלה מדבקת? כמו שאני לא השפעתי עליך גם גונן לא ישפיע על אביב, אתה גזען והומופוב אחי. קח את הילד ולך הביתה, לי ולקימי יש די בעיות בחיים גם בלי לדאוג למתבגר בן חמש עשרה שלא יודע מהחיים שלו."
גונן ניתר ממקומו והחל רץ למטה ואני אחריו. אם הוא באמת לא היה רוצה שאתפוס אותו אני מניח שהוא היה מצליח להתחמק ממני, אבל כנראה שהוא לא באמת רצה לברוח ולכן הצלחתי להשיג אותו בכניסה ולאחוז במרפקו.
"אל תבכה ילד. ספר לי מה קרה."
"אני לא בוכה ואני לא ילד."
"בסדר." העמדתי פנים שאני לא מבחין שעיניו מוצפות דמעות, "טעות שלי, ועכשיו אולי בכל זאת תספר לי מה קרה?"
"הוא תפס אותי על חם מביא ביד מול סרט פורנו הומואי."
"היית צריך לנעול קודם את הדלת."
"הוא היה צריך לדפוק קודם, הוא לא היה מעז להיכנס לחדר של נוגה בלי לדפוק."
נאנחתי. "טוב, עכשיו זה כבר מאוחר מידי, ומה אימא שלך אומרת?"
"זה היה הרעיון שלה שאני אלך לגור אצלכם. הוא רצה לרשום אותי לפנימייה צבאית."
"הלימודים כבר התחילו, אי אפשר להחליף עכשיו בית ספר. תראה גוני, אימא שלך צודקת, ואם תגור אצלנו תוכל לישון יותר בבוקר וייקח לך רק שתי דקות להגיע לבית הספר."
"אני בכלל לא רוצה ללכת ללמוד עם הילדים המגעילים האלו." מחה גוני את דמעותיו בכף יד ענקית שכבר עכשיו הייתה גדולה יותר משל אביו ודודו.
"אתה חייב ללכת ללמוד חמוד. אתה רק בן חמש עשרה ובמדינה שלנו ילדים צריכים ללמוד עד כתה י', והתיכון פה הוא תיכון מצוין." ניסיתי לנחם אותו בעודי מוליך אותו חזרה לדירה.
הגעתי בדיוק בזמן. יוני ודודו הפסיקו ללחוש ועברו לצעקות. בשלב הזה הייתה בדרך כלל אימא שלהם מתערבת ומפסיקה את הויכוח בכמה מילים קצרות וחריפות, וכשהיא לא הייתה מילאה מיכל - אשתו של דודו - את מקומה ביעילות. מאחר והן לא היו נוכחות נאלצתי להידחק בין שני הגברים המגודלים והכועסים הללו ולבקש מהם שיפסיקו לצרוח.
הם השתתקו לשנייה, מביטים בי בקוצר רוח, וחזרו לריב על מידת היעילות של טיפול נפשי בהומואים.
"אני לא הולך לשום טיפול פסיכולוגי אבא!" הצטרף גוני לויכוח הרעשני, "אתה יכול להחרים לי את המחשב, אבל אתה לא יכול להכריח אותי..."
"שתוק פישר קטן שכמוך!" צעק עליו אביו, "כל זמן שאתה גר אצלי אני קובע את החוקים!"
"אבל אני כבר לא גר אצלך, זרקת אותי מהבית, שכחת?" צעק גוני חזרה ושוב הוצפו עיניו דמעות.
"מספיק עם זה כבר!" צרחתי במלוא כוחי, "תשתקו כולכם! גוני בא לגור אצלנו וזהו."
"אבל קימי..." התחיל דודו למחות, "תשמע קימי..."
"לא רוצה. שתוק ותשים את המזוודה שלו בחדר אורחים, ואתה יוני לך הביתה ותגיד למיכל שהרעיון שלה היה מצוין. אנחנו נדאג לילד והכל יהיה בסדר."
"ואני גם רוצה שתחזיר לי את המחשב שלי." נזכר גוני.
"בתנאי שלא תסתכל יותר על הגועל נפש הזה!" צעק יוני.
"אל תשים לי תנאים!" התרגז הנער, "אם הייתי מסתכל על בחורות ערומות לא היית אומר מילה נכון? מה זה עסקך בכלל על מה אני מסתכל? למה לא דפקת בדלת לפני שנכנסת?"
"אתה רק ילד, וכל זמן שאתה גר אצלי אז ...." צלצול הטלפון הפסיק את התשובה הכול כך צפויה של יוני, זו הייתה מיכל - אימו של גוני.
דודו הרים את הטלפון, אמר שלום, הקשיב בשתיקה ואחר כך הגיש לי אותו, "מיכל רוצה לדבר אתך."
"שלום מיכל, מה שלומך?"
אני ארגיש יותר טוב אחרי שהוואבן יתחיל להשפיע." הצטחקה מיכל, "אני מקווה שלא אכפת לך לארח את הילד הבעייתי שלי."
"אם את מתכוונת לגונן ולא לאבא שלו אז אין שום בעיה."
היא צחקה שוב, סיפרה לי עד כמה נמאסו עליה הויכוחים האינסופיים בין השניים, הבטיחה לשלוח לגוני את המחשב שלו ונפרדה ממני בתודה.
"בסדר, הכול מסודר." אמרתי, "אתה יכול ללכת הביתה לנוח יוני."
"בסדר." אמר יוני, ונראה לרגע אבוד ומבולבל, "אז אני הולך, שלום גונן, תהיה ילד טוב ואל תעשה בלגנים לדוד שלך ולקימי."
"יהיה בסדר אבא, שלום." אמר גונן וברח לחדר האורחים שלנו, סוגר אחריו את הדלת.
יוני הניח את כפו הכבדה על כתפי, "בוא, תלווה אותי." ביקש והוביל אותי החוצה. "אל תחשוב שאני אבא רע שלא אוהב את הילד שלו." אמר בעודנו יורדים במדרגות, "אני אוהב אותו מאוד, איך אני יכול לא לאהוב אותו? הוא הבן שלי, אני רוצה שיהיה לו טוב בחיים, שתהיה לו משפחה, ילדים, אישה, שיהיו לו חיים טובים."
"אני יודע יוני, אף אחד לא חושב שאתה רשע."
הוא התיישב בכבדות במושב הנהג של מכוניתו - וולוו גדולה וכבדה שהוא אהב מאוד ורק בה הרגיש נוח - גם דודו התעקש לנהוג רק בוולוו והשניים התחרו זה בזה כל הזמן, למי תהיה מכונית גדולה וחדשה יותר, תחרות שעצבנה גם אותי וגם את מיכל.
"בוא קימי, שב לידי רגע. אתך אני יכול לדבר בשקט."
"אתה יכול לדבר בשקט גם עם אחיך. אם רק היית מנסה לא להתרגז הייתם מצליחים לדבר."
"אני לא יכול לא להתעצבן כשאני מדבר איתו, הוא מטריף אותי עם הדעות שלו."
"האמת שלי ולדודו יש דעות די דומות יוני." הערתי בשקט, אבל יוני לא השיב אלא שתק והשעין את ידיו על ההגה בוהה במבט אבוד דרך החלון.
"אני כל הזמן רב איתו, לא משנה מה אני אומר הוא עונה לי בחוצפה ומתגרה בי." התלונן, ובטרם הספקתי לשאול אם הוא מתכוון לבנו או לאחיו התאום הסתובב אלי ונעץ בי את מבטו הכהה שהיה דומה כל כך לזה של אחיו ועם זאת שונה ממנו לחלוטין.
"הוא רק ילד, הוא נראה גדול כזה, אבל הוא רק בן חמש עשרה, תינוק ממש. אתה לא יכול להסביר לו, לשכנע אותו שלא כדאי לו להיות כזה, שעדיף שיבחר בדרך אחרת?"
"אם הייתי יודע איך לשנות נטייה מינית של בני אדם הייתי נעשה עשיר יותר מגיידאמק." הצטחקתי, "אני לא חושב שזה ילך יוני, תיזכר בעצמך בגיל הזה, אתה חושב שמישהו היה מצליח לשכנע אותך להפסיק לחשוב על בנות ערומות ולרצות לחשוב על גברים?"
עווית של גועל חלפה במהירות על פניו. "לא." הודה, "בשום פנים ואופן לא, אבל זה לא אותו דבר, לרצות בחורות זה נורמאלי, כולם רוצים בנות, אבל לאהוב גברים... אני לא מבין איך אפשר לרצות לגעת בזין של גבר אחר?"
"עובדה שאפשר, ואם גדולים וחכמים ממני לא הצליחו להילחם ברצון הזה אני בטח לא אצליח."
"אז מה עושים? מה עושים עם הילד?"
"מחכים עד שיגדל ואז אומרים לו, עוף גוזל."
"על כל דבר יש לך בדיחה." חייך יוני בעצב.
"האמת שאני רציני לגמרי. אני מבטיח לך לטפל בו יפה, לדאוג שילך לבית ספר, יכין שיעורים, יאכל אוכל מזין ולא יבזבז את כל שעות השינה שלו על מחשב וטלוויזיה, יותר מזה אני לא חושב שאפשר לבקש." יצאתי מהמכונית, נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי הביתה.
דודו טיגן חביתה, מתיז בחוסר זהירות שמן על השיש. גוני עמד לצידו והתווכח שהוא לא מוכן לאכול אוכל מטוגן כי הוא בדיאטה.
"אצלנו בבית אף אחד שהוא מתחת לגיל עשרים ולמאה ק"ג לא עושה דיאטה." הודעתי לו, "ועד שאני אכין סלט אני מבקש ממך ללכת לסדר את הבגדים שלך בארון."
"אבל קימי, הוצאתי וסדרתי כבר הכול."
הצצתי לתוך חדר האורחים שעמד להפוך לחדר של גוני ונאנחתי למראה המהומה. "גוני, לזרוק את הבגדים שלך על הכיסאות ועל הרצפה לא נחשב לסדר. לך תתלה הכול בארון ואני אחמם לך בינתיים את הפיתות הדיאטטיות שדודו מסרב לאכול."
"כי יש להן טעם של קש!" מחה דודו.
"אז תאכל פריכיות אורז."
"עדיף כבר לאכול קל קר."
"די כבר להתלונן כל הזמן דודו, אתה יודע שאתה צריך לרדת במשקל."
"אני יודע קימי, די לחפור לי עם הדיאטה הזו."
"אתה יודע מה? תאכל מה שבא לך ותעזוב אותי בשקט." התרגזתי והלכתי לסלון לראות טלוויזיה.
השניים אכלו את כל החביתה וחיסלו את הלחם והקוטג' ואת הכלים השאירו בכיור.
התעוררתי על הספה אחרי חצות, רעב כמו זאב, גבי כואב ורגלי קרות. צלעתי למטבח, אכלתי את שאריות הסלט עם פיתה דיאטטית, מילאתי את המדיח בכלים מלוכלכים, הפעלתי אותו והתגנבתי למיטה.
"הנה אתה." אמר דודו ומשך אותי אל גופו החם והגדול, "ישנת כל כך טוב עד שלא רצינו להעיר אותך. מצטער שגמרנו לך את החביתה, הילד הזה טורף כמו זאב."
"זה בסדר, לא חשוב." התחפרתי בגופו החם והשעיר, "לילה טוב דודו."

נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 10:54:46

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 11/09/2007 :  22:37:57  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
2. המלצר
בשבילי ללכת לחתונה זה עונש. אני שונא דברים כאלה, אבל לפעמים אין ברירה. אחת הלבורנטיות בעבודה שלי מתחתנת והחלטנו שכולנו הולכים ולכן אני נאלץ, בעל כורחי, לחייך, להתלבש יפה וללכת.
אני מתכונן לחתונה בעוד דודו צופה בטלוויזיה - יש משחק כדור סל שהוא לא מוכן להפסיד - ואני צריך להחליט לבד איזה חולצה להתאים למכנסים הטובים שלי.
רק גוני מתעניין בהופעתי, הוא שרוע על המיטה שלנו, ראשו תלוי כלפי מטה ורגליו שעונות על הקיר, סוקר אותי בביקורתיות. "למה אתה לובש מכנסים של קשיש?" הוא שואל במורת רוח.
"אז איזה מכנסים אני צריך ללבוש לדעתך?" אני מחייך, "ג'ינס?"
"למה לא? יש לך גוף מתאים לג'ינס." הוא מחווה את דעתו.
"אם זו מחמאה אז תודה."
"זו מחמאה. לפחות לך אין כרס כמו לדודו השמן."
אני צוחק. "לא יפה לדבר ככה ודודו לא שמן, הוא גדול."
"אני מתכוון להשגיח על עצמי ולא להיות יאקזונה כמו אבא ודודו." מודיע לי גוני.
אני מניח שיאקזונה זה כינוי לשמן ועונה בהתאם. "קשה להילחם נגד הגנים, וחוץ מזה לא כולם יכולים וצריכים להיראות כמו דוגמנים."
"לא מפריע לך שהוא שמן כזה?" חוקר אותי גונן.
"הוא לא כזה שמן, אל תגזים."
"איך הוא נראה כשרק פגשת אותו?"
"כמו עכשיו, רק צעיר יותר בחמש עשרה שנה."
"אתם יחד כבר חמש עשרה שנה?" נדהם גונן.
"כן, אולי הוא היה טיפה יותר רזה אז, אבל רק טיפה."
"למה אתה לא שולח אותו להוריד שערות בלייזר?" ממשיך גונן לנדנד.
"חס וחלילה. אני אוהב אותו בדיוק ככה."
"אם לי יהיו כל כך הרבה שערות על החזה אני אמות." מכריז גונן בדרמטיות ומיד מרים את חולצת הטריקו שלו לבדוק מה מצב מעט שער הדליל שהחל צומח על חזהו.
"לא פשוט יותר למצוא מישהו שאוהב אותך כמו שאתה מאשר להתענות בדיאטות ובלייזר?"
"אבל אני לא אוהב את עצמי כזה. אני רוצה להראות כמוך קימי."
אני מביט בעצמי בראי, "איך כמוני? נמוך, לא שזוף וממושקף?"
הוא צוחק. "לא! חמוד וחלק, בלי כרס ועם עיניים יפות."
אני פורע את תלתליו העבותים. "תודה על המחמאה ילד, גם אתה חמוד. אני חייב לזוז, ביי דודו."
"תשתדל הפעם לא לברוח לפני הקפה." מעיר דודו ומנופף לי יד עצלה בלי להתיק את עיניו מהמסך.
"למה אתם לא הולכים יחד לחתונה?" שואל גוני שנשרך אחרי לחניה.
"כי זה אירוע של העבודה." אני משיב ומחטט בתיקי כדי להיות בטוח שהמעטפה עם הכסף אצלי.
"בעבודה שלך יודעים שאתה הומו?" הוא ממשיך לחטט.
"לא יודע. אני מתאר לעצמי שכן. אני לא כל כך מדבר עם האנשים שם על החיים הפרטיים שלי."
"למה דודו אמר לך לא לברוח לפני הקפה? אתה לא אוהב חתונות?"
"לא כל כך. בעיקר אני שונא את המוזיקה הזאת שבאופנה עכשיו. הרעש המונוטוני הזה משגע לי את השכל."
"אתה מתכוון לטרנס?"
"יכול להיות. לא בטוח. אני לא ממש מתמצא."
"בסדר, כשאני אתחתן אני מבטיח לך לא לשים טרנס עד שתגמור את הקפה שלך." הוא צוחק.
"כשאתה תתחתן? אל תגיד לי שהחלטת שאתה בעצם לא הומו?"
"גם הומואים מתחתנים. למה אתה ודודו לא התחתנתם?"
"כי עוד לא הצלחנו להחליט אם אנחנו רוצים שהרב הראשי האשכנזי או הספרדי יחתן אותנו."
"מצחיק מאוד, אבל זאת לא תשובה."
"בסדר, אתה רוצה תשובה רצינית אז הנה, כי אני לא חושב שגברים צריכים להתחתן כמו גבר ואישה. להומואים מספיק לעשות חוזה אצל עורך דין."
"ויש לכם חוזה כזה?"
"האמת שלא."
"למה לא?"
"לא יודע גונן. איכשהו עוד לא הגענו לזה עדיין. אולי בעתיד." אני רוכן ומנשק על לחיו, מבחין שהוא כבר כמעט בגובה שלי ובטח יעבור אותי בעוד שנתיים שלוש. לא שזו בעיה גדולה, אני כולי מטר שבעים וקצת. הילד רק בן חמש עשרה, הוא בטח יהיה גבוה יותר מאביו שגובהו מטר שמונים וחמש. "להתראות גונן ואל תלך לישון מאוחר."

החתונה הייתה דווקא די בסדר. קבלת הפנים נערכה בחוץ בחצר יפה מגודלת עצי אורן. שוחחתי קצת עם הקולגים שלי, טועם כל מיני מאכלים מוזרים שהגישו לי מלצרים ומלצריות צעירים ויפים עטויים סינרים ארוכים ושחורים.
הקשבתי בסבלנות לחוכמות של הרב מתחת לחופה ואחר כך עמדתי בצייתנות בתור למזנון. אכלתי מעט כי אני לא אוהב לאכול בלילה אבל מה שאכלתי היה טעים ומאוד נהניתי מהמוזיקה השקטה שבעלי השמחה המתחשבים הנעימו בה את זמנם של אורחיהם.
אפילו הספקתי לשתות קצת קפה שהביאה לי מעין - עוזרתי הנאמנה -שמינתה את עצמה לשומרת שלי.
"סוף סוף מוזיקה לריקודים." היא קיפצה על כסאה כשהמוזיקה התגברה. אחד הצעירים שבחבורה נרמז והזמין אותה לרקוד.
בהתחלה הרעש היה סביר, עיבודים רעשניים מעט אך עדיין נסבלים של להיטים משנות השישים והשבעים, ואחרי חצי שעה של נוסטלגיה התחיל הרעש של הטרנס להלום בראשי ואני ביצעתי נסיגה זריזה לעבר היציאה. ובדרך עברתי בשירותים ושם נתקלתי במלצר צעיר ויפה שלכד את עיני עוד בקבלת הפנים.
הוא היה גבר צעיר וחינני, גופו רחב הכתפיים שחום וחסון וחיוכו צחור שיניים. הסינר השחור שלו הבליט את מותניו הצרים והדגיש את ישבנו העגלגל.
"מה, אתה כבר הולך?" שאל, נשמע מאוכזב בצורה מחמיאה.
"המוזיקה הזו ... אני זקן מידי לדבר הזה."
"מה אתה מדבר? אתה בכלל לא זקן." חייך אלי בשיניים צחורות. "אתה לא אוהב לרקוד?"
"לא, מצטער." התנצלתי.
"חבל." הוא אמר ונגע בעדינות בכתפי מביט יש לעיני.
ליבי זינק עד גרוני וסומק הלהיט את לחיי. ברחתי בחיפזון לרכבי, ולאורך כל הדרך הביתה השמעתי דיסק של מוצארט בתקווה שהצלילים האלוהיים ירגיעו אותי ויגרשו ממוחי את זיכרון החיוך המתגרה של המלצר עלום השם.
אני לא מבין איך אנשים יכולים לגעת בזרים, מפתים ככל שיהיו, בצורה אינטימית. מעולם לא נתפס במוחי איך אפשר להתפשט לפני מישהו שאתה לא מכיר.
אני יודע שאנשים עושים דברים כאלו כל הזמן ובכל מקום, אפילו בשירותים, אבל אני פשוט לא מצליח להבין למה? מה הטעם בזה?
וזה רק אחד מהדברים שאני לא מצליח להבין, אני לא מבין למה הרעש המונוטוני הזה שנקרא מוזיקת טרנס גורם הנאה לבני אדם?
לא מבין למה צריך לשמוע מוזיקה בווליום חזק כל כך? ולמה אנשים מוצאים הנאה בקפיצות פראיות אחד מול השני לקולה של המוזיקה הצרחנית הזו? ולמה כל הפעילות הזו מתרחשת בשעות כל כך מאוחרות של הלילה? ומה הטעם לשתות תוך כדי כך כל כך הרבה אלכוהול עד שאתה מאבד שליטה על עצמך, אני יודע שזו צורת הבילוי המקובלת על כולם, אבל אני לא מצליח להבין מה ההנאה בזה.
כשדודו ואני רק התחלנו להכיר זה את זה השתדלתי להיות חברותי יותר, ידידותי יותר לסביבה, אבל זה היה כל כך מעייף וקשה, וכל כך משעמם. אני חש מועקה אם החבורה סביבי מונה יותר מחמישה שישה איש ומתמוטט מעייפות אחרי חצות ואילו דודו אוהב לבלות כל הלילה במועדונים רועשים וצפופים מוקף בהמוני אנשים שתויים וצרחניים.
בזמנו, כשעוד ניסיתי להתגבר על עצמי ולצאת איתו לבילויים, גיליתי שבסוף תמיד מגיע שלב שבו אחד מחבריו משתכר ומנסה לפתות אותי לסקס וזה תמיד נגמר באי נעימות ובושות.
לא פלא שעם הזמן השתמטתי יותר ויותר מהיציאות ההמוניות האלו, ממציא מחושי ראש וכאבי גב ושאר תלונות, עד שדודו התרגל לכך שאני מעין נזיר שונא חברה והניח לי לנפשי.

כשהגעתי הביתה הוא כבר היה במיטה, מנמנם מול הטלוויזיה. דלת חדרו של גונן הייתה סגורה ואני קיוויתי שהוא ישן לבטח במיטתו, אבל התאפקתי ולא בדקתי מפני שאימי נהגה להציץ לחדרי בלילות, ותמיד תיעבתי את מנהגה זה. לא היה טעם לנעול את הדלת בפניה, היא פשוט הייתה מתעקשת לנקוש על הדלת שוב ושוב עד שהייתי נשבר ופותח.
למרות הסברי אימי מעולם לא הבינה שבגיל ההתבגרות בן אדם זקוק לקצת פרטיות בלילות ואני הייתי נחוש לא לנהוג כמוה.
"איך הייתה החתונה?" שאל דודו ופיהק.
"נחמדה מאוד. ביליתי ממש יפה."
"חזרת די מוקדם. אני מבין שלא נשארת לריקודים." הצטחק דודו.
"בהתחלה דווקא הייתה מוזיקה די נחמדה, אבל ברגע שהם עברו לטרנס ברחתי." הודיתי, "המלצר הנחמד שפגשתי בדרך החוצה דווקא רצה שאני אשאר, אבל התגעגעתי אליך."
"איזה מלצר נחמד?"
"סתם מלצר." אמרתי בחיפזון והצטערתי שהזכרתי אותו, אבל אחרי שנים שאיש לא גילה בי עניין לא יכולתי להתאפק.
"הוא בטח רצה לרמוז לך שתיתן לו טיפ." גיחך דודו והלך לצחצח שיניים.
"לא נכון. הוא סתם היה נחמד והוא אמר שאני בכלל לא מבוגר מידי לרקוד."
קראתי אחריו, "ובחתונה היה מזנון ככה שאף אחד לא נתן טיפים למלצרים, בטח לא בשירותים."
"מה אמרת?" חזר דודו למיטה, "איזה שירותים?"
"פגשתי אותו בשירותים." הסברתי.
דודו פרץ בצחוק. "מלצר התחיל אתך בשירותים? נו, באמת."
"מה נו באמת? אתה לא מאמין לי?"
"לא." אמר דודו בקצרה והפך את גבו אלי. פעם היינו מתחבקים לפני השינה וכיום הוא לא טורח אפילו להגיד לי לילה טוב.
"בסדר, אל תאמין." נעלבתי.
הוא הושיט את ידו לאחור וגישש אחרי ידי. "נו, די. בטח לא הבנת אותו. מספיק, לך לישון."
"לא בא לי לישון. עוד לא שתים עשרה בלילה."
"אז תדליק את הטלוויזיה."
"לא רוצה, אני מעדיף אותך." הנחתי יד על מותנו.
הוא התנער ממני כאילו הייתי זבוב טרדן. "לא עכשיו, אני עייף."
"אתה תמיד עייף כשאני רוצה אותך."
דודו הואיל סוף סוף להסתובב ולהביט בי. "מה עובר עליך פתאום?"
"לא עובר עלי כלום. כבר המון זמן לא עשינו שום דבר ובא לי."
"טוב, אני עייף עכשיו. תתאפק עד הבוקר."
"בבוקר אנחנו תמיד ממהרים. אני רוצה עכשיו."
לרגע עלתה על פניו הבעת זעם ואולי תסכול, ואחר כך הם נרגעו וקולו התרכך כשאמר לי בעדינות לא צפויה שהוא מצטער, הוא לא מסוגל עכשיו, אבל בבוקר, אם נקום מוקדם מספיק, הבטיח, וניסה לגעת בי.
זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. "אל תעשה לי טובות." הפטרתי בקול צונן והפכתי אליו את גבי.
"אולי היית צריך לבקש טובה מהמלצר הצעיר שלך?" אמר בקול מלגלג, "אם הוא קיים בכלל."
"אתה קורא לי שקרן דודו?"
הוא נאנח. "עזוב, לא משנה. אנחנו עייפים ועצבניים. בוא נלך לישון."
"אני לא עייף ולא עצבני. אני חרמן."
"ואני לא. אני לא יכול להכריח את עצמי קימי."
"כן, שמתי לב לזה."
"אני באמת מצטער. תראה, מה דעתך שנצא לנופש בצימר הזה שהיינו בו בשנה שעברה? זה עם הג'קוזי?"
"זה היה לפני שנתיים ואנחנו לא יכולים כי אי אפשר להשאיר את גונן לבד."
"בטח שאפשר, הוא כבר בן חמש עשרה. הוא לא תינוק."
"הוא לא מספיק בוגר להישאר לבד."
"אז שיחזור להורים שלו לכמה ימים. מה דעתך?" הוא ניסה שוב ללטף את כתפי.
"לא יודע. אני אחשוב על זה."
"בילינו שם יפה, נכון?"
"לא זוכר כבר." נהמתי למרות שזכרתי ובאמת בילינו יפה. עשינו אהבה בג'קוזי וישנו מחובקים והכל היה נפלא עד שחזרנו הביתה והכל חזר להיות כמו פעם.
"בטח שאתה זוכר. הזדיינו בג'קוזי. היה נהדר."
"כן, אז מה? זה היה לפני שנתיים ומאז כמעט לא היה כלום." התיישבתי והדלקתי את האור, "אתה לא רואה שחיי המין שלנו הם על הפנים דודו?"
"וכמובן שאני האשם. שמעתי אותך מדבר עם גוני, אמרתם שאני שמן ומגעיל."
"לא אני אמרתי את זה. אני דווקא הגנתי עליך."
"יפה מצידך."
"דודו, אני לא חושב שאתה מגעיל, אבל חבל שאתה לא ... שאתה כל כך אדיש כלפי."
"אני לא אדיש."
"אתה כן."
"די, נמאס לי." קם דודו מהמיטה, לקח את הכרית שלו והסתלק לישון על הספה בסלון.
חיכיתי עד ששמעתי את נחירותיו, הוצאתי את שפופרת המשחה שלי ממגרת ארונית הלילה ועשיתי ביד כשאני מפנטז על המלצר הצעיר צחור החיוך, ואז נרדמתי.
לפנות בוקר התעוררתי כשדודו חזר למיטה ונדחק אלי, מתלונן שרגליו קרות וגבו כואב. חיבקתי אותו והוא משך מעלי את חולצת הטריקו ששימשה לי פיג'מה, ליטף אותי ואהב אותי כמו שרק הוא יודע, ושוב נרדמתי, והתעוררתי מאוחר מידי.
באותו בוקר הגעתי לעבודה לא מגולח ומפהק, אבל במצב רוח טוב.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 11/09/2007 :  22:38:43  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
3. אני אוהב אותך יעקוב
לא תמיד הייתי האדם העצור והמשעמם שאני כיום. גם לי הייתה תקופת פריחה קצרה ובלתי נשכחת.
הפריחה שלי הייתה בצבא מיד אחרי סיום הטירונות. הציבו אותי בבסיס של חיל אוויר רחוק מהבית ולראשונה בחיי הייתי ברשות עצמי, בלי אימא שתקפיד על שעות הארוחה והשינה שלי ותתפרץ לחדרי בלי לדפוק.
פתאום הייתי אני המבוגר האחראי על עצמי ובחרתי לנצל את החופש הזה כדי להגשים את הפנטזיות שחלמתי עליהן בזמנו, כששכבתי בודד וחרמן במיטת הנוער שלי בחדר השינה הצמוד לזה של אימא, משתוקק לחיות חיים אחרים.
הפנטזיות שלי כללו גברים, והרבה מהם, ואני עשיתי הכול כדי למצות אותן עד תומן.
זה לא שהייתי יפה וסקסי יותר כחייל מאשר כאזרח, אבל ברגע שפשטתי את הבגדים שאימא בחרה בשבילי והתעטפתי באנונימיות של מדי החאקי הפכתי לאדם אחר – גבר צעיר ונועז שלא התבייש לבטא את תשוקותיו בגלוי.
המוטו שלי אז היה - מי שבא ברוך הבא - בעקרון לא אמרתי לא לאף אחד. די מהר ידעו כולם שכל מי שרוצה סקס יכול לפנות אלי, ופנו, פנו כל הזמן.
לא רציתי אהבה ולא בן זוג, לא חיפשתי רומנטיקה וברחתי מכל מי שניסה להכיר אותי גם אחרי הזיון. רציתי רק סקס, והרבה ממנו. חגגתי עם כולם בלי שום אבחנה.
כאז כן היום העדפתי בחורים אקטיביים גדולים, שחומים ושעירים, אבל לא דחיתי אף אחד אחר שגילה בי עניין. בדקתי את כולם - רוסים בהירי עור ושתקנים, בלונדינים דקים וחלקים, מרוקאים קולניים, מדסי"ם שריריים ושעירים, אוחצ'ות מטופחות וקשקשניות - לא דחיתי מעלי אף גבר בלי להתחשב בגודלו, צבעו, מוצאו, או מצבו המשפחתי.
עשיתי הכול, ניסיתי הכול, טעמתי הכול. רקדתי במסיבות בכל סוף שבוע, שתיתי המון, התמסטלתי והשתכרתי כמעט כל ערב ובמשך חודשיים ארוכים והזויים בקיץ 97 לא הייתי בבית אפילו פעם אחת ודיברתי עם אימא רק לעיתים רחוקות מאוד וגם זה בקצרה.
די מהר נפוצה השמועה שאני המזרון של הבסיס. ידעתי ולא היה לי אכפת, עשיתי סקס פרוע עם נהגים, אפסנאים ועובדי מטבח שלא הייתי מסוגל לזהות למחרת ברחוב, מצצתי לזרים חסרי זהות בשירותים והנחתי לידיים לא מוכרות לגעת בי בחסות החשיכה באולם הקולנוע.
הייתי מסטול מחשיש לאורך כל הרגילה שקיבלתי בחודש אוגוסט ורוב הזמן בקושי ידעתי איזה יום היום. אם לא סיסו שגרר אותי בתום הרגילה חזרה לבסיס בטח הייתי מקבל תלונה על נפקדות.
סיסו היה היחיד שאיתו לא עשיתי כלום. הוא היה בחור טוב מזג וחביב, ולמרות שהיה קטן קומה, רזה ומכוער, הוא תמיד חייך ומצב רוחו היה תמיד מרומם. הוא היה החייל ההומו הראשון שפגשתי והוא זה שהכיר לי את הסצנה של חובבי הגברים בבסיס.
אני מניח שאחר כך הוא הצטער על כך, אבל הוא קיבל אותי כפי שאני ומעולם לא הוכיח אותי על התנהגותי הפרועה. כשנשאלתי על הקשר ביני לבינו הייתי אומר שאנחנו רק חברים, אבל בעמקי ליבי ידעתי שהוא מאוהב בי אהבה שקטה, נואשת וחסרת סיכוי של בחור מכוער וחסר ביטחון עם נשמה רגישה ורומנטית. הוא היה צעיר מכדי לראות שאני חסר בטחון עוד פחות ממנו ושההתנהגות הפרועה שלי היא העמדת פנים נואשת. בתמימותו ראה בי גבר יפה, מוצלח וסקסי שראוי להערצתו על ביצועיו המזהירים ולא הבין שאני רק ילד שרוצה שיאהבו אותו.
כל פעם שהייתי מסתבך, נתקע באיזה מקום, או סתם זקוק להסעה, הייתי מזעיק אותו, והוא תמיד הגיע, מחייך את חיוכו הביישני, מלטף את שכמי במעין התנצלות, מחלץ אותי מהתסבוכת מחזיר אותי בשלום לחדרי, ולפעמים נשאר לישון לידי.
הייתי מוכן להזדיין איתו בתמורה, אבל הוא מעולם לא הראה סימן שהוא רוצה בכך. בכל פעם שניסיתי לחבק אותו, או לגעת בו מבעד לבגדיו היה נרתע מפני. הוא רצה רק לדבר איתי, להביט בפני, לספר לי בדיחות קטנות וליהנות מצחוקי, להכין לי נס קפה מקציף וטעים, להפתיע אותי בשוקולדים קטנים, עטופים בניירות מוזהבים, וללטף בקצה אצבעותיו את גבי, זה הכול.
בפעמים הנדירות בהן ישנו יחד הוא היה מחכה עד שאעצום את עיני ואז היה לוחש לי חרש - אני אוהב אותך יעקוב - ומיד אחר כך מסתובב בגבו אלי ונרדם, או שלא.
הייתי שוכב מנומנם, צמוד לגבו החלק והצר, מנסה להבין מה הוא רוצה ממני ולמה הוא מתנהג ככה, ובסוף שוקע בשינה עמוקה ומתעורר בבוקר במיטה ריקה, אוכל את העוגיות שהוא היה משאיר לי ויוצא לחפש לי הרפתקה חדשה שתמיד חיכתה לי מעבר לפינה, או בטרמפ הבא, או במסיבה הבאה.

בסתיו של אותה שנה קיבלתי טלפון מבית החולים שביקש ממני להגיע במהירות האפשרית למחלקה לטיפול נמרץ כי אימא שלי מאושפזת שם במצב קשה אחרי שבץ.
בדיוק אז תכננתי לקפוץ לקולנוע להיפגש שם עם מישהו חדש והרגש הראשון שהתעורר בי היה רוגז על ששוב היא מפריעה לי לחיות, ומיד אחר כך חשתי בושה איומה ואשמה והתקשרתי לסיסו.
עד שגמרתי להסביר לו מה אמרו לי על מצבה של אימא כבר היו עיני מלאות דמעות וקולי רעד.
סיסו היה זה שדאג לפנות לקצין התורן לשחרר אותי לחופשה בהולה, ובאורח פלא גם הצליח לשכנע את מי שצריך לשכנע לתת לו לקחת אותי עם רכב צבאי לבית החולים.
ישבתי ליד מיטתה של אימא שלושה ימים עד שהיא נפטרה בלי שהכרתה שבה אליה אפילו פעם אחת. כל הטענות והכעסים שחשתי כלפי במשך כל השנים בהם היינו היא ואני משפחה אחת קטנה והדוקה בלי אבא וכמעט בלי שום קרובים התמוססו לנוכח הגוף הזעיר והדק ששכב בלי תנועה מתחת לסדין של בית החולים, סדין דהוי מכביסות, מעוטר פרחים חומים זעירים ומכוערים.
סיסו היה לצידי במשך ההלוויה של אימא ועזר לי לקרוא את הקדיש שיצא לי מגומגם וחנוק מדמעות.

ישבתי שבעה בדירה בה גדלתי כבן יחיד, מטופח ומפונק, חנוק מאהבת אם מגוננת שמתה לפני שהספיקה לגלות לי מי אבי. היו לי מעט מבקרים בזמן השבעה, בעיקר חברים ומכרים מהצבא שהתערבו בקהל קטן ושתקני של שכנים מבוגרים וכמה דודות זכורות למחצה. סיסו בא והלך, דאג לכל הסידורים, הביא אוכל, שתייה וחזן שסלסל תהילים לעילוי נשמת הנפטרת. בלילות היה ישן על מזרן לצידי ואז שמעתי אותו אומר בפעם האחרונה - אני אוהב אותך יעקוב.
בתום השבעה הוא נפרד ממני, מסביר שעליו לנסוע לחתונת אחותו בצרפת שאחריה יצא לחופשת שחרור. הוא נתן לי את הכתובת שלו ומספר טלפון שבו אוכל להשיג אותו אחרי שישוב, אבל מעולם לא התקשרתי אליו, ובסוף אבד לי הפתק שלו ונשאר רק הזיכרון העמום של פניו הצרות, המבוהלות וקולו הלוחש - אני אוהב אותך יעקוב.

כמה ימים אחרי השבעה של אימא חליתי. אושפזתי בבית חולים צבאי ואיש לא ידע מה יש לי בדיוק. היה לי חום שלפעמים זינק מעלה, ולפעמים היה נמוך מידי. חשתי תשישות וחוסר תיאבון, סבלתי מבחילות והדופק שלי השתולל. היו לילות חסרי מנוחה בהם לא יכולתי לישון, והיו ימים בהם לא יכולתי לפקוח עיניים מרוב עייפות. סבלתי משלשול שהתחלף בלי אתרעה בעצירות עקשנית. רוב הזמן סבלתי מכאבי ראש שבזו לרוב משכחי הכאבים הידועים לאדם. הדבר היחיד שהרגיע את הכאב שלפת את גולגולתי במלחציים מלובנים היה אופטלגין נוזלי שטעמו היה מר כמוות.
תוך שבוע תפח הגיליון הרפואי שלי פי שלושה ועדיין איש לא ידע מה בדיוק לא בסדר איתי. בסופו של דבר, אחרי שכל הבדיקות שלי התבררו כתקינות וקיבלתי תשובות שליליות לאיידס, מחלת הנשיקה, צהבת זיהומית, טרשת נפוצה ועוד כמה מחלות שמעולם לא שמעתי עליהן, שלחו אותי לקב"ן.
מצאתי את עצמי יושב מול איש כחול עיניים ונעים סבר שהיה מבוגר דיו להיות אבי ונדרשתי לספר הכול על עצמי. הוא היה סבלני וחביב והביט בי באהדה שלא התחלפה לתיעוב גם כשסיפרתי לו שאני הומו, ולכן סיפרתי לו כמעט הכול על עצמי, מילדותי הבודדה והשקטה, דרך ההתבגרות האומללה והחנוקה שלי, ועד לפריחה הקצרה והפרועה שידעתי לפני מותה של אימא.
"אתה מרגיש שהיא מתה כי הזנחת אותה?"
"מה זה משנה מה אני מרגיש? אני אשם. זו עובדה."
"תכניס לך לראש יעקוב, אימא שלך לא מתה באשמתך." פסק הקב"ן בתקיפות.
משכתי בכתפי וסירבתי להתווכח. לא היה טעם לדבר על זה יותר, ידעתי שאני אשם במותה ודי.
"יעקוב, תהיה הגיוני." הפציר בי הקב"ן, "זה שהיא אמרה שהיא תמות אם תעזוב אותה לא אומר שהיא מתה בגללך. זה אומר שהיא הייתה אישה בודדה ותלותית שלא הצליחה לבנות לה חיים עצמאיים ולא השלימה עם ההתבגרות שלך. זה הכול."
"אתה צודק." אמרתי, לא כי השתכנעתי אלא כי זה היה פשוט וקל יותר.
"מה בקשר לאבא שלך?"
"לא יודע."
"ולא שאלת?"
"כן, אבל כל פעם שניסיתי להושיב את אימא לשיחה עליו היא הייתה מקבלת כאב ראש ונעשית עצבנית ועצובה. בסוף התייאשתי ועזבתי את זה."
"אולי תעבור על המסמכים שהיא השאירה אחריה? יכול להיות שככה תגלה משהו?"
"אימא לא אהבה שנגעתי לה בדברים. ביקשתי מדודה בקי שתטפל בכל החפצים שנשארו אחריה."
"מי זו דודה בקי."
"היא לא בדיוק דודה שלי, אבל היא קרובה רחוקה שלנו והיא נחמדה ולא חטטנית. היא כבר מצאה לי קונה לדירה."
"אתה מוכר את הדירה שלך?"
"הדירה של אימא. אני לא רוצה לחזור לשם."
"מה תעשה אחרי הצבא?"
"אלך לעבוד ואולי אמשיך ללמוד בערב. אימא תמיד רצתה שאני אשלים את הלימודים ואהיה מהנדס כימיה."
הוא בדק את התיק שלי, מרשרש בניירות, "אני רואה שהתגייסת כהנדסאי כימיה. מי החליט שזה מה שתלך ללמוד?"
"אימא. כשחיפשנו בשבילי בית ספר תיכון היא שמעה שצפוי להיות מחסור בעובדים בענף הכימיה כי כולם רוצים רק מחשבים אז היא שלחה אותי ללמוד כימיה בבית ספר תיכון מקצועי. היא רצתה שאני אהיה עתודאי ואתגייס רק אחרי שאלמד בטכניון, אבל אחרי שלמדתי י"ד כיתות בתיכון לא הסכמתי לדחות יותר את הגיוס."
"היא כעסה?"
"אימא אף פעם לא כעסה עלי. היא רק הייתה נעשית עצובה וקיבלה כאבי ראש כשלא עשיתי מה שהיא רצתה."
"אני מבין." אמר הקב"ן באהדה כנה ומלאת השתתפות שנשמעה לי חורגת מסתם הבעת הבנה מקצועית מצוות אנשים מלומדה.
"לא, אתה לא מבין. אתה חושב שהיא הייתה סתם פולנייה מעצבנת ותלותית, אבל היא אהבה אותי באמת. היא הבן אדם היחיד בעולם שאהב אותי. היא תמיד אמרה שאחרי שהיא תמות אף אחד לא יאהב אותי כמוה כי אין אהבה כמו האהבה של אימא. הרגתי אותה כי הזין שלי היה לי חשוב יותר ממנה. עכשיו אני לבד בעולם ואף אחד לא יאהב אותי יותר." פרצתי בבכי וביקשתי לחזור למחלקה.
רק אחרי ששכבתי לבד בחושך, מתחבא מתחת לשמיכה שלי, נזכרתי שלא קיימתי את הבטחתי לספר לו הכול על עצמי, ולא סיפרתי לו על סיסו שעשה תמיד כל מה שביקשתי ממנו והיה לוחש לי בשקט אחרי שחשב שאני ישן - אני אוהב אותך יעקוב.

כמה ימים אחרי השיחה עם הקב"ן שוחררתי מהצבא עם המלצה להמשיך בטיפול נפשי באזרחות, המלצה שהתעלמתי ממנה.
במקום זה המשכתי בתהליכי מכירת הדירה בה גרתי כל חיי ותוך כדי כך חיפשתי עבודה.
לשמחתי אחד המילואימניקים שלנו שעבד במעבדת הכימיה בה אני עובד עד היום שמע שהשתחררתי, התקשר אלי והציע לי לעבוד אצלם. קיבלתי את הצעתו ואחרי שמכרתי את דירתה של אימא שכרתי לי דירה נחמדה לא רחוק מהמקום בו עבדתי.
בכל המהומה של מעבר הדירה אבד לי הפתק של סיסו ולמרות שידעתי שאם אתאמץ קצת אצליח לגלות היכן הוא גר משום מה תמיד היה לי משהו חשוב יותר ודחוף יותר לעסוק בו ומעולם לא הגעתי לכך.

אחרי שביססתי את מעמדי במעבדה ומפרח לבורנטים הפכתי לעובד שאי אפשר בלעדיו החלטתי להירשם ללימודי ערב ולהיות סוף סוף למהנדס, ובאותה תנופת שינוי גמרתי אומר לשפר גם את גופי ונרשמתי למכון כושר.
במכון הכושר פגשתי את דודו והלימודים נדחו לשנה הבאה, ואחר כך לשנה שאחריה, ואז, שנתיים אחרי שדודו בא לגור איתי, החלטנו לקנות ביחד את הדירה השכורה שלנו. לקחנו יחד משכנתא שנגסה נכבדות בתקציב שלנו ואני וויתרתי באנחת הקלה על התכנית של אימא להמשיך את לימודי עד לתואר מהנדס והתמסרתי לחיים בצילו הגדול והמגונן של האיש היחיד שהצליח לגרום לי להרגיש אהוב מאז מותה של אימא.

מאז שפשטתי את מדי הפכתי להיות שוב הבן המאופק והעצור של אימי שסולד מהרעיון של סקס עם זרים. חזרתי להיות אזרח מהוגן שמתבייש לחשוף את קו השער הג'ינג'י היורד מטבורו לשער ערוותו האדמוני ומתעניין רק בעבודתו וברווחתו של בן זוגו האהוב.

השיחה עם הקב"ן הייתה הפעם היחידה בה סיפרתי למישהו כמעט כל מה שקרה לי בצבא. כל מי שהכיר אותי לפני ואחרי התקופה הקצרה ההיא היה בטוח שגם בצבא הייתי מי שאני כיום – איש כבד וביישן, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו שיישאר פיכח בסופו של ערב פרוע ושמעולם לא יבגוד בבן זוגו.
אפילו לדודו לא סיפרתי על אותה תקופה, וכל פעם שניסה לשאול אותי על חיי המין שלי לפני שנפגשנו הייתי מחייך, מושך בכתפי ומשנה את הנושא.
לדודו היה הרבה מה לספר לי על מה שקרה לו לפני שנפגשנו ומעולם לא השתררה שתיקה ביני לבינו כשהיינו מעלים זיכרונות מעברנו. מבחינתי זה היה ממש בסדר. התקופה הפרועה ההיא בצבא נדמתה לי כמשהו שקרה מזמן למישהו זר שהוא לא אני ונוח לי לא לחשוב עליה יותר.

נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 10:56:17לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 11/09/2007 :  22:41:01  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
4. תלבושת אחידה
תוך חיפוש בתיקו של גונן אחרי כריכים שפג תוקפם שליתי משם מכתב שנמעך במשך כמה ימים בתחתית התיק לפני שראה אור יום. במכתב היה כתוב שהתלמיד גונן גרוס שוב הגיע לא לבוש כנדרש בתקנון בית הספר ונא לדאוג לתקן את המצב אחרת הוא לא יורשה להיכנס לכיתה.
"יש לכם תלבושת אחידה?" הופתעתי, התלמידים שראיתי מסתובבים ליד השער של התיכון נראו לי לבושים בתלבושות שהיו הכול מלבד אחידות.
"נו, כן. זה איזה קטע מפגר של המנהלת החדשה, שכולם יבואו עם חולצות טריקו אחידות עם הסמל של בית הספר כדי למנוע בזבוז כספים על קניית מותגים יקרים."
"נשמע רעיון טוב." אני אומר בקול מעודד וזוכה במבט מלא בוז.
"על הזין התלבושת המזדיינת הזו של הבית ספר המכוער הזה." מפטיר גונן בזלזול ומתחמק בקלות מהכאפה החינוכית שמנסה דודו להנחית על פדחתו.
"טוב, צריך ללכת לקנות תלבושת אחידה. נלך היום." הודעתי בתקיפות ומשכתי מידיו של גונן קופסת קורנפלקס. "קודם ארוחת צהרים, היום יש תפוחי אדמה ועוף."
הוא עשה פרצוף, אבל אכל הכול וקינח בקערת קורנפלקס ענקית עם חלב.
שעה אחר כך, קצת לפני שיצאנו הוא הספיק לחסל חבילת צ'יפס ענקית שוטף אותה בקולה.
יכול להיות שגם אני אכלתי כמויות כאלו כשהייתי בגילו? לא זוכר כבר.

"קימי, אני יכול לשאול אותך משהו?" הרים גונן את קולו מעל רעש הרדיו שהוא הדליק עוד לפני שהספקתי להתניע.
"כן, אבל אולי תחליש קודם את הרעש הזה?"
"זה ראפ. סאבלימינל, מכיר?"
"לא ולא רוצה להכיר. הוא נשמע לי מפחיד וכועס."
גונן צחק. "אתה גרוע יותר מאימא." הוכיח אותי וכיבה את הרדיו. "תשמע, יבוא אלי מישהו לביקור בסוף השבוע ואני רוצה שהוא יישאר לישון אצלי. אפשר?"
"כן, בטח. למה לא? מי זה, חבר ללימודים?"
"נראה לך?" נשף גונן בבוז, "מה לי ולמכוערים האלו בבית ספר?"
"אז מי זה? מאיפה אתה מכיר אותו?"
"מהאינטרנט, התחלנו לדבר בפורום גאווה צעירה ואחר כך עברנו למסנג'ר. שמו אלכס, הוא נחמד."
"באינטרנט כולם נחמדים ויפים, אבל המציאות נראית תמיד אחרת, מאיפה הוא?"
"מחיפה, וכבר נפגשנו כמה פעמים."
"באמת? נפגשת עם בן אדם שהכרת באינטרנט? למה לא סיפרת לנו כלום?"
"תפסיק להיות פולנייה לחוצה כזו, לא היה מה לספר. סך הכול הלכנו לסרט, טיילנו קצת במרכז, ופעם ישבנו באוטו של אבא שלו ודיברנו, זה הכול. בסוף שבוע הזה באים לבקר אצל הוריו אורחים והוא מעדיף לא לישון בבית אז הזמנתי אותו אלי."
"אני מבין, חבל שהספה שלנו לא כל כך נוחה."
"אמרתי לישון אצלי, לא על הספה."
שתקתי, מופתע, מנסה להסתיר את אי הנוחות שחשתי. מצד אחד הוא רק ילד בן חמש עשרה, אבל מצד שני הוא מגודל כמו גבר ובטח... נזכרתי בעצמי בגילו, קטן קומה ועדין, מנסה לאונן פה ושם בביישנות, מקפיד לבדוק קודם שאימא ישנה, חושב תוך כדי כך על המורה להתעמלות שלי - מושא הערצתי באותם ימים - וחש רגשות אשמה איומים כי רק גופו החסון והשעיר גורם לזין שלי להזדקף ואילו בנות כיתתי השמנמנות והצחקניות משאירות אותי אדיש.
"בן כמה הבחור הזה? מה שמו אמרת?" ניסיתי להישמע מתעניין ואוהד, יודע שאני נשמע לחוץ ומעצבן.
"אלכס כבר בן שמונה עשרה. הוא בכיתה י"ב ויש לו רישיון." אמר גונן, "הוא מוצא חן בעיני ואני בעיניו. נמאס לנו להסתובב ברחוב, אני רוצה שהוא יבוא אלי הביתה."
"בסדר גונן, אין לי בעיה עם זה, אבל ...."
"אבל מה?"
"דודו יודע?"
"לא. בניתי על זה שאתה תספר לו."
איכשהו חששתי שזו תהיה התשובה שלו.
"אני לא ילד קטן, אני יודע מה אני עושה!" מסתמר גונן.
"אל תתרגז, לא אמרתי שהוא לא יכול לבוא. פשוט... לא נוח לי עם זה שתישנו יחד."
"אתה כזה צבוע! לישון יחד, אפשר לחשוב שזה מי יודע מה! ובאיזה גיל אתה התחלת להזדיין?"
"בצבא."
"מה, רק בגיל שמונה עשרה התחלת לעשות סקס?"
"לא. התחלתי רק בגיל עשרים כי למדתי 14 כיתות. כשהייתי תלמיד גרתי עם אימא וכמובן שלא יכולתי ... אימא לא ידעה שאני..."
"הייתי מת אם הייתי צריך לחכות עוד חמש שנים לזיון." הזדעזע גונן.
"אף אחד לא מת מזה שהוא התאפק קצת גונן. אתה נורא צעיר, אני חושש שהבחור הזה יפגע בך."
"מה יפגע בי? אם כבר אני אפגע בו, הוא מת שאני אזיין אותו כבר." צחק גונן.
מסמיק ממבוכה וקצת מגמגם ניסיתי להסביר שלא לזה התכוונתי אלא לפגיעה ברגשותיו. היה לי נורא קשה לשוחח איתו על סקס ואהבה וסיימתי את השיחה כשאני סמוק ומזיע וחש כמו דביל. לא מזמן החלפתי חיתול לילד הזה וסיפרתי לו על כיפה אדומה ועכשיו הוא מדבר איתי על זיונים? השיחה הזו היא התפקיד של דודו, לא שלי, התמרמרתי, נזכר בעוגמת נפש איך דודו שוב התחמק הבוקר מהמיטה.
שכחתי כבר מתי היה לנו סקס לאחרונה, לא חושב שהיה משהו מאז הסיפור עם המלצר בחתונה. איכשהו אני לא מסוגל לדבר איתו על זה ועכשיו אני צריך להתמודד עם הורמונים שוצפים של מתבגר... מה עשיתי שזה מגיע לי?
"ההורים של הבחור הזה? הם יודעים עליו?"
"חס וחלילה! אם הם ידעו אבא שלו עוד יחטוף התקפת לב ואימא שלו בטח תזרוק את עצמה מהגג ישר מתחת לגלגלים של אוטובוס."
נאנחתי שוב והלכתי עם גונן לחנות בגדי נוער שבפינה אחת שלה היו מונחות ערמות של חולצות טריקו צבעוניות שסמל בית הספר התיכון היה מוטבע עליהן בשחור. כמה ילדים עומדו ונברו בחולצות בפנים עגומות, מתלוננים על צבעיהן המשעממים.
"לדעתי אתה צריך כבר לארג'." אמרתי לגונן שהנהן בפיזור נפש, ממשש מכנסי ג'ינס שעולים כמו מכנסים חדשים, אבל משום מה הם שחוקים וקרועים כמו מכנסים משומשים.
"למה מוכרים פה מכנסים משומשים?" שאלתי, וקיבלתי מבט מזרה אימים מגונן - אחר כך הוא שוב יגיד שאני עושה לו בושות.
"זה בדיוק מה שאני רציתי לדעת." אמר מישהו מאחורי, מישהו שקולו מוכר לי מאוד. הסתובבתי וגיליתי את סיסו עומד מאחורי ומחייך אלי את חיוכו הרחב הזכור לי מיני אז.
"שככה יהיה לי טוב, חיים סיסו!" אני אומר ולוחץ את ידו בחום, מחייך אליו בחזרה, נדהם למראה השינוי שחוללו בו עשרים שנה. זה לא שהוא נעשה יפה פתאום, אבל בגיל ארבעים פניו הכעורות שפעם היו ילדותיות וצנומות התמלאו ולבשו ארשת גברית בוטחת וגופו הדק התרחב.
"זיהיתי אותך מיד, לא השתנית בכלל." אמר בפליאה, טופח בחיבה על כתפי.
"אתה דווקא כן השתנית. היית ילד ועכשיו אתה ממש גבר." החזרתי לו טפיחה, ורק אז שמתי לב לנערה הדקיקה העומדת לצידו.
"זו סיוון, הבת הקטנה שלי." הציג אותה סיסו בגאווה והחווה בסנטרו לעבר גונן שחיטט בין החולצות. "הבן שלך?"
"לא. אין לי ילדים, זה הבן אח של החבר שלי." אמרתי, והופתעתי מהמבוכה שדברי גרמו לסיסו. הוא נחפז להעיף מבט עצבני לעבר ביתו, אבל היא, משועממת מהפגישה שלנו, עמדה בגבה אלינו, בודקת תחתונים צבעוניים שנראים כאילו הם עשויים רק שני משולשי בד זעירים מחוברים זה לזה בחוטים.
"אתה עדיין... אתה עוד בקטע של גברים?"
"בטח." הופתעתי, "חשבתי שגם אתה?"
סיסו התכווץ, מבוהל מדברי ולרגע הוא נראה שוב כמו החייל חסר הביטחון שהיה אז. "לא, אני... אצלי זה... אני נשוי עכשיו. יש לי שלושה ילדים. כיום אני כמו כולם. בצבא זו הייתה סתם תקופה כזו ש... עכשיו אני כמו כולם!" חזר על דבריו בתקיפות, אבל משהו חסר ביטחון בעיניו הכהות גרם לי לרשום את מספר הנייד שלי על כרטיס הביקור של החנות ולדחוף אותו לכיסו.

חזרנו הביתה עמוסי קניות ומצאנו את דודו יושב מרותק מול הטלוויזיה. הוא בקושי הבחין שחזרנו והגיע למיטה רק אחרי שנרדמתי ולכן לא יצא לי לדבר איתו על החבר של גונן ולספר לו על הפגישה המפתיעה שלי עם סיסו.
למחרת בבוקר התעוררתי כשגבי, בטני וחזי מכוסים פריחה מגרדת ואדומה שמופיעה אצלי כשאני מרגיש אשם או כשאני אוכל משהו שאני אלרגי אליו, משהו כמו מנגו למשל. מאחר ולא אכלתי מנגו לאחרונה הסקתי שהסיבה לפריחה היא רגשות האשמה שחשתי בגלל מס' הטלפון שנתתי לסיסו למרות שהייתי די בטוח שגם אם סיסו יתקשר אלי מקסימום ניפגש לכוס קפה, לא יותר.
כמעט סיפרתי הכול לדודו, אבל עוד לפני שפציתי את פי הוא התחיל לנזוף בי ששוב לא התאפקתי ואכלתי מנגו, ונחפז למרוח את עור גבי המגרד במשחה נגד אלרגיה. פעם עיסוי כזה על הבוקר היה גורר אחריו סקס סוער, אבל כיום הוא טיפל בי בזריזות קצרת רוח, נוגע בי רק במקומות שלא יכולתי להגיע אליהם לבד ואפילו שמץ של זקפה לא ניכר אצלו, בדקתי.
זה כל כך דכדך והרגיז אותי עד שלא סיפרתי לו שלא נגעתי במנגו כבר למעלה משנתיים, וכשסיסו התקשר אלי בצהרים קבעתי איתו פגישה עוד באותו ערב, פגישה שנועדה רק לשיחה על כוס קפה כמובן.

נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 10:56:57לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 13/09/2007 :  19:14:42  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
5. תקופת חלון
בערבים דודו היה מנכס לעצמו את המכונית, ואם רציתי לקחת אותה הייתי צריך לתאם איתו מראש. מאחר וקיוויתי לחמוק מהבית בלי להסתבך בהסברים מיותרים לאן אני הולך ועם מי אני נפגש קבעתי עם סיסו שהוא יבוא לאסוף אותי במכוניתו מהצומת המרוחק מדירתנו מרחק עשר דקות הליכה.
אצלנו היה מקובל שדודו יוצא ובא כרצונו במשך כל שעות היום והלילה ואילו אני צריך להסביר ולתרץ כל סטייה מסדר יומי הקבוע שלא השתנה מזה שנים. אף פעם לא חשבתי על כך קודם, אבל אני מניח שהסיבה לכך הייתה סוגי העבודות השונים שלנו.
אני התמדתי לעבוד באותו מקום מאז שהשתחררתי מהצבא, מגיע עם ההסעה בשמונה וחוזר בחמש אחרי הצהרים, בעוד שדודו שהחליף מידי פעם מקום עבודה היה מנהל שיווק, עבודה שחייבה שעות ממושכות ולא סדירות.
בשנים האחרונות עבד במפעל גדול ומשגשג ותמיד היו לו סידורים ועניינים שהתמשכו לעיתים תוך הלילה.
איכשהו התקבע המנהג שאני שיוצא וחוזר בשעות קבועות אחראי לכך שהכול יהיה נקי ומסודר - המקרר מלא אוכל, הכביסה יבשה ומקופלת, החולצות מגוהצות, הנעלים מצוחצחות והחשבונות משולמים - ואילו דודו הוא ציפור דרור שהולך ובא כרצונו, ומפני שמשכורתו גדולה משלי ועבודתו כרוכה באחריות גדולה ובמגע עם אנשים רבים שחייבים לשוחח ולהיפגש איתו בכל מיני שעות משונות של היום והלילה הוא פטור מהחובות המשעממות של משק בית ועלי מוטלת החובה לספק לו את צרכי היום יום.
מעולם לא ישבנו ודנו בנושא, מאז ומתמיד זה היה ברור מאליו, הוא המפרנס שמביא הביתה כסף ואילו אני מטפל בבית ועבודתי במעבדה היא רק מעין תחביב לא מזיק שאפילו משלמים לי עליו מעט דמי כיס.
זה היה נכון בזמנו, כשרק התחלתי לעבוד במעבדה, אבל עם השנים התקדמתי בעבודה, הוטלה עלי יותר ויותר אחריות, וגם משכורתי גדלה בהתאם, ובכל זאת נותרתי זה אשר על הכביסה, גיהוץ, קניות, בישולים וניקיון.

הפעמים היחידות בהן דודו היה נתקף יצירתיות, פותח ספרי בישול ומתחיל ללכלך כלים במרץ אירעו כשהוא היה בחופש של יותר מיומיים. אני מודה שהוא היה מצליח לפעמים להפיק תבשיל אכיל, ומידי פעם אפילו טעים, אבל את הכלים ואת השיש הוא היה משאיר תמיד דביקים ומלוכלכים, ומעולם לא עלה בדעתו שיש לשטוף את רצפת המטבח אחרי שבילה בו כמה שעות יצירתיות.
למרבה המזל הוא קיבל חופשים ארוכים לעיתים רחוקות. רוב הזמן עבודתו תבעה ממנו זמן רב שרובו הוקדש לפגישות, ישיבות ממושכת ונסיעות בכל רחבי הארץ.
לפני שנתיים קיבלתי הצעה לבלות ממפעל בים המלח שהיה זקוק לכימאי אנליטי כדי לבדוק איזה קוו ייצור חדש. הדבר חייב את שהותי מחוץ לבית למשך כשבועיים בערך והשכר שהוצע לי היה יפה מאוד.
הסכמתי בלי להתייעץ קודם עם דודו שהקים מהומה שלמה, כעס והתמרמר, לחץ והציק ונדנד לי כל כך עד שבסופו של דבר נשברתי ובתירוץ של בעיות משפחתיות לא צפויות מצאתי מישהו אחר במעבדה שיחליף אותי. כולם היו מרוצים מהפתרון, דודו לקח חופשה של שבוע ויצא איתי לנופש ההוא בצימר עם הג'קוזי, והבחור שהחליף אותי רכש לו אופנוע בכסף שהרוויח. רק אני נותרתי עם טעם של החמצה בפי למרות הבילוי הבלתי נשכח שלנו בג'קוזי המיתולוגי ההוא.

כשחזרתי באותו יום מהעבודה מצאתי את דודו בבית, רב בצעקות עם גונן שגם הוא לא נשאר חייב. נושא המריבה היה אלכס, החבר של גונן.
"ידעת שהוא נפגש עם מישהו שפגש באינטרנט!" התנפל עלי דודו מיד כשנכנסתי, "מצא לו איזה רוסי אחד, מבוגר יותר ממנו, ועכשיו הוא רוצה שהטיפוס הזה יבוא לישון פה." התרעם, נועץ בי מבט כועס כאילו היה מדובר ברעיון שלי.
סירבתי להתרגש והערתי בנחת שנראה לי עדיף שאלכס יבוא אלינו במקום שהילדים ישוטטו ברחובות.
דודו התפוצץ מכעס, שצף האשמות, טענות ומענות, ואיכשהו יצר את הרושם שהכול באשמתי. אני לא אחראי מספיק, אני לא משגיח על הילד כמו שצריך, ומה יגידו הוריו שהפקידו אותו אצלנו? הבטחתי להשגיח עליו והנה, תראה מה הוא עושה?
"אפשר לחשוב, מה אני כבר עושה? נפגש עם בחורים! מה הסיפור הגדול?!" סירב גונן להרגיש אשם, "כאילו שאתה התנהגת אחרת בגיל חמש עשרה? אבא סיפר לי שהתחלת להזדיין בגיל עוד יותר צעיר."

פניו של דודו לבשו גוון ארגמני מסוכן. "אני לא נפגשתי עם כל מיני קרימינלים פדופילים באינטרנט!" הרעים בקולו.
"אלכס לא קרימינל ולא פדופיל, וכשהיית בגילי לא היה אינטרנט." התווכח גונן וגם בלחייו פרח צבע אדמדם כועס.
להגיד שגונן המגודל ורחב הגוף שכבר התגלח כל יום מעורר במישהו נטיות פדופיליות היה כל כך מופרך ומגוחך עד שלא יכולתי להתאפק וחייכתי.
דודו הבחין בחיוכי והתנפל עלי בצעקות, נעשה פחות ופחות הגיוני ככל שהפליג בטענותיו עד שבסופו של דבר צרח שלא נתפלא עם האלכס הזה ירצח בלילה את כולנו!
גונן נעלב עם עמקי נשמתו וצעק על דודו שהוא אידיוט גדול עוד יותר מאבא שלו! וכשניסיתי להתערב ולהרגיע את הרוחות שניהם התנפלו עלי בצעקות שלא אתערב.
אחרי שדודו הסביר לי בפעם הרביעית עד כמה אני לא אחראי והודיע לי בקול רועם שהוא מתפלא על קלות הדעת בה אני מזניח את הילד נמאס לי ופשוט הסתלקתי למקלחת. אחרי מקלחת ארוכה ומרעננת נמלכתי בראי והתגלחתי, אחרי הכול עמדתי לצאת הערב ורציתי להיראות במיטבי.
בינתיים שני שותפי לדירה נרגעו מזעפם והשתתקו. גונן הסתגר בחדרו, ודודו פלש למקלחת ונעץ בי מבט נרגן. "למה אתה מתגלח?"
"אני יוצא הערב."
"יוצא, מה פתאום יוצא?"
"קבעתי להיפגש עם חבר ותיק שפגשתי אתמול."
"ההוא שהיה אתך בצבא?"
"כן, איך ידעת?"
"גונן סיפר לי. הוא אמר שהבחור הזה ממש נמרח עליך."
"מה פתאום נמרח? היינו באמצע חנות מלאה אנשים והבת שלו הייתה לידו. גונן סתם מדמיין."
"אז לא היה לכם קטע בצבא?"
"לא. היינו סתם חברים טובים. זה הכול."
"גונן קיבל רושם אחר."
"רק לפני כמה דקות אמרת שגונן הוא רק ילד שלא מבין כלום מהחיים שלו."
"אולי הגזמתי קצת. לא מוצא חן בעיני שהוא נפגש עם טיפוסים שהוא מצא באינטרנט."
"גם בעיני לא, אבל הוא כבר נפגש כמה פעמים עם הבחור והוא מחבב אותו. גם לי לא נוח כל הקטע הזה, אבל אם הוא לא יביא אותו הביתה איך נוכל להכיר אותו?"
"אז אתה חושב שצריך להרשות לו להביא לכאן את הרוסי הזה?"
"כן, ותפסיק לקרוא לו הרוסי הזה. אתה נשמע כמו גזען."
הוא העווה את פניו במורת רוח ושאל אם אני צריך את האוטו.
"לא, הוא יבוא לאסוף אותי מהצומת."
"למה שהוא לא יבוא אלינו או שאתה תלך אליו הביתה? הבנתי שהוא נשוי עם ילדים."
"כן, הוא נשוי, ואני לא יודע למה הוא רוצה להיפגש איתי בבית קפה. ככה נוח לו כנראה, יש לך בעיה עם זה?"
דודו משך בכתפיו ואמר לי שזכותי לעשות מה שבא לי, אבל אחר כך החל להציק לי בכל מיני טענות קטנוניות שנועדו לשדר לי את מורת רוחו - איפה הגרביים הכחולים שלו? ולמה החולצה המשובצת שלו לא מגוהצת? למה יש אבק על השידה? לאן נעלם השלט של הטלוויזיה? איך אני נותן לבית להידרדר ככה? מה, לא אכפת לי שאיבדתי שליטה על הסדר והניקיון בבית ושאנחנו חיים בבלגן נוראי? למה כל מה שמעניין אותי זה להתרוצץ מחוץ לבית ולבלות?
זה היה כל כך לא הוגן עד שנשימתי נעתקה מפי, ובמקום לענות לו שלפתי את קרש הגיהוץ והתחלתי לגהץ את חולצתו המשובצת למרות שהיו לו די חולצות אחרות, תלויות, מגוהצות ורעננות, בצד שלו של הארון.
"לא היית צריך להתחייב לקחת אחריות על גונן אם אתה מזניח אותו ככה." הוסיף דודו להציק בעודו גורב את הגרביים הכחולים שלו שנמצאו מקופלים יפה בתחתית מגירת הגרביים.
"אני לא מזניח שום דבר דודו, והבית בסדר גמור. חוץ מהחתונה ההיא לא יצאתי השנה בערב מהבית. אתה נמצא מחוץ לבית הרבה יותר ממני ואין לך זכות..."
"אני יוצא בענייני עבודה. מישהו צריך להביא משכורת הביתה."
"והמשכורת הנהדרת שאתה מביא הביתה זה התירוץ שלך לאין סקס שלנו?" לא יכולתי להתאפק יותר והעליתי את הנושא שהעיק עלי לאחרונה.
הוא שאף אוויר וכמעט אמר משהו, אבל לבסוף נמלך בדעתו והסתפק בכך שנעץ בי מבט מוזר שרק אחר כך, אחרי שהוא יצא בטריקת דלת רועמת, עלה בדעתי שהיה בו יותר אומללות מאשר כעס.

"אני מצטער שהלשנתי עליך." אמר גונן, מציץ בהיסוס מבעד לחרך שפער בזהירות בין דלת חדרו למשקוף.
"הלשנת עלי? עד כמה עד כמה שאני זוכר לא ביצעתי אף פשע לאחרונה, על מה הלשנת?" היתממתי, למרות שידעתי היטב למה כוונתו.
גונן אזר עוז ויצא מחדרו. "דודו עשה כל כך הרבה רעש בגלל אלכס עד שאיכשהו נפלט לי שנפגשת עם מישהו בקניון."
"זו הייתה פגישה מקרית לגמרי גונן. לא ראיתי את סיסו עשרים שנה ואף פעם לא היה בינו לבינו שום דבר חוץ מחברות. הוא סטרייט שנשוי באושר. לא ראית את הבת שלו?"
"כן, אבל גם ראיתי איך הוא הסתכל עליך."
"אתה מדמיין ילד."
"זה שאני צעיר יותר ממך לא אומר שאני טיפש או עיוור."
"בסדר, אני ניפגש עם סיסו עוד מעט ואז נדע מה הכוונות שלו."
"ואם הוא ירצה אותך? מה תעשה?
"גונן, מהיום שפגשתי את דודו לא רציתי אף גבר אחר. אין לי שום רצון לשנות את המצב."
"גם אם דודו מסתכל על אחרים, והוא מסתכל, אל תחשוב שלא."
"להסתכל מותר. גם אני מסתכל, אבל את התיאבון שאני מקבל בחוץ אני משביע בבית."
"כן, אבל ...."
"די גונן, מספיק. מה שקורה ביני לבין דודו זה העסק הפרטי שלנו."
"בסדר." אמר גונן ונראה כאילו רווח לו על שסירבתי לדון איתו יותר בנושא. "תגיד, מה אני אומר לאלכס? הוא יכול לישון אצלנו ביום שישי?"
"בטח שכן. אנחנו נשמח שהוא יבוא. הגיע הזמן שנכיר אותו."
"אבל דודו אמר ש..."
"אל תדאג בקשר לדודו, בהתחלה הוא תמיד צועק ומתעצבן ואחר כך נרגע. אם אלכס מוצא חן בעיניך אני בטוח שהוא בחור נחמד."
"הוא באמת נחמד מאוד, והוא גם ממש חכם. הוא מנגן על פסנתר, והוא עדין כזה, קצת ביישן, נורא מנומס ויש לו מבטא רוסי חמוד מאוד. הוא מותק." התלהב גונן ולפני שהלכתי עוד הספיק לגלות לי בסוד שאלכס מנשק ממש טוב, ושחוץ מנשיקות והמון ליטופים הם עוד לא הספיקו לעשות כלום.
"אין מה למהר, אתם עוד צעירים." חייכתי אליו ויצאתי.

כשהגעתי לצומת, מתנשף מעט, סיסו כבר המתין לי שם, רציני ומעט מתוח. לחץ את ידי ולקח אותי למעין פאב קטן שאפשר היה לאכול בו ארוחות קלות.
שנינו הסתפקנו בבירה ושקענו בשיחה ארוכה מאוד. הוא סיפר לי שמספר הטלפון שנתן לי בזמנו הפך די מהר ללא רלוונטי מפני שעוד בביקור שלו בצרפת פגש ידידה של בת דודתו, וכמה חודשים אחרי הצבא הם כבר התחתנו.
"מה בער לך להתחתן כל כך מהר?" השתוממתי.
"הכנסתי אותה להריון. במקום לעשות הפלה היא הלכה וסיפרה הכול לאחותי ואחרי כמה ימים כל המשפחה כבר ידעה ... לפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי מתחת לחופה. שנתיים אחר כך נולדו גם הקטנים. סך הכול לא רע לי, יש פרנסה ויש בית יפה, הילדים נהדרים וגם האישה בסדר גמור. אין לי שום טענות אליה אפילו שלאחרונה יש לה מאהב."
"מאהב? לפחות הילדים ממך?"
"כן, בטח. בהתחלה זה עוד הלך איכשהו, אבל עם השנים... בקיצור, החלטתי להתגרש. עד שנפגשנו התלבטתי מאוד מתי ואיך ואם בכלל כדאי לי להתגרש. הפגישה הלא צפויה שלנו היא בעיני אות משמים, אצבע אלוהים ממש. החלטתי שדי, הזמן עובר ואני לא נעשה צעיר יותר, חייבים לעשות מעשה לפני שכל החיים ייגמרו לי."
החלפנו מבט ופתאום נפלט לי שאני יודע שבזמנו הוא היה מאוהב בי.
הוא האדים מעט והחל מתעסק עם המפית שלו, "הייתי מאוד צעיר אז ופחדתי ממה שהרגשתי. כל כך וקינאתי בך ולך, זו הייתה תקופה מאוד מוזרה בחיים שלי."
"גם בחיים שלי."
"אף פעם לא הבנתי למה התנהגת בצורה כזו. לא התאים לאחד כמוך להתנהג ככה. ידעתי שתהיה יותר מאושר אם תהיה רק עם גבר אחד. הרבה זמן קיוויתי שהגבר הזה יהיה אני."
הפעם היה תורי להסמיק. חיבבתי את סיסו מאוד, אבל לא נמשכתי אליו כלל. רק אז, בתקופה המטורפת של הצבא יכולתי להעלות בדעתי לעשות איתו סקס. כיום הרעיון דחה אותי, ולמעשה, עצם המחשבה עלי מתפשט ליד כל גבר אחר מלבד דודו היה בלתי מתקבל על הדעת.
"איך זה לחיות עם גבר אחר?" חקר סיסו בלהיטות.
"אהה... אני כבר חמש עשרה שנים עם אותו גבר. לפעמים זה נפלא ולפעמים מעצבן, לא קל לחיות יחד, וגם לחוד קשה, אבל ... אני לא יודע..."
סיפרתי לו על דודו ועל אחיו התאום, על גונן ועל החיים שלנו יחד, והייתי מופתע לראות עד כמה הוא מוקסם מסיפוריי.
"אשתך יודעת עליך?"
"אין כל כך מה לדעת. היא בטח חושדת שמשהו לא בסדר, אבל מאז שהתחתנתי לא עשיתי כלום עם אף אחד חוץ מפעם אחת כשהייתי באמריקה מטעם העבודה והזמנתי נער ליווי למלון."
"באמת?" נדהמתי, "נער ליווי? ואיך הוא היה?"
"צעיר, נחמד ומאוד עדין וסבלני. גמרתי נורא מהר כי מאוד התרגשתי. זו הייתה הפעם היחידה שלי עם גבר מאז הצבא." השפיל סיסו מבט נבוך אל המפה המשובצת באדום לבן.
השעה כבר הייתה מאוחרת כשהוא הסיע אותי הביתה, נפרד ממני בלחיצת יד והבטיח שבפעם הבאה הוא יכנס פנימה ויכיר את דודו ואת גונן, ונסע לדרכו.

עליתי לאט הביתה, חושב על מה שהוא סיפר לי, והופתעתי לגלות את דודו יושב במיטה מול הטלוויזיה הכבויה וממתין לי.
"בילית יפה?" שאל בנימוס.
"כן, היה נחמד."
"מה עשיתם?"
"דיברנו. החלפנו רכילויות וחדשות. הוא מתכנן להתגרש מאשתו."
"הוא באמת הומו?"
"הוא חושב שכן, למרות שאם הוא הצליח להישאר נשוי עשרים שנה ולהביא ילדים יכול להיות שהוא בעצם בי סקסואל."
"אין דבר כזה בי סקסואל." נשף דודו בבוז כמו שהיה עושה תמיד כשעלה הדיון בנושא הדו מיניות. "סיסו שלך הוא סתם הומו פחדן שמתחבא מאחורי גב של אישה מסכנה."
"טוב, אולי אתה צודק." סירבתי להיכנס לוויכוח הנושן הזה, "אבל במקרה שלו האישה המסכנה מצאה מאהב, והוא החליט לנסות להחליף קבוצה."
"ואתה התנדבת להיות המאמן שלו?" העיר דודו בארסיות.
"לא דודו. מה פתאום? אני לא מבין למה אתה מדבר ככה? אף פעם לא בגדתי בך ואין לי שום כוונת להתחיל עכשיו." צנחתי לצידו, לבוש רק בתחתוני, ונשענתי בעיניים עצומות על מעקה המיטה. זה היה יום ארוך ומתיש, רצוף הפתעות. הייתי עייף והרגשתי פגיע ומעורער.
"הפסקת לעשות איתי אהבה ואתה כל הזמן צועק עלי ובא אלי בטענות. אני לא מבין מה קרה לך, מה עשיתי לא טוב?"
דודו הזעיף פנים. הוא שנא להיות בצד האשם, זה גרם לו להיות נבזי. "לעשות אהבה?" אמר בלגלוג, "כולם מזדיינים ורק קימי עושה אהבה. גם בצבא, כשהשתרמטת עם חצי בסיס, עשית אהבה עם סיסו?"
הרגשתי שכל הדם נשאב מגופי בבת אחת וראשי הסתחרר כאילו שתיתי יותר מידי. ליבי הלם בכוח ודודו שישב ממש לידי נראה לי פתאום מעורפל ומרוחק.
"אני וסיסו... אנחנו אף פעם... אני... איך אתה יודע מה עשיתי בצבא?"
"מה אתה חושב? נראה לך שאני טיפש? עוד לפני שהתחלנו לגור יחד עשיתי בירורים עליך. בגלל מה ששמעתי על ההתנהגות שלך בצבא ביקשתי מהחברים שלי שיבדקו אותך."
"יבדקו אותי? למה אתה מתכוון יבדקו אותי?" לחשתי, למרות שכבר ניחשתי את התשובה.
"יבדקו אם יש מצב אצלך. לזכותך אני חייב להגיד שדחית את כולם."
דמעות כבדות ומלוחות החלו לזלוג על לחיי, "בטח שדחיתי אותם, הייתי אתך. אני עדיין אתך, רק שאתה כבר לא איתי."
"נו, די." משך אותי דודו אליו בחיבוק חם ועוטף. "אל תבכה. אני מצטער, הייתי אז צעיר וטיפש. לא האמנתי שבחור יפה כמוך יכול באמת לאהוב אותי. אחרי שהבנתי מי אתה באמת הפסקתי עם השטויות האלו. אני לא יודע מה עבר עליך בצבא, אבל ברור לי שאתה לא כמוני, אתה לא אחד שילך לבגוד בחבר שלו מאחורי הגב."
"בצבא זו הייתה רק תקופה כזו, אף פעם קודם או אחר כך לא התנהגתי ככה. אחרי שאימא מתה..." התחלתי להסביר, תקוף רגש אשמה נוראי, ופתאום קלטתי מה הוא אמר קודם והדפתי אותו מעלי. "למה אתה מתכוון שאתה לא כמוני?"
"אני מתכוון שאני כן אחד שהולך ובוגד." אמר דודו בפשטות, "חשבתי שאתה יודע את זה. אל תגיד לי שלא חשדת."
נאלצתי להודות שכן, חשדתי, אבל כל זמן שהוא עשה את זה רחוק מהבית ובלי שזה יפגע ביחסים שלנו, הצלחתי להדחיק.
"אני אוהב אותך מאוד." אמר דודו ומשך אותי אליו שוב. "באמת שכן קימי, אבל לפעמים, כשמזדמן לי אז... בדרך כלל זה רק זיון חד פעמי, רק סטוץ חסר חשיבות. כולם עושים את זה. אל תגיד שלך זה לא קורה מידי פעם."
"לא." אמרתי, "זה לא קרה לי אף פעם. למה שאני ארצה לגעת בבן אדם זר שפגשתי רק לפני רגע ואני לא אפגוש אותו יותר אף פעם? מה הטעם בזה?"
"אתה צודק." אמר דודו, "אתה לגמרי צודק. אני דביל, אני מודה."
"דודו." שבתי והתרחקתי ממנו - פתאום לא יכולתי לשאת את מגעו – "למה הפסקנו להזדיין? אתה יכול להסביר לי מה קרה שחודש שלם אתה לא רוצה אותי יותר?"
"כן, אבל אתה לא תאהב את הסיפור הזה. אולי נוותר עליו?"
"לא, לא נוותר. אני רוצה לדעת."
הוא נאנח, שאף מלוא ריאותיו אוויר ופלט את הסיפור שלו שהיה קצר ומכוער וגרם לי לחודש שלם של נדודי שינה. מסתבר שלפני כמה חודשים דודו נדלק על אחד הסטוצים שלו שנועד להיות חד פעמי, אבל איכשהו הסתבך לפרשייה קצת יותר ממושכת.
מדובר היה בגבר צעיר ויפה בן פחות משלושים שנדלק משום מה על דודו וסחרר את ראשו במחמאות ובחיזורים.
"הוא באמת אחד שאוהב דובים, ואוהב אותם מבוגרים יותר." הסביר דודו, מקפיד לא להביט בפני, "הוא כוסון מדהים ומאוד החניף לי שאחד כמוהו, בחור צעיר שנראה כל כך טוב רוצה אותי. הסברתי לו שאני חי עם בן זוג שאני אוהב, ושאין מצב שאני אפרד ממך, אבל הוא רצה רק סקס וגם אני רציתי וככה זה נמשך... אני באמת אוהב אותך וקשור אליך קימי, אתה יודע את זה. איתו זה היה רק סקס וליטוף נעים לאגו, אבל הרגשתי שאני מתחיל להיסחף ולהגזים ולכן נפרדתי ממנו. שבוע אחרי שנפרדנו, בדיוק יום אחרי שחזרת מהחתונה וסיפרת לי על המלצר ההוא שמצא חן בעיניך, זוכר? עמית מתקשר בבכי ומספר לי שהוא קיבל תשובה חיובית ושהוא נורא מצטער, אבל כדאי שאני ארוץ מהר לעשות בדיקת דם."
"מה, לא השתמשת בקונדום?" שאלתי, מופתע עד כמה קר וענייני אני נשמע.
"כן, בטח שכן, אבל בפעם האחרונה שלנו יחד כבר ידענו שאנחנו נפרדים והסקס היה ממש פרוע. השתוללנו כמו מטורפים והקונדום נקרע. האמת שזה קרה לנו גם בפעמים אחרות, אבל אז שמנו לב ומיד הפסקנו. הפעם, בגלל שהיינו נסערים מאוד מזה שזו הפעם האחרונה, ושנינו גם בכינו קצת אז... בקיצור, עד שהרגשנו שאנחנו לא מוגנים זה כבר היה מאוחר מידי."
"הבנתי." אמרתי בקרירות, מרגיש שכולי קפוא מבפנים.
"טוב, מיד רצתי לעשות בדיקה." המשיך דודו בסיפורו, "והרופא אמר שאני חייב לספר לך כדי שגם אתה תיבדק, אבל לא העזתי."
"זו הסיבה שאתה לא נוגע בי יותר? כי אתה חושב שיש לך איידס?"
"כן, בגלל זה."
"אבל אם עשית את הבדיקה כבר לפני חודש ... כמה זמן לוקח לקבל תשובה?"
"קיבלתי תשובה שלילית כבר למחרת קימי, אבל רק בחודש הבא אני אדע אם באמת נדבקתי ממנו. עכשיו אנחנו בתקופת חלון."
"תקופת חלון?" חזרתי אחריו לאיטי, חש כאילו אני חולם חלום רע. "אני בתקופת חלון?"
"כן, בגלל שעשיתי אתך סקס לא מוגן שנינו בתקופת חלון ורק בעוד חודש נדע אם יש לי איידס ואם הדבקתי אותך."
"חשבתי שיודעים רק אחרי שלושה חודשים?"
"פעם זה היה שלושה חודשים, עכשיו זה רק חודשים כי הבדיקות משוכללות יותר."
"אז אני לא צריך ללכת מחר להיבדק?"
"אתה יכול, אבל גם אם תצא שלילי אין לזה שום משמעות כי הזדיינו בפעם האחרונה לפני חודש וזה מוקדם מידי."
"אני מבין." אמרתי ונשכבתי על המיטה בגבי אליו בתקווה שככה החדר יפסיק לחוג מול עיני.
"לא היית עם מישהו מאז, נכון?"
"לא, וגם אם הייתי מזדיין עם מישהו לא הייתי עושה את זה בלי קונדום, ובגלל שאני רק קימי החנון המשעמם והזקן אין מצב שמישהו יתרגש עד כדי כך שהוא יקרע את הקונדום כשהוא מזיין אותי." הוספתי, וסירבתי לדבר יותר על הנושא הזה עם דודו למרות כל מאמציו לפייס אותי, ולהתחנף אלי, ולגרום לי לפחות לחבק אותו, כי על סקס לא יכולתי אפילו לחשוב עד שאצא מתקופת החלון ואדע איפה אני חי.

נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 10:58:17לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 14/09/2007 :  18:13:12  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
6. מאוחר מידי?
ודווקא אז, כשהכל התמוטט על ראשנו ושכבר כמעט היה מאוחר מידי התחלנו לדבר.
אני מניח שיכולנו לעשות דברים אחרים בתקופה הזו – לריב, לצעוק, לצאת לחופשה ואולי סתם מהדעת, ואולי הייתי צריך פשוט לקחת את עצמי וללכת למקום אחר? או לגרש אותו? - לא יודע. אין לי מושג מה אנשים אחרים היו עושים, אנחנו ניצלנו את תקופת החלון הארורה הזו שנמשכה בלי סוף, מורטת את עצבינו עד להתפקע, כדי לדבר.
על פני השטח הכול היה כרגיל. זו הייתה ההחלטה הראשונה שקיבלנו. הוא הציע ואני הסכמתי מיד, ובהחלטה הזו דבקנו עד תום החודש – לא לעשות שום שינוי, ולא לספר שום דבר לאף אחד עד שנדע אל נכון מה מצבנו.
"אין טעם לספר לילד דבר כזה." אמר דודו, יודע כרגיל לאתר את הנקודות החלשות שלי, "גם ככה הוא בתקופה רגישה ולמה שגם הוא יסבול?"
"בסדר." הסכמתי, "עד שנדע אם נדבקנו לא נגיד כלום. נמשיך כרגיל, אבל שלא תעז לגעת בי או שאני שם תלתלית באמצע המיטה."
הוא הנהן בהסכמה והבטיח שיישאר בצד שלו של המיטה, ועוד באותו לילה מצאתי את עצמי מתעורר מליטופיו.
"עזוב אותי." הדפתי אותו בזעם מעלי, "לך לישון על הספה."
דודו התנצל ונשבע שהוא לא עשה את זה בכוונה, הוא היה מנומנם ומתוך שינה...
"מוזר שכל זמן שהיית עם עמית הכוסון לא נגעת בי אפילו מתוך שינה ופתאום עכשיו ... אתה חושב שאני אידיוט? דווקא עכשיו אתה חייב לגעת בי? אתה לא מבין שאני שונא אותך? עזוב אותי, לך לספה!"
"אתה שונא אותי?" רעד קולו של דודו.
"כן, אני שונא אותך. אתה מגעיל אותי." הטחתי בו בתקווה שיום אחד זה באמת יהיה נכון.
הוא אסף בשתיקה את הכרית והשמיכה שלו והלך לישון על הספה.
שכבתי בצד שלי של המיטה, מקשיב לקול ההתייפחות החנוקה שלו, עוצר את עצמי בכוח מללכת ולנחם אותו. בסופו של דבר נרדמתי כשדמעות מרטיבות את לחיי והתעוררתי בבוקר כשהוא לצידי, צמוד אלי, רגליו מחממות את רגלי וידיו כרוכות סביבי כמו בשנים הראשונות שלנו.
לא משנה כמה פעמים גירשתי אותו, נזפתי בו, הוכחתי אותו וביקשתי שיניח לי הוא היה חוזר שוב, מתגנב למיטה, מתנצל, מתחנן שאסלח לו, שאקבל אותו חזרה, סובל בשפלות רוח את כל הטענות והכעסים ששפכתי עליו.
התברר לי להפתעתי שיש בי מצבורים לא נדלים של כעס ושאני מסוגל להיות עוקצני וחריף לשון בדיוק כמו אימא שלי ז"ל.
יריתי בו חיצים מורעלים של זעם ותסכול מגלה בפליאה שדודו הוא מטרה גדולה ונוחה מאוד שספגה הכול בשתיקה ועוד ביקשה סליחה.

"תסלח לי קימי שאני מרשה לעצמי להתערב." אמר לי יום אחד אלכס - החבר של גונן - שבאמת היה חכם, רגיש, עדין ומנומס, וגם יפה תואר ודק אבחנה, "אבל נדמה לי שיש קצת בעיות בינך לבין דודו."
"כן." הודיתי, "לאחרונה אנחנו קצת ... יש לנו בעיות. יכול להיות שניפרד."
"נדמה לי שאתה מאוד כועס עליו."
"אני רותח מכעס."
"אבל הוא שותק. איך זה שרק אתה כועס והוא לא כועס עליך בחזרה?"
"כי רק הוא אשם."
"רק הוא? ואיפה אתה היית כשהוא היה לא בסדר? למה נזכרת לכעוס רק עכשיו? אם שתקת כל כך הרבה זמן איך הוא היה יכול לדעת שהוא לא בסדר?"
נו, על זה נאמר, מפי עוללים ויונקים...
"שתקתי כי קיוויתי שהוא יבין לבד." הסברתי.
אלכס צחק. "אתה רוצה להגיד לי שחוץ מזה שהוא גבר חזק, יפה וסקסי שמאוהב בך בצורה פתטית ממש הוא גם קורא מחשבות?"
"לא, בטח שלא, אבל ... אולי אתה צודק והייתי צריך לדבר מיד ולא לשמור הכול בבטן, אבל עכשיו מאוחר מידי."
"אף פעם לא מאוחר מידי." אמר אלכס, "כל זמן שיש חיים יש תקווה, לא ככה?"
נאנחתי. "לא יודע חמוד. אני אהיה חכם יותר בחודש הבא."
"אחרי שתעשו את הבדיקות?"
"איך אתה יודע על זה? מי סיפר לך?"
"אף אחד, ולא סיפרתי כלום לאיש, אפילו לא לגונן, אבל שמעתי את דודו מדבר עם מישהו בשם עמית והבנתי ... אני מאוד מקווה שתקבלו תשובה שלילית קימי, אבל גם אם התשובה תהיה חיובית זה לא פסק דין מוות, החיים שלכם לא יפסקו פתאום אם תהיו נשאי איידס."
כל מילה שהילד הנבון הזה אמר הייתה אמת לאמיתה, אבל אני קלטתי מדבריו רק דבר אחד - דודו שוב דיבר עם עמית, הבחור שבגללו הכול התחיל.
ברגע שדודו נכנס הביתה הסתגרתי איתו במטבח, הנחתי לפניו תבנית פלסטיק עם אוכל קפוא שחיממתי לו במקרוגל (הפסקתי לבשל או לטרוח על הגשת ארוחות מסודרות, וגם בניקיון חיפפתי בצורה מחפירה), זרקתי על השולחן סכו"ם, הוספתי כוס מים מהברז, התעלמתי בגסות מהתודה שהוא אמר לי (על ארוחות גורמה מושקעות שטרחתי עליהן שעות הוא מעולם לא הודה לי, אבל על הזבל הזה שהטחתי בזלזול על השולחן הוא אומר תודה?) ושאלתי ישירות אם הוא עדיין בקשר עם עמית.
"אנחנו מדברים מידי פעם בטלפון." הסמיק דודו ובחש בתבנית, "זה עוד קצת קפוא." העז להתלונן.
"תבשל לבד אם לא נאה לך לאכול מה שאני מגיש!" אמרתי בזעם ופניתי לצאת.
הוא נחפז לעצור בעדי, מניח יד אחת על עורפי ושנייה כל כתפי, מוליך אותי בעדינות חזרה אל הכיסא.
"בבקשה קימי, אני מצטער, אל תכעס." התחנן.
"איך אני יכול לא לכעוס?" הדפתי אותו מעלי, "אחרי כל מה שקרה אתה ממשיך לדבר עם העמית הזה? איך אתה מעז?"
"קימי, בבקשה, אתה לא מבין." שב דודו והניח יד על עורפי, מעביר צמרמורת בכל גופי. כל כך רציתי ליפול בזרועותיו, להתחפר בגופו הגדול ופשוט לבכות, להניח לו לנחם אותי ולהתנחם בו, אבל לא יכולתי, משהו קר וכועס בתוכי עצר אותי.
"מה אני לא מבין?" רטנתי והחזרתי את התבנית למקרו לחימום נוסף.
דודו ניגב דמעה בשרוולו ונאנח, מנסה לארגן את מחשבותיו ולהסביר את עצמו.
מסכן שכמותו, העייפות והמתח של הימים האחרונים שכמו הגבירו את חריפות לשוני גרמו לו להיות מעורפל ומבולבל. עד המשבר הוא תמיד סמך עלי שאדע לקרוא אותו בלי יותר מידי הסברים ושאבין מעצמי מה מתחולל במוחו. הדרישה שלי שיבטא את עצמו, שיסביר בצורה מפורטת מה ולמה ואיך הכבידה עליו מאוד.
בגלל זה הוא מתעקש לא לוותר עלי, הבנתי פתאום במעין הבזק אינטואיציה שפוקד אותי לעיתים. נוח לו איתי, אני מתאים לו כמו נעל משומשת, איתי הוא לא צריך לעשות שום מאמצים אלא רק להישען לאחור ולהתרווח.
"אתה ועמית נפגשים?" דחקתי בו, "למה אמרת לי שנפרדתם?"
"אנחנו רק מדברים בטלפון."
"מה יש לך לדבר איתו? על מה?"
"אני מספר לו דברים שאני לא יכול לספר לך, דברים שאתה לא רוצה לשמוע. אני חייב לדבר עם מישהו או שאני אתפוצץ ואתה לא רוצה להקשיב לי."
"הנה אני מקשיב." התיישבתי מולו, "על מה אתה רוצה לדבר? מה הבעיה שלך?"
"אני פוחד." אמר דודו והשעין את ראשו על זרועותיו השלובות על השולחן, מסתיר ממני את פניו. "אני כל כך פוחד קימי, אני פוחד שנדבקתי ואני פוחד עוד יותר שהדבקתי אותך, והכי אני פוחד שתעזוב אותי ואני שוב אהיה לבד."
"לבד? אתה? אתה בחיים לא היית לבד."
"לפני שפגשתי אותך הייתי לבד."
"בחייך, זיינת בלי סוף לפני שנפגשנו, וגם כשהיינו יחד לא הפסקת. לבד עלק! על מה אתה מקשקש?"
הוא הרים את ראשו והביט בי במבט מעונה. "לזיין זה דבר אחד ולהיות עם מישהו שאוהבים באמת זה דבר אחר."
"לא בשבילי!" הטחתי, "אני לא מפריד בין אהבה וסקס ואתה כן דודו, ולכן, בלי שום קשר לתוצאות של הבדיקה נצטרך להיפרד. הגיע הזמן שנדבר על זה."
דמעות החלו לזלוג על לחייו של דודו שכחשו מעט לאחרונה כי הוא הפסיק כמעט לאכול ולחרדתי הוא גלש מהכסא, ירד על ברכיו לפני, חיבק את מותני, טומן את פניו בבטני והחל להתייפח ולהתחנן שבבקשה לא אעזוב אותו, שהוא ימות בלעדי ש....
צפצוף תקיף של המקרוגל הפסיק את דבריו ואני ניצלתי את ההזדמנות והדפתי אותו מעלי בתקווה שהוא לא חש איך הזין שלי הזדקף בגלל מגעו בגופי.
"תפסיק להתנהג ככה, זה לא מתאים לך." נזפתי בו בחומרה, "אתה לא מתבייש?"
דודו נותר לעמוד על ברכיו ובכה חזק עוד יותר. "לא, אני לא מתבייש." אמר, "אני אוהב אותך וצריך אותך ואני לא מתבייש בזה."
זו הייתה סצנה נוראית, ומה שהיה גרוע עוד יותר הייתה העובדה המזעזעת שכל המעמד המביך הזה ריגש אותי בצורה בלתי נסבלת.
"אז אתה רוצה לאכול או לא?" הפניתי אליו את גבי ופתחתי את המקרוגל.
"לא." אמר דודו, "סליחה שהטרחתי אותך קימי, אבל אין לי כל כך תיאבון היום."
"בכלל לא הטרחת אותי." הודיתי והעפתי את התבנית עם הבליל המגעיל שבתוכה ישר לפח. "הפסקתי לבשל. יש בבית רק אוכל קפוא מהסופר. אם זה לא נראה לך תתחיל לבשל לבד או שתלך למסעדות."
"קימי." קם דודו בכבדות על רגליו ושב וצנח על הכסא, "אני יודע שאתה כועס עלי כי תמיד אתה זה שטיפלת בבית ובכל הבישולים וכל זה. אתה צודק לגמרי כשאתה אומר שהפלתי הכול עליך, אבל זה קרה כי חשבתי שאתה אוהב את הקטע הזה של טיפול בבית ואתה יודע שאני ממש גרוע בו, אז בגלל זה...."
"לא נכון!" קטעתי אותו בזעם, " אף פעם לא שאלת אותי אם אני אוהב את זה, היה לך נוח לחשוב שאני אוהב להיות עקרת בית קטנה וחסרת מוח ולהתעסק עם כל הזבל הזה של קניות וניקיון ובישולים, היה לך נוח לשכוח שגם אני עובד שמונה שעות מחוץ לבית ומביא משכורת הביתה, ומה שהכי מרגיז זה שאף פעם לא אמרת לי תודה ולא הראית שאתה מעריך את העבודה שלי. קיבלת אותי כמובן מאליו ורק כשמשהו היה לא בסדר פתחת את הפה, וגם זה רק כדי להתלונן ולמתוח עלי ביקורת. אף פעם לא קיבלתי ממך שבחים, רק תלונות וביקורת!"
"אתה צודק." אמר דודו באומללות, "אני מצטער קימי, אני מבטיח לך שבעתיד אני..."
"אל תבטיח כלום! אני לא מאמין לאף מילה שלך, וחוץ מזה אין לנו עתיד. אני לא רוצה לחיות אתך יותר, מתי תכניס את זה לראש הדפוק שלך?"
"אתה רוצה שאני אלך?" לחש דודו ושפתיו רעדו. כבן מזל שור טיפוסי הוא שנא שינויים בסביבתו הביתית ואפילו החלפת הריפוד בסלון - שהוא התעקש לשמור עליו למרות שיצא מזמן מהאופנה - גרמה לו ייסורים.
"תראה, הבית הזה שייך לשנינו, אנחנו יכולים למכור אותו ולחלק את הכסף, או שאחד מאיתנו יקנה את החצי של השני. אם אתה רוצה להישאר כאן אין לי בעיה עם זה, לי אין שום סנטימנטים לדירה הזו, ההפך, כל בלטה פה מזכירה לי איך בזבזתי חמש עשרה שנים מהחיים שלי, השנים הכי טובות שלי, עליך. אני מעדיף ללכת."
דודו כיסה את פניו בכפות ידיו וכתפיו רעדו. "אני מבין." אמר מתוך מחסה כפות ידיו ואז הסיר אותן והביט בי בתחינה. "שכחת שיש עוד אופציה, שנישאר יחד ושנחזור להיות כמו פעם."
"כמו פעם?" הרמתי לעומתו את גבותיי בלגלוג, "אתה מתכוון ששוב נחזור לזה שאתה מזיין כל מה שזז ואני תקוע בבית ומשרת אותך כמו עבד ועוד מודה לך שאתה מואיל בטובך לתת גם לי לצאת לעבוד מחוץ לבית? לזה אתה מתכוון? תגיד, אם נחזור תואיל בטובך לזיין אותי פעם בכמה חודשים או שאין לי זכות לחיי מין?"
דודו האדים ואחר כך החוויר. "זה לא היה ככה... זה בכלל לא היה ככה." לחש, "אתה... אתה מעוות את המציאות. נכון שאני... שלפעמים אני... ונכון ש... אבל... אתה עוד כועס שלא הסכמתי שתצא לעבוד בים המלח? אבל קימי, אם באמת היית רוצה היית יוצא לעבוד שם בלי קשר למה שאמרתי, ואתה זה שלקחת עליך את העול של הבית, אני לא הכרחתי אותך, כל פעם שניסיתי לעזור אמרת שאני מבלגן הכול וגירשת אותי. זה לא הוגן ש... לא נכון שהכול באשמתי, אני לא הייתי כזה רשע."
"בסדר, נניח שאתה צודק קצת בקטע הזה." הסכמתי, "לא לגמרי, אבל קצת צודק, ומה בקשר לבגידות שלך?"
"אבל אתה ידעת שאני לפעמים... שמידי פעם... אף פעם לא אמרת כלום ולכן הבנתי שזה לא מפריע לך כל זמן שזה סתם משהו חד פעמי. אתה לא יכול לשתוק חמש עשרה שנה ויום אחד לקום ולזרוק את כל האשמה עלי."
"אני לא זורק שום האשמות. מה שהיה היה, שנינו עשינו טעויות, אתה יותר ממני, אבל בסדר, אין טעם להתווכח על העבר, צריך לחשוב על העתיד דודו ואני לא רוצה אותך בעתיד שלי."
"אבל אנחנו אוהבים זה את זה." חזר דודו להתחנן בעקשנות, "ואני אשתנה, אני כבר אחר, וגם אתה. עשינו טעויות, פגעתי בך מאוד ואני נורא מצטער, אבל בכל זאת, איך אפשר לזרוק לפח חמש עשרה שנים? הנה, אפילו החבר שלך, הסיסו הזה שרצה להתגרש מהסס ולוקח את הזמן שלו ופתאום הוא לא בטוח שכדאי לפרק נישואים כל כך ארוכים."
"עזוב את סיסו, אין לו שום קשר אלינו." זעפתי, מפני שהיה לי קצת מצפון לא נקי בקשר לסיסו.
לא, לא עשיתי איתו שום דבר שהייתי צריך להתבייש בו, אבל ברגע של מצוקה, מתוך סערת נפש הפרתי את הבטחתי לדודו וסיפרתי לו הכול, כולל על הבדיקת דם הגורלית שמצפה לי בעתיד.
יש לי תחושה שאחת הסיבות לכך שסיסו החליט לא למהר עם הגט והסכים להצעתה של אשתו לפישור ולשלום בית הייתה ההצצה שנתתי לו על זוגיות אמיתית של הומואים.
האמת שבדיוק כמו אז, בתקופת הצבא, שבתי לנצל את סיסו והייתי נפגש איתו כדי לשפוך את ליבי בפני חבר אוהד שלא הכיר את דודו והיה כולו לטובתי, וגם כדי לעורר את קנאתו של דודו שהיה אוכל את עצמו כל פעם שהייתי מסתלק מהבית.
הוא בטח חשב שמי יודע מה אני וסיסו עושים לבד, אבל האמת היא שסתם ישבנו בבתי קפה ובפאבים ודיברנו, ולפעמים אכלנו משהו יחד, זה הכול, אבל דודו כמובן לא ידע את זה ואני לא התכוונתי לגלות לו.

"קימי, אני צריך לספר לך משהו ואני מקווה שלא תכעס." אמר לי דודו ערב אחד וניסה שוב לקחת את ידי בידו. משכתי אותה ממנו והוא נאנח וסיפר לי שהוא הפר את הבטחתו וסיפר הכול לאחיו התאום.
"הכול? אתה מתכוון הכול? כולל הכול?"
"כן, אני מצטער, אבל יוני הוא אחי התאום והוא ישר הרגיש שמשהו לא בסדר אצלי והוציא ממנו את כל הסיפור."
"אבל החלטנו שלא מספרים." לא החמצתי הזדמנות להעיק עוד קצת על מצפונו למרות שגם אני הפרתי את ההבטחה שנתנו זה לזה.
"אני יודע קימי, אתה צודק, אבל הוא אחי התאום וחוץ מזה כשלו היו צרות עם אשתו גם הוא סיפר קודם כל לי."
"גם הוא בגד במיכל והיא רצתה לעזוב?" ניחשתי ניחוש שהיה מבוסס קצת על אינטואיציה והרבה על שמועות ורכילות ששמעתי פה ושם.
"כן, גם אחי... טוב, הוא כמובן אוהב רק נשים, אבל גם הוא עשה פה ושם סטוצים ואחד מהם הסתבך להריון. אשתו גילתה ויצא מזה רעש נוראי."
"ובכל זאת הם עדיין יחד?"
"כן. בסוף הבחורה הפילה והם התפייסו."
"ומה דעתו של יוני על כל הבלגן שלנו?"
"הוא נורא נבהל שסיפרתי לו על האיידס ואמר שאני אידיוט ושזה מה שקורה למי שמזיין גברים. אתה מכיר אותו."
"אחיך דביל! הוא לא יודע שאפשר לחטוף איידס גם מאישה?"
"כן, אבל לך תסביר דבר כזה להומופוב כמו יוני שבטוח שאיידס זה עונש מיוחד להומואים." רטן דודו, ולרגע היינו שוב מאוחדים נגד הדעות המפגרות של יוני שעדיין לא הפנים שלא נדבקים באיידס מלחיצת יד ושהווירוס הזה פוגע בכולם בלי קשר לנטייה המינית שלהם.
"להכניס בחורה להריון זה לא צחוק, אני לא מבין איך מיכל סלחה לו על דבר כזה?"
"זהו, שהיא חזרה לגור איתו בעיקר בגלל הילדים, אבל היא לא ממש סלחה לו. יוני הזהיר אותי שאני לא אסכים לפיוס בכל מחיר כי אז אני אהפוך לשפוט שלך וארגיש כמו אסיר על תנאי."
"זה לא יקרה מפני שאני לא מתכוון לחזור ולחיות אתך, ומתי תזמין שמאי שיבוא להעריך את הדירה?"
דודו נאנח שוב את אחת האנחות הללו שהיה משחרר כל פעם שדיברתי על מכירת הדירה שלנו, הזכיר לי שהחלטנו לא לעשות שום דבר דראסטי עד שנדע את תוצאת הבדיקה וניסה שוב ללטף את השערות האדמוניות שעל בטני וערוותי.
שוב העפתי את כף ידו מעל גופי, אוטם את אוזני לתחנוניו שרק אתן לו לגעת קצת בג'ינג'י הסודי שלו, וליתר בטחון נשכבתי על בטני כדי שהוא לא יבחין בזקפה שהתחילה לפרוח בתחתוני, והוא שוב התנפל עלי, מועך אותי למזרון, מתחכך בגופי עד ששנינו גמרנו בתחתונינו. זה היה סוג הסקס היחיד שהרשינו לעצמנו בתקופת החלון ותמיד עשינו את זה בשתיקה קודרת, נאנחים וגונחים במקום לדבר ומנסים להכאיב במקום לענג זה את זה.
מיד אחר כך הוא היה חומק למקלחת ואחר כך הולך לישון על הספה ואני הייתי ממתין עד ששמעתי את חריקת קפיציה לפני שהלכתי להתקלח גם כן. עשינו את זה מידי יומיים שלושה, ומעולם לא דיברנו על זה, אבל ידעתי שהוא יודע שכל זמן שאני מניח לאוננות המשותפת הזו להתרחש לא אבדה התקווה שנחזור להיות יחד.

נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 10:59:51לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 15/09/2007 :  10:38:19  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
7. הסכם זוגיות
שלושת הימים האחרונים לפני הבדיקה היו מהימים הגרועים ביותר בחיי. המתח היה ללא נשוא. לא יכולנו לשהות זה לצד זה בלי לריב, כלומר אני רבתי, עקצתי, הצקתי ונדנדתי, ודודו ספג בשתיקה והתנצל ללא הרף.
אין לי מושג איך דודו הצליח לתפקד ככה בעבודה. אני יודע שאני ריחפתי ובקושי ידעתי איפה אני נמצא ומה אני עושה.
"יש לנו שתי אופציות." אמר דודו שתי יממות לפני התאריך הגורלי, "אפשר ללכת לעשות בדיקה חינם ולחכות כמה ימים לתשובה, או ללכת למעבדה פרטית, לשלם כסף ולקבל תשובה אחרי שלוש שעות."
"תעשה מה שאתה רוצה." אמרתי בקרירות, "אני מתכוון ללכת למעבדה פרטית."
דודו הביט בי נדהם. "לא נלך יחד?" שאל באומללות.
"מה אנחנו, תאומים סיאמים? למה שנלך יחד?" עקצתי אותו, מבחין פתאום עד כמה נפלו פניו לאחרונה ועד כמה מובס וקשיש הוא נראה.
דודו הוא גבר גדול מימדים ומלא מרץ ובדרך כלל הוא חייכן, שופע עליצות ושמחת חיים. אנשים החמיאו לו תמיד שהוא נראה צעיר לגילו, אבל החודש האחרון גבה את מחירו, הבחנתי שהוא נראה מבוגר, עצוב ואפור.
"אתמול כשיצאת מהמקלחת שמתי לב שיש לך שער שיבה על החזה." בישרתי לו בנבזות - למען האמת חשבתי שמעט השיבה שזרקה בשיער גופו נראית סקסית ונוגעת ללב, אבל הייתי מעדיף למות ולא להגיד לו את זה – "וגם הפרצוף שלך נראה על הפנים לאחרונה." הוספתי ברשעות, "אולי כדאי שתשקול ניתוח פלסטי או משהו? אתה נראה זקן."
"אני מרגיש זקן." אמר דודו בשקט, בלי להראות אף סימן של כעס ויצא מהחדר.

אחרי שהוא הלך ישבתי לבד במטבח שלנו והתביישתי בעצמי. המטבח נראה זוועה, הכול היה מוכתם ודביק, וידעתי שאין אוכל סביר במקרר ושהרצפות בבית לא שטופות, ואין לנו אף חולצה מגוהצת בארון.
אי אפשר להמשיך ככה, הבנתי, אני הורס את עצמי ואותו וזה לא בסדר.
הלכתי לחפש את דודו שישב במרפסת על כסא פלסטיק מאובק ובהה בעצי האורן שהנידו למולו את מחטיהם.
"ככה אי אפשר יותר." אמרתי לו והתיישבתי לצידו.
"כן, זה קשה, אבל החודש כמעט עבר. נחזיק מעמד עוד יומיים." הוא אמר בשלווה.
"אני לא מדבר על הבדיקה אלא עלינו."
"זה לא אותו דבר?"
"לא, בכלל לא. גם אם נדבקנו החיים שלנו לא נעצרו. אי אפשר להמשיך לחיות ככה, צריך להחליט מה עושים."
"מה אתה רוצה לעשות?"
נאנחתי, "לא יודע. אני רק יודע שאני לא רוצה לחיות ככה יותר, בכעס ובמריבות ובבלגן. מה אתה רוצה שיקרה?"
"אני רוצה שנישאר יחד קימי ואני רוצה שתדע שאני מוכן לעשות הכול כדי שתחזור אלי."
"ואם אני בכל זאת לא אחזור?"
"אז אני אשאר לבד, הומו זקן, שמן ובודד."
"תפסיק עם זה דודו, אתה רק בן ארבעים וחמש. זה לא זקן."
הוא הצטחק במרירות. "לא זקן? מתי הצצת בפעם האחרונה באטרף?"
"אטרף? זה לא האתר הזה לחיפוש זיונים שאתה פותח בו כרטיס עם תמונה ומחכה שיפנו אליך?"
"כן, בערך." חייך דודו.
"דודו, אני יכול לשאול אותך משהו?"
"מה? תשאל כל מה שאתה רוצה."
"אני שואל ברצינות, בלי כעס ובלי עצבים, סתם כדי להבין, תסביר לי בבקשה למה, אם אתה כל הזמן אומר שאתה אוהב רק אותי, אתה מזיין גם אחרים? בשביל מה זה טוב? מה הטעם לעשות סקס עם גבר זר? אני באמת לא מצליח להבין את זה."
"אוי, קימי, קימי." צחק דודו צחוק עצוב, "אתה אחד ממיליון, אתה יודע את זה?" נטל את פני בידיו הגדולות ונישק את שפתי. "ואתה כמובן צודק לגמרי." הוסיף, "רק אתה חשוב לי. אני לא זוכר כמעט אף אחד מהסטוצים שלי, וגם את אלא שאני זוכר הייתי שמח לשכוח."
"אז למה?"
"אין לי מושג. יש כל מיני תיאוריות על הצורך של גברים בגיוון, צורך שהדת והמוסר המקובל תמיד נלחמו בו."
"אני לא מרגיש שום צורך בגיוון." התמרמרתי, "ואל תחשוב שלא שמעתי את התיאוריות האלו בעבר, תמיד חשבתי שהן סתם אוסף של תירוצים שהמציאו חבורת חרמנים מגעילים."
דודו פרש את ידיו בחוסר אונים, "אני פשוט לא יודע. בזמנו, כשיצאתי עם חברים לרקוד ולשתות זיון היה פשוט המשך טבעי של הערב."
"אני יכול לקבל את זה אצל צעירים בגיל עשרים, שלושים אולי, אבל להתנהג ככה בגילנו? זה נראה לך נורמאלי?"
"קימי, יש כל מיני סוגי אנשים בעולם. מה שנראה לך מגעיל ומשונה גורם לאנשים אחרים הנאה."
"בסדר, אני מקבל את זה, אבל אני לא יכול לחיות עם מישהו שנהנה מדברים שנראים לי מכוערים ופוגעים. גם אתה לא היית מוכן לחיות עם מישהו ש... מישהו שמתנהג כמוך למשל."
הוא הקדיר את גבותיו. "למה אתה מתכוון מתנהג כמוני?"
"אני מתכוון כמוך, אחד שצריך גיוון עם אחרים למרות שהוא טוען שהוא אוהב רק אותך. היית רוצה לחיות עם אחד כזה?"
"שאני אבין, אתה מציע שנפתח את היחסים שלנו?"
"למה לא?"
"כי... כי קימי, זה לא אתה. לא מתאים לך להתנהג ככה."
"למה? כי אני פסיבי? כי אני מעדיף לקבל זין? אתה חושב שבגלל זה אני פחות גבר ממך?"
"אף פעם לא אמרתי את זה." מחה דודו, "אני פשוט חושב שאתה שונה ממני, זה הכול."
"ואם אני אגיד לך שאני מוכן להמשיך לחיות אתך רק בתנאי שנפסיק עם השקרים והמוסר הכפול, שנפתח את היחסים ושכל אחד מאיתנו יוכל לזיין מהצד בלי להתחמק ולהתגנב?"
"זה מה שאתה רוצה קימי?" נדהם דודו, "אבל..."
"אבל מה? אתה חושב שאני לא יכול להשיג זיון?"
"קימי, אל תדבר ככה, בבקשה, לא מתאים לך להסתובב בפאבים ובמועדוני לילה. אתה לא אוהב לשתות ואתה שונא את המוזיקה הזו, וחוץ מזה כולם מעשנים שם ואתה לא אוהב את זה."
"בסדר," הסכמתי בנחת, "יש משהו במה שאתה אומר. אם ככה אני אפתח לי כרטיס באטרף ואוכל להשיג זיונים בלי לצאת בכלל מהבית. איפה המצלמה שלנו? אתה מוכן לצלם אותי? אתה חושב שאני צריך להצטלם בעירום מלא או מספיק חצי גוף?"
"השתגעת?" הרעים עלי דודו בקולו, "אין מצב שאתה פותח כרטיס באטרף."
"למה לא? אני בטוח שלך יש."
דודו האדים, ספק מכעס ספק ממבוכה, והודיע לי שיצאתי מדעתי.
"אבל אמרת שאתה מוכן לעשות הכול כדי נחזור להיות יחד, נכון או לא נכון?"
"כן, אבל..."
"אבל מה? כל מה שאני רוצה זה להיות כמוך, זה הכול. למה לך מותר ולי אסור?"
דודו גנח ונכנע. "בסדר קימי, מה שתגיד."
"או. קי. אז בוא ננסח הסכם."
"הסכם? איזה הסכם?"
"הסכם זוגיות. כל אחד יגיד מה הציפיות שלו מהקשר שלנו. אתה ראשון."
"טוב אז, אהה... אז ..." דודו גירד את ראשו, התפתל ונאנח, ואז אמר שכל מה שהוא רוצה זה שנמשיך לגור יחד ולישון באותה מיטה כמו קודם, זה הכול.
"בסדר, מקובל עלי. לישון באותה חדר שינה ולחלק חשבון בנק ודירה. רשמתי, מה עוד?"
"לא יודע. אי אפשר שהכול יחזור להיות כמו פעם?" שאל דודו בתחינה.
"לא, אי אפשר." פסקתי בתוקף, "אין מצב שאני ממשיך להיות היחיד שמטפל במשק הבית. נמאס לי לבשל לך ולנקות אחריך."
"אז תרשום, חלוקה שווה של מטלות משק הבית." נאנח דודו בהשלמה.
"וזה אומר שאתה עושה הכול." הזהרתי אותו, "לבשל פעם בחודשיים ולהשאיר לי כיור מלא כלים ומטבח מטונף זה לא נחשב חלוקה שווה."
"אבל אני לא יודע לעשות כלום בבית."
"אני אלמד אותך."
"בסדר, מה עוד?"
"יחסים פתוחים. מותר להזדיין עם אחרים."
"איפה?"
"אהה... על זה לא חשבתי. מה זה משנה?"
"בטח שזה משנה. היית רוצה שאני אזדיין עם אחרים במיטה שלנו?"
"לא. בטח שלא." חשד לא נעים החל לנקר בי פתאום. "הבאת פעם לדירה שלנו גברים אחרים?"
הוא האדים וזע באי נוחות בכיסאו ואני הבנתי שהתשובה היא כן. "איך יכולת?" הזדעזעתי, "אתה פשוט מגעיל!" דמעות עלו בעיני. "מתי זה קרה?"
"מזמן, ממש מזמן, ורק פעם או פעמיים. אני לא אעשה את זה יותר קימי, אני נשבע."
"אתה יודע מה? בוא נעזוב את הפרטים הטכניים לפעם אחרת ונמשיך הלאה." הצעתי.
"בסדר." הסכים דודו, "אז מה הלאה? נדמה לי שכיסינו הכול."
"חוץ מסקס."
"לא החלטנו כבר על יחסים פתוחים?"
"כן, אבל אני מדבר על הסקס שלנו, שלי ושלך."
"מה איתו, חוץ מזה שהוא כמעט לא קיים?"
"זהו, שאני רוצה שהוא יחזור. ואתה?"
"בטח שכן ג'ינג'י." חייך דודו, הניח את ידו על עורפי והחל מושך אותי לעברו.
"תעזוב אותי." התנערתי ממנו, "מה אתה עושה?"
"רציתי לנשק אותך ואחר כך להמשיך הלאה."
"הלאה לאן?"
"קימי, קשה לי להאמין שכבר שכחת מה עושים הלאה." גיחך דודו.
"לא שכחתי, אבל כמו שהחלטנו על חלוקה שווה במטלות משק הבית ככה אני רוצה שתהיה חלוקה שווה במיטה."
"שווה, למה אתה מתכוון שווה?"
"אני מתכוון לזה שנמאס לי להיות תמיד זה שחוטף את הזין."
"חשבתי שאתה נהנה."
"כן, זה נכון, אבל אני נהנה גם לזיין."
"את מי? אותי?" נבעת דודו.
"את מי אם לא אותך? בטח שאותך."
"אבל אני אקטיבי קימי, ואתה תמיד... אנחנו תמיד..." גמגם דודו, ואז ראה את הבעת פני העיקשת ונכנע גם הפעם. "בסדר, אני מתאר לעצמי שזה לא יהרוג אותי." אמר באומץ, ושוב ניסה לנשק אותי והפעם הנחתי לו.
עצבניים מעט הלכנו למיטה וניסינו לחלק גם את הסקס שלנו בצורה שווה וזה לא הלך, פשוט לא.
בהתחלה, כשרק התחלנו להיות יחד, דודו נתן לי לפעמים להיות אקטיבי, אבל אז היינו צעירים ונלהבים, התפקידים בזוגיות שלנו עדיין לא התקבעו ושנינו היינו גמישים ולהוטים לרצות אחד את השני. בשעות רצון חרמניות במיוחד דודו הניח לי לחדור אליו מספר פעמים ולדעתי אפילו נהנה מזה, למרות שאחר כך הוא הרבה לגנוח ולהתלונן. עם הזמן התקבענו על כמה תנוחות קבועות שחיבבנו ושהמשותף לכולן היה שאני הייתי בהן תמיד פסיבי. עד היום לא עלה בדעתי לערער על כך.
בהתחלה היה לנו נעים לשכב יחד ערומים ומחובקים, להתנשק ולגעת זה בזה, אבל כשניסיתי להפוך אותו על בטנו הוא קפא בחוסר נוחות, מתכווץ במתיחות כל פעם שנגעתי בו.
זה פשוט לא היה זה.
"אני מצטער קימי, אני פשוט לא יכול. זה לא שאני לא רוצה, אבל אני פשוט לא מסוגל." אמר דודו, התהפך ונשכב עלי, אחז את פרקי ידי בכף יד אחת גדולה וחזקה והחל לנשק אותי בעוד ידו השנייה מגששת לעבר אברי.
"די!" ניסיתי לצעוק, להתפתל, למחות, אבל הוא היה חזק מידי וחרמן מאוד. למרות מחאותיי מצאתי את עצמי שוכב על צידי, אחוז בתוך חיבוקו ההדוק ושוב חוטף את כל הזין.
הייתי כל כך נרגז עד שלא עמד לי יותר. ברגע שדודו הרפה ממני בגניחת סיפוק חטפתי את הכרית וחבטתי בה על ראשו. "לך מפה!" צרחתי בזעם, "עוף לי מהעיניים!"
"אבל קימי, בחייך, מה כבר עשיתי?" חייך אלי דודו חיוך מנומנם של גבר שזה עתה היה לו זיון מדהים וכל מה שהוא רוצה זה לישון קצת. "אל תגיד שלא נהנית?" הוסיף בעליצות.
"נהניתי ממה? מזה שהתעלמת מההסכם שלנו? מזה שאנסת אותי?!"
"נו, באמת. תפסיק לדבר שטויות. היה לנו אחלה זיון וגם אתה נהנית."
"אני לא נהניתי ולא גמרתי, ואתה, חתיכת בהמה, ההסכם מבוטל! עוף לי מהמיטה."
"לא רוצה, זו גם המיטה שלי ונמאס לי לישון על הספה." התמרד דודו.
"אז אני אלך לספה." אמרתי והסתלקתי משם, רותח מזעם ומעלבון.

למחרת ניסה דודו לפייס אותי ואפילו השמיע מעין שמינית התנצלות, אבל הייתי פגוע ונעלב מכדי להקשיב. סירבתי לשהות איתו באותו חדר והתעקשתי לא לדבר איתו ולא להביט בפניו.
הוא לא חזר מהעבודה באותו יום וגם לא התקשר אלי. במקום השאיר הודעה אצל גוני שהוא ישן אצל חברים.
יכולתי לחזור בשקט למיטה שלי ולבלות בה ליל נדודים ארוך ובודד, מצפה לבוקר הבדיקה שיגיע סוף סוף. לכבוד הבדיקה לקחתי יום חופש מהעבודה ויכולתי לישון עד שעה מאוחרת, אבל כמובן שכמו להכעיס לא הצלחתי להאריך בשינה וכבר בשעה שמונה הייתי לבוש, ממתין בעצבנות לרגע שבו אוכל לצאת מהבית.
בסתר ליבי קיוויתי שדודו יגיע ונוכל ללכת יחד, אבל הוא לא נראה ואפילו לא התקשר ואני הייתי גאה מכדי לנסות לחפש אותו.
הקדמתי מעט להגיע למרפאה ולהפתעתי גיליתי את דודו יושב בחדר ההמתנה, מהדק צמר גפן מוכתם בדם לזרועו ולצידו יושב גבר צעיר ונאה, רחב כתפיים ושרירי.
ברגע שנכנסתי הם קמו, ניגשו אלי וברכו אותי בבוקר טוב. דודו אפילו שתל נשיקה על לחיי.
"מה שלומך קימי? איך אתה מרגיש? ישנת טוב?" שאל בחביבות ומתעלם משתיקתי הציג בפני את ידידו הצעיר, "זה עמית. ישנתי אצלו הלילה. אני מקווה שלא אכפת לך."
"למה שיהיה לי אכפת?" עניתי בקרירות, "זכותך לישון איפה שאתה רוצה."
"חשבתי שנרגעת." ניסה דודו להניח יד על כתפי.
"אל תיגע בי." צעקתי ויצאתי החוצה להמתין לתורי על המדרגות.
עמית יצא אחרי, משאיר את דודו בפנים. "קימי?" אמר בהיסוס, "אני יכול לקרוא לך קימי?"
"לא." אמרתי ביובש וסובבתי אליו את גבי.
"אני רוצה שתדע שדודו רק ישן אצלי, זה הכול."
"לא מעניין אותי."
"קימי, בבקשה. אני רוצה לבקש ממך סליחה ואני לא יכול לעשות את זה כשאתה עומד עם הגב אלי."
"שמי יעקוב קליין." אמרתי והסתובבתי אליו, מביט בו בחומרה - הוא באמת היה גבר נאה מאוד, מה הוא מצא לכל הרוחות בדודו? – "אף פעם לא פגשתי אותך, אני לא מכיר אותך ואני לא רוצה להכיר, אין לי צורך בסליחה שלך. עזוב אותי."
עמית נשך את שפתו התחתונה, נראה מתוח ואשם. "דודו סיפר לי המון עליך, הוא מרגיש נורא בגלל כל מה שקרה וגם אני. רציתי שתדע שאני ממש ממש מצטער ואני מאוד מקווה שתקבל תשובה שלילית."
"תודה רבה לך. גם אני מקווה."
"דודו סיפר לי מה קרה אתמול בלילה. לדעתי הוא התנהג כמו דביל ואמרתי לו את זה." המשיך עמית לחלוק איתי את דעותיו.
"הוא סיפר לך מה עשינו במיטה?" האדמתי מבושה ומזעם.
"אהה... כן." נבוך עמית, "תראה, הוא... הוא היה מאוד נסער והוא הרגיש צורך לשפוך את הלב. אני מקווה שאתה מבין."
"כן, אני מבין. בטח שאני מבין. הוא חי איתי, אני מגהץ ומבשל ומנקה ומצחצח לו את הנעלים, אבל את הלב הוא שופך אצל אחרים. בטח שאני מבין."
"הלכתי לעמית כי אתה לא רצית לדבר איתי!" צעק דודו שהקשיב לשיחה שלנו מעבר לדלת וצץ פתאום לצידנו.
"כי אנסת אותי. כי עשית צחוק מההסכם שלנו, כי אתה שקרן ורמאי ובגללך אני בטח גם נשא איידס."
"קימי באמת, אני ממש מצטער, אני ..."
"תעזוב אותי." ברחתי פנימה ולמזלי האחות בדיוק פתחה את הדלת והזמינה אותי להיכנס.
כשיצאתי משם עם צמר גפן טבול באלכוהול צמוד לשקע מרפקי הם עדיין היו שם, ממתינים לי.
התעלמתי מהם ויצאתי החוצה, תוהה מה אעשה עם עצמי עד שיגיע הזמן לקבל את התשובה. "קימי." רדף אחרי דודו, "בחייך, תפסיק לדהור ככה. חכה רגע."
"מה אתה רוצה ממני? מה נטפלתם אלי?"
"יש לנו שלוש שעות להעביר, מה דעתך לבוא איתי ועם עמית לדירה שלו? הוא גר לא רחוק. נחכה אצלו, נראה קצת סרטים, אולי נאכל משהו? נראה לך?"
"כן, בבקשה קימי, בוא איתנו, אל תהיה לבד בשעה כזו." הפציר בי עמית.
"לא רוצה. אין לי תיאבון ואני שונא לראות את הסרטים שדודו אוהב. הם תמיד אלימים ומפחידים."
"אני יודע, דודו אמר שאתה אוהב מחזות זמר, לקחנו במיוחד בשבילך דיסק של שיקאגו ועוד אחד של משחקי הפיג'מות." נקב עמית בשמות שניים ממחזות הזמר החביבים עלי.
"אל תעשו לי טובות." נהמתי בכפיות טובה למרות שהמחווה נגעה לליבי.
"זה לא טובות קימי, גם אני מת על מחזות זמר." הפציר בי עמית, "באמת, כדאי לך לבוא, יש לי מסך פלזמה והכנתי פסטה אלפרדו כי דודו אמר שזה מה שאתה הכי אוהב, וגם גלידה בטעם וניל איטלקי. בבקשה בוא."
הם הביטו בי במבטים כל כך מפצירים, ועמית באמת היה בחור כל כך נחמד ונאה ... באתי וסך הכול ביליתי לא רע. לולא העסק המאוס הזה של ההמתנה לתשובה היה יכול להיות לנו ממש נחמד.
"אתה נראה מאוד רגוע בתור בן אדם שנודע לו לא מזמן שהוא נשא איידס." אמרתי לעמית כשישבנו במטבח מול צלוחיות גדושות גלידה, משאירים בסלון את דודו שהתעקש לשבת ולבהות בקדרות, מסרב לצפות בטלוויזיה או לגעת באוכל.
"כן, אני די מופתע מזה בעצמי." הודה עמית. "כנראה שעדיין לא קלטתי שאני נשא. זה נודע לי רק לפני חודש ומשהו ואני עדיין מעכל את זה. בינתיים אני לא לוקח תרופות ואני מרגיש די רגיל."
"אז אתה ממשיך לחיות כרגיל, מזיין על ימין ועל שמאל." שאלתי, חש למרבה הפלא קצת קנאה בגבר יפה התואר והצעיר הזה שחי בדירה ממש שווה, עבד בעבודה מרתקת ומשתלמת ועשה רושם שכל העולם פרוש לפניו.
הוא הרצין והדף את הגלידה שלו מעל פניו. "לא. מאז שנודע לי שאני חיובי החלטתי לשנות את החיים שלי. האמת שעוד קודם התחלתי להרגיש שנמאס לי לעבור מאחד לשני ולהרגיש כל הזמן בודד, עוד לפני שנדבקתי בא לי לחיות בזוגיות רק עם בן אדם אחד שיאהב אותי."
"שיהיה לך בהצלחה." הפטרתי ביובש והצצתי לעבר הסלון שם ישב אלוף נעורי בפרצוף חמוץ וחשב אלוהים יודע על מה.
"ברור שכרגע אתה מרגיש מאוכזב מהקשר שלך עם דודו, אבל היו לכם חמש עשרה שנים טובות יחד, ואם תתפייסו אולי יהיו עוד, אני יודע שהוא מאוד רוצה שתחזרו."
"כן, אבל בתנאים שלו, אני לא יכול לחיות ככה יותר."
"דודו אמר שהוא מוכן להשתנות בשבילך."
"כן, בטח, וחמש דקות אחר כך הוא אנס אותי."
"לא אנסתי אותך!" צעק דודו מהסלון.
"החזקת אותי בכוח וזיינת אותי בתחת למרות שביקשתי ממך שתפסיק, לי זה הרגיש כמו אונס." צעקתי בחזרה.
עמית השפיל מבט נבוך אל הגלידה הנמסה שלו ונראה כאילו הוא רוצה להיות במקום אחר. הבנתי אותו.
"זו הייתה פשוט אי הבנה קימי." אמר דודו, הפעם בקול שקט יותר, "אני מצטער." הוסיף כמעט בלחש, ואז הגיע הזמן ללכת למרפאה לקבל את התשובות.

דודו נכנס ראשון ויצא אחרי דקה כשהוא מחייך מאוזן לאוזן. ברור היה שהתשובה שלילית, ולכן גם אני לא הופתעתי יותר מידי לשמוע שאין לי איידס, ובכל זאת נעים היה לקבל לכך אישור רשמי.
היינו מאושרים מאוד כמובן, ועמית היה מאושר כמעט כמונו. נפרדנו ממנו בנשיקות ובלחיצת יד וחזרנו הביתה כדי להחליט באיזה דרך נבחר לחיות את שארית חיינו.

נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 11:00:21לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 16/09/2007 :  07:38:07  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
8. אטרף
"אני מרגיש כמו נדון למוות שזכה בחנינה." אמר לי דודו למחרת בבוקר, אחרי שנרגענו והפנמנו שהסיוט עבר והגיע הזמן לחזור לחיים הרגילים.
"אבל דודו, אתה בטח מודע לזה שכיום אפשר לחיות עוד המון שנים טובות גם עם איידס. זו מחלה כרונית, לא גזר דין מוות כמו שהיה פעם."
"איזה חיים? בחייך, כל הזמן תרופות ותופעות לוואי, ואתה מת מפחד מכל עיטוש, וחייב לזיין כל החיים עם גומי. זה חיים?"
"זה יותר טוב ממוות. אל תשכח שיש מחלות הרבה יותר גרועות."
דודו נאנח ואמר שאולי אני צודק, אבל בכל זאת, עדיף להיות בריא ואיזה מסכן עמית שפעם היה מלך העיר ועכשיו הוא על הפנים, והוא יצטרך להגיד תודה לכל מי שיעשה לו טובה ויסכים לזיין אותו.
"למה תודה? הוא גבר מאוד נאה וסקסי. יש לו דירה נהדרת ועבודה שווה, וגם טעם טוב בסרטים ובגלידות."
"אבל הוא נשא קימי! מי ירצה לסכן את החיים שלו בזיון עם נשא?" הכריז דודו ונתן ביס בריא בלחמנייה שלו שהייתה מרוחה בגבינת שמנת מתוגברת בירקות ובגבינה צהובה.
אין ספק שהתיאבון חזר אליו ואיתו שבו גם הביטחון העצמי והשחצנות.
"אתה יודע דודו, פתאום שמתי לב עד כמה אתה דומה באמת לאחיך התאום." הערתי בטון הכי פולני שלי והלכתי להביא את המצלמה הדיגיטאלית.
"בוא, תצלם אותי. אני אוהב את האור שיש במטבח בבוקר."
דודו הניח ללחמנייה ונעץ בי מבט נרעש. "לצלם אותך? אל תגיד לי שאתה מתכוון להמשיך עם השטות הזו של אטרף?"
"כן." אמרתי בתוקף ופשטתי את חולצתי.
"בשום פנים ואופן לא." אמר דודו בתוקף, "ותלבש בחזרה את החולצה בבקשה." הוסיף בנימה מעט פחות תוקפנית שלא הועילה לשנות את דעתי.
"דודו, אם לך יש כרטיס באטרף גם אני רוצה."
"אבל בכרטיס שלי כתוב שאני תפוס."
"אז בשביל מה אתה צריך אותו? כדי לפגוש תפוסים אחרים?"
"לא, כדי לדבר עם חברים ולהעביר הודעות. דברים כאלו."
"אז גם אני רוצה."
"אבל אתה לא מכיר אף אחד באטרף!" צעק דודו בתסכול.
"אל תדאג, אני עוד אכיר." השבתי בנחת, ונתתי את המצלמה לאלכס שנדד לתומו למטבח בחיפוש אחרי כוס קפה. "תצלם אותי." דרשתי.
"למה?" שאל אלכס בחשדנות.
"הוא רוצה לפתוח כרטיס באטרף." הלשין דודו.
"אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב קימי." אמר אלכס בטון דיפלומאטי והחל לסגת לאיטו לעבר השירותים.
"אלכס, אל תתערב. דודו ואני החלטנו על יחסים פתוחים ואני צריך תמונה טובה כי אטרף הוא השער לעולם הזיונים."
"אני חושב שיש שערים שעדיף להשאיר סגורים."
"למה?" התרגזתי, "ומה בכלל ילד כמוך מבין בזה?"
אלכס נראה אומלל, אבל נחוש. "יחסים פתוחים הם צעד אחד לפני פרידה. ראיתי את זה כבר כמה פעמים וזה לא היה יפה."
"קימי, בבקשה, אל תציק לילד, אתה לא רואה שאתה מביך אותו." לקח ממני דודו את המצלמה ודחף לידי את הכוס שלו. "אתה מוכן לשים אותה בשבילי במדיח? אני חייב לצאת מיד או שאני אאחר לפגישה, ביי חמוד, להתראות אלכס." אמר והסתלק.
"הוא לא ישתנה אף פעם." אמר גונן שהפציע סוף סוף במטבח, לבוש למחצה ושערו פרוע למרות שהשעה הייתה כבר רבע לשמונה. "הוא בדיוק כמו אבא, גם אבא הבטיח לאימא הרים וגבעות ובסוף הכל נשאר אותו דבר."

חודש אחר כך ישבתי מול מיכל - אימו של גונן - שבאה לראות מה שלום הבן יקיר לה ועצרה במטבח שלי כדי לתנות בפני את צרותיה.
לצערי הייתה לי רשימת צרות משלי וכשהשוונו את הבעיות שלנו ונוכחנו לדעת שהצרות שלנו דומות באופן מביך.
במקום להתלונן מצאנו מפלט בהומור עקרות בית מיואשות ושנינו צחקנו יחד מהתאומים שגילו סלידה דומה מפני מדיחי כלים ולא הצליחו בשום פנים ואופן ללמוד איך לסדר את הכלים המלוכלכים במדיח ואיך להפעיל אותו. מסתבר ששניהם גילו אותו חוסר ישע מדהים גם בהחזרת הכלים הנקיים לארונות, גם בהפעלת מכונת הכביסה הם היו לא יוצלחים גמורים. על גיהוץ לא היה בכלל מה לדבר.
"למה שלא תיקח עוזרת בית? זה מה שאני עשיתי אחרי שנגמרו לי הכוחות להתמודד עם הבלגן והלכלוך של המשפחה שלי."
"כי אין שום סיבה ששני אנשים מבוגרים לא יצליחו לנקות ולסדר אחריהם, ואני שונא שמסתובבים לי זרים בבית."
"קודם כל אתם כבר שלושה איש, ועם החבר של גונן אתם בעצם ארבעה. תראה שאחרי כמה פעמים תתרגל אליה ותירגע. גם אני הרגשתי ככה בהתחלה ובסוף התרגלתי וגם אתה תתרגל."
"לא רוצה להתרגל." התעקשתי, "אני רוצה שדודו ינקה ויסדר וישטוף בדיוק כמוני."
"חשבתי שלאחרונה הוא משתדל קצת יותר לעזור לך."
"בהתחלה הוא באמת עשה מאמץ, אבל לאחרונה נמאס לו והוא מנסה להתחמק. הוא אומר שמדכא אותו לנקות כל פעם מחדש אותו חדר ואחרי שבוע למצוא הכול שוב מלוכלך. כמה פעמים תפסתי אותו משלם לאלכס שיעשה את העבודה במקומו."
מיכל חשבה שזה מצחיק. אני הייתי פחות משועשע, וכשסקרתי את החוזה שעשינו רק לפני כמה שבועות נתקפתי ייאוש.
איכשהו כל ההחלטות שעשינו התמסמסו והכל חזר לשגרה של פעם. מצאתי את חוזה הזוגיות שחתמנו עליו בזמנו וגיליתי למרבה הבושה אני לא יכול לסמן וי על אף סעיף.
מה שהכי תסכל אותי היה נושא היחסים הפתוחים. דודו נשבע לי שוב ושוב שהוא נאמן רק לי ושמאז הסיפור עם עמית הוא לא מסתכל אפילו על אחרים. הלהיטות שלו אחרי במיטה גרמה לי להאמין לו, אבל למרות כל מאמצי הוא סירב להניח גם לי להיות אקטיבי.
זה עצבן אותי, אבל השלמתי עם רוע הגזרה מפני שרק כך דודו יכול היה לתפקד ולפחות ככה היו לי שוב חיי מין.
בכל זאת התעקשתי שגם לי יש זכות לטעום ממנעמי הסקס מחוץ למסגרת, או לפחות להצליח לתחזק את הכרטיס שלי באטרף.
למרבה הצער דודו היה נתקף חמת זעם כל פעם שראה אותי גולש באתר ההוא, ובכל פעם שהפניתי אליו את גבי היה ממהר ומוחק לי את הכרטיס.
הוא הכחיש את חשדותיי, אבל ידעתי שהוא אשם בכך שהכרטיס שלי נמחק כל פעם מחדש. ניסיתי להחביא את הסיסמא שלי בכל מיני מקומות מוזרים כמו במזווה או במגרת הנעלים, אבל הוא תמיד הצליח לאתר מחדש את הפתק עליו רשמתי את סיסמתי. החלפתי אותה בגללו לעיתים כה תכופות עד שמנהלי האתר בטח חשבו שאני פרנואיד, או חולה אלצהיימר.
אפילו כשהחלטתי לשים את נפשי בכפי ולסמוך רק על זכרוני התשוש הוא הצליח לנחש את סיסמתי, או שאולי היה זה אלכס שהלשין עלי? בסוף נואשתי מכל העסק וזנחתי אותו. בין כה וכה נוכחתי לדעת שהניסיון לצוד זיון במרחב הווירטואלי משעמם אותי ומרגיז אותי. לא הצלחתי להבין מה הטעם לשוחח שעות עם אנשים חסרי גוף שקרוב לוודאי שלא אפגוש מעולם וקיבלתי את הרושם שרוב הטיפוסים באטרף שקרנים, או לפחות מגזימנים.
הפריע לי גם שכמעט כולם היו צעירים ממני, או שאולי הם שיקרו גם בנושא הזה?
בכל מקרה רובם כתבו בשגיאות כתיב איומות, לא ניסחו משפטים כהלכה ועצבנו אותי בעילגות שלהם.
העדפתי קשר עם אנשים בשר ודם, אנשים שידעתי איך הם נראים, אנשים כמו עמית וסיסו.
סיסו נשאר איתי ביחסי ידידות למרות שהחליט בסוף להישאר עם אשתו ולהמשיך לפנטז על גברים בלי לממש את הפנטזיות שלו, ועמית היה פשוט בחור נחמד שמאז שנדבק באיידס סבל מבדידות ועבר ימים קשים של משברים ודיכאונות.
אני חושב שהוא בחר בי להיות איש סודו דווקא בגלל שלא הכרתי אותו בתקופה הבריאה שלו. איתי היה לו נוח להיחשף בחולשתו, להתוודות על פחדים וחרדות ולבכות על כתפי. חיבבתי אותו מאוד – ואולי קצת גם ריחמתי עליו - וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לעודד אותו.
דודו התפלץ מהרעיון שאני והאקס יזיז שלו נעשינו ידידים ולא אהב לראות אותי יוצא מהבית בלעדיו אחרי שעות העבודה. היו לנו כמה ויכוחים די עוקצניים בנושא הידידים שלי ובכולם, אני גאה להגיד, ניצחתי, אם כי זה היה ניצחון מריר ששכרו לא בצידו ובגללו גיליתי בדודו צדדים שלא אהבתי.
תמיד קישרתי קנאה עם חוסר ביטחון ולהפתעתי התברר לי שדודו שעשה עלי תמיד רושם של גבר שופע בטחון עצמי קנאי לי מאוד ומתעב בעוז את הרעיון שאהיה במיטה עם גבר אחר.
גם אני כמובן לא התלהבתי מהמחשבה עליו מזדיין עם גברים אחרים, אבל כל זמן שלא הכרתי אותם והכל התרחש רחוק ממני יכולתי להשלים עם כך בתנאי שהוא יחזור בסופו של דבר הביתה. הקטע הגופני הטריד אותי פחות כל זמן שהייתי בטוח שהוא אוהב רק אותי, אבל הוא היה שונה ממני והתברר לי שהרעיון שגבר אחר נוגע בי מטריף את דעתו. אחרי כמה מריבות מרות שהכאיבו לשנינו השלמתי עם כך שאם אמשיך להתעקש על יחסים פתוחים אשאר לבד מפני שדודו פשוט לא יוכל לעמוד בכך.

כשמלאו שלושה חודשים ליום החנינה שלנו הושבתי אותו מולי לשיחה ושאלתי אותו מה דעתו על השינויים שחוללנו בחיינו אחרי הסכם הזוגיות שחתמנו.
דודו המהם והתפתל, וניסה כדרכו כשחש אי נוחות לשנות נושא, אבל בסוף היה חייב להודות שההסכם שחתמנו עליו יחד לא שווה את הנייר עליו הוא נכתב.
"אני לא מאמין ששמרת את הדף הזה." הודה, מביט בחוזה כאילו לא הוא זה שישב לידי כשכתבתי אותו.
"למה לא?"
"טוב, זה היה די מזמן ו... טוב, היינו מאוד נסערים ועצבניים אז. כמעט שהשתגענו מהמתח ואני לא חושב שזה הוגן להזכיר לי עכשיו את התקופה הזו."
"לא הוגן להזכיר לך איך בגללך עבר עלינו סיוט ושרק במזל לא הפכנו לנשאים? למה זה לא הוגן?"
"כי ... כי... נו, די קימי. מספיק. זה היה ונגמר. אני רק אתך עכשיו."
"באמת יפה מצדך." אמרתי בספקנות.
"מה, אתה לא מאמין לי?" נפגע דודו.
"האמת שלא. פעם האמנתי לכל מה שאמרת, אבל אמון זה דבר שקל מאוד לשבור וקשה לשקם. דרך אגב, אתה יודע שיוני, אחיך התאום, שוב בוגד במיכל?"
"אני מעדיף לא לרכל על המשפחה שלי אם לא אכפת לך." אמר דודו בצדקנות, אבל על פי הסומק שעלה בלחייו ידעתי שהוא יודע. התאומים רבו והתחרו זה בזה כל חייהם, אבל לא היו להם סודות אחד בפני השני.
"מיכל ואני התיידדנו מאוד לאחרונה דודו. היא אמרה לי שהיא שוקלת לעזוב את הבית."
"בחייך, איך היא יכולה לעזוב את הילדים? וחוץ מזה, לאן יש לה ללכת?"
"הילדים כבר די גדולים ומסתדרים לבד לא רע, וחוץ מזה יש להם גם אבא שיכול לדאוג להם, ועד כמה שידוע לי יש לה לאן ללכת."
"לאן? מה היא סיפרה לך?"
"מצטער, אני לא אוהב לרכל על המשפחה שלך." החזרתי לו כגמולו.
"מאז שפתחת כרטיס באטרף נעשית די חצוף קימי." נעץ בי דודו מבט זועף.
"איזה כרטיס? מחקת לי את הכרטיסים כל כך הרבה פעמים עד שהתייאשתי מזה. כבר חודש שלא נכנסתי לאטרף."
"למה אתה חושב שאני מחקתי לך את הכרטיסים?" האדים דודו, "יכול להיות שמחקת אותם בטעות או שהייתה איזה תקלה באתר. דברים כאלו קורים כל הזמן."
"כן, בטח." צחקתי, "טוב, עזוב. כמו שאתה לא באמת עוזר לי בבית ככה גם אני וויתרתי על הקטע של יחסים פתוחים."
"באמת?" שמח דודו והקלה עצומה הסתמנה על פניו. "אז אפשר להעיף את החוזה הזה לפח?"
"אני מעדיף לשמור אותו כמזכרת אם לא אכפת לך."
"מה שתרצה חמוד." נעתר לי דודו בנדיבות והחל להפשיל את מכנסי, כובש בהנאה את פניו בשער ערוותי, חופן את אשכי בידו ו.... הטלפון שלי צלצל!
זה היה עמית, נסער ובוכה, וזקוק לי באופן דחוף ביותר.
"אתה חייב ללכת?" התאכזב דודו.
"אני לא חייב, אני רוצה."
"מה קורה בינך לבינו?" התקדרו גבותיו מעל עיניים חשדניות.
"לא קורה כלום דודו. הוא רק ילד והוא מבוהל וצריך חבר."
"למה דווקא אתה? חסרים לו חברים?"
"כנראה שכן. מסתבר שכל מי שחיזר אחריו והתעניין בו כשהוא היה בריא מתעלם ממנו היום כשהוא חולה ומדוכא. אל תשכח שרק במזל אני ואתה לא נמצאים גם באותו מקום, אני חייב ללכת אליו, אני לא יכול לאכזב אותו."
"ואותי אתה כן יכול?"
"אני בטוח שתחזיק מעמד עד שאני אחזור. אם מתחשק לך אתה יכול לבוא איתי, הוא ישמח, הרי גם אתה אמור להיות ידיד שלו."
"כן, אבל... זה לא שאני לא מבין אותו, אבל אני מעדיף..." דודו המסכן, הוא ידע שזה לא בסדר, אבל הוא התקשה מאוד בגילוי אמפתיה ומתן תמיכה נפשית.
"יותר טוב שתלך בלעדי קימי, אתה יותר טוב בקטע הרגשי הזה, אני תמיד מרגיש כמו גולם במקרים כאלו. ומה אם הוא יתחיל לבכות? זה כל כך מבאס אותי ומביך אותי, תמסור לו דרישת שלום ונשיקות ותגיד שאני נורא עסוק." התחמק דודו מההזמנה שלי ולכן הלכתי לבד להיות עם עמית וככה קרה שדווקא אחרי שוויתרתי על כל הרעיון של יחסים פתוחים מצאתי את עצמי במיטה עם צעיר יפה תואר ואסיר תודה כשאני ממלא את תפקיד הגבר הבוגר והאקטיבי ונהנה מזה עד מאוד.
לא התכוונתי כמובן להגיע איתו למיטה. גם הפעם רציתי רק לנחם אותו ולעודד אותו
אחרי שעוד מישהו נפנף אותו ברגע שנודע לו שהוא נשא.
הוא סיפר לי על כך כשדמעות זולגות מעיניו ושאל אם לדעתי עדיף שהוא לא יספר לגברים שהוא פוגש שהוא נשא למרות שהוא אוהב חדירות וברור לו שגם עם קונדום יש בהן סיכון.
אמרתי לו שזה בינו לבין המצפון שלו, אבל אני חושב שזה מאוד לא הוגן לא לתת לפרטנרים שלו להחליט לבד אם הם מוכנים להסתכן, ושאני בטוח שאם הוא יפגוש מישהו שבאמת יהיה לו אכפת ממנו הוא ייקח על עצמו את הסיכון.
"כנראה שלאף אחד לא אכפת ממני, עובדה שאף גבר שאני פוגש לא רוצה להסתכן ולעשות איתי סקס." מחה עמית את הדמעות מעיניו היפות. "אני כל כך בודד, כולם עזבו אותי ואין לי אף אחד."
"ברגע שתפגוש את הבחור הנכון..." התחלתי להגיד, אבל לעמית נמאס כבר מדברי העידוד הנדושים שלי.
"לך קל לדבר, אתה לא יודע איך זה באמת." צעק והחל להתייפח כמו ילד קטן.
כרכתי את זרועותיי סביבו בחיבוק והוא החזיר לי חיבוק ופתאום התנשקנו ורגע אחר כך היינו על המיטה שלו, מפשיטים זה את זה ובפעם הראשונה מזה עשרים שנה מצאתי את עצמי במיטה עם גבר צעיר ויפה תואר שהושיט לי את ישבנו החלק והתחנן שאזיין אותו. באותו רגע לא חשבתי על דודו או על הזוגיות שלנו. העליתי על עצמי במהירות קונדום והסתערתי על ישבנו המתוק של עמית, נהנה מכל רגע בלי לחוש שמץ של נקיפות מצפון.

נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 11:03:09לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 17/09/2007 :  00:37:05  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
9. משפחה חלופית
"איך אתה מרגיש?" שאל עמית אחרי החזרנו את נשימתנו לסדרה.
"נהדר." קרנתי לעברו, ובאמת הרגשתי נהדר, למה שלא ארגיש נהדר כשאני שוכב ערום לצידו של גבר צעיר ויפה שמחייך אלי בהערצה ושואל בדאגה אם יש מצב ששוב ניפגש?
"זה תלוי רק בך עמית." אמרתי, מביט בעיניו, מלטף את גבו וגולש משם לתחת הנחמד שלו.
"אם זה היה תלוי רק בי לא הייתי נותן לך ללכת." חייך עמית, ולרגע כמעט האמנתי לו.
"הייתי מעדיף שלא תספר לדודו שום דבר על מה שעשינו." הוא אמר כשחיבק אותי לפרידה אחרי שהתקלחנו יחד.
"כמובן שלא." הרגעתי אותו, "אין שום צורך שהוא ידע, זה עסק פרטי ביני לבינך."
"ולי הוא אמר שאין לך סודות מפניו."
"זה מה שהוא אמר?" לא יכולתי להתאפק מלצחוק. "מסתבר שהוא טעה."
"כן, מסתבר. הוא אמר שאתה בחור שמרני שלא מבין שלפעמים גבר צריך לגוון קצת את הסקס שלו ושהוא אוהב אותך מאוד ולא רוצה לפגוע בך."
"גם אני אוהב אותו מאוד ולא רוצה לפגוע בו, ולכן לא נספר לו כלום. מה שהוא לא ידע לא יזיק לו." אמרתי בקלילות שלא ידעתי שאני מסוגל לה, נישקתי את עמית, הבטחתי להתקשר מחר וחזרתי הביתה, מרחף כאילו צמחו לי כנפיים.
מזמן לא הרגשתי כל כך מרוצה מעצמי, כל כך קליל ומאושר, כל כך צעיר ומלא חיים. פתאום הבנתי למה אנשים זקוקים לגיוון ואיך בן אדם יכול לזיין מחוץ לבית ולחזור הביתה מלא אהבה ורוך כלפי בן זוגו החוקי.
מדהים עד כמה לא הרגשתי אשם וכמה קל היה לי להגיד לבן זוגי המנומנם שחיכה לי במיטה, חמים וישנוני, וחיבק אותי בלי שום חשד שעכשיו הכול בסדר, עמית בכה קצת והרגיש נורא אחרי ששוב מישהו סירב להיכנס איתו למיטה, אבל אני עודדתי אותו ועכשיו הוא ישן כמו תינוק.
"אתה כזה נשמה קימי." נישק דודו את עורפי, "אני לא מבין איך אתה יכול להיות חבר של עמית אחרי כל מה שהיה ביני לבינו."
"גם אני קצת מתפלא על עצמי." אמרתי בכנות, "ובהתחלה נורא כעסתי עליו, אבל עבר לי. כיום אני מחבב אותו מאוד. יש לך טעם טוב דודו."
דודו נאנח בשביעות רצון. "גם לך קימי. מוצא חן בעיני הריח שלך. בושם חדש?"
"אהה... כן. אני..." - איך לא חשבתי על זה שריח הסבון במקלחת של עמית שונה מריח הסבון שלנו ושדודו ישים לב לזה? – "בדרך לעמית עברתי בסופר פארם וניסיתי כמה בשמים חדשים, אבל בסוף התבלבלתי מרוב סוגים ולא קניתי כלום." אלתרתי במהירות את מה שהיה שקר ראשון בסדרת שקרים שנאלצתי לספר לדודו.
"אולי כדאי שאני אתקלח?"
"לא, אל תלך. תתקלח בבוקר." הידק דודו את זרועותיו סביבי, "בוא נישן. אני הרוג."
מצפוני שלח לי נקיפה קטנה ועוקצנית ואני הודעתי לו שיפסיק להיות קרצייה ומה שדודו לא יודע לא יזיק לו ונרדמתי בשלווה.
למחרת לא הניח לי דודו לקום עד שלא ביצע בי את זממו ולהפתעתי שיתפתי איתו פעולה בעונג רב. הידיעה שרק לפני כמה שעות הייתי במיטה עם גבר אחר הוסיפה רטט של תענוג סודי להתעלסות הבוקר המספקת עם בן זוגי החוקי.
חייכתי לעצמי בשמחה כל היום והמשכתי לחייך באושר גם למחרת כשבדרך לעוד ביקור אצל עמית באמת עצרתי בסופר פארם וקניתי לי בושם. במחשבה שנייה הוספתי עוד אחד גם בשביל דודו ובמחשבה שלישית קניתי גם חבילת טיפוח מפנקת בשביל עמית.

להפתעתי מאז אותו ערב בלתי נשכח עם עמית חיי הפכו להיות מרגשים ועמוסים הרבה יותר. אולי הייתי אמור לסבול ייסורי מצפון ולהרגיש רע על שאני בוגד ושקרן, אבל האמת היא שחוץ ממדקרות אשמה קלות, שהדפתי בלי בעיות, נהניתי מכל רגע. הסוד הקטן והמתוק שלי גרם לי להיות מאושר יותר וחרמן יותר, מה שגרם אושר רב לא רק לי אלא גם לדודו.
למרות שאני בעיקר פסיבי ואוהב את הסקס עם דודו אהבתי גם להיות מידי פעם אקטיבי, בעיקר עם גבר כל כך צעיר וסקסי כמו עמית. הסקס הסודי איתו גרם לי לחוש נמרץ וצעיר ואהבתי מאוד לחזור אחר כך לדודו, להרעיף עליו פינוקים ואהבה ולתת לו את מה שעמית נתן לי.
כפל התפקידים הסודי הזה שרק אני ידעתי עליו מילא אותי סיפוק עצום שהפתיע אותי ושעשע אותי מאוד.
בסופו של דבר לא הצלחתי לעמוד בכך, הייתי חייב להתפאר בסוד המתוק שלי שבעבע בי כמו שמפנייה משובחת וגיליתי אותו לסיסו - האדם היחיד בעולם שבטחתי בו שישמור על סודי כשם שאני שמרתי על סודותיו.
הוא פער את פיו בתדהמה כששמע שאני מבלה מידי פעם במיטתו של האקס יזיז של בן זוגי - נשא איידס שצעיר ממני בעשר שנים.
"והוא גם כוסון על." הוסיף בערגה כשהראיתי לו תמונה של עמית שממש במקרה נשאתי בארנקי.
נכון שבתמונה היו מצולמים לא רק עמית אלא גם דודו, גונן ואלכס, מרימים כוס לחיים סביב עוגת יום ההולדת השש עשרה של גונן.
"זאת המשפחה החלופית שלי." אמרתי לסיסו בגאווה.
"אתה בטוח שהוא צעיר ממך רק בעשר שנים? הוא נראה הרבה יותר צעיר." ליטף סיסו באצבע חמדנית את דמותו הבהירה והדקה של אלכס.
"לא, זה לא עמית. זה אלכס, החבר של גונן, בן אחיו של דודו. אלכס ילד ממש נחמד, אבל עמית הוא הבחור השחום והיפה הזה."
"כן, הוא נראה טוב." אמר סיסו בפיזור נפש, "הוא לא נראה חולה איידס." העיר.
"הוא רק נשא, לא חולה. הוא עדיין לא צריך אפילו תרופות." הסברתי.
סיסו הצליח להתנתק מתמונתו של אלכס ולהתרכז בי. "חשבתי שאתה אוהב את דודו?"
"נכון, אני מאוד אוהב אותו, ומאז שאני בקשר עם עמית יחסי המין שלנו השתדרגו בצורה מופלאה."
"שלך ושל דודו?" נדהם סיסו.
"כן, בטח." קרנתי אליו, "וגם עם עמית ממש כיף לי. היינו חברים לפני שהגענו למיטה ואני מחבב אותו מאוד. זה לא שהוא סתם זיון סתמי."
"כן, אבל... זה לא כאילו... זו לא בגידה?"
"כן, במובן מסוים זו בגידה, אבל... זאת אומרת... טכנית אתה צודק, אבל ..." התקשיתי להסביר לסיסו למה הקשר עם עמית לא נחשב לבגידה למרות שטכנית הוא כן כזה. למזלי תשומת ליבו של סיסו הייתה נתונה לאלכס ולכן הוא לא ציין שאני מדבר שטויות, ובמקום זה שאל אותי בן כמה אלכס? איפה הוא גר? מה עושים הוריו? ולמה הוא לא משרת בצבא?
כששמע שאלכס מוזיקאי מחונן שקיבל דחיית שירות כדי ללמוד בקונסרבטוריום למוזיקה נאנח בערגה ואמר שבאמת יש לו ידיים של פסנתרן ושהוא היה מת להרגיש את האצבעות הארוכות האלו על הגוף שלו.
"אבל הוא רק בן שמונה עשרה." הזדעזעתי.
"כן, אמרת לי. אתה יודע שהוא קצת מזכיר לי אותך?"
"אותי?" נדהמתי, "מתי נראיתי ככה?"
"כשרק נפגשנו."
"נו, טוב. זה היה לפני עשרים שנה. התבגרנו מאז סיסו."
"אני יודע." אמר סיסו נוגות, "אבל הטעם שלי לא התבגר, אני אוהב בחורים צעירים. תגיד, יש מצב שאני אוכל לפגוש פעם את אלכס?"
צמרמורת של מבוכה ואי נעימות חרשה את גבי מהעורף ועד לעצם הזנב. "כן, בטח. זאת אומרת... אני לא יודע אף פעם מתי אלכס בא ומתי הוא הולך. הוא עם גונן ואני ... זאת אומרת, אין לי את הלו"ז שלו ו..."
"אני מביך אותך." קבע סיסו בצער, "סליחה קימי. לא התכוונתי. אני לא אדבר על זה יותר." הבטיח, ובאמת לא אמר יותר מילה על הנושא המביך של משיכתו לגברים צעירים מידי בשבילו, אבל כשהזמנתי אותו להדלקת נרות חנוכה אצלנו הבעת פניו אמרה הכול.
"הוא מסתכל על אלכס בצורה ממש מביכה." לחש לי דודו, "אולי תגיד לו משהו?"
"מה אני יכול להגיד? שיעצום עיניים? אלכס בחור יפה, למה שלא יסתכל עליו?"
"כי זה מביך. הוא ממש מזיל עליו ריר. אפילו מיכל ויוני כבר שמו לב לזה."
"אני אנסה לדבר איתו." הבטחתי ולא קיימתי בגלל מיכל שתפסה אותי בפינת המטבח, הראתה לי את הצמיד המקסים שקנה לה ארז, המאהב שלה, וסיפרה לי שהוא שוב התחנן לפניה שתעזוב את בעלה האידיוט ותבוא לגור איתו, מחייכת בעונג כשתיארה לי איך הוא צחק ואמר שלאהבה אין גיל כשהיא הזכירה לו שוב שהוא צעיר ממנה בחמש עשרה שנה.
"את באמת נראית נפלא מיכל." החמאתי לה, "מאז שאת איתו את נראית צעירה יותר בעשר שנים לפחות, ואני מבין למה את נהנית להיות עם גבר צעיר ורומנטי, אבל אל תשכחי שאת גם אימא לילדים ו..."
"אז מה אם אני אימא לילדים? זה אומר שהחיים שלי נגמרו? גם יוני אבא לאותם ילדים. לא שמתי לב שזה מפריע לו לזיין מהצד."
"טוב, את יודעת... זאת אומרת ..." גמגמתי.
"עדיף שלא תגיד לי שאצל גברים זה אחרת! אני לא מוכנה לשמוע שוב את השטות הזו." הזהירה אותי מיכל, ולכן לא אמרתי כלום, אבל בכל זאת חשבתי שאצל גברים זה אחרת, עובדה, למרות מה שאני עושה בסתר עם עמית אני אוהב בכל ליבי את דודו ולא רוצה שניפרד לעולם.

כמה ימים אחר כך, ביום חורפי גשום אחד, סרתי כדרכי לביתו של עמית ואחרי שעשינו שם מה שעשינו, נרדמנו.
חצי שעה אחר כך שמעתי מתוך ערפילי השינה את צלצול הנייד שלי ולפני שהספקתי לענות שלח עמית את ידו, לקח את הטלפון וענה במקומי.
אחר כך הוא התנצל שוב ושוב וטען שהוא פשוט התבלבל, אבל זה כבר היה מאוחר מידי.
הוא אמר "הלו." ודודו, מהצד השני של הקו, אמר בקול נדהם, "עמית? מה אתה עושה שם? איפה קימי?"
מרוב בהלה עמית סגר את הטלפון וצרח.
זה כבר העיר אותי, וכשהטלפון שלי צלצל שנית הייתי ער וממוקד לגמרי ועניתי לדודו בקול רגוע כאילו אני באמת במעבדה, עסוק במשהו דחוף, ולא נמצא במיטה לצד המאהב שלי שהיה פעם המאהב שלו, ונוסף להיותו צעיר ממני בעשר שנים הוא גם נשא איידס ואידיוט מוחלט.
"עמית? מה פתאום עמית?" היתממתי, "מה יש לו לחפש פה?"
"בחייך קימי, אני מכיר את הקול שלו. הוא ענה לטלפון שלך."
"אולי התקשרת אליו בטעות."
"לא, לא התקשרתי אליו בטעות. מחקתי את המספר שלו מהזיכרון של הטלפון שלי. התקשרתי אליך והוא ענה."
"דודו." הפסקתי אותו בתקיפות, "למה אתה מתקשר אלי? אתה יודע שאסור להפריע לי כשאני עובד."
"אבל זה מקרה חירום."
"מה קרה? אתה בסדר?" נבהלתי.
"כן, בטח, אני בסדר, זה יוני ומיכל."
"מה קרה להם?"
"מיכל עזבה את הבית ויוני התמוטט."
"התמוטט? למה אתה מתכוון התמוטט? הוא חולה או מה?"
"הוא שיכור והוא מאיים שיתאבד. עד עכשיו חשבתי שהוא מגזים ומתנהג כמו דראמה קווין, אבל עכשיו אני מבין אותו."
"על מה אתה מדבר דודו?"
"עליך ועל עמית קימי."
שתקתי, נבוך, ולא ידעתי מה להגיד. גם הוא שתק קצת ואז אמר שהשקר שלי בקשר לביקור בסופר פארם היה לא רע, אבל הביצוע היה מחורבן ואני שקרן גרוע."
"ידעת כל הזמן?"
"ידעתי בלי לדעת שאני יודע. כנראה שלא הרשיתי לעצמי לדעת, אבל עכשיו אני מבין שכן, ידעתי. חוץ מעמית היו עוד?"
"לא, רק הוא, אבל זה לא אומר כלום. אני אוהב רק אותך דודו."
"גם אני אוהב אותך קימי." אמר דודו וניתק.
"מה הוא אמר?" שאל עמית בעצבנות, "מה קורה?"
"אין לי מושג." עניתי והתחלתי להתלבש, "אני רק יודע שהפעם הזאת הייתה הפעם האחרונה שלנו יחד, שלום עמית."
חזרתי הביתה ומצאתי את גונן אורז בחוסר כשרון בולט את בגדיו של דודו בתוך מזוודה גדולה.
"מה אתה עושה גוני?" נדהמתי ומשכתי מידיו את הסוודר של דודו, "אל תדחוף אותו ככה למזוודה. הוא יתקמט."
גונן הניח לאריזה, התיישב על הרצפה והחל ליבב כאילו הוא עדיין ילד קטן ולא נער שמלאו לו זה עתה שש עשרה. "אימא הלכה לגור אצל המאהב שלה, אביב הלך לגור אצל סבא וסבתא, אבא יצא מדעתו ודודו התקשר פתאום ואמר שהוא עוזב את הבית ושהוא מבקש שאני אארוז לו דברים. אין לי מושג מה לארוז והכל מקומט ואלכס ..." בכיו התגבר, "אלכס הלך לקונצרט עם סיסו."
"קונצרט? איזה קונצרט?" התפלאתי והתחלתי לסדר את המזוודה, מקפל כהלכה את הבגדים, מארגן את התחתונים והגופיות בצד אחד ואת החולצות בצד השני. כנראה שהייתי במין מצב של הלם או משהו כשעשיתי את זה, עד היום אין לי הסבר לכך שארזתי את מזוודתו של דודו למרות שהרעיון של עזיבתו קרע את ליבי מעצב ומאשמה.
"אלכס וסיסו הלכו לקונצרט נורא יקר שהיה ממש קשה להשיג לו כרטיסים, סיסו כל הזמן מזמין את אלכס לכל מיני אירועים שעולים המון כסף, ואחר כך לוקח אותו למסעדות יקרות לדבר על מה שהם שמעו. אני כמובן לא מוזמן כי אני עוד צעיר וצריך ללכת מחר לבית ספר וכאלה." התמרמר גונן.
לא היה לי זמן להגיב על מעלליו של סיסו כי דודו נכנס הביתה. "הנה אתה." אמר בשלווה מוזרה, ואפילו נגע בעדינות בלחיי, מחייך אלי במין רכות עצובה שהחרידה אותי.
"בבקשה אל תלך דודו." הפצרתי, "אין שום סיבה שתלך."
"אני מצטער קימי. אני חייב ללכת."
"אבל תחזור, נכון?"
הוא הניד לאות לא. "לא חושב. אני יודע שזה לא הוגן, אבל אני לא חושב שאני מסוגל להיות אתך באותו בית."
"זה באמת לא הוגן, זה ממש ממש לא הוגן. אם אני יכולתי גם אתה יכול!"
"זה לא הולך ככה קימי, אנחנו אנשים שונים ואני לא יכול, אחרי שאני יודע בוודאות שהיית עם אחר אני פשוט לא יכול להיות אתך יותר."
"אבל גם אתה היית איתו!" צרחתי בזעם, "ואני כן נשארתי אתך אחרי שנודע לי, זה לא הוגן! למה אתה הולך?"
"ככה, כי ככה אני." אמר דודו, הרים את המזוודה הכבדה וגרר אותה לעבר הפתח בעוד אני הולך אחריו בוכה וכועס, מפציר, מתחנן, צועק ושוב בוכה. הכול היה לשווא. הוא אמר שעד שהדברים יתבהרו הוא יהיה אצל אחיו, ביקש ממני לשמור על עצמי ועל הילד והלך.
חזרתי לחדר השינה ומצאתי את גונן שוכב על המיטה שלנו ומתייפח. נשכבתי לצידו, חיבקתי אותו ובכיתי גם כן, ובסופו של דבר, מותשים ואומללים, נרדמנו והתעוררנו שעתיים אחר כך כשאלכס התפרץ לדירה ומצא אותנו ישנים חבוקים.
"מה קורה פה!" הוא צרח בזעם ומשך מעלינו את השמיכה, מגלה לתדהמתו שאנחנו בבגדינו ושגונן אפילו לא חלץ את נעלי הבית שלו.
"אל תצעק עלי." קפץ גונן מהמיטה, עובר במהירות מדהימה ממצב של אפיסת כוחות ותשישות לערנות קופצנית. "אין לך שום זכות לצעוק עלי."
"אתה צודק, מי שמגיעות לו צעקות זה קימי. לא מספיק שאתה בוגד בדודו עם העמית הזה עכשיו נטפלת גם לחבר שלי?"
"השתגעת?" נבהלתי, "על מה אתה מדבר אלכס? אני חיתלתי את הילד הזה, אתה חושב שאני ... נו, באמת, ואיך אתה יודע עלי ועל עמית?"
"יש לי שמיעה מצוינת ואתה מדבר יותר מידי בטלפון. אל תדאג, לא סיפרתי כלום לדודו."
"אני יודע, הוא גילה כי עמית אידיוט שלא יודע לשתוק."
"או שמשתלם לו להיות אידיוט שלא יודע לשתוק?" הרים לעברי אלכס את גבותיו בספקנות – הוא באמת היה ילד נבון ביותר.
"אולי אתה צודק, אולי הוא רצה בתת ההכרה שלו לגלות לדודו את הסוד, אני לא יודע." נאנחתי, "אני רק יודע שמה שעבר עלי היום הוא פשוט יותר מידי בשבילי."
"מה שעבר עליך? רק תשמע מה עבר עלי." התיישב אלכס לצידו של גונן, חיבק את כתפיו וסיפר לנו מה קרה אחרי הקונצרט. "אחרי שיצאנו מהאולם סיסו הציע להסיע אותי וברגע שנכנסתי לרכב שלו הוא התחיל להימרח עלי ולספר לי שהוא מאוהב בי ... זה היה כל כך מביך. אני כזה טיפש שלא קלטתי מיד מה הוא רוצה, חשבתי שבן אדם בגילו ... חשבתי שהוא באמת נהנה לשמוע איתי מוזיקה. לא ידעתי שהוא חושב על משהו אחר, הרי הוא נשוי ומבוגר ממני באיזה מאתיים שנה."
"אז אתה והוא? אתם לא?" החל גונן לחייך.
"ממש לא." אמר אלכס בתקיפות ורק אז שם לב שחדר השינה נראה כאילו עבר עליו טורנדו ושאל איפה דודו ולמה גונן נכנס למיטה עם נעלי בית?
אחרי שהוא שמע דיווח מפורט על כל הזוועות שהתחוללו היום, כולל וידוי מפורט שלי על הסיפור עם עמית הוא גנח והטמין את פניו בחזהו של גונן שחיבק אותו בחוזקה והביט בי במבט חסר ישע.
"אז מה נעשה עכשיו קימי?"
"לא יודע." הודיתי, "נמשיך לחיות כנראה. אני לא רואה שום אופציות אחרות."
"אפשר להתאבד." הציע אלכס, ומיד חייך כדי להראות לי שהוא מתבדח, "סתאאם, סתאאם." מיהר לבטל את דבריו, "נמשיך לחיות, בטח שנמשיך לחיות, מה עוד אפשר לעשות?"

נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 11:03:45לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 17/09/2007 :  22:29:53  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט

10. באהבה אין חוקים
ניסיתי לקיים את הבטחתי לילדים (למרות מחאותיהם בעיני הם עדיין ילדים) ולהמשיך לחיות, אבל לא הצלחתי.
איך אתה יכול להמשיך לחיות אחרי שחתכו חצי ממך? זה בלתי אפשרי.
לא יאמן כי יסופר, אבל פתאום מצאתי את עצמי מתגעגע לתקופת החלון. נכון שהרגשתי אז נורא, אבל הרגשתי נורא יחד עם דודו שנותר לצידי, סופג את עלבוני, צערי, כאבי ודמעותיי. עכשיו הייתי לבד, כל כך לבד עד שאפילו לא הצלחתי לבכות.
"אבל אתה לא לבד, אנחנו אתך, ועמית התקשר איזה אלף פעמים, וגם אימא שואלת מה עובר עליך, וכל הקולגות שלך מהעבודה מתקשרים לשאול מתי תבריא ומאחלים לך רפואה שלמה." אמר גונן, מביט בי בחוסר סבלנות, לא מסוגל להבין מה עובר עלי. "נו, מתי תפסיק להיות כזה?" שאל בקוצר רוח, "קום כבר, אני רעב ואין כלום במקרר."
קמתי וניסיתי לארגן לילד משהו לאכול, אבל לא הצלחתי להתרכז מספיק אפילו בשביל לטגן חביתה. מזל שאלכס הגיע והציל אותי אחרת בטח הייתי שורף את הבית.
"אתה לא יושב לאכול אתנו?" השתומם אחרי שהחביתה שכמעט לא נשרפה מצאה את מקומה בצלחות.
"לא. אין לי תאבון." אמרתי ונדדתי לסלון, ומשם לחדר השינה, ושוב לשירותים. ישבתי על האסלה הסגורה, פני כבושות במגבת של דודו שעדיין הדיפה מעט מריחו והתאמצתי להמס בדמעות את הכאב הנורא שניסר בתוכי ללא הרף.
גם בכך לא הצלחתי, ברגע שדודו הלך חרב מעיין דמעותיי ורק אנקות יבשות ומבהילות בקעו מתוכי, מבטאות בדיוק את מה שהרגשתי, ומפחידות את כל נפש חיה ששמעה אותן כולל הדוברמן התוקפני של השכנים.
דומה שאף אחד חוץ מדודו לא הצליח להבין לנפשי, אבל דודו היה מסוגר בגיהינום הפרטי שלו ושל יוני והתעקש לא להיפגש איתי. רק מידי פעם הוא הסכים לשוחח איתי קצרות בטלפון.
"כואב לי כל הגוף מרוב געגועים אליך, בבקשה תחזור." התחננתי, "בבקשה דודו, אני חייב לראות אותך."
"גם לי כואב." הוא אמר ברוך, "אבל אני לא יכול להיפגש אתך עדיין, אני לא אעמוד בזה קימי, תבין אותי."
"למה?" זעקתי מנהמת נפשי, "אני לא מבין! למה? למה אתה לא יכול להיפגש איתי? אני רוצה לראות אותך."
"אני יודע, גם אני, אבל זה בלתי אפשרי. תפסיק לבקש, די."
"אני לא יכול ככה." גנחתי, "זה גרוע יותר ממה שהיה אז, כשחיכינו לדעת אם נדבקנו. למה אתה מעביר אותנו את זה?"
"כי ככה אני, אני לא יכול אחרת." הוא אמר באומללות שקרעה את ליבי לגזרים וסגר.

"אולי תלך לבקר את אבא שלך?" הפצרתי בגונן שהתכווץ מעצם הרעיון.
"הייתי שם אתמול, הם בקושי שמו לב שהגעתי. לא בא לי ללכת שוב."
"תספר לי איך היה הביקור."
"אבל כבר סיפרתי לך פעמיים. אין מה לספר בין כה וכה. הם סתם יושבים, על הספה מול הטלוויזיה, לבושים בטרנינגים מלוכלכים, לא מגולחים ודי מסריחים ושותים בירה, זה הכול."
"מה הם רואים בטלוויזיה?"
"הכול ושום דבר. סתם מזפזפים בלי סוף ולא נשארים באף תחנה יותר מדקה."
"ואיך הבית נראה?"
"מטונף אפילו יותר משלנו." ענה גונן בכנות אכזרית וברח לחדרו.

התמדתי להתקשר לדודו כי כל הזמן הציקה לי הרגשה איומה שהוא לא חוזר כי אני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות שיבהירו לו עד כמה אני זקוק לו. חשבתי שברגע שאבטא את צירוף המילים המתאים הוא יבין כמה רע לי בלעדיו והסבל הזה יפסק.
חיכיתי עד שגוני ואלכס הלכו לישון והתקשרתי שוב. "אני כל כך מצטער דודו, אני ממש ממש מצטער." גיליתי לו.
"גם אני."
"אני נשרף מבושה כשאני נזכר כמה פעמים שיקרתי לך."
"לא נורא, אני שיקרתי לך הרבה יותר פעמים. אל תיקח ללב."
"אני לא יכול לא לקחת ללב. אני מתגעגע אליך, בלעדיך אני מרגיש שאני רק חצי בן אדם. אני לא יכול לאכול או לישון, אני לא יכול לעבוד ואני לא מצליח לבכות. מה זה משנה מי עשה מה? מה זה חשוב בכלל? בוא הביתה, אני מת פה בלעדיך."
"מספיק קימי. די כבר, שתוק."
"אני לא יכול לשתוק. מה עוד נשאר לי חוץ מלהסביר לך איך אני מרגיש? אם היית מבין כמה רע לי היית חוזר."
"אני מבין בדיוק כמה רע לך, תאמין לי שאני מבין. אני מרגיש אותו דבר."
"אז תחזור הביתה, תצעק עלי, תרביץ לי, תאנוס אותי, תריב איתי כמה שמתחשק לך, רק תחזור."
"לא יכול, אני פשוט לא מסוגל."
"זה בגלל יוני, בגלל שהוא צריך אותך?"
"יכול להיות... אולי... לא יודע." גמגם דודו.
"כן או לא." תבעתי לדעת.
"זה גם בגלל יוני שיוצא פה מדעתו בלי מיכל שבכלל לא שמה עליו ולא מוכנה לדבר איתו בטלפון, וזה גם בגללי ובגללך וגם... לא יודע. אני יודע שאין לי זכות, אבל שורף לי בלב כשאני חושב עליך ועל עמית יחד."
לשמע דבריו ניסיתי שוב לבכות אך לשווא, מפי נפלטו רק הגניחות היבשות האלו שקרעו אותי מבפנים. "ואם אני אבקש סליחה ואתחנן שתסלח לי ותשכח? בבקשה דודו תסלח לי." לחשתי, יודע שאני משפיל את עצמי עד עפר ומגלה שלא אכפת לי כלל, העיקר שהוא יחזור.
גם התחנונים וההשפלה שלי לא עזרו. "די כבר קימי." הוא גנח, "מספיק. אין לך שום סיבה לבקש סליחה, רק תן לי זמן לעכל את זה."
ניסיתי לתת לו, באמת שניסיתי, אבל הכאב היה נורא מידי. שום דבר שעשיתי לא הצליח להסיח את דעתי מהסבל הבלתי פוסק הזה של חסרונו.
למחרת הוא התקשר לבקש מגונן שיביא לו תחתונים נקיים והופתע לגלות שגם היום לא הלכתי לעבודה.
"בסוף עוד יפטרו אותך." אמר.
"שיפטרו, מה אכפת לי? גם אתה לא הלכת לעבודה."
"אבל אני לא יכול לעזוב את יוני לבד. אני חייב לשמור עליו. אמרתי להם שיש לי משבר משפחתי והם אמרו שזה בסדר. שמעת משהו ממיכל?"
"לא. שום דבר. היא מוכנה לדבר רק עם גונן."
"אולי תנסה לברר דרכו אם יש מצב שהיא תחזור? יוני נגמר לי פה בין הידיים."
"גם אני נגמר!" צעקתי, "למה לי אתה לא דואג?"
"אני דואג לך מאוד, אבל אתה חזק יותר מיוני."
"אני חזק? מאיפה אתה מביא את השטויות האלו? אני ממש לא חזק, אני שבר כלי, אני כל כך מתגעגע אליך דודו, אני צריך אותך."
דודו פלט אנחה כבדה ומרוסקת. "גם אני, אבל אני לא יכול, אני פשוט לא יכול." חזר ואמר, ושוב סגר.
בלעתי את שרידי הגאווה שעוד נותרה בי והתקשרתי למיכל. אמרתי לה שבעלה מתפרק לרסיסים בלעדיה ושבגללה דודו עזב אותי. "אני סובל והתאומים סובלים והילדים סובלים, כולנו סובלים בגללך ובגלל המאהב שלך." אמרתי ברשעות, יודע שאני נוהג בחוסר צדק ומעוות את העובדות.
תירצתי את זה בפתגם הידוע - במלחמה ובאהבה אין חוקים - זה נשמע הגיוני, אבל זה לא עזר לי.
"כן, שמעתי מה קרה. הילדים סיפרו לי הכול." אמרה מיכל, פרצה בבכי וסגרה.
השבוע האיום בלי דודו זחל אל קיצו באיטיות שטנית, אם כי לפעמים חשתי שהזמן חולף במהירות על טבעית. כך או כך הייתי מיואש עד כדי כך שהתחלתי לשקול להטיח את ראשי בקיר כדי להקל על הכאב שחלחל בנשמתי ובליבי וגרם אפילו לעורי לצרוב מייסורים.
למעשה התחלתי לחפש נקודה מתאימה על הקיר מולי כשגונן התפרץ קצר נשימה לחדר, מנופף את הטלפון שלו ביד אחת ומנסה למשוך אותי החוצה בידו השנייה.
"מה קרה?" נבהלתי, "מה אתה עושה?"
"אימא... אבא... תאונה... בית חולים... נו, מהר! מפתחות. בוא!"
"רגע, רגע, מה אתה רוצה? לא הבנתי כלום." השבתי את הנער הנסער על כיסא, "תנשום עמוק, תירגע ותסביר לי לאט מה קרה." הפצרתי בגוני שהתנשף והתנשם מנסה לשווא להירגע ולהסביר מה קרה.
"אתה מבין מה הוא רוצה אלכס?" פניתי לאלכס שהגיח מופתע מחדרו של גונן כשהוא מפהק ועדיין מנומנם.
"לא. לא הבנתי כלום. נו, די חמוד. קח אוויר ותנסה לדבר לאט."
"אימא התקשרה, אבא עשה תאונה, הוא בבית חולים." הצליח גונן לפלוט.
"ומה עם דודו?" צעקתי, "איפה הוא?"
"גם הוא בבית חולים, הוא היה עם אבא."
"הוא פצוע?" נחרדתי.
"לא יודע. אימא לא אמרה. נו, בואו כבר."
הכול באשמתי, הבזיקה המחשבה המפחידה במוחי. אימא מתה אחרי שזנחתי אותה כדי להזדיין עם כל הבסיס, ועכשיו דודו מת כי בגדתי בו. ידעתי שהרעיון לא הגיוני, אבל לרגע נורא אחד הייתי בטוח שדודו מת כמו אימא ושאני שוב לבד, בלי אף אחד שיאהב אותי, ושהכול קרה באשמתי. זה העונש שלי על שהייתי שקרן חרמן ובוגד.
רעדתי כל כך עד שאפילו לא ניסיתי לנהוג. הושטתי את מפתחותיי לאלכס שלקח אותם מידי והושיב אותי בעדינות במכונית כשהוא אוחז במרפקי כאילו הייתי זקן תשוש ומבולבל.
תרשו לי לדלג על תיאור הנסיעה לבית החולים והייסורים שעברנו בכניסה למיון כשניסינו להסביר את מי אנחנו מחפשים.
התברר שיוני נמצא בניתוח אחרי שנפגע בתאונה, אבל אף אחד לא ידע איפה דודו. הגמגומים שלי כשניסיתי להסביר מי אני ומה הקשר שלי אל דוד גרוס שהגיע למיון יחד עם יונתן גרוס בלבלו לגמרי את פקידת הקבלה.
למה את לא יודעת איפה הוא?!" צעקתי, קרוב להתעלף מרוב פחד ובלבול. "הוא בטח מת ואת לא רוצה לספר לי! תגידי לי מיד מה קרה לו! איפה הוא!" התנפלתי על הפקידה המסכנה.
פקידת הקבלה המבוהלת נסוגה לאחור והזעיקה אחות רוסייה כבדת משקל וחמורת סבר שפקדה עלי להפסיק מיד עם ההיסטריה ופנתה ברוסית שוטפת לאלכס - האדם היחיד בקבוצה הקטנה והנרעשת שלנו ששמר על קור רוח. אלכס הסביר לה ברוסית רהוטה מה שהסביר ורק אז התבהרו פניה והיא הפנתה אותי לחדר צדדי אחד ושם מצאתי את דודו, יושב ערום למחצה על מיטה לבנה, מניח לרופא צעיר בחלוק ירוק להעביר על גבו סטטוסקופ.
"אתה חי!" צעקתי ונפלתי לזרועותיו, "אתה חי, חשבתי שאתה מת." פרצתי בבכי, מזיל דמעות רותחות על כתפו הערומה.
"נו די, מספיק. אל תבכה. אני עדיין לא מת." אמר דודו וכרך את זרועותיו סביבי, ובבת אחת ירדה עלי שלווה מבורכת והעולם שהסתחרר סביבי בלי שליטה בימים האחרונים חזר להיות מסודר והגיוני.
"אדוני, אתה לא יכול להיכנס סתם ככה באמצע בדיקה." התרעם הרופא, "אני מבקש שתצא מיד."
"עוד רגע, רק תגיד לי מה יש לו ואני יוצא."
"אני לא יודע מה יש לו, הוא הגיע עם תלונות על כאבים בחזה, הרגשת מחנק וקוצר נשימה. עכשיו תזוז בבקשה, אני רוצה לבדוק שהוא לא באמצע התקף לב. איך אתה מרגיש מר גרוס?"
"עכשיו כבר הרבה יותר טוב." אמר דודו וחייך אלי את חיוכו הקונדסי המוכר.
הרופא נאנח בקוצר רוח, גירש אותי החוצה והתעקש להמשיך לבדוק את דודו עד שהיה בטוח שחוץ מכמה חבלות קלות בגלל התאונה לא קרה לו כלום וליבו פועם כהלכה.
לפני ששילח את דודו לדרכו אמר לו הרופא שהוא סובל כנראה מהתקף חרדה או משהו פסיכוסומאטי אחר, וכדאי שישקול טיפול נפשי.
"תודה רבה לך דוקטור." אמר דודו בכובד ראש שרק אני, שמכיר אותו שנים רבות, ידע שהוא מעושה לחלוטין ושדודו מתאפק בכל כוחו לא לפרוץ בצחוק.
"מה אתה צוחק?" נזפתי בו כשפנינו יד ביד לאגף הניתוחים, "אחיך עובר ברגע זה ניתוח אחרי שעשה תאונת דרכים. אתה לא דואג לו?"
"הוא בסדר. זה סתם שבר קטן ברגל." אמר דודו בשלוות נפש.
"איך אתה יודע?"
"אני יודע כי הוא התאום שלי." אמר דודו בפשטות.
"אבל למה הוא נהג שיכור? למה לא לקחת ממנו את המפתחות?"
"כי כאב לי נורא וחשבתי שאני עומד למות מהתקף לב, זה הפחיד אותו כל כך עד שהוא שכח שהוא שתוי, וגם אני הייתי במצב כזה ש..." הוא הניד יד בביטול ונישק אותי, "עזוב, לא נדבר על זה יותר. עכשיו הכול בסדר וזה מה שחשוב, או! הנה מיכל וגוני. מה שלומך מיכל? רזית קצת? את נראית נהדר. מה את בוכה? יוני בסדר גמור. קצת גבס ואולי איזה בורג אחד או שניים והוא יהיה כמו חדש."
"יכולתם להיהרג." התייפחה מיכל, "הוא בטח נהג שיכור."
"לא בדיוק, אולי קצת, ממש טיפה."
"איך יכולת לתת לו לנהוג שיכור דודו?" התנפלה עליו מיכל, "למה לא לקחת ממנו את המפתחות?"
"כי המצב שלי היה קצת לא יציב ברגע המסוים ההוא, אבל עכשיו," כרך את ידו סביבי, "אני ממש בסדר."
מיכל הביטה בו בפליאה, אבל אז הגיע הרופא המנתח שחזר במילים מסובכות יותר על הדיאגנוזה של דודו ובישר למיכל שבעלה ייאלץ לבלות בכיסא גלגלים לפחות חודש וצריך לדאוג למישהו שישהה לצידו עד שיחלים.
"אני ואימא נטפל באבא." אמר גוני וחיבק את אימו שנסמכה עליו בתשישות. "הכול יהיה בסדר גמור. מתי אנחנו יכולים לראות אותו?"
"עכשיו." אמר הרופא ולקח אותנו לחדר ההתאוששות, שם שכב יוני חיוור ומנומנם אחרי ההרדמה וחייך בישנוניות מסוממת אל אשתו.
היא התיישבה על מיטתו ולקחה את ידו בידה. "איך אתה מרגיש יוני?" שאלה בחרדה, בוחנת בדאגה את השריטה במצחו.
"כשאת כאן אני מרגיש נהדר." אמר יוני באבירות ונישק את ידה, "אל תעזבי אותי יותר מיכלי, אני זקוק לך."
הם התחבקו ואנחנו נסוגונו חרש מהחדר ויצאנו החוצה כדי לתת להם מעט פרטיות. "לדעתי הכי טוב שתלכו הביתה." אמר גוני בסמכותיות בוגרת שאימץ לעצמו פתאום.
"אתה רוצה שגם אני אלך?" הביט בו אלכס בדאגה.
"לא. בטח שלא. אני רוצה שתישאר איתי ועם אימא. הגיע הזמן שהיא תכיר אותך, אבל דודו וקימי יכולים ללכת. אנחנו נסתדר לבד."
נפרדנו מהם בחיבוקים ויצאנו מבית החולים. במגרש החנייה מצאנו את ארז -החבר הצעיר של מיכל - עומד ליד הרכב שלה, נראה עצוב ועזוב.
"כדאי שתלך הביתה ארז." יעץ לו דודו, "אני לא חושב שלמיכל יהיה שוב זמן בשבילך."
"אם ככה אני מבין שיוני לא מת." הסיק ארז, מביט בנו בעגמומיות.
"ממש לא." חייך דודו, "למעשה אני חושב שרק עכשיו הוא התחיל לחיות."

אפילוג
חזרנו לדירה הריקה שלנו ופתאום הבחנתי כמה היא מטונפת. "לך לנוח, אני רוצה לנקות קצת." אמרתי לדודו ופניתי לקחת חומרי ניקוי ודלי.
"נראה לך?" צחק דודו ומשך אותי לחדר השינה, "הלכלוך יכול לחכות. אני לא."
"בעצם גם אני לא." הסכמתי איתו והתחלתי להתפשט.
נשארנו במיטה עד למחרת בצהרים ויצאנו ממנה רק אחרי שגילינו שאנחנו רעבים כמו עדר זאבים.
עוד לפני שיצאנו מהמיטה ניסיתי להגיד לו שאנחנו צריכים לדבר כי הרי עבר עלינו המון בשבוע האחרון ואחרי הטלטלה שעברנו יש לנו המון נושאים לדון עליהם.
"אתה צודק בהחלט." היה דודו מסכים איתי וסותם את פי בנשיקה, או מתחיל ללטף שוב את התלתלים האדמוניים סביב אברי ולהתפעל מהם, עובר מהם אל הזין שלי שכמובן הזדקף בגלל ליטופיו ושוב הייתי מאבד את כושר הריכוז והדיבור ושוכח מה רציתי להגיד.
גם אחרי שקמנו מהמיטה לא דיברנו. היינו עסוקים מידי בהכנת ארוחה יחד. פעם ראשונה שבישלנו בצוותא וזו הייתה הארוחה הכי מצחיקה, יצירתית וטעימה שאכלנו אי פעם.
אחר כך דודו התנדב לרחוץ כלים בעוד אני מנקה את המטבח שהתחיל להיראות כמו מפגע תברואתי, ומשם עברנו לנקות את שאר הבית. הפעם דודו עזר לי בלי ויכוחים ותירוצים והעבודה טסה במהירות ובנעימים גם כי היה לי עוזר חרוץ ושופע רצון טוב וגם כי הנעמנו את זמננו עם הדיסקים הישנים שלנו שאהבנו פעם מאוד ומשום מה הפסקנו להאזין להם יחד.
אחרי שסיימנו לנקות גילינו שאנחנו מזיעים ומלוכלכים ולכן התקלחנו יחד, וכן, שוב הגענו למיטה...
ופתאום היה כבר בוקר ושנינו היינו חייבים לרוץ לעבודה, ומשם הלכנו לבקר את יוני שחזר הביתה, ואחר כך ההורים של אלכס גילו שהוא וגוני ישנים יחד והתחולל משבר שחייב את התערבותנו ואחר כך...
לא זוכר כבר מה קרה אחר כך, אבל אני בטוח שקרה משהו שהעסיק אותנו והשכיח מאיתנו את הכוונה לדבר על זה.
מפה לשם החיים שלנו על כל הקשיים והשמחות, הבעיות והפתרונות, הבכי והצחוק המשיכו במלוא הקיטור קדימה ואולי בגלל זה מעולם לא ישבנו ודיברנו בצורה מסודרת על מה שקרה לנו אז, באותו שבוע נורא כשכמעט נפרדנו, אבל מאז שהתאחדנו שוב אנחנו שמים כל יום שישי בבוקר את הדיסקים האהובים עלינו במערכת, מנקים יחד את הבית ואחר כך נכנסים למיטה ויוצאים ממנה רק בשבת בצהרים כדי לבשל יחד.
אני שמח לספר שדודו למד לנקות אחריו, אני למדתי לבשל בצורה יצירתית ולא רק שהתפייסנו עם עמית אלא שכמעט בכול מוצאי שבת הוא בא אלינו עם החבר החדש והחמוד שלו שהוא פגש בקבוצת התמיכה לנשאים וביחד אנחנו מגוונים אחד את חיי המין של השני.


היה נחמד אם מישהו מהקוראים היה גם מגיב מידי פעם.


נערך על-ידי שקוף on 18/09/2007 14:40:56לך להתחלת העמוד

   
קפוץ ל:

חוויות כואבות

© 2001 CoolScripts.co.il

לך להתחלת העמוד
פורום סניץ
כל הזכויות שמורות.




יחסי ציבור באינטרנט | נשירת שיער, התקרחות | יחסי ציבור | מחשב נייד | משרד יחסי ציבור | צימרים רומנטיים
קישורים 6 | 5 קישורים | 4 קישורים | 3 קישורים | 2 קישורים | 1 קישורים