חוויות כואבות
בית | פרופיל | הירשם | נושאים פעילים | חברים | חיפוש | כללי הפורום | חוויות וסיפורים | הסקר השבועי | ללמוד לגעת
שם משתמש:
סיסמא:
שמור סיסמא
 
 כל הפורומים
 
 ג. אהבה חיובית - פייגלע
 
כותב הנושא הקודם נושא הנושא הבא  
שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 22/12/2008 :  23:46:35  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
1. ידע אישי
אחרי שאדי הצליח להתוודות סוף סוף שהוא אוהב אותי היה מתבקש שנגמור את הערב במיטה שלי, אבל איכשהו זה לא יצא. הבעיה היא שדיברנו יותר מידי והטמבלון הקטן הזה החליט שדווקא בגלל שהוא אוהב אותי הוא לא רוצה זיון.
לך תבין פאסיביות!
לא ממש התבאסתי, כבר מזמן הבנתי שאם זה לא זורם בטבעיות ובקלות עדיף לא ללחוץ, אין טעם לרוץ אחרי סקס, זה מיותר ומעייף, וחוץ מזה אחרי שהוא נמרח עלי ככה ירד לי קצת ממנו, כאילו, אם מישהו מאוהב בך ומת לזיון אז מה האתגר בזה?
ובכלל, רציתי להיות קצת לבד, לחשוב. לא על מה שאדי סיפר לי, את זה ניחשתי כבר מזמן, אבל סתם, לחשוב עלי ועל החיים שלי.
"אתה מרוקאי עקשן עם ראש קשה ראובן." היה וסקמן צוחק ממני כשעוד היינו מבלים הרבה יחד.
בתקופה ההיא לפני שהוא ושגיא התחילו לגור יחד וראיתי אותו כמעט כל שבוע הייתי צוחק עליו בחזרה, אומר לו שהוא אשכנזי פלספן שמדבר יותר מידי, ואז שנינו היינו צוחקים... היו זמנים.
לפעמים, כשאני ממש מבואס, אני חושב שעשיתי טעות כשלא נשארתי עם יריב, אבל אם הייתי הולך לפי הראש שלו הייתי חי היום כמו שאר המשפחה שלי - דירה מסודרת, משכנתא, כלב, אולי אפילו ילד, ישן כל לילה עם פיז'מה - לא בשביל זה יצאתי מהארון, לא בשביל זה שברתי להם את הלב, קלקלתי את התוכניות של הורי ועשיתי בושות לכל המשפחה.
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לחיות את החיים שלי כמו שאני מבין, לצאת מהמשבצת שחיכתה לי עוד לפני שנולדתי, משבצת מרובעת ומדויקת עם גבולות ברורים. רציתי לתל אביב ולחיות באמת וזה מה שעשיתי, הגעתי לשם וגם כשנאלצתי לעזוב בגלל בעיות כלכליות המשכתי לשאוף לחזור, וכמעט שהצלחתי אם לא היוני הזה...
יוני היפה שהטריף אותי, ושיגע לי את השכל עד שלא ידעתי כבר מה אני רוצה מעצמי. יריב בטח חושב שהוא מחזיר לי כגמולי על כל מה שעשיתי לו ולעוד הרבה אחרים ואולי הוא צודק, כשהייתי בגילו של יוני הייתי בן זונה אמיתי. עד היום יש כמה בחורים באטרף שאני תקוע אצלם ברשימה השחורה וכשאנחנו נפגשים במועדון הם נועצים בי מבטים פגועים מעבר לרחבת הריקודים ואני מרגיש איך הם כועסים עלי וכנראה שבצדק.
אחרי מה שיוני עשה לי הבנתי כמה פגעתי בבחורים שעשיתי ונפנפתי במרוץ אחרי העונג הבא, בטוח שיהיה מוצלח יותר מזה מהנוכחי, שהוא פחות טוב מזה שהיה רק אתמול.
ריבי אמר שאני מעמיד את הגברים שלי בשלשות על פודיום כמו שמעמידים זוכים בתחרויות ספורט. שאני מדרג אותם לפי ביצועים ושהוא לא אוהב את זה. למזלו הוא הוציא את עצמו מהתחרות ברגע שתפס איך הראש שלי עובד וככה נשארנו חברים.
"אני לא מוכן שתעמיד אותי בשלשות שלך." אמר ברגע ששמע אותי משווה בין זיונים שהיו לי ומיד יצא מהמיטה שלי וסירב בעקשנות לחזור.
"אומרים שלישיות." צחקתי כששמעתי את הביטוי הזה בפעם הראשונה, "שלשות יש במסדר, אצלי במיטה יש שלישיות, ועד כמה שאני זוכר עדיין לא עשינו שלישייה."
"וגם לא נעשה." אמר יריב בעקשנות ששום כמות של אלכוהול ואקסטות שניסיתי לספק לו לא הצליחה לרכך.
"אל תהיה יבש כזה." ניסיתי לפתות אותו בלי הצלחה. הוא התעקש על העקרונות שלו ובמקום לחגוג העדיף להסביר לי למה כוונתו בביטוי הזה, לסדר בשלשות, ולמה אני טועה בהתנהגות שלי.
"במקום ליהנות ממה שיש לך אתה כל הזמן מרגיש שמעבר לפינה יש משהו טוב יותר, תמיד מוותר על הקיים כדי לעלות עוד מדרגה, בסוף תיפול." ניבא לי, "למה אתה כל הזמן בתחרות עם עצמך? הרי בסוף אתה לא נהנה מכלום."
הרבה שנים צחקתי מהתיאוריות שלו, אבל אחרי שיוני שוב ברח בלעדי לתל אביב התחלתי לחשוב שאולי יש בזה משהו.
היו לי הרבה בחורים, בחורים מכל הגילים, הסוגים והצבעים, את רובם עשיתי ושכחתי, רק את אלו שסירבו אני זוכר, אני מניח שזה מוכיח את הטענות של ריבי, או שלא?
לא יודע, אולי. מוזר כמה מעט חברים אמיתיים נשארו לי, מכרים יש המון, יזיזים לא חסר, אבל חברים? מעט מאוד.
אחרי שאדי חזר לדרדס סבא שלו הלכתי הביתה, הסתכלתי בראי והתחלחלתי לראות עד כמה אני שונה מהצעיר היפה והתמים שהייתי פעם. לא שנראיתי רע, יחסית לאחים שלי למשל אני נראה ממש טוב, לבוש יפה וצעיר, עדיין בכושר, כמעט בלי כרס, ונכון לעכשיו עוד לא מקריח, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאחרי כמעט חמש עשרה שנים של חיים בביצה התחלתי להיראות מעט מרופט, קצת פחות טרי ורענן מכפי שנראיתי פעם.
אולי התאהבתי ביוני כי הבנתי שאני מתחיל להידרדר לעבר המשבצת שממנה ברחתי מיד אחרי הצבא ושהקשר שלנו יציל אותי?
אולי, אבל לא על זה חשבתי כשראיתי בפעם הראשונה את יונתן אורפז רוקד בלי חולצה במועדון, מפזר חיוכים, מנפנף ידיים בקצב המוזיקה, חי את הרגע בהתלהבות נעורים כובשת, כולו שמחת חיים והתלהבות.
עשיתי מאמצים, הפעלתי קשרים, השגתי את המספר שלו ויצאתי לקרב. לשמחתי הבחור הבהיר והסקסי הזה התברר כחתן המושלם – נבון, רהוט, חוש הומור נפלא, חיוך מקסים, מקפיד על קונדום - אפילו העובדה שהוא הכיר אישית ולעומק את החבר הנוכחי של יריב לא גרעה מההתלהבות שלי, איתו רציתי יותר מסקס, רציתי קשר, רציתי זוגיות, לגור יחד, לאהוב. החלטתי להיות גלוי איתו ואמרתי לו בדיוק מה אני מרגיש, נפתחתי אליו, מצפה כמו דביל ליחס דומה. בהתחלה יוני דווקא עשה רושם שהוא מבין ושותף לרגשות שלי, אבל הסביר לי שיש לו ספקות והיסוסים כי הוא נפגע לא פעם ולכן הוא פוחד מקשר זוגי עם גבר, ואחר כך הוא נזכר פתאום שקשה לו לעמוד בפיתויים של תל אביב ... שהוא לא בטוח שהוא בנוי למונוגאמיות... תירוצים שנשמעו לי מוכרים מאוד כי בזמנו אני זה שהשמעתי אותם לאחרים.
ברגע שהוא קלט עד כמה אני רוצה אותו הוא התחיל להתקרר כלפי. לא ניתק קשר, אבל דילל אותו, גרם לי לרוץ אחריו, להזיע בגללו, לפקפק בעצמי.
כל הדברים שעשיתי פעם לאחרים חזרו אלי עכשיו כמו בומרנג וצחקו לי בפנים, אבל כל פעם שהייתי מחליט לוותר, לסגת עם שאריות הכבוד העצמי שלי ולנתק מגע הוא היה חוזר ומתחמם כלפי.
הייתה תקופה שהייתי כל כך מדוכא ומבואס מכל הקטע הזה עם יוני שחגג בתל אביב בעוד אני תקוע בקריות, רחוק ממרכז העניינים, עד שכמעט ניסיתי לחזור לזרועותיו של יריב.
זה רק מראה על המצב הנפשי הירוד שאליו דרדר אותי יוני כי מובן שיריב צח, לשעבר וקסמן, לא היה חוזר להיות איתי, לא כל זמן שהוא עם שגיא, אבל הוא עדיין חש משהו כלפי וכמעט שהיה סטוץ... מזל שאדי נכנס בדיוק בזמן והפריע כי כמו שאני מכיר את וקסמן הוא היה אוכל אחר כך את הלב עוד הרבה זמן בגלל שטות כזו.
אדי הציל את שנינו מטעות, אולי בגלל זה לא הצלחתי לכעוס עליו ברצינות כשהוא גילה לי שהוא נשא אחרי שהיינו יחד בלי קונדום.
נכון, זה לא היה בסדר מצידו, אבל גם אני הייתי צריך להיזהר, אחרי הכול הוא צעיר ממני והיה די מסטול, באשמתי. לא באתי אליו בטענות, מה זה היה עוזר? וחוץ מזה הוא לא היה הראשון שלא נזהרתי איתו, הייתי די מוכן נפשית לגלות שאני נשא. האמת, הופתעתי לשמוע ששוב היה לי יותר מזל משכל, יותר מופתע מאשר לגלות שהוא מאוהב בי, בזה כבר הרגשתי עוד קודם
ככה זה גברים, תתייחס אליהם כמו לסמרטוט, יתאהבו בך. תוותר להם, תלך לקראתם, תשפיל את עצמך, והם מוחקים אותך.
תשמעו ממני, גברים זה חרא של עם, ואני אומר את זה באחריות ומידע אישי, אחרי הכל גם אני גבר, ומי כמוני יודע איזה חרא אני.

2. עכשיו טוב
הווידוי של אדי חיזק את האגו שלי שנעשה מעט שביר לאחרונה ורק אז אזרתי די אומץ להגיד ליוני מה אני חושב באמת על ההתנהלות שלו בזוגיות שלנו. כן, אני יודע עד כמה פתטי זה נשמע, אבל משום מה דווקא יוני ההפכפך הצליח להפוך אותי לגבר פתטי.
התקשרתי אליו ושאלתי מה קורה ומתי הוא חוזר הביתה?
"בשבת, מיד אחרי שתרד לי הסטלה אני חוזר לחיפה." הוא אמר וצחקק, צחקוק שבפירוש לא היה מיועד לאוזני.
"זה לא נראה לי יוני." אמרתי בקול חמור מאוד, "ממש לא."
"יכולת לבוא איתי."
"בשביל מה? כדי להחזיק לך את הנר? תודה רבה, אבל לא, תודה."
"בחייך, לא חסרים פה בחורים יפים שהיו מתים לעשות לך טובה." סירב יוני להתייחס אלי ברצינות.
"בחורים יפים יש כמו זבל גם בחיפה, אני רוצה אותך, לא זרים."
"יש לך אותי כל השבוע, אבל בסוף השבוע אני רוצה לחגוג וחיפה משעממת נורא. למה שלא תבוא לחגוג איתי בתל אביב."
"כי החלטתי להפסיק לבלות בסגנון התל אביבי, עברתי את הגיל לזה וחשבתי שגם אתה מעדיף קצת שקט."
"אוף, די כבר לחפור רובי. לא נמאס לך להיות ויאז'ה כבדה כזו?" רטן יוני במיאוס, "כי לי נמאס."
וזהו, זה היה הסוף. ברגע שהוא קרא לי ויאז'ה הרגשות שלי כלפיו התפוגגו, נעלמו כמו שלג ד'אשתקד בחום אוגוסט.
ליריב סיפרתי שתפסתי אותו בשקר, אבל זה לא היה נכון, הוא לא טרח אפילו להתאמץ ולשקר לי. למה לו? תויגתי אצלו כויאז'ה שאין שום צורך להיזהר בכבודה וליפות למענה את האמת בשקרים נאים.
הזלזול הזה ריסק ומעך לגמרי את האהבה שחשתי כלפיו וכפעולת תגמול על העלבון שעלב בי סיפרתי לו את כל השמועות ששמעתי עליו - איך הוא מתהולל בכל המועדונים בעיר, רוקד ומפלרטט כאילו אין מחר, ואיך הוא משתרמט בבתי שימוש, עושה שורות וגברים, ומתנהג כאילו הוא רווק פוחז.
"אתה מקנא?" צחק יוני, "רוצה גם, או שבגילך כבר לא עומד לך? בוא לפה, אני אסדר לך ויאגרה."
"לא, תודה, אין צורך. תשמור עליה בשבילך."
"אני לא צריך." התפאר יוני.
"עדיין לא, אבל אתה צעיר ממני רק בחמש שנים, והבילויים שאתה אוהב לא עושים טוב לעור הפנים. כדאי שתיזהר."
האזהרה שלי סדקה את שביעות הרצון המסוממת שלו והצליחה להרגיז אותו. "מספיק כבר רובי, די לחפור עם הצדקנות שלך. אני אחזור במוצאי שבת ואז נדבר."
"אל תטרח." אמרתי בקרירות, "דיברנו כבר מספיק. אם אתה לא חוזר עכשיו אל תחזור בכלל."
"ומה עם הדברים שלי?" החזיר לי יוני באותה הקרירות.
"אני אארוז בשבילך הכול ואכין לך ליד הדלת."
"בסדר, תודה." שמר יוני על קור רוחו.
"בבקשה, תבלה יפה." החזרתי לו מידה כנגד מידה וסגרתי.

הפתגם העממי אומר שצרות באות בשלשות. כדי להתאים את עצמי למסורת העתיקה הזו החלטתי שוידוי האהבה של אדי הוא צרה מספר אחת, והפרידה הכול כך מגעילה מיוני היא צרה מספר שתיים. קיוויתי שסוף השבוע המדכא שעבר עלי בסידור הדירה וליקוט חפציו של יוני מכל הפינות יחשב לצרה מספר שלוש, אבל מסתבר שטעיתי, או שהפתגם טעה, הצרה השלישית נחתה עלי, לא במפתיע, כשהגעתי למחרת למשרד בחברת ההייטק שעבדתי בה בשנה האחרונה.
הרגשתי כבר מזה זמן מה שהמצב שם לא טוב, אבל כל זמן שחשבתי שאני ויוני יחד לא דאגתי במיוחד, אנשי הייטק מחליפים מקומות עבודה כל הזמן והרבה זמן השתעשעתי בתקווה שבקרוב אתפטר ואחזור עם יוני לתל אביב, שם בטח אצליח למצוא עבודה שווה יותר, אבל הם היו זריזים ממני והעיפו אותי קודם ויחד איתי פיטרו עוד חבורה שלמה של עובדים.
בזמן שהמתנו בתור עצוב למכתבי הפיטורין שלנו הקשבתי לשיחות של הקולגים שלי וקלטתי, באיחור אופנתי, שבועת ההייטק התנפצה, ושאם יש לי עבודה אחרת עדיף שאנער את האבק מעל התעודות שלי ואתחיל להיפרד לשלום מעולם ההייטק שהפסיק להיות כל כך יוקרתי ומשתלם.

חזרתי הביתה מדוכדך, נושא בידי קופסת קרטון עם חפצי הפרטיים. הנחתי אותה על השולחן במטבח ופניתי להתקלח כשפתאום צלצל פעמון הכניסה.
"יוני!" זינקתי מלא תקווה לעבר הדלת, בטוח שהוא חזר אלי, שהוא עומד על הסף מלא חרטה, להוט להתפייס ולשוב לזרועותיי. אני אשחק אותה קשוח, אזעים אליו פנים, ובסופו של דבר אכנע להפצרותיו, אקח אותו למיטה ואנחנו נאהב זה את זה במתיקות. אחר כך אסלח לו ומחר נסתלק מהעיר המשמימה הזו, נחזור לתל אביב ונזנק שוב לסחרחורת הבילויים והתענוגות שכל כך התגעגעתי אליהן, אבל הפעם נהיה יחד, נביט על כולם מהצד, נחייך בלעג קל למאמצים שלהם למצוא עוד זיון, ועוד אחד ו...
"ראובן אמסלם? באתי לאסוף ממך משלוח גוביינא בשביל מר יונתן אורפז." הודיע לי שליח זעום פנים ורחב גרם, ודחף לידי דף ניר. "תחתום פה, ופה." הורה לי באצבע עבה, ולפני שהספקתי להתאושש אחז במזוודותיו של יוני וירד למטה, הטיל אותן למכונית מעוטרת בלוגו של חברת שליחים ונסע לדרכו.

עמדתי דקה ארוכה בחלון, מביט אחריו, מנסה לעכל את מה שהתרחש זה עתה מול עיני. למרות שהעובדות היו ברורות לגמרי התקשיתי להשלים איתן. היה ברור שיוני לא רוצה לראות אותי, שהוא מעדיף לשלם כסף כדי לחסוך מעצמו את המפגש איתי, מפליא כמה זמן לקח לי להבין מה משמעות הדבר.
בסופו של דבר עייפתי מבהייה חסרת תוחלת והלכתי להתקלח. אחר כך הכנתי לעצמי כוס תה, לגמתי ממנו קצת ופרצתי בבכי. בכיתי עד שהתה התקרר ועיני שרפו מדמעות ואז התקשרתי ליריב.
כנראה שזה לא היה היום שלי, מי שענה לי היה שגיא. עוד הוכחה למידת הקרבה והאינטימיות שהם הגיעו אליה. שאלתי את עצמי אם יש בעולם כולו מישהו שקרוב אלי דיו כדי לענות לנייד שלי ונאלצתי להשיב בשלילה, יריב היה הכי קרוב לזה, אבל הברחתי אותו, ומאז לא היה איש, אפילו לא יוני, במיוחד לא יוני.
"יריב עסוק כרגע." אמר שגיא בנימוס, "אפשר למסור לו הודעה?"
"זה אני, רובי. תגיד לו ש... ש... מה איתו? למה הוא לא יכול לענות לי?"
"הוא יצא." אמר שגיא בחוסר רצון, "תגיד, אתה בסדר רובי? אתה נשמע מוזר?"
"לא, אני לא בסדר." אמרתי וסגרתי.

רבע שעה אחר כך אדי התדפק על דלתי, מתנשם ומתנשף, פניו העדינים והבהירים סמוקים מעט וחזהו עולה ויורד במהירות.
"אתה בסדר?" שאל והניח יד על זרועי, סוקר את פני בדאגה.
"כן, אני מאה אחוז. חוץ מזה שפיטרו אותי הכול בסדר."
"פיטרו אותך?" נבהל אדי, "מתי?"
"היום."
"אז עכשיו תיסע להיות בתל אביב עם יוני?"
"לא אדי, הסיפור עם יוני נגמר. מה קרה לך? למה רצת?"
"שגיא התקשר ואמר שאתה לא בסדר, שאני אלך לבדוק מה אתך."
"שגיא אמר את זה?"
"כן. תגיד, בכית?"
"לא, מה פתאום? אני סתם... יש לי אלרגיה."
"למה?" חקר אדי בסקרנות ילדותית, מקרב את פניו לפני.
"לילדים נודניקים שמתפרצים לבית שלי." עניתי בגסות, "למה רצת לפה? למה לא לקחת את המכונית?"
"כי אני עדיין נהג חדש ואסור לי לנסוע בלי מלווה."
"אז למה לא ביקשת מויקטור?"
הוא משך בכתפיו, "ככה."
"הוא יודע שאתה אצלי?"
"לא, הוא ... הוא נח. אמרתי לו שאני יוצא לטיול."
"מה שלומו?"
"הרבה יותר טוב, ממש בסדר." השפיל אדי את מבטו, ולא יכולתי שלא להבחין שסומק אדום של מבוכה עולה בלחייו. "אני מפריע לך? אתה רוצה שאני אלך?"
"לא אדי, זה בסדר. בוא, שב פה, רוצה לאכול משהו, לשתות?"
"לא, אני בסדר. למה אמרת שאתה אלרגי לילדים? אני לא ילד, אני כבר בן עשרים וחמש."
"אני יודע, ואני כבר בן שלושים וחמש. עוד פחות ילד ממך, בעצם כבר זקן."
"לא נכון, ויקטור מתחיל להיות זקן, אבל אתה לא. בכית בגלל יוני, או בגלל העבודה שלך?"
"מי אומר שבכיתי?"
"אני אומר. למה נפרדתם?"
"כי הוא לא אוהב אותי יותר."
"ואתה?"
"גם אני לא."
"אבל...."
"נו, די אדי. מספיק, שקט."
"טוב, אני שותק." נשך אדי שפה תחתונה אדמדמה, תולה בי מבט מפציר. פרשתי אליו את זרועותיי והוא זינק לעברי ונצמד אלי, משעין עלי את גופו הרזה והארוך, ונאנח אנחה מרוסקת שרטטה באוזני זמן ממושך.
"אני אוהב אותך." אמר אחרי שגמר להיאנח והחל לגשש אחרי שפתי בפיו החם.
"אני יודע." נישקתי אותו ואחר כך הדפתי אותו לעבר המיטה ונשכבתי לצידו. הוא נכרך סביבי, פשט בתנועה מהירה את חולצתו וגישש אחרי באצבעות עצבניות, מסיט בקוצר רוח את הבד שהפריד בין עורי החשוף לזה שלו, הצמיד את בטנו לבטני ונאנח שוב בערגה, "עכשיו טוב." אמר והניח את ראשו על כתפי.
"לא קר לך טיפשון?" משכתי עלינו את השמיכה שלי והנחתי לאדי לפשוט מעלי את חולצתי. נראה היה שדי לו בשכיבה רגועה לצידי, עורו החלק והבהיר מתחכך בעורי השחום, ידו מלטפת אותי בעדינות תמימה. כשהתחלתי לבחוש בשערו המשיי גרגר רכות כחתול, ופתאום רכן, נשק לחזי ואמר משהו ברוסית.
"מה? מה אמרת?"
"כלום, לא חשוב. מה תעשה עכשיו רובי?"
"אני אחפש עד שאמצא עבודה חדשה."
"קראתי בעיתון שאין יותר עבודות בהייטק."
"כן, זה נכון, וגם אם היו נמאס לי ממחשבים. כשלמדתי עבדתי כברמן, זה היה נחמד, אולי אני אחפש שוב עבודה באיזה פאב."
אדי נשען על מרפקו והציץ בעיני, אחר כך החליק אצבע עדינה על גבותיי. "ויקטור רוצה לפתוח פאב."
"באמת? מה פתאום?"
"הוא אומר שהוא חלם תמיד להיות בעל פאב. הוא רוצה לקרוא לו פייגעלה."
לא יכולתי שלא לצחוק. "פייגעלה? באמת?"
אדי נשאר רציני, "כן. הוא אמר שפייגעלה זה ציפור ביידיש, אמרתי לו שזו מילה מצחיקה ומה פתאום ציפור, ועוד ביידיש, אבל הוא צחק."
"אתה לא מבין יידיש אדי?"
הוא מניד את ראשו, "לא, ואתה?"
"לא, בטח שלא, הרי אני מרוקאי, אבל יש כמה מילים שכולם מבינים, פייגעלה זה כינוי להומו ביידיש."
"אהה." מתבהרים פניו של אדי, "עכשיו אני מבין, היית רוצה להיות ברמן בפאב של הומואים רובי?"
"לא יודע, אולי. למה אתה חושב שויקטור ייקח אותי לעבוד אצלו?"
"כי אני אבקש ממנו."
"אני חושב שעדיף שלא תבקש."
"אבל ..."
"ששש... שקט ילד, אתה מדבר יותר מידי." נישקתי את פיו המתמסר ומשכתי מעלי את מכנסי, "בוא הנה, לפה... כבר אמרתי לך איזה ילד טוב אתה אדי?"

הוא נשאר אצלי בערך שעה. זה היה נעים, הוא היה צעיר ויפה, מנוסה מאוד ולהוט לענג אותי ולרצות אותי כמיטב יכולתו. אחרי שגמרתי הסיר מעלי את הקונדום והניח לי לנמנם בעוד הוא מסדר את המטבח ומדיח את הכלים. אחר כך נשק לי נשיקה קלילה על מצחי והסתלק.
ישנתי עד הערב והתעוררתי מקול צלצולו של הטלפון שקרע אותי מחלום מבולבל שיוני ויריב ככבו בו לסירוגין.
"יוני?" שאלתי בקול מעוך משינה.
"לא, זה ויקטור בר און." אמר קול רגוע במבטא בריטי קליל. " אני לא יודע אם אתה זוכר אותי, אבל נפגשנו פעם בכרוכית הורודה."
"כן, בטח שאני זוכר. מה אני יכול לעזור לך מר בר און?"
"שמעתי מאדי שאתה מחפש עבודה ואני זקוק לברמן, מעוניין?"
"כן, מאוד, אבל מר בר און..."
"ויקטור זה מספיק. מה הבעיה?"
"אני ואדי... אנחנו...."
"החיים הפרטיים של העובדים שלי הם לא ענייני." קטע המעביד החדש שלי את גמגומי בנימוס קפוא, ואחר כך קבע איתי פגישה למחר בבית הקפה הכרוכית הורודה כדי לדון איתו בתוכניותיו בקשר לפאב שהוא מעוניין לפתוח בעיר התחתית.

3. שותף סמוי
המבנה שויקטור שם עליו עין היה מושלם - בית ערבי ישן בנוי אבן עם חלונות מקומרים, ניצב בסמטה קטנה בלב באזור מסחרי, בלי שכנים שיתלוננו על רעש, קרוב לרחוב הראשי ובכל זאת נסתר מעט, המון מקום חניה, קומת מרתף רחבת ידיים וקומה שנייה מתחת לגג הרעפים שאפשר היה לחלק למספר חדרים קטנים. המקום היה פעם בית פרטי שהוסב למסעדה, ואחר כך ננטש לשנים רבות, משמש מעין מחסן לעת מצוא. הבית היה מוזנח מעט, אבל קירותיו היו יציבים ובלי סדקים אם כי היה צורך להחליף מרצפות וחלונות, לצבוע ולרהט מחדש.
"לדעתי המקום מושלם." אמרתי לויקטור, "אבל צריך שיפוץ רציני. זה יעלה המון כסף, יש לך מימון לזה?"
"לי אישית אין לי די כסף להרים פרויקט כזה." הודה ויקטור, "למזלי יש לי שותף סמוי שמוכן להכניס כסף, אבל לא רוצה שידעו שהוא בעסק."
"למה לא?"
ויקטור משך בכתפיו, "יש לו סיבות משפחתיות להישאר אנונימי." התחמק במסתוריות מתשובה ברורה.
"צריך להביא מעצב שיעשה תוכניות מפורטות, וקבלן רציני שיודע לקרוא תוכניות ולא יחפף את העבודה."
"כן, אני מסכים." הנהן ויקטור, "חשבתי לקחת את הקבלן שעשה את העבודה בכרוכית, איך קוראים לו? אבו ראמי?"
"רעיון טוב, אם יושבים לו על הראש הוא עושה עבודה יפה, הייתי משקיע עוד קצת כסף ושוכר מישהו שיפקח עליו." אמרתי, "בן אדם רציני שמבין בבנייה ושאי אפשר למרוח אותו עם כל מיני פוילע שטיק."
"מישהו כמוך?" לכסן אלי ויקטור מבט מבודח.
"מאין אתה יודע ..." למראה חיוכו עצרתי באמצע המשפט, "שאלת עלי?"
"בטח, אתה חושב שאני אעשה עסקים עם סתם מישהו מהרחוב? עשיתי קצת בירורים ולמזלי נפלתי על כמה פטפטנים רציניים שמכירים אותך."
"אני כבר יכול לתאר לעצמי," רטנתי, "פטפטנים זה משהו שיש בשפע אצלנו."
"סיפרו לי שאבא שלך היה קבלן רציני שהאמין שצריך ללמוד את העסק מלמטה." צחק ויקטור.
כדי לא לצאת אידיוט הצטרפתי לצחוקו למרות שבזמנו שנאתי כל רגע שאבא הכריח אותי לעבוד איתו בבניה, בעיקר בחופשות הקיץ וכשהיה לו מחסור בפועלים, אבל מסתבר שזה השתלם, למדתי לערבב בטון ולטייח קירות עוד לפני שהתחלתי להתגלח.
אף פעם לא אהבתי ללכלך את הידיים בעבודה קשה, אבל גדלתי במשפחה דתית מסורתית שאבא שלט בה בלי מיצרים ודברו היה חוק. למרות ששנאתי לשבור את הגב בעבודות בניה כל זמן שגרנו בבית עבדנו לצידו, אני ואחי הבוגרים, כדי להכין אותנו לחיי עבודה ועמל.
אבא כבר נפטר והוריש את העסק לאחי שהמשיכו ופיתחו אותו בחריצות. בניגוד אלי הם דבקו במסורת בית אבא, שגשגו ופרחו בעסקי הבניה והשיפוצים. כולם המשיכו לגור זה ליד זה גם אחרי שנישאו, הקימו משפחות והפכו אבות לילדים. הם מלח הארץ, אנשים חרוצים, יראי שמים, צנועים והגונים, רק אני עזבתי את הבית ואת הדת, עברתי לעיר הגדולה וניסיתי להתפרנס בתחום אחר, מודרני ונקי יותר, והנה אני עומד פה, חמש עשרה שנים אחרי שהפניתי עורף לעסקי הבניה, סוקר בעין מקצועית את המבנה שלפני, שואל את עצמי מה מחיר חומרי הבניה כיום, מנסה להיזכר בשמו של הבחור הזה שיודע לנקות קירות אבן בהתזת חול בלי להרוס את הקיר ומארגן כמעט מבלי משים לוחות זמנים ומחירים לשיפוץ הפאב.
"נצטרך להחליף את החלונות." בדקתי בקפידה את המשקופים שהיו עשויים פרופיל בלגי מקורי שלמרבה הצער החליד.
"אני אוהב את החלונות האלה." מחה ויקטור, "הם אותנטיים כאלו, אתה מכיר מסגר שידע לשחזר אותם שיראו בדיוק כמו המקוריים?"
"לא צריך מסגר, כיום יש פרופיל בלגי מאלומיניום."
"פרופיל בלגי?" תהה ויקטור.
"ככה קוראים למשקוף הזה, אני חושב שכדאי ללכת על צבע כחול כהה. תגיד, אתה באמת רוצה לקרוא לפאב הזה פייגלע?"
"כן, למה לא?"
"כי ... זאת אומרת ... זה כאילו שתתלה עליו שלט בצבעי גאווה."
"למה כאילו? זה הולך להיות פאב גיי פרנדלי ואני לא מתכוון להסתיר את זה." פסק ויקטור.
"פאב הומואים כמו בתל אביב?"
"לא בדיוק כמו בתל אביב, פה זה בכל זאת חיפה, ואני רוצה שאנשים בגילי ירגישו פה נוח, אני לא אוהב זיונים בשירותים, ואף אחד לא יריץ שורות בפאב שלי. זה הולך להיות פאב סולידי להומואים מבוגרים שרוצים להיפגש במקום ביתי ונוח בלי לסבול ממוזיקה רעשנית ולהתבייש שהם כבר לא צעירים, חטובים וחלקים." פרש לפני ויקטור את משנתו.
"אני מקווה שאני מספיק מבוגר בשביל לעבוד אצלך." התלוצצתי.
ויקטור לא חייך. "כולם, כולל נשים, יתקבלו בברכה, אבל אני לא ארשה לצעירים להשתלט על המקום ולעשות פה טרור לאנשים בני ארבעים פלוס כמו שהם עושים בתל אביב." אמר בחומרה.
"אם ככה אולי כדאי שתקרא למקום הזה אלטע פייגלה." צץ מאחורינו והפתיע אותנו בחור אחד גלוח ראש עם עגיל באוזן אחת וצמיד כסף רחב על פרק ידו. הוא לבש מעיל עור שחור ומגפיים ונראה ... איך להגיד את זה בלי להעליב אף אחד? הוא נראה הומו.
למרות שהיה רחב כתפיים ושרירי והתהדר בזיפים גבריים, סקסיים ובעיניים ירוקות מהממות מוקפות קמטי צחוק היה בהופעתו הגברית לחלוטין נופך של גנדרנות מעוצבת מידי שצעקה - אני הומו!
"שתוק כבר תומי.." צחק ויקטור וחיבק אותו בחיבה, מנשק את לחיו במין אינטימיות שרמזה לי שהשניים הספיקו לראות זה את זה בעירום.
"אני תומר." הושיט לי הזר את ידו ללחיצה, "מעצב הבית, אקס מיתולוגי וויאז'ה בהתהוות. אתה אדי?"
"לא, חס וחלילה." נבהל ויקטור, "נראה לך?"
תומי גיחך. "טוב, מה אתה נעלב? חשבתי שסוף סוף הטעם שלך התחיל להשיג את הגיל שלך? אז איפה אדי?"
"אדי בעבודה." אמרנו אני וויקטור בבת אחת, ולרגע נפגשו עיני בעיניו. אני הייתי נבוך מעט, וסברתי שגם ויקטור צריך להרגיש ככה, אבל למרות שחייך קלות החיוך לא הגיע לעיניו שבחנו אותי במעין זהירות עוינת.
לא הספקתי לחשוב על משמעות מבטו כי בינתיים הגיע למקום הפז'ו החבוט של אבו ראמי - הקבלן שכל כך הקסים את מישה המלצר - ודחק ביני לבין ויקטור את גופו הגדול.
"סליחה שאני מאחר." התנצל ולחץ את ידינו בעודו בוחן בפליאה את תומר שנראה ססגוני ומטופח להפליא לצידו של אבו ראמי בבגדי העבודה הדהויים שלו.
במחיצת אבו ראמי אי אפשר היה לחשוב על שום דבר חוץ מעבודה ואנחנו שקענו בדיון ממושך על סוגים של ריצוף וטיח, יתרונות וחסרונות של עץ מול אלומיניום, ועמידותם של קירות גבס לעומת מחיצות ניידות.
אחרי שאבו ראמי הסתלק, מתנצל שהוא ממהר כי עליו לפקח על יציקת גג בטון בדניה, הזמין אותנו ויקטור לנסוע במכוניתו אל הכרוכית הורודה כדי לשתות משהו ולהמשיך בדיון. למרבה מבוכתי בחר יוני להתקשר אלי שוב דווקא בדרך לשם כך שלא יכולתי לסור הצידה כדי לנהל איתו שיחה פרטית.
הוא כבר דיבר איתי בבוקר והציק לי בקשר לכמה דיסקים שלו שלא החזרתי לו לדבריו. אמרתי לו, קצת בקוצר רוח כי מיהרתי לפגישה עם ויקטור, שאני אחפש אחר כך, והנה הוא מנדנד שוב.
"מה דחוף כל כך בדיסקים האלו יוני?" התעצבנתי, "פתאום חייך אינם חיים בלי ריטה? הבטחתי לך שאני אחפש שוב כשאחזור הביתה, חכה בסבלנות."
"אני מצטער שאני מציק." התנצל יוני במתיקות, "אבל ממש במקרה אני קופץ הערב לחיפה אז חשבתי שאולי..."
חשתי איך השערות על עורפי סומרות. הכרתי כבר את הנימה המתפנקת הזו שבקולו וידעתי מה היא מבשרת. "אולי מה?" קטעתי אותו.
"אולי אני אקפוץ אליך אחרי שאני אגמור את הסידורים שלי ונחפש יחד את הדיסקים האלו? ויש גם איזה סוודר שלי שאני די בטוח שנשאר אצלך ו... אתה יודע."
"לא, אני לא יודע."
"אל תהיה כזה רובי, אני יודע שאתה כועס, ואולי בצדק, אבל ..."
"אולי בצדק?" הרמתי מעט את קולי, "הגזמת לגמרי יוני, ואני לא כועס עליך, אני פשוט לא רוצה לראות אותך יותר, זה הכול." הטחתי בזעף וניתקתי, יודע שאני עוד אשמע ממנו.
"חבר שלך?" שאל תומי אחרי כמה שניות של שתיקה מעיקה.
"האקס." הסברתי בקצרה.
"אז אתה ויוני כבר לא יחד?" חקר ויקטור, מעיף בי מעט בוחן מבעד למראה, "אדי לא סיפר לי."
משכתי בכתפי, "זה קרה רק לפני יומיים, אולי הוא עוד לא יודע."
"אני לא חושב שיש משהו שנוגע אליך שאדי לא יודע עליו." העיר ויקטור בנחת בעודו מחנה בזהירות את מכוניתו מול הכרוכית הורודה. "הוא מוקסם לגמרי ממך."
"הוא ילד טוב." אמרתי בזהירות, מרגיש שאני פוסע בשדה מוקשים, "אני מאוד מחבב אותו."
"גם אני." יצא ויקטור מהמכונית ואנחנו אחריו.
"תומי! חזרת לארץ!" הסתער עלינו צביקה, וקותי בעקבותיו. הם התנפלו בשמחה על תומי, לוחצים את ידיו, טופחים על שכמו, מציפים אותו בשאלות על חייו בסן פרנסיסקו, חוקרים אותו על תוכניותיו בעתיד, מחבקים אותו בחמימות ומספרים לו על מכרים משותפים.
ויקטור התעלם מהמהומה ונשאר מאחור, נעל את מכוניתו ואחר כך לחץ על הידית לוודא שהיא באמת נעולה. עמדתי לצידו, ממתין לו בעודי מביט בקבלת הפנים השמחה שנערכה לתומי, ולכן לא ראיתי את פניו של ויקטור כשאמר לי בשקט, "אני אוהב מאוד את הילד הזה אמסלם, ממש אוהב אותו, הוא כמו בן בשבילי, תתנהג אליו יפה, שמעת? אם תפגע בו אני אגרום לך להצטער." איים עלי בקול חרישי ורגוע מאוד ומיד אחר כך, בלי להמתין לתשובתי, נכנס לכרוכית בעקבות ידידיו, ואני, מופתע ומבולבל, משתרך בעקבותיו.
במקום להצטרף לשולחן שלהם הלכתי לחפש את יריב שעמד ועטף ספר בשביל לקוחה. המתנתי שתסתלק כדי לדבר איתו, אבל מיד אחרי שהיא הלכה התקשר שגיא, פניו של יריב הוארו משמחה לשמע קולו והוא החל לקשקש איתו שוכח אותי.
בינתיים התפרץ מישה לחנות הספרים, נושא מגש עם כוסות, והתחיל לחקור אותי. "מה שלומו של אבו ראמי?" נשא אלי פנים להוטים.
"הוא נראה לי בסדר גמור. עדיין שמן ולא מגולח, עם חריץ שעיר בתחת וטבעת נישואים." עקצתי אותו, "איך אתה יודע שפגשתי אותו היום?"
מישה האדים מעט, הניח את המגש על כסא ופרם וקשר מחדש את הקוקו הבהיר שלו שהיה אחוז בגומייה. "שמעתי שהוא הולך לעבוד בשביל דרדס סבא." גילה לי.
"אל תקרא לו ככה, שמו ויקטור." תיקנתי אותו, מחקה מבלי משים את אדי, "ממי שמעת?"
"מצביקה. שמעתי אותו מדבר בבוקר בטלפון עם התומי הזה, מבקש ממנו שיעצב להם את הפאב ההומואי שלהם למטה בעיר."
"מי זה להם?" התפלאתי.
"נו, להם, לויקטור ולצביקה, השותף שלו, אבל אל תספר לאף אחד, זה סוד. אסור שקותי ידע שצביקה הולך להשקיע כסף בפאב."
"מישה!" צעקה תולי מהמטבח, "לאן נעלמת לי פתאום?"
מישה חטף את המגש ביד אחת והניח אצבע דקה וארוכה על שפתיו הורודות. "ששש... זה סוד." לחש בדרמאטיות ופרח לדרכו.

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 22/12/2008 :  23:47:32  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
4. מאוחר מידי
שבוע אחר כך חזרתי הביתה עייף מאוד ונדהמתי לגלות את יוני מנמנם על המיטה שלי.
הייתה לו החוצפה להתפשט ולזרוק את הבגדים שלו על הרצפה, ואם לא די בכך הוא גם הדליק את הבוילר... מה פתאום הוא מתנהג כאילו שאנחנו עדיין חיים יחד, התמרמרתי.
"קום." דחפתי אותו בגסות, מטלטל את כתפו, "תתעורר יוני."
הוא התמתח בעיניים עצומות וחייך, "עוד רגע." אמר בישנוניות והמשיך לשכב.
"יוני." משכתי את הכרית מתחת לראשו וחבטתי בפדחתו, "קום." דרשתי.
יוני התיישב, חטף ממני את הכרית, דחק אותה לרווח שבין גבו לקיר ונשען עליה בנוחיות, מניח לשמיכה לגלוש ולחשוף את החזה החשוף, השרירי והחלק שלו והביט בי בתמימות בעיניים כחולות יפות.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי, מסב את עיני מהפטמות הגדולות והחומות שלו שכאילו קרצו אלי, מתרכז בקילוף גרבי מכפות רגלי הדואבות.
"אמרתי לך שאני אבוא לקחת את הדיסקים והסוודר."
"זה היה לפני שבוע, עכשיו נזכרת?"
"רק עכשיו היה לי זמן, תשמע רובי ...." הוא החליק את קצות אצבעותיו על זרועי, "אתה מקשיב?" תבע את תשומת הלב שלי, תשומת לב שהעמדתי פנים שאני מקדיש לגרבי.
התנערתי ממגעו בנחישות. "הדיסקים שלך לא פה, ואין לי מושג על איזה סוודר אתה מדבר. סתם באת."
"באתי כי התגעגעתי, לא התגעגעת אלי?"
"לא."
"שקרן."
"מה אתה רוצה יוני? אני עייף."
"למה לא סיפרת לי שפיטרו אותך?" הוכיח יוני בקיאות בקורות חיי.
"כי זה לא עסקך, וחוץ מזה עוד באותו יום מצאתי עבודה חדשה."
"מה עם חבר חדש?"
"מה איתו?"
"יש אחד כזה?" החל יוני ללטף את עורפי בקצות אצבעותיו.
"זה לא עסקך." טלטלתי את ראשי כאילו אני מנסה להרחיק זבוב טרדן, "עזוב אותי."
הוא משך את ידו, אבל המשיך לחקור אותי, "באיזה חברה אתה עובד עכשיו?"
"לא עובד בשום חברה. מצאתי עבודה בתחום אחר לגמרי."
"אפשר לדעת במה?" התחנחן יוני.
"לא, זה פרויקט סודי." אמרתי בסרבנות.
"סודי? בחייך, מה השושו הזה פתאום? זה אני, יוני."
"אני יודע שזה אתה." המשכתי לשמור על קשיחות, "אני לא מבין, מה אתה רוצה פתאום?"
"לא רוצה כלום, סתם רציתי לראות אותך. אתה עדיין כועס עלי? עוד לא סלחת לי?"
"על מה אני צריך לסלוח? ניסינו, לא הלך, אתה עזבת, לא קרה כלום."
"אני מצטער שקראתי לך ויאז'ה, לא התכוונתי."
"זה לא משנה עכשיו, עזוב יוני."
"לא הגעתי בשבוע שעבר כי נסעתי בסוף לחו"ל, הייתי בשוויץ, באלפים, עשיתי סקי."
"יופי לך." הפטרתי.
"אתה לא מאמין לי?" נפגע יוני.
"מאמין, מאמין, למה לא?" שמרתי על אדישות מעליבה.
לא הייתי חרמן במיוחד, אדי דאג לי בתחום הזה, וחוץ מזה הייתי די עייף, ויקטור העביד אותי קשה, מריץ אותי מפה לשם כדי לסדר את כל הרישיונות והמסמכים שדרשה העירייה מכל מי שרצה לפתוח עסק, ובכל זאת, זה היה יוני, יונתן אורפז היפה והסקסי שתיזז אותי, ועינה אותי במשך כמה חודשים, משגע אותי בלך ובוא, בכן ולא, פעם חם ולוהט, ומיד אחר כך קריר ומרוחק... רציתי להדוף אותו מעלי, אבל קפאתי, לא דוחה אותו, אבל גם לא מעודד.
יוני ניער מעליו את השמיכה, הניף את רגליו והתיישב לצידי, כורך את ידו על כתפי. הוא היה ערום לגמרי, גופו החמים, חלק ושרירי, צמוד לשלי, הריח המוכר שלו מדגדג באפי... מוזר, הזין שלי הגיב מיד בזקפה ובכל זאת המשכתי לשבת בלי לזוז, מצפה למהלך הבא שלו.
"אני יכול להישאר לישון אצלך הלילה?" שאל בנמיכות רוח, מוותר על העמדת הפנים שהכול בסדר.
הייתי צריך להעיף אותו לכל הרוחות, אבל אף פעם לא ראיתי אותו עגום ומבויש כל כך.
"מה קורה אתך יוני? מה הבעיה? למה אתה פה? בחיפה?"
הוא משך בחטף בכתפיו, תנועה זעירה וסרבנית, כמעט לא מורגשת והצמיד את לחיו לכתפי כמו ילד עייף. "עשיתי טעות נוראית שעזבתי, הייתי צריך להישאר אתך פה, בחיפה."
"לא, הטעות הייתה שלי. לא הייתי צריך לבקש ממך לגור איתי כאן. מה יש לבחור יפה כמוך לחפש בקריות?"
"עובדה שאתה כאן."
"כן, אבל אני כבר לא יפה, אני סתם ויאז'ה." חזרתי לדוש בעלבון שעלב בי.
"ביקשתי סליחה." הזכיר לי יוני, "ובאמת ניסיתי," שב והתנצל, "אבל נורא משעמם פה. התגעגעתי לתל אביב."
"אז למה אתה שוב פה?"
"כי ... כי היו כל מיני סיבוכים... הסתכסכתי עם מישהו ..." הוא הניד את ידו בביטול למרות שפניו היו מכווצים בהבעת דאגה, "זה סתם... אי הבנה אידיוטית." ניסה להרגיע, ספק אותי, ספק את עצמו.
הסתובבתי והישרתי אליו מבט, מניח יד על לחיו. "מה קרה יוני?" שאלתי, ולמרבה חרדתי עיניו הבהירות נמלאו דמעות. "לא בא לי לדבר על זה." ניסה לבלוע את הדמעות, "זה כל כך אידיוטי, חבל לבזבז על זה זמן."
"אבל יוני..." התחלתי לדאוג, למרות כל חסרונותיו יוני לא היה מעולם דרמה קווין. "נו, מה קרה? תספר לי, אולי אני יכול לעזור?"
הוא הניד את ראשו. "לא, זה עניין אבוד, עזוב, אפשר חיבוק?"
חיבקתי אותו, מצמיד את גופו החמים והגמיש לגופי, מלטף את גבו החלק בעדינות, מופתע ומודאג מהאופן הילדותי שבו התרפק עלי, מתנהג כמו ילד חולה ועייף ולא כמו הגבר הצעיר והנמרץ שערגתי אליו זמן רב כל כך.
אחת התכונות של יוני שהערצתי בכל ליבי, ואפילו קינאתי בה, הייתה החרמנות הבלתי נלאית שלו. במשך כל החודשים שבהם הכרתי אותו הוא תמיד היה מוכן לעוד סקס ואף פעם לא החמיץ הזדמנות לזיון.
שום דבר לא הצליח לכבות את החשק של יוני לזין, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו שהוא לא ניסה לדחוף ידיים לתחתונים שלי. הוא הגדיר את עצמו כוורסטילי ויכול היה להיות אקטיבי - בעיקר עם גברים צעירים ופחות שריריים ממנו - אבל תשוקתו האמיתית הייתה לחוש זין עבה וקשה חודר לתוכו, וככל שהיה מסטול יותר ככה התבייש בזה פחות.
"רוצה לשתות משהו?" שאלתי, "יש לי וודקה במקרר."
יוני סירב בעצבנות. "לא, אני ... ממש לא."
"אז מה בא לך לעשות?"
"כלום, אני סתם רוצה כפיות אתך, אפשר?"
"בסדר, אני רק הולך להתקלח. חכה לי פה."
התקלחתי בזריזות, מצפה למחצה ליוני שיצטרף אלי. הוא אהב מקלחות בשניים ותמיד היה מצליח להפוך את הרחצה לחוויה סקסית מסעירה, אבל הפעם הוא נשאר במיטה וכשיצאתי הספקתי לראות אותו מנגב בתנועה חטופה את עיניו.
"מה קרה יוני? למה אתה לא מספר לי?" משכתי אותו אלי לחיבוק, עוטף אותו בגופי.
"לא בא לי לדבר על זה עכשיו, נדבר מחר בבוקר, רק תחבק אותי בבקשה."
חיבקתי אותו ונרדמתי, ראשי מונח על גבו, מבטיח לעצמי שמחר אני אתעקש לברר מה הבעיה, אבל לא הספקתי. בבוקר, בעודי מכין קפה, היה לי טלפון מתומי שרצה לברר משהו בקשר למידות של הבר, ואחר כך התקשר אבו ראמי לוודא שנפגשים היום בצהרים בכרוכית כדי לבחון את התוכניות ששרטט תומי, ותוך כדי כך להשחיל כבדרך אגב שאלה תמימה בקשר למישה.
"כן אבו ראמי, המלצר הבלונדיני הרזה עדיין עובד בכרוכית, אני חושב שהוא יהיה שם בצהרים." הצטחקתי ביני לבין עצמי כשחשבתי על שני הגברים האלו, השונים כל כך זה מזה, מנסה לדמיין אותם בעירום אחד עם השני...
הבאתי את הקפה ליוני ששכב ובהה בעיניים פקוחות בתקרה ותכננתי להתיישב לידו, לשתות ולנסות לדובב אותו, אבל אז התקשר פתאום אדי להגיד לי בוקר טוב, לשאול לשלומי ולחקור אם התגעגעתי אליו ואם יש לי זמן בשבילו הערב.
"בשבילך תמיד יש לי זמן חמוד." אמרתי לו בחיבה, גם כי באמת חיבבתי את הגבר הצעיר ונעים ההליכות הזה שיצא מגדרו כדי לרצות אותי וגם כדי לגרום קצת קנאה ליוני שנראה היה שלא שם לב אלי.
"מה שלום ויקטור?" שאלתי בדאגה כנה, "מה אמר אתמול הרופא?"
"הוא בסדר גמור, והבדיקות שלו ממש טובות." הרגיע אותי אדי, "מאז שתומי גר אצלנו הוא במצב רוח ממש טוב." הוסיף חרש.
"יופי, נהדר, ניפגש בצהרים. אתה בא גם כן?"
"מה, לכרוכית? לא. עדיף שלא, אני נשאר בבית להשגיח על העוזרת." נרתע אדי שעשה כמיטב יכולתו לא להיתקל בקותי. תהיתי בליבי אם ויקטור יודע על התקרית המביכה שהייתה בין השניים. מעניין אם צביקה סיפר לו, ועוד יותר מעניין אם ויקטור יודע על מנהגו של צביקה להסתובב בחדרי חושך בלי קונדום.
עד שגמרתי לפטפט עם אדי יוני כבר סיים את הקפה והיה לבוש ומוכן ליציאה.
"מה, אתה כבר הולך?" הופתעתי, "חשבתי שנוכל לדבר קצת."
"ש לי כמה סידורים קטנים." אמר יוני, "ואני מבין שגם לך יש, ואחר כך יש לך פגישה."
"כן, אני צריך .... יש לי עוד משהו לברר בעירייה, ואחר כך פגישה בכרוכית, ובערב ...."
"בערב אדי יבוא אליך. אין לך רגע דל." חייך יוני ונישק על לחיי, "תודה רובי, עזרת לי מאוד, אתה חבר אמיתי." לחץ בתנועה חטופה על כתפי ויצא בלי להגיד להתראות.
זה הטריד אותי, אבל הייתי עסוק מכדי לרוץ אחריו, חשבתי שיש לי עוד זמן, שמחר או מחרתיים אני אתפוס אותו שוב ואדבר איתו כמו שצריך, אבל טעיתי, יש דברים שאסור לדחות למחר. הבעיה שאנחנו יודעים מאוחר מידי מה הם אותם דברים. עד סוף חיי אני אשאל את עצמי אם הייתי מצליח לשנות משהו אם הייתי רץ אחריו, מתעקש שידבר איתי, שיסביר לי מה הבעיה.
אני מניח שאף פעם לא אדע את התשובה לכך כי היה לי דחוף יותר לרוץ למנהל ההנדסי ולהחתים שם איזה פקיד על משהו חשוב, ואחר כך למהר לפגישה בכרוכית, לראות את התוכניות של תומי שהיו מוצלחות ומקוריות וסחטו קריאות התפעלות מכולנו, כולל מאבו ראמי.

בערב אדי בא לדירה שלי וזינק עלי בהתלהבות, מספר לי שתומי לוקח את ויקטור לביקור אצל חברים ויש לו את כל הלילה להיות איתי.
אחר כך נישק אותי בתשוקה, שלף קונדומים והדף אותי למיטה, מושך מעלי את מכנסי, וצחק, מרוצה מקבלת הפנים הנאה שערך לכבודו הזין שלי.
ברגע שהוא רכן מעלי והניח את פיו החם על כיפת הזין שלי פרח יוני ממוחי. התרכזתי באדי ובעצמי, זיינתי ונהניתי, ואחר כך התמוטטתי, עייף ומרוצה לצידו, וכמעט שנרדמתי כשהטלפון צלצל ויריב אמר לי בקול חמור שמשהו נורא קרה.
"מה? מה קרה? אתם בסדר?" נבהלתי.
"אני בסדר גמור, וגם שגיא, אבל יוני ... הוא ... הוא מת."
"מת? מה זאת אומרת מת?" צעקתי, מבהיל את אדי שהצטנף בתוך השמיכה, מביט בי בעיניים קרועות לרווחה.
"אני לא יודע בדיוק, כנראה שזו הייתה תאונה, או אולי התאבדות, אף אחד לא יודע. מצאו את הגופה שלו מתחת לאיזה מצוק בשמורת הכרמל, חושבים שהוא טייל שם ונפל, או זרק את עצמו למטה."
"אני לא מאמין, רק היום בבוקר ... הוא לא אמר כלום על טיול, שתיתי איתו קפה רק הבוקר... אני לא מאמין שהוא מת." גמגמתי
"מתי בדיוק ראית את יוני?" חקר אותי שגיא בחשדנות כשחזרנו ממסע הלוויה של יוני, "איך הוא התנהג?" תבע לדעת, מביט בי במבט מאשים.
את אותן השאלות שאל אותי גם שוטר אחד, מבוגר ועצוב, שזימן אותנו לחקירה יום אחרי הלוויה ורשם בשתיקה אדישה את מה שסיפרתי לו על הלילה האחרון של יוני.
"באמת לא הזדיינת איתו?" תקע בי שגיא מבט ספקני אחרי שהשוטר שחרר אותנו לדרכנו, "בטוח?"
"שתוק כבר!" התעצבנתי, "זה לא עסקך." ועצמתי בכוח את עיני כדי למנוע מהדמעות לגלוש על לחיי.
למחרת זומנתי לבדי לחקירה במשטרת זבולון וסיפרתי שוב, הפעם לשוטרת צעירה וחמורת סבר ממחלקת עברות מחשב, את כל מה שידעתי על חייו של יוני, ובתמורה היא גילתה לי שהם בודקים שמועות על הסתבכות של יוני עם גורמים פליליים שניסו לייצא סמים מהארץ לחו"ל.
"לשוויץ?" שאלתי, אבל היא סירבה לענות ולא הסבירה לי יותר כלום.
במשך כמה שבועות אחרי מותו של יוני פרחו בצ'אטים של אטרף המון שמועות אודותיו. אמרו שהוא היה מכור לעשיית שורות והסתבך בהלוואות של השוק האפור בגלל ההוצאות שהיו לו על קוקאין ושהם השליכו אותו מהצוק כי לא עמד בריביות המטורפות שלהם, ואחר כך ריכלו שהוא היה לחוץ נורא בגלל נשא אחד שטען שהוא נדבק באיידס אחרי שיוני לקח אותו לאורגיה ובדרך הכניס סם אונס למשקה שלו כדי למנוע ממנו להתעקש על קונדום. מישהו טען בתוקף שיוני היה נשא ושהמשטרה התחילה לחקור אודותיו כמה ימים לפני ההתאבדות בגלל החשד שהוא מספק סמים לאנשים ואחר כך מדביק אותם בכוונה באיידס וזו הסיבה להתאבדות שלו.
אף אחת מהשמועות הללו לא אומתה, איש לא ידע אם יוני התאבד או מת בתאונה ורק המשטרה ובני משפחתו ידעו מה היו תוצאות נתיחת גופתו והם לא גילו אותן לאיש.

5. קונספירציה
חודש לפני פתיחת הפייגלע הפכתי פתאום לחסר בית. האמת שתמיד הייתי חסר בית משלי. בתל אביב גרתי כמו כולם בדירה שכורה, משלם כל שנה עוד יותר כסף תמורת הזכות לנשום את האוויר הלח והמזוהם של העיר ללא הפסקה.
זו הייתה אחת הסיבות שגרמו לי לוותר בסופו של דבר על התענוג היקר מידי הזה ולחזור לצפון, שם שכר הדירה היה שפוי יותר. בדיוק אז סבתא שברה את הרגל ולכן עזבה את הדירה בה גרה מאז מותו של סבא ועברה לגור באופן זמני עם הורי במושב. זה היה אמור להיות סידור זמני עד שהיא תחלים ותחזור לדירה שלה או אולי תעבור לבית אבות. בינתיים היא ביקשה ממני לגור בדירתה כדי להשגיח עליה ונעלבה כשהצעתי לה שכר דירה וככה יצא שקיבלתי דירה חינם.
הדירה שלה הייתה קטנה, אבל מטופחת ומסודרת יפה וממוקמת במקום טוב, היה לי נוח לגור שם ולסבתא היה נוח אצל הורי, אבל עוד בטרם החלימה רגלה לגמרי היא חלתה בשפעת שהסתבכה במהירות מפחידה לדלקת ריאות ואחרי כמה ימי אשפוז בבית חולים נפטרה פתאום.
אחרי השלושים למותה אבא כינס את כול המשפחה והודיע שסבתא הורישה את הדירה לכל נכדיה, שבעה במספר, ומינתה אותו למוציא לפועל של צואתה.
כל הנכדים של סבתא, חוץ ממני, הם כבר בעלי משפחות וכולם שמחו מאוד לשמוע שיש לאבא קונה לדירה שמשתוקק לעבור לגור בה מהר ככל האפשר מה שאומר שבקרוב יתעשר חשבון הבנק שלהם בסכום כסף נאה.
כולם חוץ ממני
"אל תעשה פרצופים." התיזה לעומתי גיסתי, אשתו המגעילה של אחי הגדול, "גרת חינם כמעט שנה אצל סבתא ואף אחד לא אמר מילה, אז לפחות עכשיו תשתוק."
"אבל הוא לא אמר כלום." ניסה אחי הגדול להגן עלי מפני העזר כנגדו שירתה בו כתשובה מבט מלא בוז מצמית שהשתיק אותו מיד.
"מתי אני צריך לעזוב?" שאלתי את אבא, מתעלם באצילות נפש מהפולנייה המרירה שישנה כל לילה לצידו של אחי המסכן.
"עד סוף החודש." אמר אבא בשמץ התנצלות.
"ואם לא תמצא עד אז דירה אתה יכול לעבור לגור אצלנו בתנאי שתתנהג יפה." הוסיפה אימא שעדיין לא השלימה עם התפקרותי והמשיכה לקוות בניגוד לכל היגיון שיום אחד אחזור שוב לחבוש כיפה ולשמור מצוות.

"טוב, ברור שאין לך עכשיו זמן להתחיל לחפש דירה." אמר ויקטור בקוצר רוח, "כבר התחייבנו על מועד פתיחה והסוכן של המופע דראג שהזמנתי כבר הדפיס הזמנות. מתי אתה צריך לעזוב?"
"כמה שיותר מהר, בעוד שבועיים גג." אמרתי.
"שבועיים." נדהם ויקטור, "מה הבעיה של המשפחה שלך? אי אפשר לעבוד דירה מהיום למחר. מה בוער להם?"
"הכסף בוער להם, לכולם כבר יש תוכניות מה לעשות איתו והקונה שאבא מצא לחוץ ... אני לא יודע מה לעשות."
"תתחיל לארוז." פסק ויקטור, "ותעבור לגור אצלי. אחרי הפתיחה תחפש דירה חדשה, אבל בינתיים תתרכז בפייגלע."
"אתה בטוח שיש לך מספיק מקום? הרי גם תומר גר אצלך."
יש לי שלושה חדרי שינה." הזכיר לי ויקטור.
"כן, אבל אדי..." חשתי איך עורפי מתחיל להזיע רק מהמחשבה על אי הנעימות שעלולה להיגרם כשאני ואדי נישן תחת קורת גגו של ויקטור.
"אדי ישן איתי." נחפז ויקטור לקבוע עובדות בשטח, "אני יודע שאתה והוא ... שיש לכם את הסידורים שלכם, אבל בלילה אני צריך אותו לידי." משהו בנימת קולו ההחלטית רימז לי שעדיף שלא אשאל למה.

"יכולת לגור אצלנו." אמר יריב שבא לעזור לי לארוז.
"יהיה לי נוח יותר אצל ויקטור. אני עוד זוכר איזה פרצופים עשית כשאדי גר אצלכם."
"זה לא אותו דבר, וחוץ מזה אז זה היה אחרת."
"מה היה אחרת? אתם זוג וברור שלא נוח שגלגל חמישי נתקע לכם בדירה כל כך קטנה."
יריב עיקם את פרצופו במורת רוח ושתק שתיקה רועמת, מתרכז בסידור הדיסקים שלי בארגז קרטון.
"מה קורה אתך ועם שגיא וקסמן?" שאלתי את השאלה המתבקשת.
הוא נאנח והתיישב על המיטה של סבתא. "לא יודע." אמר באומללות, "הוא נורא השתנה בזמן האחרון, אני לא בטוח שהוא עוד אוהב אותי, נדמה לי שמאז שיוני מת הוא קצת התחרפן."
"התחרפן?" תהיתי.
"לגמרי." פסק יריב, וככל שהרחיב וסיפר לי יותר על השינוי שחל בשגיא ככה הלך מצב רוחו והתלהט והוא נעשה עצבני וכעוס יותר.
שמעתי יותר מידי פרטים על הרגלי הניקיון הלקויים של שגיא, על רשלנותו כעקר בית, ועל חוסר הכישרון שלו במטבח, "וחוץ מזה הוא חזר לעשן ממש המון, והוא כל הזמן מתלונן ומקטר על כאבים ובחילות ומצבי רוח, וכמעט אף פעם אין לו חשק לסקס, וגם כשיש לו..." יריב השתתק, נבוך, ואחר כך הפנה אלי את גבו והתחיל לפרוק את מדפי הספרים שלי, מנגב אותם תוך כדי כך מאבק.
"יכול להיות שהוא סובל מתופעות לוואי של התרופות שהוא לוקח, אתה צריך להיות סבלני אליו." אמרתי והנחתי יד מנחמת על כתפו.
"אני משתדל." אמר יריב בקול חנוק, "אני יודע שהוא מרגיש חולה לפעמים ואני שונא להיות חרא כזה, אבל אני כל כך חרמן רובי, אני מת לזין ואני ממש, אבל ממש שונא את הקונדום הזה."
"עכשיו נזכרת שאתה לא אוהב קונדומים?" ניסיתי להכניס נימה של הומור לשטף התלונות שלו וחייכתי חיוך שנמחק מיד כי בתגובה הוא פרץ בבכי והטיל את עצמו לזרועותיי.
"נו, די, מספיק." ליטפתי את גבו, ואחרי היסוס קל דחפתי יד מתחת לסוודר הדק שלבש והמשכתי ללטף את עורו החשוף.
"זה לא שהפסקתי לאהוב אותו." הצמיד יריב זין זקוף לבטני, "ואני באמת דואג לו והכול, אבל כבר המון זמן ...." הוא נלחץ אלי, ולמקרה שלא הבנתי את הרמז חיכך את הבליטה הנוקשה של אברו כנגד הזין שלי שנענה לו מיד.
"יריב." אחזתי בסנטרו והגבהתי אלי את פניו, מציץ בעיניו, "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות." נישק אותי האקס שלי בכוח על פי ואחר כך הדף אותי אל המיטה והחל מושך מעלי את מכנסי.
"יש לך קונדום?" שאלתי, בעיקר מתוך הרגל, לא כי חשבתי שיש צורך.
"שתוק כבר ראובן! היה לי מספיק ודי מקונדומים." התנפל יריב על הזין החשוף שלי, "סוף סוף טעם של זין אמיתי בלי גומי שיבאס לי את החשק." גנח בסיפוק.
"ואני התמים שחשב שאתה באמת רוצה לעזור לי לארוז." סנטתי בו.
"אני רוצה, אני רוצה," התנשף יריב, "ואני אעזור לך." הבטיח תוך שהוא מצליח להיפטר ממכנסיו בלי להפסיק למצוץ לי את הזין, "אבל קודם אני רוצה שאתה תעזור לי."
"איך בדיוק אני אמור לעזור לך?" תהיתי, כאילו שלא ידעתי.
"בוא הנה." תבע יריב ומשך אותי אליו, לוכד אותי בין ירכיו, "ותזיין אותי סוף סוף כמו שצריך." דרש, מתקמר לעברי.
רק כשהתחלתי לחדור בין פלחי הישבן החלק והמוצק שלו נזכרתי כמה זה נעים לזיין בלי גומי שיחצוץ ביני לבינו וכנראה שגם יריב חש כמוני, "כן!" גנח כשחדרתי לתחת הלבן והמתוק שלו, "כן, ככה, תן לי אותו עד הסוף, חזק."
עודד אותי בלי בושה, עוצם את עיניו, נאנק בעונג קולני.
ההתנהגות הזו הייתה כל כך לא אופיינית לבחור הביישן שהכרתי בזמנו עד שנעצרתי, מופתע, "מי אתה ומה עשית עם וקסמן?" שאלתי, רוכן מעליו ובוחן את פניו שהיו מוסבות ממני והלאה. גבותיו היו מכווצות בריכוז ורק עכשיו ראיתי את רשת הקמטים העדינים שהחלו להתהוות סביב עיניו.
הוא פקח את עיניו הכחולות והביט בי במבט רציני. "אל תצחק ממני ראובן." לחש, "אין לך מושג כמה זמן אני חולם על זה." ואז שב ועצם את עיניו והידק את שריריו סביב הזין שלי, סוחט גם ממני אנחה.
"על מה אתה חולם?" התגריתי בו, "על זה?" וחדרתי לתוכו בחזקה, אוחז בכתפיו בכוח, משליך לכל הרוחות את כל כללי הזהירות וההתחשבות.
הוא שיתף פעולה בהתלהבות, משתולל מתחתי, מעודד אותי לא להפסיק, ולבסוף גמר בצעקה ואחר כך נישק את פי בפראות מלאת תשוקה שגרמה גם לי לגמור ולהתמוטט, מתנשף, על גופו הלח מזיעה.
"ואוו!" היה כל מה שהצלחתי להגיד.
"כן, לגמרי." הסכים יריב ונאנח אנחה מלאת סיפוק.
"מה קרה לך פתאום וקסמן?" שאלתי אחרי שחזרתי לנשום כמו שצריך.
"זה לא פתאום." הוא אמר, חוזר לאישיות המאופקת הרגילה שלו, "זה כבר הרבה זמן שאני ... אני ..." הוא זינק מהמיטה וברח למקלחת.
חיכיתי לשמוע את זרם המים, אבל שמעתי רק שקט. מודאג קצת נכנסתי אחריו ומצאתי אותו מול הראי, מביט בפניו במבט רציני.
"אתה נראה בדיוק כמו קודם וקסמן, תפסיק להיות דרמטי." כזה טפחתי על ישבנו.
"לא נכון, כשפגשתי אותך לא היה לי שער שיבה ולא קמטים, ותראה אותי עכשיו."
"יריב, אתה רק בן שלושים ואתה נראה נהדר. יש לך בקושי שלוש שערות שיבה וקצת קמטי צחוק סקסיים. אני מבקש שתפסיק עם זה או שגם אני אתחיל להתלונן כמה זקן אני נראה ואנחנו ניתקע פה עד הערב."
יריב התנתק מהראי והציע לסבן לי את הגב. הסכמתי ברצון ואנחנו התקלחנו יחד, מסבנים זה את זה ואחר כך מנגבים אחד את השני ותוך כדי כך גם מדברים על עצמנו.
הוא חזר ואמר כמה הוא אוהב את שגיא ודואג לו, אבל אמר שלמרות הכול הוא מרגיש שמאוד קשה לו לוותר על החלק הפאסיבי במיניות שלו.
"החלק הפסיבי במיניות שלך?" קנטרתי אותו, "מאיפה הבאת את זה? מהמדריך לסקס הומואי? איזה פלצנית שאתה וקסמן."
יריב הסמיק, נבוך קצת. "אל תהיה בהמה אמסלם, גם ככה קשה לי."
"כן, הרגשתי." המשכתי להיות בהמה, ושנינו צחקנו קצת. "חשבתי ששניכם ורסיטליים, למה שלא תבקש מהחבר שלך שאתה כל כך אוהב לזיין אותך מידי פעם."
"הוא לא מסכים." נאנח יריב, "פוחד שיקרע לו הקונדום. גם כשאני מצליח סוף סוף לפתות אותו לסקס הוא כזה זהיר ועדין, בא לי למות ממנו לפעמים."
"חשבתי שככה אתה אוהב את זה."
"כן, אבל ..." הוא חבט בכתפי באגרופו כאילו בצחוק, אבל די בכוח.
"איי!" צעקתי והתנפלתי עליו, צוחק. נאבקנו קצת על המיטה, מתחבקים ומתנשקים, צוחקים יחד, ואז הוא התחיל להתייפח, "כל כך רציתי שזה יצליח רובי, כל כך התאמצתי ורציתי והשתדלתי. עשיתי הכול כמו שצריך, באמת, הוא כזה בחור מדהים, אני באמת אוהב אותו נורא, אבל ... אבל..." הוא כבש את פניו בחזי, דמעותיו מרטיבות את עורי. "אני מרגיש שזה לא עובד, שאנחנו תקועים, ומאז שיוני מת זה נעשה עוד יותר גרוע, אנחנו בכלל לא מדברים."
"אולי זה רק שלב כזה וזה יעבור." ניסיתי לנחם אותו, "לכולם יש עליות וירידות, ואל תשכח שהוא נשא שלא מזמן התחיל עם תרופות. אתה צריך לתת לו זמן."
"לא יודע ... אולי אתה צודק, ואולי גברים בכלל לא אמורים לחיות יחד כזוג? אולי הם צריכים להיפגש רק לסקס ואחר כך להיפרד?"
"יכול להיות." אמרתי, מלטף את גבו בתנועות קצובות, מנסה להרגיע אותו.
"חוץ מקותי ומצביקה אני לא מכיר זוגות ממש ותיקים של גברים." אמר יריב בעגמומיות, "והם אולי נמצאים יחד המון זמן, אבל הם דוגמא ממש גרועה."
"למה?" התפלאתי.
"בחייך, הם רק גרים יחד, זה הכול. כל אחד מהם מזדיין עם אחרים ו... נו, אתה יודע איך הם."
"ובכל זאת הם חיים יחד."
"אם אפשר לקרוא לזה ככה." נשף יריב בבוז, "לא ככה אני רוצה להזדקן."
"אז איך?" שאלתי, מרגיש פתאום קשיש ועייף מאוד.
יריב התיישב והתחיל לחפש את הבגדים שלו. "אני רוצה מישהו שיהיה גם חבר וגם מאהב, שיאהב אותי תמיד ושגם אני אוהב אותו, שתמיד נרצה זה את זה, ושתמיד יהיה לנו סקס מדהים כמו שהיה לי ולך כרגע."
"בקיצור, אתה רוצה משהו שלא קיים."
"אבל ...."
"ריבי, טיפשון שכמוך. מה שקרה עכשיו ביני לבינך זה דבר חד פעמי, בפעם הקודמת שהזדיינו היינו צעירים יותר בחמש שנים, בגלל זה ובגלל שהבן זוג שלך לא במצב רוח לסקס ואתה נורא חרמן היה לנו כל כך טוב, אבל אם היינו נפגשים ומזדיינים כל יומיים למשל זה כבר היה פחות מדהים. אפילו ילד רומנטי כמוך בטח מבין את זה."
"אני לא ילד." הזעיף יריב פנים, "ואני יודע שאתה לא אוהב אותי, אבל ..."
"אתה טועה." משכתי אותו אלי ונישקתי את מצחו, "אני כן אוהב אותך, מאוד מאוד אפילו, אבל מה הקשר של זה לסקס?"
"אני שונא שאתה מתחיל עם התיאוריות הציניות האלו." התלונן יריב, ובטח היה ממשיך להתווכח איתי, אבל אז נשמעו בחדר המדרגות קול צעדיהם של תומי ואדי שבאו לעזור לי להעביר את חפצי, ושנינו נחפזנו לסיים להתלבש, ועד שהם נכנסו כבר היינו שקועים באריזה.

"הזדיינת איתו." אמר אדי באותו ערב כשעזר לי להציע את מיטתי, "הרחתי את זה מיד כשנכנסתי לדירה."
משכתי בכתפי. "זה פשוט קרה." אמרתי, מנסה להישמע כאילו אני מצטער. "אתה חושב שתומר גם הרגיש?"
אדי לכסן אלי מבט מבודח, "הוא לא מטומטם." אמר בקצרה.
"אל תספר לשגיא." ביקשתי, והנחתי יד על כתפו, "גם ככה יש לו מצב רוח מחורבן."
"אני יודע." אמר אדי, מתפיח את הכרית שלי, "אמרתי לו שאם הוא ימשיך ככה זה לא ייגמר טוב, אבל אני לא חושב שאכפת לו."
"למה אתה מתכוון, ימשיך ככה?"
"ימשיך לחשוב כל הזמן על יוני ולחקור את כל מי שהכיר אותו."
"זה מה ששגיא עושה?" הופתעתי.
אדי הנהן בעצב. "זה נעשה מין אובססיה אצלו, זה והקונספירציה של הקוקטייל."
"איזה קונספירציה? על מה אתה מדבר אדי?"
"זה טיפשי, אל תגלה לאף אחד. אני חושב שהוא מתחיל לרדת מהפסים."
"מי, שגיא? למה? למה אתה מתכוון?"
אדי התיישב בישיבה מזרחית על השטיח הצמרירי שהיה פרוש למרגלות המיטה והחל למרוט בעצבנות את קווצות הצמר הצבעוניות. "שוגי קרא באיזה מקום שחברות התרופות מעכבות בכוונה את המחקר על מציאת תרופה לאיידס כדי לא להפסיד כסף."
"חשבתי שהממשלה נותנת להם כסף כדי למצוא תרופה לאיידס?"
"לא יודע, אולי, אבל הם מרוויחים יותר כסף על מכירת תרופות. שוגי אומר שאם הם ירפאו את כולם מאיידס הם יפסידו כסף."
התיישבתי לצידו והנחתי את ידי על ברכו. "יש בזה סוג של היגיון." הודיתי, מחליק בעדינות את כף ידי מברכו אל ירכו.
הוא הניח את ידו על ידי, עוצר אותי. "עדיף שלא." אמר בצער.
"אולי מחר?" הצעתי.
הוא הניד לשלילה, "לא."
"אתה כועס עלי בגלל יריב? זה היה סתם ... הוא היה צריך קצת ..."
"אני יודע. אני לא כועס, בכלל לא, אבל לא נעים לי בגלל ויקטור. זה הבית שלו ו... תבין, זה מביך אותי."
"אני מבין." אמרתי למרות שלא ממש הבנתי.
אדי רכן לעברי ונישק את לחיי. "אתה מתוק." אמר, "אני ממש אוהב אותך." והסתלק.
באותו לילה הייתי מאוד עייף ונרדמתי מיד, אבל בלילה שאחריו, למרות שעבדתי קשה כל אותו יום, שנתי נדדה. כשהדלת לחדר השינה שלי נפתחה וצללית של גבר הופיעה בפתח הזדקפתי מיד, נשען על מרפקי, ובחנתי את האדם שנכנס פנימה. "אדי?" שאלתי בהיסוס.
"לא." אמר תומר, החליק חרש פנימה וסגר את הדלת מאחוריו. "זה אני, אפשר?"
היססתי רגע ואחר כך הרמתי את שולי השמיכה שלי במחוות הזמנה, "כן, בטח." אמרתי.
הוא החליק פנימה, חיבק אותי בהתלהבות ונישק אותי על פי נשיקה חמה, עמוקה וסקסית. "רציתי לעשות את זה מהרגע הראשון שראיתי אותך." אמר בפשטות.
"כן, אני יודע." אמרתי, "גם אני."

6. נושכים כריות
"רובי, לא תאמין מה קרה היום בכרוכית!" התפרץ יריב למטבח של ויקטור, ומצא אותי ואת תומר מכינים יחד ארוחת ערב.
ברגע שראה אותנו עומדים זה לצד זה, חותכים סלט ומשגיחים על החביתה שלא תישרף, הוא נתקע באמצע המשפט, קופא על מקומו כאילו נגמרו לו פתאום הבטריות.
"מה אתם עושים?" שאל בנימה שונה לגמרי מההתלהבות המשועשעת שנשמעה קודם בקולו.
"ארוחת ערב." אמר תומר ומשך בשבילו כיסא, מחייך אליו חיוך לבבי, "בוא, שב פה ותספר מה קרה בכרוכית." האיר לו פנים. לא אהבתי את החיוך שלו ולא את הכנסת האורחים שהפגין כלפי ריבי שלי, ממש לא.
נכון שהיה משהו ביני לבין תומר – סקס, אם אתם ממש חייבים לדעת - אבל זה לא אומר שהייתה לו זכות להיות חברותי מידי אל האקס הפרטי שלי.
"איפה שגיא?" תקעתי את עצמי בין שניהם, "למה אתה לא איתו? שגיא זה החבר של יריב." אמרתי לתומר, "הם גרים יחד כבר כמעט שנה." הוספתי פרשנות.
"אני יודע, אדי סיפר לי." הבזיק לעברי תומר מבט זועם שנפגש במבט זועם לא פחות מצידי.
תומר, שמעדיף להיקרא תומי, הוא בחור מהיר תפיסה, בזה אני חייב להודות, הוא גם אחד הגברים היחידים בעולם שזכה לזיין אותי, אבל אם הוא חושב שזה אומר שמרגע זה אני אפתח בשבילו את הרגליים ואשכב בשקט גם מחוץ למיטה הוא טועה, והגיע הזמן להעמיד אותו על טעותו.
"שגיא נסע להורים שלו עוד אתמול." אמר יריב, מדוכדך מעט, והתיישב, בוחן בסקרנות את תומר שלבש מין אוברול מבריק והדוק ביותר שהבליט יפה את כל היתרונות הגופניים שלו - בטן שטוחה, כתפיים רחבות, תחת מוצק וחבילה מכובדת ביותר - זה היה לבוש מרשים, אבל במין צורה פורימית מעט שהצהירה, אני אולי נראה גבר גבר, אבל אני הומו. כל הבגדים שלו היו כאלו וכבר התרגלתי לזה, יריב עדיין לא.
"תגיד, למה אדי קורא לשגיא שוגי?" הניח תומר את כף ידו על כתפו של יריב.
אם הוא היה מכיר את יריב כמוני הוא לא היה עושה את זה, יריב לא אוהב שזרים נוגעים בו, יש לו מרחב פרטי מוגדר מאוד והוא מרגיש מאוד לא נוח שאנשים פולשים לתוכו. ככה זה אצל פולניות כמוהו.
"לא יודע למה." אמר והלך למקרר, כאילו כדי לבחון את המגנטים שעל הדלת שלו, אבל בעצם כדי להתרחק מתומר. "זה מין כינוי כזה או משהו, ולמה קוראים לך תומי אם השם שלך תומר?" כיווץ את גבותיו בזעף לעבר תומר, הודף את שאלותיו בשאלה משלו - פטנט אשכנזי ידוע שהוא התמחה בו.
"תומי זה רק כינוי, ככה נוח יותר לחברים הלא ישראליים שלי לקרוא לי." ביאר תומר וחייך אל יריב במין חמימות סקסית כזו שגרמה לריבי הביישן שלי להתכווץ ממבוכה.
"לתומר יש בן זוג אמריקאי." אמרתי, "הם יחד כבר כמה שנים ואפילו חושבים להביא ילד. תומי עזב את דייב בסן פרנסיסקו ובא לחיפה רק כדי לעזור לויקטור עם הפאב החדש. יפה מצידו, נכון?"
"מאוד יפה מצידי." הסכים תומר, והמשיך לחייך למרות שבטח היה שמח לבעוט בי על העלאת שמו של בן זוגו הנעדר.
"באמת, איפה ויקטור?" נזכר פתאום יריב לשאול.
"הוא נח קצת, ואדי עוד לא חזר מהקורס ברמנים שלו."
יריב הנהן, ממשיך ללטוש מבטים תוהים בתומר שנראה בבגד המבריק שלו כאילו התחפש לדמות מסרט של מדע בדיוני, ואולי הוא סתם תהה מה גודל הכלי שלו? לך תדע.
"רוצה לאכול איתנו ארוחת ערב, יש לנו המון אוכל." הזמנתי אותו, ואחזתי במרפקו, מושיב אותו. "נו, מה רצית לספר לי ריבי?" שאלתי והתיישבתי לידו, מפנה בחוסר נימוס את גבי לתומר בעודי ממשיך לאחוז ביריב, ואם הוא לא הבין את הרמז הזה אז אני בצרות, כי חוץ מאשר לתלות על יריב שלט - רכוש פרטי, נא לא לגעת - עשיתי פחות או יותר הכול כדי להבהיר לתומר שיניח ליריב.
"החביתה נשרפת." אמר יריב, קם, כיבה את הגז, החליק את החביתה שנחרכה רק מעט אל הצלחת שעמדה על השיש, ונשא אותה לשולחן.
אחר כך התיישב שוב לצידי והניח יד על ברכי, "צביקה וקותי רבו היום בכרוכית בצורה איומה." גילה לי.
"בחייך, אז מה? הם כל הזמן רבים."
"כן, אבל לא ככה, ולא לפני כולם." אמר יריב, ופתאום קלטתי שהוא מודאג.
"על מה הם רבו?" שאל תומר והתיישב מולנו, רציני מאוד פתאום. "אני מקווה שקותי לא גילה שצביקה הוא השותף השקט שלנו."
"צביקה הוא השותף השקט שלכם? במה הוא שותף?" הופתע יריב.
"בפייגלע." גילה תומר, "לויקטור לא היה די כסף לפתוח לבד את הפאב וצביקה נתן לו חלק מהכסף תמורת שותפות."
"לא ידעתי." קימט יריב את מצחו, "זה באמת מסביר ... עכשיו אני מבין."
הושטתי את אצבעי והחלקתי את הקמט שנוצר בין גבותיו, "אם תמשיך לעשות את הפרצוף הזה יהיו לך קמטים." הזהרתי אותו.
הוא ניער את ראשו בתנועה חסרת סבלנות. "אז יהיו לי? אז מה? אז לא יבחרו בי לגבר השנה."
"למה שלא יבחרו? קמטים אצל גבר זה סקסי." התערב תומר, "כל זמן שהוא שומר על כושר זה ממש בסדר."
"טוב, אז מה קרה עם קותי וצביקה?" החזרתי את השיחה לפסים המקוריים. "קותי היה עצבני כל היום." סיפר יריב, "הסתובב מהבוקר בכרוכית, דחף את האף שלו לכל דבר והרגיז נורא את תולי ואת מישה עם ההערות שלו, ובצהרים כשצביקה בא כדי לקחת אותו לאכול הם התחילו לריב בצורה איומה."
"על מה?"
"סתם, על שטויות. התווכחו לאיזה מסעדה ללכת ובסוף לא הלכו לשום מקום, עמדו וצעקו אחד על השני בלי טעם, ומה שהכי מוזר זה שצביקה נראה כאילו הוא חטף מכות, הייתה לו שריטה על המצח ופנס בעין .... אל תשאל, הוא נראה ממש מפחיד. בסוף תולי אמרה להם שהם מבריחים את הקליינטים עם הצעקות שלהם ואז הם עלו לדירה שלי והמשיכו לריב שם, ואחר כך צביקה הלך וקותי נשאר שם והחליט שהוא יישן אצלי."
"אצלך?" נדהמתי, "מי, קותי?"
"כן." הניד יריב את ראשו בעוגמה, "התנחל לי על הספה ולא רוצה לחזור הביתה. מזל ששגיא לא בבית ומזל עוד יותר גדול שהספקתי להחביא את כל התרופות שלו."
"איזה תרופות?" התפלא תומר.
"שגיא נשא." אמר יריב, "וקותי הוא ... הוא קצת בעייתי עם העניין הזה."
"למה? מה זה עסקו בכלל?"
"זה לא עסקו, אבל זה בכל זאת מפריע לו. הוא כמעט השתגע כשהוא שמע שאדי נשא, הוא גר אז אצלנו, בדירה הישנה של שגיא, וקותי אמר שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן שאחד העובדים שלו יהיה שותף לדירה של נשא איידס וזרק אותו גם מהעבודה וגם מהדירה."
"אבל אם החבר שלך הוא נשא...."
"קותי לא יודע את זה כמובן." אמר יריב ונאנח, "ואני אודה לך אם לא תדבר על זה." הוסיף, וברור היה שהוא מצטער שהוציא את בן זוגו מהארון.
"אין בעיות." חייך אליו תומר חיוך מרגיע, "אני בן אדם מאוד דיסקרטי, אני רק מקווה שאתה נזהר."
פניו של יריב נאטמו. "כן, אני נזהר." אמר בקדרות, ואחר כך פנה אלי, "אני יכול להישאר לישון פה?" שאל חרש, מקרב את פניו לפני, "אני ממש לא רוצה להישאר בדירה עם קותי ועוד בלי שגיא."
"בטח שאתה יכול, תישן איתי בחדר, יש לי מיטה כפולה. אני אשמח לארח אותך. חייכתי אליו, "אני מקווה ששגיא לא יקנא."
יריב הסמיק, אמר שהוא רוצה לדבר עם שגיא, שלף את הנייד שלו ויצא לסלון.
שמעתי אותו מדבר בקול נמוך ורציני, מסביר משהו, אבל לא הצלחתי לשמוע מה הוא אומר כי תומר שסידר את השולחן עשה המון רעש עם הסכום, וברגע שסיים לסדר אותו התחיל לחקור אותי על יריב. בן כמה הוא? וכמה זמן אני מכיר אותו? ומתי נפרדנו? ומה הסיפור עם החבר שלו?
אחר כך ויקטור התעורר והופיע במטבח עם אדי שחזר מהקורס שעשה ושניהם שמחו מאוד לראות את יריב והציפו אותו בשאלות על הכרוכית, ועל חנות הספרים, ודרשו רכילות טרייה על מצב הרומן בין אבו ראמי ומישה שחזרו להיפגש, העלו השערות בקשר לזהותו של האדם שעשה לצביקה פנס בעין ותהו בסקרנות אם צביקה וקותי ייפרדו הפעם, או שהזוגיות שלהם תשרוד גם את הסקנדל הזה?

"מה קורה בינך למלוקק הזה?" שאל יריב כשהגענו סוף סוף למיטה, והצטנף בין זרועותיי כמו חתול מפונק, מחכך את לחיו בחזה שלי, מלטף אותי ביסודיות מהמותנים ועד לברכיים, מתעכב בלי בושה בכל המקומות האסטרטגיים.
"איזה מלוקק?" שאלתי בפיזור נפש, מחדש את ההכרות עם התחת החמוד שלו.
"התומר הזה, ולמה הוא מתלבש ככה?"
"הוא מעצב." הסברתי, "הוא לא יכול להתלבש סתם בג'ינס ובטריקו, זה מנוגד לכללי האתיקה של אגודת המעצבים נושכי הכריות."
"הוא לא נראה לי נושך כריות." אמר יריב וחפן את אשכי, "בדיוק ההפך, הוא נראה לי כמו אחד שאוהב לגרום לאחרים לנשוך כריות."
"אין מה לעשות, כשאתה צודק אתה צודק." נאנחתי כי הוא מעך לי את הביצים די בכוח ושאל אם אני מדבר מידע אישי.
שתקתי, מתלבט מה להגיד, ויריב הגביר את הלחיצה.
"מה זה, חקירה מדרגה שלישית? די כבר."
יריב הניח לי והפך אלי את גבו. "בסדר." אמר בקול קפוא.
"יריב, באמת ... זה אידיוטי, תפסיק." ניסיתי להפוך אותו אלי, אבל הוא התעקש, "הזדיינת איתו?" שאל בקול מבשר רעות.
לכל אחד אחר יכולתי לשקר, אבל לא לריבי, הוא חכם מידי ומכיר אותי יותר מידי זמן. "כן, פה ושם." הודיתי.
יריב הסתובב והתנפל עלי, חובט בי באגרופיו, "אתה כזה חרא אמסלם, מה יש לך, אתה חייב להיכנס למיטה עם כל גבר שאתה פוגש? חוץ מויקטור זיינת פה כל אחד, אתה לא מתבייש? למה אתה עושה את זה לאדי?"
"אני, ומה אתך? ולמה אתה עושה את זה לשגיא?"
הוא הפסיק להכות אותי והתיישב, מחבק את עצמו, פניו מוסבות ממני והלאה. "אתה צודק, אבל זה היה מקרה חד פעמי ואני מאוד מתחרט ומתבייש עליו." אמר במין קול חלול כזה שגרם לבטני להתכווץ במתח.
"אל תגיד לי שגילית לשגיא מה עשינו?"
"לא, אבל ..." הוא נאנח והניח לי למשוך אותו אליו ולחבק אותו, "אני חושב שהוא מרגיש שאני ... לא יודע, הכול השתנה בזמן האחרון.
"ככה זה בחיים, דברים כל הזמן משתנים." ניסיתי לנחם אותו, מחבק אותו חיבוק חברי חם. רק חבל שהזין שלי הרס את הרושם כשדקר אותו בתובענות.
"אני מתאר לעצמי שגם אתה צריך לפעמים מישהו שיזיין אותך." אמר, מהורהר, וחזר ללטף לי את הזין באיטיות מטריפת דעת.
"כן, גם לי זה קורה לפעמים." הודיתי, "והייתי שמח אם זה היה עם אדי, אבל מאז שאני גר פה הוא מסרב לסקס איתי, וגם אם היה מסכים הוא לא מוכן להיות אקטיבי, בכל אופן לא איתי, ואתה כל הזמן תקוע בכרוכית הזו עם שגיא ועם הספרים שלך, ואני כל כך עייף ועסוק בזמן האחרון שאין לי זמן לחפש מישהו, ותומר ... הוא זמין והוא... אחרי שהוא מתפשט הוא בסדר גמור, וחוץ מזה הוא חוזר בקרוב לאמריקה, אז למה לא?"
"אבל יש לו חבר, זה לא מפריע לך?" התמרמר יריב.
"תומר אומר שיש להם הסכם שאם אחד מהם בחו"ל הם יכולים לפתוח יחסים, וחוץ מזה יריב אתה לא חושב שמוזר שדווקא אתה ..."
"אני יודע, אני יודע, מי אני שאדבר, החבר שלי לא בחו"ל, סך הכול בירושלים. אני סתם חרא חרמן ובוגד, נושך כריות מגעיל."
"זה לא נכון יריב, אל תגיד את זה."
"בסדר, אני אשתוק." הסכים יריב, ומילא את פיו בזין שלי. "אני רוצה לשבת עליך." הודיע לי אחרי כמה דקות של מציצה נמרצת.
"בסדר, אבל תעשה לי טובה ואל תצעק. לא נעים לי מהשכנים."
"יהיה בסדר." הבטיח יריב ולא כל כך קיים. היה עלי להניח את כפי על פיו כדי לחסום את הגניחות שלו, לא נורא, גם אני הרעשתי לא מעט.
"לא יכולתי להתאפק." התנצל אחר כך, "זה היה ממש ... ממש.... זה היה ואוו כפול."
"כן, הסכמתי ונישקתי את עורפו הלח מזיעה, "מה קרה לך שאתה כזה חרמן ריבינק'ה?"
"שגיא ואני ... אנחנו ..." הוא נאבק בעצמו עד שהצליח להודות שמאז הפעם הבלתי נשכחת ההיא כשארזנו יחד לפני שבועיים הוא לא עשה כלום חוץ מלהביא ביד. אחר כך ניגב אותי בנגבון לח והתחמק למקלחת.
הוא חזר אחרי כמה דקות והעיר אותי כדי לגלות לי שהוא הספיק בקושי לחמוק מאדי שהלך גם כן להתקלח.
"איזה מזל שהוא לא ראה אותי." אמר יריב בהקלה, "מעניין אם ויקטור יודע מה האורחים שלו עושים כשהוא ישן?" לא התאפק להעיר הערה צדקנית.
העדפתי לא להזכיר לו שגם הוא אורח של ויקטור וגם הוא ... לא חשוב.
"יריב, שמת אולי לב מאיזה חדר אדי יצא?"
"מהחדר שינה של תומר, זה שנמצא בצד השני של המסדרון." השיב יריב בתום לב.
"תומר ישן בקומה השנייה, יש לו שם שירותים ומקלחת נפרדים. ויקטור נתן לו את החדר שלו והוא ישן בקומה הזו כדי לחסוך מעצמו טיפוס במדרגות."
יריב עיכל לאיטו את המידע, מתכרבל בהנאה בתוך החיבוק שלי ועוטף את שנינו בשמיכה. "איך זה יכול להיות," תהה אחרי שהתארגן לשביעות רצונו, "שויקטור נזהר לא לטפס במדרגות, אבל יכול לזיין?"
"מאין לך שאדי היה אחרי זיון? אולי הוא סתם רצה להתקלח?"
"הוא היה ערום והחזיק קונדום משומש ביד."
"טוב, אולי ויקטור גילה את נפלאות הויאגרה."
"לחולי לב אסור להשתמש בויאגרה," אמר יריב בקול חמור, "נראה לך שיש מישהו שיהיה טיפש עד כדי כך שיסכן את החיים שלו בשביל זיון?"
"לא בטח שלא, אלא אם הוא גבר." אמרתי אחרי ששקלתי בכובד ראש את שאלתו.
יריב נאנח. "כן, רק גבר יכול להיות כזה טיפש." הסכים איתי.

7. קוזינות
קותי הוא מין בן דוד מדרגה שלישית שלי. סבתא שלו הייתה אחותה החורגת של סבתא שלי או משהו כזה. תמיד ידענו שאנחנו קרובי משפחה, אבל נפגשנו לעיתים רחוקות מאוד, ורק באירועים משפחתיים, וכמובן שמעולם לא דיברנו ממש כי הוא מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות. רק אחרי שיצאתי מהארון ומהבית גיליתי שגם הוא הומו, ושכולם ידעו את זה תמיד, אבל אף פעם לא דיברו על זה לידי כי הייתי רק ילד, וגם כדי לא לצער את הוריו.
הוריו של קותי נפטרו כבר מזמן וכיום זו כבר לא בושה כזו גדולה להיות הומו, לא כבוד גדול, אבל גם לא משהו שאסור לדבר עליו כשיש ילדים בסביבה, ובכל זאת לא ראיתי מעולם את קותי מגיע לאף אירוע משפחתי בחברת צביקה, בן זוגו הוותיק.
כולם יודעים שהם חיים יחד, אבל רגילים לראות אותם מבלים בנפרד, ודי ברור לכל מי שמבין משהו בזוגיות של גברים (יש כאלו בכלל?) שאחרי כל כך הרבה שנים הקשר שלהם הוא יותר עניין של הרגל ותועלת ולא של אהבה לוהטת, ובטח שאין אצלם סצנות קנאה רומנטית ובכל זאת פניו של קותי שהגיע לבקר אותי למחרת בבוקר היו מדוכדכות. הוא נראה כאילו בכה כמה שעות קודם, או שאולי זו הייתה אלרגיה, או התחלת שפעת? לך תדע.
"אתה נראה עייף קותי." בחנתי אותו, "והעיניים שלך אדומות. אתה חולה?"
"כן, יכול להיות." אמר קותי בהיסוס וסקר בפיזור נפש את תוצאות עבודתו של אבו ראמי. "יפה מאוד." אמר, "ממש עבודה יפה, אחלה מקום בניתם פה."
"תודה, אבל האמת שהמקום כבר היה בנוי, אנחנו רק שיפצנו, תומר תכנן, אבו ראמי ביצע וקותי שילם."
"וזה יצא מוצלח מאוד." ליטף קותי את הבר שהיה עשוי פלטת עץ מייפל גושני מבריק ומלוטש, צבוע בכמה וכמה שכבות לקה שקופה שהיו אמורות להגן עליו מפני ניתזי אלכוהול.
"תודה קותי, אז מה שלומך? במה אפשר לעזור לך?"
"אני רוצה לדבר אתך רובי, יש לך זמן?"
"לדבר על מה?"
"על משהו אישי, אני זקוק לעצה בקשר לצביקה."
"מה, ממני? האמת שאני לא ממש מכיר אותו קותי ו... אה... אולי כדאי שתתייעץ עם מישהו מהידידים שלך או..."
"אני לא יכול כי כל הידידים שלי הם גם הידידים שלו." קטע קותי את גמגומי המבוכה שלי, "זו הבעיה כשאתה חי עם מישהו כל כך הרבה שנים, אין לך ידידים משלך, ואני צריך לדבר עם מישהו שנמצא בצד שלי."
"או. קי. לדבר על מה?"
"על צביקה. אני רוצה שתספר לי מה שמעת עליו."
"מי, אני? עליו? לא יודע. לא שמעתי עליו כלום." היתממתי, "על מה אתה מדבר קותי?"
"על זה שהוא בוגד בי, ושכולם יודעים וצוחקים עלי מאחורי הגב." התפרץ קותי בתסכול.
"אף אחד לא צוחק ממך מאחורי הגב." נחפזתי להכחיש, "בטח שלא בגלל צביקה, מאיפה אתה מביא את זה?"
"תראה," רכן קותי לעברי והניח יד על זרועי, "גם אני וגם הוא ... לכל אחד מאיתנו היו עניינים מהצד, סטוצים וכאלה, אחרי כל כך הרבה שנים יחד דברים כאלו קורים פה ושם, גם אני לא טלית שכולה תכלת, והוא עוד פחות, אבל אף פעם הוא לא התנהג ככה, במין מסתוריות כזו, משקר לי בפרצוף ו..." המילים נתקעו בגרונו ופניו התעוותו בכאב, "הכול באשמתי, עכשיו הוא מחזיר לי על הסיפור שלי עם אדי." מחה בשרוולו את פניו הלחים מדמעות, "אתה יודע מה הוא אמר לי כששאלתי למה יש לו פנס בעין? הוא אמר לי שהוא החליק על המדרכה ונתקע בעמוד חשמל, היית מאמין?" שאל ומחט בקול את אפו.
"קותי, אני... אני באמת לא יודע מה להגיד לך, עד כמה שידוע לי צביקה לא בוגד בך, נשבע לך שלא שמעתי מאף אחד שיש לו מישהו, למה אתה חושב בכלל על דבר כזה?"
"כי אני מכיר אותו המון זמן, ואני אומר לך שבזמן האחרון הוא מסתיר ממני משהו, אני מרגיש את זה בעצמות שלי, אני די בטוח שהוא ומישה ..."
"מי? מישה, המלצר מהכרוכית?" הופתעתי.
"כן." הנהן קותי בעצב, "ראיתי אותו מתגנב לדירה של יריב בזמן שהוא היה צריך להיות בלימודים, ובדיוק אז צביקה נעלם פתאום ..."
"יכול להיות שזה מקרי, למה אתה חושב שיש קשר בין שני הדברים? עד כמה שידוע לי צביקה הוא בכלל לא הטיפוס של מישה."
"אולי אתה צודק." נאנח קותי, "אבל אני אומר לך שצביקה זומם משהו, ואני ממש מודאג, הוא כל כך פזיז, כל פרצוף יפה יכול לבלבל אותו, אני מאוד לא רגוע."
"ונניח שאתה צודק והוא רוצה שתיפרדו, אני לא יודע אם זה נכון, אבל גם אם כן זה יהיה אסון כזה גדול? לא תוכלו להסתדר אחד בלי השני?"
"אני בטח שאוכל." אמר קותי, "אבל אם אני לא אשגיח עליו צביקה ירד לגמרי מהפסים, הוא יבזבז את כל הכסף שלו על שטויות ויישאר בלי כלום. בלעדי הוא מתנהג כמו ילד קטן."
"לפי הדאגה שלך עושה רושם שאתה עוד אוהב אותו."
"בטח, איזו שאלה, מי עוד יאהב אותו אם לא אני? וגם הוא אוהב אותי, הוא שוכח את זה לפעמים, בעיקר כשהוא מתחרמן על מישהו, אבל אחר כך הוא נזכר ומצטער."
"אני לא מבין למה אתה לא יכול לדבר איתו ישירות במקום לחקור מאחורי הגב שלו?"
"כי ככה זה אצלנו, אתה עוד ילד, אתה פשוט לא מבין איך זה כשחיים עם מישהו כל כך הרבה שנים." קבע קותי בעגמומיות, נפרד ממני לשלום ופנה לעבר הדלת כשלפתע נכנס למגרש החנייה הוולוו של צביקה, ומתוכו יצאו צביקה וויקטור, משוחחים בערנות.
קותי התנשף בתדהמה ונסוג לאחור, "אל תגיד לו שאני כאן." לחש לי, נרגש, והתחבא בתוך המטבח.
לפני שהספקתי להתאושש מההפתעה נכנסו ויקטור וצביקה, צוחקים מבדיחה שצביקה סיים לספר בזה הרגע. הם ברכו אותי לשלום, ואחר כך התפנו לבדוק את לוח העץ, מתפעלים מיופיו ומאיכות הגימור שלו.
"חלק כמו תחת של בתולה." צחק צביקה, וליטף את המשטח המבריק, "קותי יאהב אותו, ואני רואה שגם המטבח כמעט גמור. סגרת כבר עם האמרגן של הקוזינות? מתי הם עושים חזרה גנרלית? אני רוצה לראות אותה ולהיות בטוח שהכול מושלם. קותי ישתגע לגמרי כשהם יברכו אותנו ויקדישו לנו את השיר הראשון, הוא בטח חושב ששכחתי." צחק, מרוצה מאוד מעצמו.
"תזמין גם עוגה?" שאל ויקטור.
"בטח." אמר צביקה, "עוגת שוקולד בצורת לב עם כתובת ועשרים ואחד נרות."
"כבר עברו עשרים ואחד שנה מאז שנפגשתם?" השתומם ויקטור, "אני זוכר את המסיבה הזו כאילו היא הייתה רק אתמול." נאנח, ונכנס למטבח, וצביקה בעקבותיו. עמדתי מתוח ולא העזתי לנשום, מצפה בכל רגע שהם יגלו את קותי אבל זה לא קרה. הם הסתובבו שם קצת, בחנו את הריצוף ואת התנור החדש, ואחר כך הסתלקו.
ברגע שהוולוו של צביקה נעלם יצא קותי מהמזווה שם התחבא, לחץ בכוח את ידי, הודיע לי שהוא מטומטם ושלא מגיע לו חבר כזה מדהים והסתלק, שמח וטוב לב.

יריב צחק כשסיפרתי לו את הסיפור ותהיתי בקול אם קותי ימשיך לחשוב שיש לו חבר מדהים גם אחרי שהוא ישמע שצביקה השקיע כסף לא רק בהזמנת עוגה בשבילו אלא גם בפאב. "אני בטוח שהוא יגיד שזה רעיון מצוין, כמה אני מקנא בהם, עשרים שנה יחד, לא להאמין, אין מצב שאני ושגיא נגיע לזה." הוסיף בפסימיות.
"למה לא? אם אתם אוהבים וטוב לכם יחד ואתם לא עושים סיפור מקצת סקס מהצד אז למה לא?"
"אל תגיד סקס מהצד." התעצבן יריב, "מה שקרה איתי ואתך הייתה מעידה חד פעמית. די, אני לא רוצה לדבר על זה יותר."
"בסדר, אז אני לא אגיד שהיא הייתה דו פעמית, ומצידי היא יכולה להיות גם רב פעמית."
"שתוק כבר אמסלם." נזף בי יריב, נשמע שוב כמו פולנייה צדקנית, "מספיק!"
"בסדר, אני שותק."
"דיברת עם אדי על הקטע שלו ושל ויקטור?"
"לא, ואני גם לא אדבר, זה לא עסקי."
"אבל רובי... אם ויקטור מסכן את החיים שלו בשביל סקס אז ..."
"אז זו הבחירה שלו, ואני לא אגיד לבן אדם בגילו שהוא גם הבוס שלי, וזמנית גם בעל הבית שלי, איך להתנהג ואיך לנהל את חיי המין שלו."
"אתה פשוט פחדן."
"נכון."
"ולא אכפת לך שהוא מזדיין עם החבר שלך?"
"אין לי חבר. מאז שאתה עזבת אותי אני בודד וגלמוד."
"כן, ממש גלמוד." לגלג יריב, "אולי תלך לבכות אצל תומר, שמעתי שגם הוא נורא גלמוד."
"הבעיה שלך וקסמן היא שאתה חושב כמו הסבתא הפולנייה שלך, ולא כמו הומו שחי במאה העשרים ואחת."
"והבעיה שלך אמסלם היא שאתה חרמן שנותן לזין שלו לחשוב בשבילו."
"כאילו שאתה לא."
"כן, גם לי זה קורה לפעמים, אבל אני לפחות מתבייש בזה."
"זה מה שאמרתי, פולנייה."
"אוף, שתוק כבר!" צעק יריב, מתוסכל מהבדיחות שלי, "אתה מעצבן אותי."
"בסדר, סליחה, אל תתרגז ריבי. מתי שגיא חוזר?"
"לא יודע, אני לא מצליח להשיג אותו בטלפון."
"אז תתקשר לעבודה שלו."
"התקשרתי והפקידה הסתומה הזו אומרת שלא עובד אצלם בחברה אף שגיא בשרי. כל יומיים מתחלפות אצלם המרכזניות והבלגן חוגג. טוב, אני חייב לסגור. ביי רובי, אתה האקס הכי מעצבן שלי, אבל אני חולה עליך."
"אני האקס היחיד שלך ריבי, וגם אני אוהב אותך מיס ורשה."

חזרתי הביתה ומצאתי את אדי במטבח, מכין מרק ומסביר תוך כדי כך לתומר מי הן הקוזינות ובמה גדולתן.
"הם קודם כל שחקנים וזמרים ממש מוכשרים, שבמקרה כולם הומואים. יש להם חוש הומור נהדר וזה שהם אוהבים להופיע בבגדים של נשים זה רק חלק מההצגה, אחרי ההופעה הם חוזרים ללבוש בגדים של גברים ונראים לגמרי רגילים, חוץ מזה שכולם ממש מדהימים, נורא נורא סקסיים ומוכשרים בטירוף." פטפט בהתרגשות, "ויקטור אומר שאם המופע שלהם יתפוס הוא יזמין אותם להופיע שוב וגם להנחות ערבי הופעה של מלכות דראג מתחילות. אולי אפילו נעשה תחרות של כישרונות צעירים, אני מת להופיע גם כן."
"מי, אתה? אתה רוצה ללבוש בגדים של אישה?" נדהמתי.
אדי זרק בי מבט שופע בוז. "לא סתם אישה, דיווה! אני מעריץ של ריטה ואני מכיר את כל השירים שלה." גילה לי, מתעלם מהבעתי המלגלגת, "וגם של מדונה," הוסיף, "אבל הכי גדולה היא כמובן ג'ודי גארלנד. אני מת לשיר את אי שם מעבר לקשת. גם הבת שלה, ליזה, נהדרת, אבל ג'ודי היא המלכה."
"ואתה נסיך אדי." צחקתי ונישקתי את לחיו.
"אדוארד נסיך הקסם." הוסיף תומר, מבודח, וצבט את ישבנו.
"תפסיקו חרמנים." נזף אדי והסמיק, נהנה עד מאוד מתשומת הלב, "איך אתם מתנהגים? אתם לא מתביישים?"
"ממש לא." צחקתי, נוגס מלא פי בפיתה גדושה גבינה צהובה, ואז הנייד שלי צלצל ויריב היה על הקו, נסער כמעט עד בכי. "שגיא הסתלק. הוא לקח את הדברים שלו ונעלם!" צעק.
"נעלם? מה זאת אומרת נעלם? לאן הוא הלך?"
"לא יודע, כנראה שלהורים שלו בירושלים."
"אבל מה עם העבודה שלו?"
"איזה עבודה? כבר חודש שהוא לא עובד שם. פיטרו אותו בגלל שהוא כל הזמן החסיר ימים ואיחר המון, וגם כשהגיע הוא בקושי עבד ורב עם כולם. כבר חודש שהוא מובטל והוא לא סיפר לי כלום."
"איך אתה יודע?"
"קפצתי היום בהפסקת הצהרים לעבודה שלו להגיד לו שלום והחבר'ה שלו סיפרו לי, וכשחזרתי מצאתי מכתב פרידה ממנו. הוא הודה שהוא שיקר לי ושהוא מובטל."
"ובגלל זה הוא ברח?"
"כנראה." החל יריב לבכות, "הוא שוב ברח, איך אני אמצא אותו עכשיו?"
"יריב, תירגע ותפסיק להיות היסטרי. לך תבדוק אם הוא לקח את התרופות שלו."
"כבר בדקתי, הוא לקח אותן, הוא לקח הכול, כל הבגדים שלו נעלמו. נשאר רק המחשב, הוא בטח החליט לעזוב לפני שאני אשים לב שהחודש לא נכנסה המשכורת שלו לבנק."
"כן, כנראה שאתה צודק."
"אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי שפיטרו אותו? למה הוא שיקר וברח? לאן הוא יכול היה ללכת? אתה מוכן להתקשר להורים שלו רובי ולשאול אם הוא אצלם? הם מכירים את הקול שלי, אני לא מעז לדבר איתם."
"גם אני לא."
"אבל ראובן, זה חשוב. אולי נבקש מויקטור שיתקשר?"
"לא, לא נבקש מאף אחד יריב."
"אבל רובי ..." התייפח יריב, "למה אתה לא רוצה לעזור לי?"
"אני רוצה לעזור לך חמוד, אבל אם שגיא החליט לעזוב אין טעם לרדוף אחריו ולחפש אותו."
"יש טעם." צעק יריב, "אל תגיד שאין טעם." וטרק לי את השפופרת בפרצוף.
"כדאי שתיסע אליו." אמר אדי, "לא טוב שהוא יישאר לבד ברגע כזה."
"כן, תיסע." אמר תומר, "ואתה צודק רובי, אם החבר שלו החליט להסתלק ככה אין טעם לרדוף אחריו, מגעיל מצידו לברוח בצורה כזו, אבל זו זכותו."
נסעתי לכרוכית ומצאתי את יריב יושב מדוכא על המיטה שלהם, מחבק את הכרית של שגיא ודמעות זולגות על פניו. תולי ישבה לצידו חסרת אונים וניסתה לנחם אותו. ברגע שהגעתי הוא קפצה ממקומה, "טוב שבאת, תדבר איתו אתה, אני ממש גרועה בקטעים האלו." לחשה וברחה.
"גם אני גרוע בקטעים האלו." אמרתי, אבל היא כבר נעלמה, משאירה אותי לבד עם יריב.

8. סיכונים
"הכול באשמתי, אני אשם." אמר יריב, "הוא ברח בגללי."
"שטויות, למה אתה מקשקש? מה פתאום בגללך? זאת אשמתך ששגיא שיקר לך והסתלק בלי להיפרד ממך כמו שצריך?"
"כן, זו אשמתי כי לחצתי עליו, לא נתתי לו הרגשה שהוא יכול לספר לי הכול, שאני אתמוך בו בכל מקרה, הוא הרגיש שהאהבה שלי לא חזקה מספיק והוא צדק, עובדה שבגדתי בו."
"בגדת בו? איך בגדת בו?"
יריב זרק עלי את הכרית שחיבק, "כבר שכחת מה עשינו?"
"שטויות, זה לא נחשב בגידה, ומה זה שייך בכלל לפיטורים של שגיא?"
"להזדיין עם אחר נחשב בגידה, הרחקתי אותו מעלי כי העדפתי להזדיין אתך במקום לדבר איתו. נתתי לו הרגשה שהוא לא טוב מספיק בשבילי, בגלל זה הוא התבייש לספר לי שפיטרו אותו והעדיף לברוח." ייסר יריב את עצמו.
לא עזר שאמרתי שהוא עושה פיל מזבוב וקצת סקס עם האקס לא נחשב לפשע כזה נוראי. הוא היה משוכנע ששגיא הרגיש איכשהו בבגידה שלו ולכן הבריחה של בן הזוג השרוט שלו הם באשמתו. לא רק שהוא לא הניח לי להגיד מילה רעה על שגיא, אלא שהוא גם ניסה לגלגל חלק מהאשמה עלי בטענה שהייתי צריך לזרוק אותו מהמיטה ותפקידי כחבר שלו היה להזכיר לו שהוא לא פנוי ולא להניח לו לבגוד בשגיא.
כן ממש, איזה הגיון דפוק יש לפולניה הזו! למזלו של שגיא לא ידעתי איפה הוא כי ברצון הייתי מפוצץ אותו במכות
"עוד מעט תגיד שאנסתי אותך." התעצבנתי, ורק בקושי לא התאפקתי להגיד לו שאני די בטוח שגם שגיא, הקדוש המעונה שלו, זיין מהצד ובטח בגד בו עוד קודם.
אחרי שעה של ויכוחים חסרי טעם וחילופי האשמות נמאס לי, אמרתי ליריב שהוא מדבר שטויות ושנמאס לי מהחפירות שלו והסתלקתי.
תולי רצה אחרי, נרעשת. "השתגעת? מה, אתה עוזב אותו פה לבד?"
"מה אני יכול לעשות, לקחת אותו איתי?"
"כן. קח אותו איתך ותשגיח עליו עד שהוא יתאושש, אסור להשאיר אותו לבד בדירה המשותפת שלהם, זה רק יכאיב לו יותר."
"הוא לא יסכים, הוא שונא אותי."
"איזה שטויות, גברים יכולים להיות כאלו סתומים לפעמים." נשפה תולי בקוצר רוח, "חכה פה." פקדה עלי, "אני מיד באה." ורצה למעלה, לדירה של יריב, משאירה אותי לבד עם מישה שנראה עייף וישנוני.
"מה קורה מישה?" שאלתי, "איך הלימודים?"
"כמעט שסיימתי, נשאר לי רק עוד חצי סמסטר."
"אני רואה שאתה עובד קשה, אתה נראה נורא עייף."
"לא ישנתי כל הלילה, אבל זה לא בגלל הלימודים זה ... זה משהו אחר."
"מה, חבר חדש?"
"לא חדש, ישן." חייך מישה.
"מה, שוב אתה נפגש עם אבו ראמי?" הופתעתי, "חשבתי שזה נגמר מזמן, איפה אתם נפגשים בכלל?"
מישה האדים קצת ועיניו ברחו מעיני. "בדירה שלי." אמר בלחש מבויש, "אני כבר לא גר עם ההורים שלי, הוא שכר לנו דירה ואני ... אנחנו... "
"מישה, אתה משוגע. הוא נשוי, שלא לדבר שהוא ערבי."
"לא אכפת לי, אני אוהב אותו."
"אז בגלל זה נעשית הפילגש שלו? מה לך ולו בכלל? על מה יש לכם לדבר? הוא מבוגר ממך בעשרים שנה, והוא שמן ו... הוא אבא לילדים, בטח אין לו אפילו תעודת בגרות ואתה ... תראה איזה בחור יפה ומשכיל אתה, בחיי, אתה ממש פסיכי."
"אבל אני אוהב אותו." אמר מישה בעקשנות, סובב אלי את גבו והתחיל למרק את הדלפק במטלית שבידו. "אני יודע שאתה לא יכול להבין את זה, אבל אני אוהב רק אותו ולא אכפת לי מה אתה חושב, אני רוצה רק אותו."
"יופי לך, הוא חי עם המשפחה שלו וישן כל לילה עם אשתו ואתה לבד, לפחות אתה נהנה קצת גם עם אחרים כשהוא עסוק?"
מישה הסתובב אלי בתנועה חדה ונעץ בי מבט נרגז, "אתה לא מבין." אמר, "ובחיים לא תבין כי אף פעם לא היית באמת מאוהב, הלב שלך הוא כמו גוש קרח, אין לך מושג מה זה לאהוב מישהו בלי לעשות חשבונות."
"לא נכון." מחיתי, "זה פשוט לא נכון, אני ...." וכאן התכוונתי לתת דוגמא שתוכיח שגם אני, לפחות פעם אחת, הייתי מאוהב, ומוכן לסבול ולהקריב הכול למען האהבה שלי,אבל מוחי נותר ריק מפני שמישה צדק, אף פעם לא הייתי מאוהב באמת, מאוהב מכל הלב והנשמה, מאוהב עד סחרור, בלי שום הגיון וחישובי תועלת ומאזנים של רווח והפסד, מאוהב כל כך עד שהרעיון לגעת באחר יראה לי מופרך ולא הגיוני כמו טיסה לחלל, מאוהב כמו שמישה מאוהב בקבלן השעיר, השמן והלא משכיל שבחיים לא יעזוב את אשתו וילדיו למענו.

יריב, תרמיל קטן תלוי על שכמו, עיניו אדומות מבכי, שערו סתור ופניו חיוורים, נגע בכתפי. "סליחה רובי, לא התכוונתי לצעוק עליך, אני מצטער."
"זה בסדר גמור, אני מבין. ארזת קצת דברים? יופי, בוא, תישן אצלי הלילה ומחר נחשוב מה לעשות הלאה. לילה טוב תולי." נישקתי קלות על לחייה, "את נשמה טובה." אמרתי לה בחיבה, לקחתי מיריב את התרמיל שארז והסעתי אותו לבית של ויקטור.
בבית היה שקט וחשוך, רק ויקטור ישב בסלון המואר קלושות עם אוזניות על ראשו והקשיב בשקט למוזיקה. כשראה אותנו נכנסים הסיר אותן וחייך בחביבות אל יריב. "אדי סיפר לי מה קרה. מה שלומך יריב? טוב שבאת לישון אצלנו, רוצה כדור שינה?"
"לא, תודה." אמר יריב, "אני בסדר." ונעלם בחדר שלי.
"תומר נסע לתל אביב ויחזור רק בעוד יומיים ואדי עוד לא חזר מהמסעדה." דיווח לי ויקטור, "נו, שמעתם משהו מהבחורצ'י'ק שברח?"
"לא, הוא השאיר מכתב קצר ונעלם."
"כן, דברים כאלו קורים לפעמים." אמר ויקטור בנימה פילוסופית וטפח על מושב הספה, "בוא ראובן, שב פה לידי, אני רוצה לדבר אתך."
התיישבתי לידו בצייתנות, "הכול בסדר ויקטור? יש בעיות?"
"לא, הכול הולך לפי התוכניות. אני בטוח שהכול יהיה מוכן בזמן והפתיחה תהיה הצלחה עצומה, והכול בזכותך." חייך אלי בחביבות.
החלטתי לנצל את מצב רוחו הטוב ולפרוק את מה שהעיק עלי. "ויקטור, תשמע, אני קצת לא רגוע בקשר לעניין הזה של השותף השקט שלך, שמעתי שמועות ש... טוב, לא חשוב, אני פשוט פוחד מאיזה פיצוץ לא נעים שיהרוס לנו את הפתיחה החגיגית."
"איזה שמועות שמעת?" קדח ויקטור את פני בעיני הכחולות.
"שהמשקיע הוא צביקה ושהוא פעל מאחורי הגב של קותי. אני לא חושב שמסיבת ההפתעה הנחמדה שהוא מארגן לקותי מכפרת על התרגיל שהוא עשה, לא שהפייגלע מתחרה בכרוכית הורודה, הם פונים לנישות שונות ופתוחים בשעות שונות, אבל בכל זאת, לאור כל מה שאני יודע על שני החבר'ה האלו..."
"מה אתה יודע עליהם?"
"אני יודע דברים שאני מעדיף לא לפרט."
"אני מבין, אבל בכל זאת אני רוצה שתספר לי." פקד עלי ויקטור, ולמרות אי הנעימות וחוסר הרצון שחשתי, שלא לדבר שאני פשוט שונא את הקטע הזה של לשון הרע, מצאתי את עצמי משום מה מציית לויקטור ומגלה לו על התחביב המסוכן שצביקה פיתח לעצמו, "אם קותי יגלה שהבן זוג שלו אוהב לחגוג במסיבות ברבק זה יגמר רע מאוד." חיוויתי את דעתי.
ויקטור שקע במחשבות, מהנהן לעצמו, "אז בגלל זה היא נתנה לי את הכסף, באמת שאלתי את עצמי מה קרה להונגרייה המפולפלת הזו ש..." מלמל בינו לבין עצמו, מתעלם מקיומי.
"מה? איזה הונגרייה? זה לא צביקה שנתן לך את הכסף?" הופתעתי.
"לא רובי, זה לא צביקה אלא אימא שלו. הוא עשה את כל הסידורים והתעסק עם הניירת, אבל הכסף שקיבלתי שייך לאימא שלו, היא השותפה הסמויה שלי, כנראה שהיא הבינה שהיא לא תחייה לנצח והחליטה שצריך לדאוג לפרנסה של הילד."
"איזה ילד?" התבלבלתי.
"הילד שלה, צביקל'ה שלה."
לא יכולתי שלא לחייך לשמע דבריו דבריו, צביקה הוא גבר בן חמישים פלוס שנראה די טוב - אם הטיפוס מגולח הראש עם הזקן הצרפתי המטופח עושה לכם את זה - אבל הוא הפסיק להיות ילד כבר לפני שלושים ומשהו שנים. מסתבר שבלי קשר לגיל בעיני אימא הבן שלה תמיד יישאר ילד.
"אני מאוד מבקש ויקטור, אל תגלה לצביקה שסיפרתי לך עליו. אני ממש שונא את העניין הזה של מסיבות סקס לא מוגן, וגם הקטע הזה של סקס בתשלום ועוד בין צעירים למבוגרים די מגעיל אותי, אבל גם אם הוא לא שותף בפייגלע אין שום צורך שהוא ידע מה אני חושב."
"אל תדאג, השיחה שלנו תישאר רק ביני לבינך." הבטיח ויקטור.
"טוב, אז ..." התחלתי לקום, אבל הוא הניח יד על ברכי והושיב אותי בחזרה, "גם מה שקורה ביני לאדי מגעיל אותך?" הפתיע אותי.
פתאום תפסתי איך מה שאמרתי על צביקה עלול להתפרש אצל ויקטור, גבר בן חמישים פלוס שחולק את מיטתו עם בחור שחציו חצי מגילו, ועוד אחד שיש לו עבר של נער ליווי, והצטערתי שפתחתי את הפה הגדול והמטופש שלי.
יריב צודק, באמת יש לי ראש קשה.
"לא התכוונתי אליך ויקטור, באמת שלא," ניסיתי לתקן את הרושם שעשו דברי, "מה שאתה ואדי עושים זה ממש לא עסקי. בכלל לא חשבתי עליך כשדיברתי על סקס בתשלום וכל זה."
"טוב, כי אני משלם לאדי רק עבור העבודה שהוא עושה אצלי בבית, לא על זה שהוא ישן איתי."
"אבל הוא לא רק ישן אתך, אני מתכוון... זאת אומרת אתם ..." התחלתי להתפתל מרוב אי נעימות, אבל הייתי חייב לוודא. "אתה יודע שאדי נשא?"
"בטח, ובניגוד לצביקה אני מקפיד מאוד על קונדום. זה בעייתי לפעמים, אבל למרות הסיכונים אני לא מוכן לוותר על קונדום."
זו הייתה אחת השיחות הכי מביכות שניהלתי מימי, אבל הייתה לי הרגשה שהוא מרחיב בנושא האינטימי הזה כי הוא רוצה לספר לי משהו ולכן שאלתי, "איזה סיכונים?"
"אתה יודע מה זה סיאליס?"
"זו מין תרופה? סוג של ויאגרה."
"נכון."
"ואתה לוקח אותה? מותר לך? אני מתכוון, זה לא משהו שלחולי לב אסור לקחת?"
"אתה צודק, לדעת הרופאים בן אדם במצבי אמור לוותר על סקס, אבל אני מעדיף לחיות פחות וליהנות מכל רגע, מה הטעם לסחוב עוד עשרים שנה לבד, בלי אהבה?"
"כן, אבל לסכן את החיים בשביל זיון?"
"זה לא סתם זיון, אני מדבר על אהבה, חוץ מזה אלו החיים שלי וזכותי לסכן אותם אם אני רוצה."
"טוב, בסדר, אם זה מה שאתה באמת רוצה..." אמרתי, נבוך מאוד, ושוב ניסיתי לברוח משם, אבל ויקטור עדיין לא סיים לדבר, "אני לא מטומטם זקן רובי, אני יודע איך זה נראה מהצד, אבל ככה אני מרגיש וזו הבחירה שלי."
"ומה עם אדי? מה הוא מרגיש?"
"הוא מאוד מחבב אותי. אולי הוא לא מאוהב בי כמו שהוא היה מאוהב בך, אבל אנחנו מסתדרים טוב ומבינים זה את זה מצוין. הוא יודע שאני תמיד אדאג לו ואשגיח עליו, טוב לו איתי."
"אני שמח לשמוע." אמרתי, מברך את האפלולית ששררה בחדר והסתירה את פני. כשהוא אמר שאדי היה מאוהב בי, כלומר עכשיו הוא כבר לא, הרגשתי מין צביטה כזו בלב, אבל מה אפשר לעשות? כמה זמן חשבתי שאדי ימשיך לחכות לי? הוא הפנים שאני לא יכול להחזיר לו אהבה ובתבונה רבה ויתר עלי למען ויקטור.
"אני יודע שאתה מאוד עסוק רובי, אבל אני מבקש שבשבוע הבא תפנה לך זמן ללכת איתי למשרד של העורך דין שלי שיסביר לך הכול על הצוואה שלי."
"על הצוואה שלך?" הופתעתי.
"כן, בטח. בגילי ובמצב הבריאות שלי ... בן אדם אחראי צריך לכתוב צוואה, כתבתי צוואה ואותך אני ממנה למוציא לפועל שלה."
"אותי? מה פתאום אותי? למה אני?"
"כי אני סומך עליך רובי, וגם כי אני יודע שאתה תדאג לאדי ותשגיח עליו. הוא ילד טוב, אבל הוא צריך מישהו בוגר ואחראי שידאג לו."
"אז אתה מוריש לי את אדי?" חייכתי, נבוך.
"לא." נשאר ויקטור רציני, "אני מוריש לך את הפייגלע, לאדי אני מוריש את הבית. אף פעם לא היה לו בית אמיתי, אני רוצה שאחרי שאני אמות יהיה לו מקום משלו."
"ויקטור, בבקשה." התנערתי בחוסר נוחות, "אל תדבר ככה, אתה רק בן חמישים ומשהו, עברת ניתוח, זה נכון, אבל עכשיו אתה כבר ממש בסדר, למה אתה חושב כל הזמן על מוות?"
"אני לא חושב עליו כל הזמן, אבל אף אחד לא יודע כמה זמן עוד נשאר לו לחיות." אמר ויקטור בנחת, "ובן אדם שמסתכן כמוני .... אני פשוט מציאותי."
"זה מאוד יפה מצידך לבטוח בי ככה, אבל בחיים לא ניהלתי כלום, תמיד הייתי שכיר. אני מעדיף שתישאר בסביבה עוד איזה עשרים שלושים שנה ותפקח עלי."
"אני לא חושב שזה יקרה, אבל אתה תהיה בסדר גמור, אל תדאג." טפח ויקטור על ברכי, "או, הנה אדי מגיע." קם ופנה אל אדי שחייך אלי בביישנות, "מה שלומך חמוד?" חיבק אותו ויקטור, "אתה עייף?"
"כן, קצת. לא נורא, מה נשמע? איפה יריב? איך הוא מרגיש?"
"יריב פה, הוא די מדוכא. אני מקווה שבעוד כמה ימים הוא יתגבר וירגיש טוב יותר."
"או שאולי שוגי יחזור?" נשאר אדי אופטימי.
"גם זה יכול להיות." הסכמתי במשיכת כתף למרות שלא האמנתי שיש סיכוי לזה, "טוב, לילה טוב."
יריב שכב בקצה המיטה, נראה ישן. חיבקתי אותו וניסיתי למשוך אותו אלי, אבל הוא התנגד. "לא רוצה, עזוב."
"רק חיבוק ריבי, אל תהיה כזה."
"בסדר, רק חיבוק. בוא כפיות."
"וזה הכול, אתה בטוח?"
"כן, לגמרי."
"אין בעיות, בוא אלי, נו, די, תפסיק להיות כזה, רק חיבוק, נשבע לך."
"אבל עומד לך."
"לא, מה פתאום? רק נדמה לך, לילה טוב יריב."
"לילה טוב ראובן, תגיד רובי, אתה חושב שהוא יחזור?"
"לא יודע, אולי. אתה בטוח שאתה רוצה לראות אותו שוב?"
"כן, אני חושב שכן, אולי."
"ואם הוא ירצה שתחזרו להיות יחד תסכים?"
"לא יודע, אולי, כן, בטח, אני די בטוח שכן, אבל ... לא יודע. לילה טוב."

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 26/12/2008 :  21:17:16  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
9. שינויים
לא תכננתי להעלם לזמן כה רב, רציתי רק לנוח קצת, לפנות קצת זמן לעצמי, לחשוב מה הלאה. תכננתי שמיד אחרי שאצליח לסדר לעצמי את הראש אחזור הביתה, אבל איכשהו דבר הוביל לדבר והזמן חלף בלי שהרגשתי.
בזבזתי שנה שלמה באירופה, עובד פה ושם, נודד בין אמסטרדם לברלין ואחר כך מטייל קצת באיטליה ומשם הגעתי מתוך דחף של רגע להודו. רציתי רק לבקר קצת במזרח, אבל נתקעתי כמעט שנה באיזה אשראם בצפון הודו ... כל פעם שרציתי לעזוב קרה משהו שמשך אותי להישאר עוד קצת.
יום אחד, כמעט שלוש שנים אחרי שעזבתי את הארץ, נקלעתי למרפאה אחת בבומבי ובעודי ממתין לרופא דפדפתי בשבועון ישן שהתגלגל לשם מהארץ ופתאום ראיתי לתדהמתי את פרצופו של רובי מציץ לעברי מבין הדפים.
בלב הולם דפדפתי בין דפי הכרום הצבעוניים שכבר התרפטו וגיליתי כתבה שעסקה מכל הדברים שבעולם במשפחות חדשות בישראל של המאה העשרים ואחת.
בחנתי בקפידה את התמונה מגלה בפליאה שעל ברכיו של רובי יושב תינוק קטן וחמוד ותולי האחמשי"ת של הכרוכית הורודה נשענת על כתפו - האבא מנהל פאב בשם פייגלע, היה כתוב שם, והאימא עובדת בבית קפה אינטרנט גיי פרנדלי שנקרא הכרוכית הורודה. היא חיה עם בת זוגה, הילד והחתול, והוא חי לא רחוק עם עוד שני חברים, וכולם מגדלים יחד את הילד והחתול ומתכננים עוד ילד בקרוב - אחר כך סיפרו בכתבה על עוד מגוון של משפחות בכל רחבי הארץ שבהם ההורים לא גרים יחד, ולכל אחד מהם יש בן זוג אחד או יותר, ושאר ואריאציות משפחתיות שלא הייתה לי סבלנות להתעמק בהן.
בדקתי את התאריך, מגלה בתימהון שהעיתון שבידי הוא בן למעלה משנה ורק אז קלטתי פתאום שעוד מעט ימלאו שלוש שנים לעזיבתי את הארץ.
אחרי שהרופא אישר לי שאני עדיין בסדר ושהתרופות שאחותי שלחה לי מהארץ פועלות כהלכה מצאתי את דרכי למחשב הקרוב ביותר וחיפשתי את הפייגלע ואת הכרוכית הורודה בגוגל.
הייתי צריך לחרוש המון דפים חסרי עניין עד שהגעתי לכתבה מטופשת, עלק קלילה, שנכתבה בצורה מבודחת (שלא הצחיקה אותי כלל) שדנה בחיי הקהילה בצפון הארץ.
העיתונאי כתב המון שטויות על חיפה הורודה, מלהג על מסיבות ופסטיבלים, משווה כל הזמן בין חיפה לתל אביב, כולל תוך כדי כך הרבה אי דיוקים שעוררו בי חשד שהוא לא טרח מימיו לצאת מגוש דן.
רק בסוף הכתבה הוזכרו הכרוכית הורודה המנוהלת בידי קותי ונכתבו כמה משפטים שטחיים על החזון שלו והעיקר - צורפה תמונה נאה של הכרוכית. קותי דחף את פרצופו לחזית התמונה מסתיר בגופו השמנמן את מדפי הספרים, מיריב ראיתי רק רבע פרופיל ואת כף ידו מונחת על מקלדת. להפתעתי המאמר ציין שקותי גר בדירה מעל חנות הספרים ולפתע הכה בי זיכרון הדירה שלי ושל יריב, מעורר בי נקיפת געגועים מכאיבה.
הוזכר גם הפאב של ויקטור ואני מצאתי את עצמי בוחן בתשומת לב תמונה מוצלחת של אדי, עומד מחובק עם ויקטור. ברקע נראה שלט בצבעי הגאווה שנשא את השם פייגלע מתנוסס על בניין נאה בנוי אבן שחלונותיו מקומרים והמשקופים שלו צבועים בכחול. הייתה גם תמונה של פנים הפאב שנראה פחות או יותר כמו כל פאב אחר בעולם - כוסות תלויות מעל בר ארוך ומבהיק, מדפי זכוכית עמוסי בקבוקי יין וציורים של קשתות צבעוניות על הקירות - לא הייתי מקדיש לו תשומת לב רבה לולא הציץ אלי מבין בקבוקי השתייה פרצופו החייכני של רובי.
המשכתי לחפש ומצאתי תמונה ישנה של צביקה ושל אימו מעטרת מאמר שסיפר על תושבים ותיקים בחיפה שהלכו לעולמם. רק אז גיליתי שאימו המנוחה של צביקה נחשבה בתקופת המנדט הבריטי לאחת הנשים היפות והאלגנטיות ביותר בחיפה. בסוף המאמר צוין בקצרה שבנה היחיד של הגברת הוא אחד מבעליו של פאב בשם פייגלע.
באותו לילה חלמתי שוב על יריב, חלום שחזר ורדף אותי מאז שעזבתי את הארץ. רק אז הבנתי שאני לא אפסיק לחלום על יריב כועס עלי, שונא אותי, ומחייך אלי רק אחרי שאני מחבק אותו, מתנצל ומבקש את סליחתו, עד שלא אדבר איתו פנים אל פנים ואתקן את המעוות.
קניתי כרטיס טיסה לארץ ושלושה ימים אחר כך נחתי בנתב"ג. ירדתי מהמטוס וגיליתי להפתעתי שחנוכה היום. בדרך החוצה קניתי לי סופגנייה חמימה, טרפתי אותה בשני ביסים ומיד אחר כך עליתי על מונית לחיפה.

הגעתי לכרוכית הורודה בשעת אחר צהרים גשומה וקרירה, רגע לפני החלפת המשמרות ועמדתי בפתח, בוחן את המתרחש בפנים.
קותי הציב נרות צבעוניים בחנוכייה גדולה שעמדה מול הקופה, ורובי עמד והתבונן בו, נושא בידיו ילד קטן ומתולתל שאכל סופגנייה נוטפת ריבה.
"תיזהר רובי." הציצה בהם תולי מהמטבח, "הריבה נוזלת ליותם על הסוודר."
"לא נורא." אמר רובי בנחת, "מיד אחרי הדלקת הנרות אנחנו טסים הביתה, עושים אמבטיה והולכים לישון."
"ושומעים סיפור!" צעק הילד הקטן, ודחף את שאריות הסופגנייה לפיו של רובי, "תאכל אבא." פקד עליו.
"יותמי די." צחק רובי, ובלע בצייתנות את הסופגנייה, "בסוף אבא יראה כמו סופגנייה."
"טוב, גמרתי לסכם את הקופה להיום." אמר יריב ונכנס לבית הקפה, עובר בקול רשרוש דרך וילון החרוזים שעזרתי לו לתלות בזמנו על משקוף הדלת שבין חנות הספרים לבית הקפה. "הגיע הזמן להדליק נרות, אצל מי הגפרורים?"
"ריבי, ריבי, דיים!" צעק יותם והושיט אליו את ידיו הקטנות והדביקות.
"תיזהר, הוא דביק." אמר רובי, מגיש לו את הילד.
"דביק ומתוק." צחק יריב, לקח את הקטן בזרועותיו, וחג על עקביו כשהוא מסובב אותו באוויר, ואז הבחין בי עומד בפתח וקפא על מקומו, נדהם.
"שגיא." אמר חרש, "חזרת?"
כולם הסתובבו ובהו בי, מופתעים. היו כמה שניות של תדהמה שקטה שהופרה כשאדי הופיע מהמטבח, "הנה הגפרורים, מי מדליק היום את הנרות?" שאל, ואז הבחין בי, "שוגי, חזרת." צעק בשמחה, והטיל את עצמו עלי, מחבק אותי ומנשק את לחיי.
הם הקיפו אותי, מדברים כולם בבת אחת, שואלים שאלות בלי להמתין לתשובות, ממטירים עלי מידע שלא הצלחתי לקלוט, כולם חוץ מיריב שעמד בצד, שקט מאוד, מחזיק את יותם בזרועותיו, בולע אותי בעיניו, ושותק.
"חבר'ה, אולי אפשר להדליק כבר את החנוכייה? הילד צריך ללכת לישון." נזכרה תולי.
"כן, את צודקת." הסכים רובי, "מי מדליק את הנרות?"
"אתה." פסקה תולי והגישה לו את הגפרורים, "ותעשה את זה בקיצור בבקשה, יותמי עייף."
"יותמי לא עייף," מחה יותם, "יותמי רוצה סיפור."
"עוד מעט חמוד." הרגיע אותו רובי, נישק את לחיו התפוחה המרוחה בריבה והדליק את החנוכייה כשהוא מברך על הנרות. בינתיים נכנסה פנימה עוד בחורה אחת, דקה וחייכנית, ונחפזה לעטות על עצמה סינר, מביטה בי בפליאה. תולי אמרה לה שאני חבר ותיק שלהם שחזר רק עכשיו מחו"ל, נתנה לה מטאטא והתחילה להתעסק בסידור השולחנות. הבנו את הרמז ויצאנו מהכרוכית, מאחלים לנשארים משמרת מוצלחת.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את רובי שאחז בזרועי, מוביל אותי לעבר מגרש החנייה.
"הביתה." אמר בפשטות, "מזל שיש לנו שתי מכוניות, ריבי, אתה תיסע עם אדי ועם הקטן, אני אסע עם שגיא ואעדכן אותו בדרך."
הבטתי ביריב שהתעלם ממני והחזיק את יותם הקטן בידיו בעוד אדי חובש על ראשו המתולתל של הילד כובע צמר צבעוני, מקפיד לכסות את אוזניו.
"זה בסדר מבחינתך יריב?" שאלתי, מנסה לנחש את מצב רוחו לפי מבע פניו. הוא נראה ממש טוב, מסופר בתספורת קצרה שהלמה אותו, לבוש בג'ינס מחמיא ובסוודר כחול כהה שהבליט צבען של עיניו היפות. לצערי פניו נותרו אטומות ולא יכולתי לנחש אם הוא כועס, שמח, או אולי סתם אדיש.
"בטח שזה בסדר." אמר אדי במקומו וחייך אלי את החיוך המתוק הרגיל שלו, "אל תהיה דרמטי כזה שוגי." הוסיף, קצת בעוקצנות, ואחר כך לחץ בחיבה את כתפי, "התגעגעתי אליך." אמר והתיישב בכסא הנהג בעוד יריב קושר את הילד לכסאו ומתיישב לידו.
"לא ידעתי שלאדי יש רישיון." התפלאתי.
"שכחת שויקטור שלח אותו לעשות טסט מיד כשהם התחילו לגור יחד? אני די בטוח שהוא עבר את הטסט עוד לפני שנסעת."
"באמת? כנראה ששכחתי. מה שלום ויקטור?"
"ויקטור נפטר לפני שנה." אמר רובי ביובש.
"ויקטור מת? אבל חשבתי שהניתוח שלו הצליח, שהוא הבריא." נדהמתי.
"הניתוח הצליח. אם הוא היה מקפיד לשמור על עצמו ונזהר הוא בטח היה חי עד היום, אבל הוא העדיף לחיות כמו אדם בריא וליהנות מכל רגע. מזל שהייתי בבית כשהוא נפטר כי אדי נבהל נורא ונכנס להיסטריה נוראית."
"הוא מת בבית?" הופתעתי.
"כן, מת במיטה שלו מיד אחרי זיון. לקח לאדי די הרבה זמן להתאושש מזה."
"וואלה..." שקעתי במחשבות, "אדי המסכן, אז מה, עכשיו אתה ואדי יחד?"
"לא." אמר רובי, "כל אחד מאיתנו גר בחדר נפרד. האמת שהוא בעל הבית שלי, ויקטור הוריש לו את הבית ואני משלם לו שכר דירה."
"למה לא מצאת לך דירה משלך?" התפלאתי, "ולמה גם יריב גר אתכם?"
"זה מסובך." נאנח רובי, "התכוונתי לעבור לדירה משלי מיד אחרי שפתחנו את הפייגלע, אבל זה לא הסתדר, כל פעם היה משהו ... אתה יודע איך זה."
"כן, אני יודע."
"טוב אז זהו, לקח כמה זמן עד שהפייגלע התחיל לעבוד בצורה חלקה, ומיד אחרי שהתחלנו להרוויח כסף אימא של צביקה נפטרה פתאום ואז היה הסקנדל הנוראי הזה בשבעה שלה ויריב עזב."
"איזה סקנדל?" הופתעתי, "מה קרה שם?"
"טוב, אני אישית לא הייתי שם, אבל יריב סיפר לי הכול. בקיצור, מה שקרה בשבעה זה שקותי שמע במקרה שיחה של שני חברים של צביקה שבאו לנחם אותו וקלט פתאום שהבן זוג שלו נוהג לבקר בחדרי חושך בלי להגן על עצמו עם קונדומים והתפרץ בצורה נוראית.... הייתה מריבה ממש מכוערת, קותי רתח מכעס ואמר לצביקה שאם הוא הדביק אותו באיידס הוא ירצח אותו. צביקה נשבע שהוא נקי ושהוא נבדק כל הזמן, אבל אתה יודע איך קותי נעשה כשהוא שומע על איידס, הוא מיד התחיל לארוז, ואמר שלא אכפת לו כלום, הוא הולך לגור בדירה שלו בכרוכית מיד, ברגע הזה."
"בדירה שלי ושל יריב?"
"כן, בדירה הזו, וכשצביקה שאל אותו איך הוא לא פוחד לגור בדירה שגר בה נשא איידס הוא הבין שיריב נשא והשתגע לגמרי. יריב אמר שהוא פחד שקותי ירביץ לו."
"וואלה..." נדהמתי, "עד כדי כך?"
"כן. אחר כך כולם נרגעו וצביקה הסביר שהוא התכוון אליך, לא אל יריב, מה שלא ממש הרגיע את קותי... טוב, בסוף הכול הסתדר, קותי ביקש סליחה מיריב, ואפילו הגיע אלינו והתנצל אישית בפני אדי על כל הסצנה שהייתה אז, כשהם היו יחד. הוא הבין שהוא הגזים לגמרי והודה שהוא סובל מחרדות לא הגיוניות בגלל איידס."
"זה נקרא איידס פוביה." הערתי
"נכון." הנהן רובי, "ואחרי שקותי נבדק התברר כמובן שהוא לא נדבק וגם צביקה, עד כמה שידוע לי לא נשא, אבל לך תדע ... בכל מקרה הם נפרדו והם לא גרים יותר יחד."
"וואלה? באמת? אז מה איתם עכשיו?"
רובי משך בכתפיו, "לא יודע בדיוק, אבל קותי גר עכשיו לבד בדירה מעל הכרוכית ומנהל את הבית קפה ויריב עובד בחנות הספרים של הכרוכית. הוא גר איתי ועם אדי ועוזר לי לטפל ביותם, הוא ממש אוהב אותו, האמת ששניהם שפוטים של הגמד הזה, מזל שאני משגיח עליהם."
"אבל תולי היא אימא של יותם, נכון? זאת אומרת, עשיתם אותו יחד, איך זה קרה דרך אגב?"
"קרה איך שדברים כאלו קורים." הצטחק רובי, "היא רצתה ילד, ואני נראיתי לה מתאים בתור אבא .... בהתחלה אמרתי לא, מה פתאום? גדול עלי להיות אבא, אבל ויקטור אמר לי שאני אידיוט, ושאם אני לא אנצל את ההזדמנות אני אצטער כל החיים על הפספוס, ואחרי שחשבתי קצת הבנתי שהוא צודק, הלכנו לרופא נשים ואחרי חודש היא הייתה בהריון, לא סיפור גדול."
"ואצל מי הילד גר?"
"בחודשים הראשונים כשהיא הניקה אותו הוא גר אצלה, אבל אחרי כמה זמן החברה שלה הרגישה חנוקה והתחילה להתלונן שנמאס לה ושיותם גומר להן את הזוגיות אז החלטנו לעשות את זה בשיטה של שבוע שבוע." חייך רובי "והשבוע הוא אצלי." הוסיף בשביעות רצון.
"אתה ממש זורח כשאתה מדבר עליו." הערתי, מופתע. "לא ראיתי אותך אף פעם כל כך שמח, אפילו כשהיית עם יוני לא נראית כל כך מאושר."
"כן, נכון." הודה רובי, בלי שמץ מבוכה, "הילד הזה הוא אהבת חיי, אני חולה עליו, הוא כבר בן שנתיים ואני עובד על תולי שנביא לו עוד אח או אחות קטנים."
"למה קראתם לו יותם?"
"סתם, זה נראה לנו שם יפה וגם... האמת שרציתי לקרוא לו יונתן, אבל תולי פחדה שבגלל השם ... בסוף החלטנו שיותם זה מספיק קרוב. די פחדתי להיות אבא, אבל ברגע שהוא נולד ... זה נכון מה שאומרים, ילד באמת משנה לך לגמרי את החיים. מהרגע שהוא נולד נעשיתי אדם אחר, אם פעם הייתי מתגעגע קצת לחיים שהיו לי בתל אביב היום זה עבר לי לגמרי, העיר הזאת זה לא מקום לגדל בו ילדים."
הרובי המשופר הזה קצת הפחיד אותי. "אבל רובי, זאת אומרת, כל הכבוד לך והכול, אבל אין לך שום חיים חוץ מלהיות אבא של יותם? אתה גם גבר, לא?"
רובי משך בכתפיו, "כן, בטח, אבל זה הרבה פחות חשוב עכשיו."
"אבל בכל זאת, אתה לא חרמן לפעמים?"
"בטח שכן, נו, אז מה?"
"אז מה אתה עושה?"
רובי טפח בחביבות על ברכי וצחק. "אני לא צריך להתאמץ יותר מידי, אני מנהל פאב בשם פייגלע, זה מספיק."
"ומה עם אדי ויריב?" הגעתי למה שבאמת עניין אותי.
"מה אתם? הם בסדר גמור. אדי עובד איתי בפייגלע, הוא ממונה על החלק האמנותי ואני על האלכוהול, ויריב מרוצה מניהול החנות ספרים שלו, ומידי פעם עוזר לתולי עם הבית קפה. אולי לא נתעשר מהעסקים שלנו, אבל אנחנו חיים לא רע, ומה אתך, איך הבריאות, איך הסתדרת בחו"ל, איך היה בהודו?"
"בסדר אם פרות ולכלוך לא מפריעים לך. איך אתה יודע שהייתי בהודו?"
"אחותך דיווחה לריבי והוא סיפר לנו."
"מה פתאום היא סיפרה לו עלי?"
"בערך חודש אחרי שנעלמת הוא התחיל לסבול מסיוטים שאתה מת או משהו, אחרי כמה ימים שהוא לא ישן כמו בן אדם והפריע גם לי ולאדי לישון נמאס לנו, התקשרנו להורים שלך ובמזל תפסנו את אחותך שסיפרה לנו שאתה בחו"ל, מטייל באירופה ואתה בסדר."
"אני ארצח אותה, למה היא לא ספרה לי כלום?" התמרמרתי.
"יריב התחנן לפניה שלא תגלה לך שהוא עדיין חושב עליך." הוא לכסן אלי מבט חשדני, "הוא בחור טוב, באמת בחור טוב, היית מאמין שהוא האשים את עצמו שברחת?"
"את עצמו?" נבהלתי, "למה? במה הוא אשם שאני שרוט?"
"לא יודע, ככה זה אצל פולניות דפוקות כמוהו. תמיד הוא חושב שהוא אשם. אני כל הזמן מנסה לשדך לו מישהו והוא לא מסכים, ולא שחסרים בחורים שמתרוצצים סביבו, יש הרבה שמחזרים אחריו, אבל הוא ..." הוא העווה את פניו במיאוס מבודח, "עקשן כזה, הוא נחמד לכולם, אבל מתעקש שהוא לא מוכן עדיין לקשר."
"אבל אל תגיד לי שהוא לא זיין מאז שעזבתי?" הסמקתי מעט, נבוך, "בכל זאת עברו כמעט שלוש שנים..."
"טוב, אז אני לא אגיד." הבזיק לעברי רובי חיוך ערמומי שעורר בי חשד שיריב פורק מטעני חרמנות אצל האקס שלו.
המשכנו לנסוע בשתיקה בעוד אני מהרהר במצב ושוקל את צעדי הבאים. חזרתי לדבר בזמן שרובי החנה את המכונית יודע שאם לא אדבר עכשיו לא אאזור שוב אומץ, "אתה חושב שיש לי עדיין סיכוי אצלו רובי?"
"כן." אמר רובי מביט בי במבט רציני, "אני חושב שכן, אבל שגיא," הוא דומם את המנוע והסתובב בכיסאו, מביט בי בכובד ראש, "אם אתה רוצה שזה יעבוד הפעם אתה צריך להשתנות אחרת הכל שוב יתחרבש לכם."
" להשתנות? איך?" שאלתי, תוהה בליבי מה בדיוק הוא יודע על מה שקרה ביני לבין יריב.
רובי נשם נשימה עמוקה כאילו עמד לקפוץ למים, "לא תאמין כמה מביך אותי לדבר על דברים כאלו." הודה, "אני פוחד כבר עכשיו מהרגע שאני אצטרך לספר ליותם איך באים ילדים לעולם."
"מה הבעיה? תשלח אותו לקרוא על זה באינטרנט."
רובי גיחך, "כן, איזה מזל שהמציאו את האינטרנט, אבל לצערי יש דברים שצריך לדבר עליהם פנים אל פנים."
"איזה מין דברים?"
"דברים כמו אהבה, סקס... תראה, יריב עדיין אוהב אותך, אבל אתה חייב להבין שאם לא תיתן לו מה שהוא צריך הוא יחפש את זה במקום אחר."
"אצלך למשל?" התחלתי להתעצבן.
"כן, למשל." הוא הניח יד על ברכי, "אל תתעצבן, עדיף אני מאיזה זר שלא מכיר אותו, אבל תבין שגיא, וקסמן הוא לא סתם אחד, הוא בחור מורכב, מסובך אפילו, ויש לו צרכים... כל מיני צרכים. בעיקרון הוא אקטיבי, אבל לפעמים הוא צריך ... איך להגיד? לפעמים הוא מרגיש צורך להיות פסיבי, הוא צריך... אתה יודע מה, ואתה חייב לתת לו את זה."
"אני יודע, אני יודע, אכזבתי אותו, אבל ..." השפלתי מבט, מרגיש שאני מסמיק, "עד שנדבקתי הייתי בעיקר אקטיבי, אבל מאז שאני חיובי השתניתי. התחלתי לפחד, אני פוחד בעיקר כשאני עם מישהו שאכפת לי ממנו, כשאני איתו אני כל כך פוחד שתקרה תקלה, שאני אדביק אותו חס וחלילה... זה קרה לי עם יוני בזמנו, הקונדום נקרע לנו ומאז הכול נדפק, אתה מבין?"
"כן, אני חושב שכן." הנהן רובי, "אבל אם אתה רוצה את יריב בחזרה תצטרך להתגבר על הפחד הזה, ואם יש משהו שלמדתי מויקטור זה שכדי לחיות חיים ששווים משהו חייבים להתגבר על הפחד אחרת עדיף כבר למות ודי."

10. נכווה ברותחין
בבית מצאנו את יריב רודף אחרי יותם הערום למחצה שסירב להיכנס לאמבטיה בלי אבא, "יותמי מספיק לצעוק." נזף בו רובי רכות, "בוא חמוד, צריך להתרחץ לפני השינה." הרים את הפעוט ונשא אותו בידיו לאמבטיה ויריב פוסע אחריהם, נושא מבחר של ברווזי אמבטיה וספוגי צעצוע.
"אתה בטח נורא עייף ורעב." הזמין אותי אדי למטבח, "מה בא לך לאכול?"
"כלום. אולי תה, זה הכול. מה שלומך אדי? אתה נראה נהדר."
"אני בסדר גמור." חייך אדי, הגיש לי כוס תה ועוגה והתיישב מולי, "לקח לי די הרבה זמן להתגבר על המוות של ויקטור, אבל עכשיו אני בסדר."
"רובי סיפר לי שהוא הוריש לך את הבית שלו."
פניו של אדי קדרו, "כן, זה נכון. הבית רשום על שמי עכשיו, אבל זה לא אותו דבר בלי ויקטור, אני ממש מתגעגע אליו."
"ושל מי הפאב?"
"של רובי ושל צביקה, אבל צביקה לא ממש מתעניין בניהול שלו. אחרי שאימא שלו נפטרה הוא מכר את הבית שלה וקנה לו יאכטה. רוב הזמן הוא מטייל בעולם, בעיקר בספרד וביון, הוא בא לפה לעיתים רחוקות מאוד ואז הוא גר אצל קותי ועושה לפעמים מסיבות פרטיות בפייגלע."
"מסיבות פרטיות?" תהיתי.
אדי העווה את פניו במיאוס, "שליש מהפייגלע שלו ככה שאין לנו ברירה, אבל אני לא אוהב מה שקורה שם. כשהוא סוגר את המקום למסיבה פרטית אני נשאר בבית, רובי סיפר לי שהוא מחתים את האורחים שמשתתפים במסיבות שלו על חוזה."
"איזה חוזה?"
"שהם לא יבואו בטענות לאף אחד אם הם ידבקו."
"אהה.... מסיבות כאלו."
"כן, בדיוק. הכול סודי כזה ורק מי שצביקה מכיר טוב יכול להשתתף. הם מקיימים את המסיבות בקומה השנייה שנחשבת למועדון פרטי ככה שלאף אחד לא יהיו טענות."
"למה רובי התכוון שאתה אחראי על הצד האמנותי?"
פניו של אדי זרחו. "אנחנו עושים ערבי קריוקי, ויש גם תחרויות דראג, וכל שבועיים יש ערב כישרונות צעירים ואני המנחה." אמר בגאווה, "זה ממש נחמד, יש לנו כמה אומנים קבועים וקהל של מעריצים שמגיע כל פעם, אפילו קותי מגיע לפעמים, דראג זה ממש כיף."
"ומה עם אהבה אדי?" שאלתי.
הוא הסמיק טיפה וצחקק כילדונת. "טוב, אני גר פה וגם רובי... כל זמן שויקטור חי הייתי כמובן רק איתו, לא שהוא היה אומר משהו, אבל לא רציתי, זה נראה לי לא מתאים. רק כמה חודשים אחרי שהוא מת ... רובי סיפר לך מה קרה?"
הנהנתי, "רובי אמר שהוא נפטר במיטה שלכם."
פניו קדרו, "היה סקס ומיד אחר כך הוא קיבל התקף לב... זה היה נורא... עד היום אני מעדיף לא להיכנס לחדר ההוא."
"אתה מרגיש אשם?"
"כן, קצת, למרות שאף פעם לא לחצתי עליו שאני רוצה סקס, זה תמיד הוא שרצה ולא ידעתי שאסור לו... אחרי הלוויה שמעתי שהיו קצת דיבורים מחברים שלו שטענו שבגללי... אמרו שאם הוא לא היה לוקח את הכדורים האלו, לא ויאגרה, הסוג השני, שכחתי מה שמו."
"סיאליס."
"כן, אלו. אמרו שהוא לקח אותם בגללי, אבל זה לא נכון, בכלל לא ידעתי ... לא הייתי איתו בגלל הסקס, זה לא היה כל כך חשוב לי, מה שרציתי זה מישהו שיצטרך אותי, שיאהב לישון איתי." הוא עצם בחזקה את עיניו, עוצר את הדמעות ואחר כך הפנה אלי את גבו והתעסק עם המדיח.
"ועם מי אתה ישן עכשיו?" שאלתי אחרי שהוא נרגע וחזר לשבת מולי.
"עם יותמי." הצטחק אדי, "הוא אוהב לבוא למיטה שלי, אם הוא נרדם לפני ויש לי חשק אני הולך לישון עם אבא שלו."
"ומי ישן עם יריב?" אזרתי אומץ לשאול.
אדי משך בכתפיו, "לא יודע שוגי, יריב ישן בקומה השנייה, רחוק מאיתנו. גם אם הוא מביא לשם מישהו הוא מסלק אותו מוקדם בבוקר. לדעתי אין לו מישהו רציני, אבל מצד שני," משך בכתפיו באדישות, מבהיר לי שאין לו שום עניין בחיי המין של יריב, "אני לא ממש עוקב אחריו..."
"אדי," התעקשתי ללחוץ, "אתה חושב שיש לו עוד רגשות אלי?"
אדי הרהר מעט, שוקל את הנושא בכובד ראש לפני שענה. "אני חושב שיש לו עדיין קצת רגשות אליך, אבל בכל זאת..." הוא השתתק, שקוע במחשבות.
"מה בכל זאת?" האצתי בו.
"אני חושב שגרמת לו לאבד אמון בעצמו, בהתחלה הוא כעס ששיקרת לו ונעלמת בלי מילה ואחר כך הייתה תקופה שהוא האשים את עצמו בהעלמות שלך... אני לא יודע מה הוא מרגיש עכשיו לגביך... אולי גם הוא עוד לא יודע, יריב הוא בחור מאוד סגור, טיפוס מסובך כזה, מאז שעזבת הוא נעשה קצת מתבודד, אני חושב שהוא כל כך נפגע ממך עד שכיום הוא נזהר מאהבה. למה אתה שואל שוגי? אתה רוצה שתחזרו?"
"כן, אני חושב שכן, אבל אחרי מה שקרה... אני צריך קודם לדבר איתו, להתנצל, להסביר, מה דעתך?"
אדי הנהן. "כן, להתנצל זה רעיון טוב. מה תגיד לו?"
"אין לי מושג, תגיד, מתי לדעתך יהיה הזמן הכי טוב לתפוס אותו לבד?"
"אחרי שיותמי ילך לישון. תעלה בינתיים למעלה, תתקלח אצל יריב ותחכה לו בחדר שלו, אני ורובי נרדים את הקטן ולכם יהיה שקט ופרטיות."
"בסדר, רעיון טוב, תודה אדי." לקחתי את תרמילי ועליתי לקומה השנייה. החדר של יריב היה מרווח מאוד, וכמובן מסודר יפה. יריב לא השתנה מהבחינה הזו, לא ראיתי אצלו שום בלגן גברי אופייני, לא בגדים זרוקים או גרביים מושלכים על הרצפה, כל דבר היה מונח במקום, מסודר ונקי.
החדר היה גדול דיו להכיל חוץ ממיטה גם שולחן כתיבה שהיה כמובן מאורגן למופת, הספרים שלו היו מסודרים בקפידה על המדף, ועל השולחן עמד מחשב דלוק. אחרי היסוס קל בדקתי את המועדפים שלו - רק אתרים מהוגנים ומכובדים, בלוגים מיושבים בדעתם ואתרים על ספרים וכיוצא בזה, לא מצאתי שום אתר פורנו שובב - גם ההיסטוריה של הגלישה שלו הייתה ללא דופי, הכול סולידי ומהוגן, אפילו לאטרף הוא לא הציץ.
קשה היה להאמין שזה מחשב של הומו צעיר ונטול בן זוג, יכול להיות שיריב נעשה נזיר?
אחרי שגמרתי לחטט פלשתי למקלחת שלו והתקלחתי, מתענג על המים החמים, מגלה לשמחתי שיריב שמר אימונים לשמפו הישן שלו שריחו עורר בי זיכרונות נעימים. בתום המקלחת לבשתי את חלוק המגבת הישן שלו שעורר בי גל של נוסטלגיה, וישבתי על מיטתו להמתין לו.
הוא הופיע אחרי רבע שעה ועוד לפני שהבחין בי החל לפשוט את חולצתו ואז נעצר, מופתע למראי, ואחר כך המשיך ומשך מעליו את החולצה והישיר אלי מבט, מציג בפני בלי בושה את פלג גופו העליון הערום.
"אני אלך אם תרצה." אמרתי וקמתי, מביט בגופו שנראה לי רחב ושרירי יותר מכפי שזכרתי, "אתה נראה מצוין, התחלת להתאמן?"
"קצת, אבל לא ברצינות, התרחבתי בעיקר בגלל סחיבת קרטונים של ספרים כבדים. למה חזרת שגיא?"
"התגעגעתי אליך."
"כן, ממש."
"אל תאמין אם אתה לא רוצה, אבל זו האמת. התחלתי להתגעגע ברגע שעזבתי רק שלקח לי קצת זמן להבין את זה."
"כמעט שלוש שנים... זה די הרבה זמן."
"כן, נכון, כנראה שאני קשה הבנה, אני גם פחדן גדול, אתה הרי מכיר אותי."
הוא פסע לעברי, נעמד ממש קרוב אלי והניח יד על לחיי, "כן, אני מכיר אותך. מה שלומך שגיא?"
"די טוב בעצם, אבל ...." המילים נעתקו מפי כשהוא משך אותי אליו וחיבק אותי. נשענתי עליו והצמדתי את שפתי לכתפו הערומה, נושם אותו, מניח לחומו להציף אותי. ברגע שהוא נגע בי החלה תחושת רווחה נפלאה להתפשט בכל גופי, מתחילה מנקודת המגע של עורו בעורי ומציפה אותי באדוות עונג חמימות ורכות.
משכתי מעלי את החולצה, מצמיד את גופי לגופו, מנסה להגדיל את שטח המגע ביני לבינו ככל האפשר בעודי מגשש בשפתי אחרי פיו. התנשקנו, בהתחלה בזהירות, כמעט בביישנות, ואחר כך חזק יותר, ועוד יותר חזק... שעה ארוכה שתקנו, נצמדים זה לזה בכוח, משתוקקים לחוש אחד את השני.
"יריב, אני כל כך ...." נזכרתי שעלי להתנצל.
"ששש..." הוא חזר ונישק אותי, "אל תגיד כלום, אני יודע."
"אני כזה טיפש," המשכתי לדבר בין נשיקה אחת לשנייה, "אני פשוט מטומטם, איך אתה יכול לסבול אותי?" התחלתי ללטף את ישבנו החלק, "אני במקומך הייתי זורק אותי מכל המדרגות." הצהרתי, חופן את גבעות עכוזו באצבעות חמדניות.
"יכול להיות שאני עוד אעשה את זה, אבל לא עכשיו, כרגע אני חרמן מידי, יש לך קונדומים?"
"לא, מצטער. שכחתי לגמרי... בזמן האחרון הייתי עסוק מאוד ולא הייתי צריך... לך יש?"
"לא. נגמרו לפני שנה. מאז לא היה לי צורך בחדשים."
הבטנו זה בזה והתחלנו לצחוק, "בטח לאדי יש." אמר יריב וקם, נחלץ בקושי מהחיבוק שלי, "חכה פה, אל תלך לשום מקום."
"אין בעיה, אני מחכה."
הוא יצא, סוגר את הדלת מאחוריו ומיד חזר, שלף את המפתח ויצא שוב, נועל אותי בפנים.
"יריב!" צעקתי וזינקתי לדלת, "מה אתה עושה?" טלטלתי את הידית, "למה נעלת אותי?"
"רק ליתר ביטחון." אמר יריב מהצד השני של הדלת, "אני כבר חוזר." הבטיח והסתלק. חסר אונים נאחזתי בידית הדלת והמתנתי לו בצייתנות, שומע אותו צוחק לעצמו חרש בעודו יורד במדרגות.
ניסיתי לכעוס עליו, אבל היה עלי להודות שזה הגיע לי - הנכווה ברותחין נזהר בצוננים - עלה במוחי הפתגם הישן, או במילים פשוטות, הרווחת את חוסר האמון הזה ביושר שגיא, עדיף שתחזור למיטה ותשתוק.
חזרתי למיטה להמתין לו, הוא חזר מהר עם חופן של קונדומים והצטרף אלי. התכרבלנו מתחת לשמיכה, מתחבקים, מתנשקים, מחדשים את ההכרות שלנו. כל פעם שניסיתי להאט קצת את הקצב ולהתנצל על העבר לפני שנמשיך הלאה הוא חסם את פי בנשיקה, מבהיר לי בלי מילים שזה לא הזמן לשיחות אלא למעשים.
ואכן, עשינו זה בזה מעשים לרוב - אני בו והוא בי - ולבסוף נרדמנו זה בזרועות זה, מותשים מכל ההתרגשות.
בבוקר התעוררתי מחייך ומצאתי את עצמי לבד במיטה. "יריב." קראתי, והתיישבתי בבהלה, חושש שרק חלום חלמתי ואני עדיין לבד, "איפה אתה?"
הוא הציץ אלי מהמקלחת, פניו מכוסים קצף גילוח, "אני חייב לטוס לעבודה, מה התוכניות שלך להיום?"
"אהה... אין לי שום תוכניות. האמת שאני עדיין די עייף."
"תישן לך עוד כמה שעות, ואחר כך בוא לבקר אותי בכרוכית. נאכל יחד, תכיר את כל העובדים החדשים, אתה יודע שמישה גר לא רחוק? הוא קופץ מידי פעם לבקר אותנו. היית מאמין הוא עדיין עם אבו ראמי?"
"מה, הם גרים יחד?"
"כן ולא. בעיקרון אבו ראמי גר עם אשתו, אבל הוא ישן אצל מישה כמעט כל יומיים. זה נשמע מוזר, אבל נראה שהסידור הזה עובד לא רע, הם נראים מאושרים יחד."
"ואשתו לא חושדת?"
"לא יודע, אולי, לך תדע מה באמת קורה במקרים כאלו? טוב, אני חייב לרוץ, כולם כבר יצאו לעבודה, אתה לבד בבית, תישן כמה שבא לך ואחר כך תבוא לביקור. הנה, זה המפתח שלך, תנעל כשאתה יוצא." הפריח לי נשיקה באוויר ויצא, משאיר אותי לבד.
ניסיתי לנמנם עוד קצת, אבל לא הצלחתי להירדם וקמתי. אחרי מקלחת זריזה הוצאתי מהתיק שלי את הג'ינס הנקי האחרון שנשאר לי, התלבשתי וגיליתי שנשארתי בלי גרביים נקיות.
פלשתי לארון של יריב בחיפוש אחרי גרביים ותוך כדי כך חיטטתי קצת כדרכי במדפים שלו, מתפעל מהסדר והארגון המופתי שרק מעטפת מנילה עבה אחת שהציצה מתחת לערמת גופיות מקופלת למשעי הפרה אותו.
אחרי היסוס של שנייה פתחתי את המעטפה והצצתי פנימה. היו שם כמה טפסים שהכתובת של מועצת הרבנות של חיפה מתנוססת עליהם, צילום קטן ומבריק בשחור לבן של משהו שנראה כמו צילום אולטרא סאונד שלא היה לי סבלנות לבחון בקפידה, ושקית נייר צבעונית שבתוכה הייתה קופסת תכשיטים קטנה מצופה קטיפה כחולה, וקבלה של חנות תכשיטים.
בתוך הקופסא נח חישוק מתכת רחב ושטוח מזהב שהקבלה המצורפת הגדירה כטבעת נישואים לגבר. בצידה השני של הקבלה היה כתוב בכתב יד נשי ועגלגל –
לריבי המתוק שלי,
אני מקווה שטבעת הנישואים הזו תהיה לטעמך, גם לי יש אחת, קטנה יותר, אבל הרבה יותר יפה ויקרה.
להתראות בקרוב,
ארוסתך האוהבת,
גלי

בהיתי כלא מאמין באותיות הכתובות על דף הניר הקטן והדק ואחר כך בחנתי את הצילום המטושטש וחסר הפשר שהיה, כמו שהתברר לי אחרי בדיקה קפדנית, צילום אולטרא סאונד של עובר בן אחת עשרה שבועות. שם האם - גלינה קאופמן, ושם האב - יריב צח.
על הצד האחורי של הצילום היה כתוב באותן אותיות עגולות ומדושנות עונג שכבר הכרתי – בר שלנו בן/ת כמעט שלושה חודשים.
הטפסים אגב היו טפסים לרישום לנישואים של הרבנות והם היו ריקים, עדיין.

לך להתחלת העמוד

שקוף
חבר/ה מתקדם/מת


496 הודעות
נכתב - 27/12/2008 :  17:31:43  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
11. מזל טוב
כל הדרך לכרוכית הורודה הבטחתי לעצמי להיות רגוע ובוגר. אני אתנהג בהגיון, לא אתפרץ ולא אצעק הודעתי לעצמי. הרי לא חשבתי באמת שהוא ישב וימתין לי כל כך הרבה שנים? אז מה אם היה סקס מדהים בלילה, והוא ישן איתי אחר כך כאילו מעולם לא נפרדנו ונישק אותי כשאמרתי לו שרק איתו אני מרגיש בבית?
הוא לא חייב לך כלום שגיא הזכרתי לעצמי, זכותו להמשיך בחייו כרצונו, הוא כבר בן שלושים ושתיים. גבר, לא ילד קטן. אין לך זכות עליו והוא רשאי לעשות את הבחירות שלו כטוב בעיניו, אם הוא החליט לשנות כיוון, להפוך עורף לחיים הדפוקים שהעולם מזמן להומואים, לנסות ולחיות אחרת זו זכותו ואסור לך להפריע, תגיד לו מזל טוב, תלחץ לו את היד וסתום את הפה כי אין לך זכות להגיד כלום.
זה בדיוק מה שתכננתי להגיד - מזל טוב ושיהיה לך בהצלחה יריב, אתה תהיה אבא נהדר וגם בעל טוב. אני לא אגיד לו כמה אני מצטער שעזבתי, וכמה חבל לי שאני לא יכול לחיות איתו, נכון, זה מה שאני מרגיש, אבל להגיד לו דבר כזה יהיה לא לעניין ולא מתאים. עדיף לשתוק, גמרתי אומר, זה יהיה הדבר הכי מכובד וראוי לעשות.
נחוש בהחלטתי לעשות את הדבר המתאים ולהתנהג בצורה מכובדת נכנסתי אל בית הקפה ופניתי לחפש את יריב בחנות הספרים. דחפתי את ראשי דרך וילון החרוזים וראיתי אותו עומד ומשוחח עם המלצרית החדשה. הצעירה הדקיקה עמדה קרוב מאוד אליו וקירבה את כף ידה לפניו כשהיא מחייכת, יריב נטל את כפה הקטנה בידו הגדולה ובחן אותה מקרוב, ואחר רכן ונישק בחיבה את לחייה. ברגע ששפתיו נגעו בפניה התפוצצה בתוכי פצצת מצצר זועמת וכל ההחלטות הנבונות שלי התעופפו לכל הרוחות.
התפרצתי פנימה בפראות, חרוזי הוילון הצבעוניים מתעופפים בקולות נקישה סביב גופי ונדחפתי בין השניים.
"מי זו גלי?" התנפלתי על יריב המופתע, מתעלם ממנה.
"אני גלי." אמרה הבחורה בקול נעים, "בעצם גליה, אבל כולם קוראים לי גלי." הוסיפה.
"מה שלומך שגיא?" שאל יריב בנחת והניח יד על כתפי, הודף אותי מעט לאחור, מביט בשלווה בפני שלהטו מכעס.
התנערתי בקוצר רוח. "כועס, ראיתי את הטבעת שלך ואני כועס מאוד." הודעתי לו, ואחר כך פניתי אליה, "אני רוצה לדבר בפרטיות עם יריב, את מוכנה לעוף מפה."
"אין לי סודות ממנה." אמר יריב, "אל תלכי גלי."
"אהה! ממנה אין לך סודות, אבל ממני יש לך?" הנחתי את ידי על חזהו ודחפתי אותו לעבר הקיר.
"תפסיק שגיא." התרגז יריב ודחף אותי בחזרה.
"תפסיקו בבקשה." ביקשה גלי, "די, מה עובר עליך שגיא?"
"זה לא עסקך." עניתי לה בגסות, "עופי מפה." הפניתי לה עורף ושוב דחפתי את יריב שלא נשאר חייב ודחף אותי בחזרה.
"אל תגיד לה מה לעשות, אין לי סודות מפניה."
"באמת? גם זה שהיינו יחד הלילה?" עכשיו כבר צעקתי, "כבר סיפרת לה שהזדיינו?" הסתובבתי אליה שוב, "כי זה מה שעשינו, ישנתי איתו כל הלילה והיה סקס, הרבה סקס, והיה לנו טוב." הטחתי בפניה שנשארו שלוות, נדמה לי שהיא אפילו חייכה קצת.
"שגיא מספיק, מה הבעיה שלך?" איבד יריב את סבלנותו.
"מה הבעיה שלי?" התרתחתי, "הבעיה שלי זה שגיליתי פתאום ששכחת שאתה הומו!" הפניתי אליה את ראשי, "כי זה מה שהוא, ואפילו אם ההיריון שלך הוא באמת ממנו ..."
"בטח שזה ממני." קטע יריב את דברי, "לי ולגלי הולך להיות ילד."
"או ילדה." חייכה אליו גלי חיוך אוהב.
"או ילדה." הסכים איתה יריב והחזיר לה חיוך מלא רוך.
"מאין לך?" התפרצתי לתוך האידיליה שלהם, רותח מזעם אין אונים.
"כי זה מה שגלי אמרה." ענה לי יריב בפשטות מחויכת והניח יד מפייסת על כתפי, "אני מצטער שגילית את זה ככה, אולי הייתי צריך לספר לך קודם, לפני ש... אתה יודע."
"אני יודע." התאפקתי מלפרט בגסות מה בדיוק אני יודע, "השאלה היא אם היא יודעת?" הפניתי מבט אל גלי שנשארה רגועה.
"אני יודעת הכול על יריב." אמרה בנחת, "אני מקבלת אותו ואת הצד שלו שאוהב גברים בדיוק כמו שהוא מקבל את זה שלפעמים אני מעדיפה נשים. מה שחשוב זה ששנינו אוהבים מאוד אחד את השני ומקבלים זה את זו בלי שום הסתייגויות."
"שלום שגיא." דחף קותי את ראשו דרך וילון החרוזים. "מה שלומך?" שאל בנימוס, סוקר את שלושתנו בעניין רב.
"בסדר." נהמתי בקוצר רוח שהתקשיתי להסתיר.
קותי לא נעלב ונכנס לחדר, מחייך מין חיוך דק ועצבני שמרט את עצבי. "גלי? מה קורה אתך?" פנה אליה, "מחכים לך במטבח, אתה עוד פה יריב? חשבתי שהלכת לאכול צהרים."
"אנחנו כבר הולכים קותי." אמר יריב בנעימות מנומסת ואחז במרפקי, לוחץ עליו בתוקף כמרמז לי להירגע. "סיכמתי את החשבוניות וארזתי את הספרים, צריך עוד להרים טלפון למוניות אביב שיבואו לקחת." הוא יצא מאחורי הדלפק גורר אותי אחריו ופנה ליציאה, "להתראות מחר בבוקר." הפטיר לעבר קותי, שהנהן לעברו ותפס את מקומו ליד הקופה, ומשך אותי מעבר לוילון החרוזים, אל בית הקפה ומשם למדרכה שבחוץ.
"אתה נשאר אצלי הלילה?" שאלה גלי שפסעה בעקבותינו.
"כן, בטח. ככה קבענו, לא?"
"כן, אבל ... יכול להיות שריקי תקפוץ אלי הערב. טוב, נדבר אחר כך, הכנתי מרק ירקות ויש פסטה במקרר, בתיאבון לכם."
"תודה חמודה. להתראות." נשק יריב על לחייה, איחל לה משמרת נעימה והוליך אותי משם והלאה.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי, הולך אחריו בצייתנות.
"לדירה של גלי, היא גרה פה, ברחוב ירושלים." כיוון אותי יריב לעבר רחוב בלפור, ממשיך לאחוז במרפקי גם אחרי שחצינו אותו בבטחה. "זו דירה די מעפנה, אבל היא קרובה לכרוכית וזה נוח, הנה כאן." הוביל אותי לבניין ישן ומתפורר מעט שפיקוס ענקי הצל עליו.
"למה אנחנו הולכים אליה? מה יש לנו לעשות שם?"
"לאכול ארוחת צהרים. גלי מבשלת מעולה." אמר יריב בשביעות רצון, ועלה במדרגות בעודו מגשש בכיסו אחרי המפתחות.
"ומי זו ריקי?" הקשיתי, מטפס בעקבותיו בחדר המדרגות האפלולי.
"חברה שלה, לפעמים הן ישנות יחד ואז אני חוזר לישון אצל רובי ואדי." פתח יריב דלת צבועה בצהוב רעשני שהמספר 8 היה מצויר עליה בכחול, והחווה לי באדיבות להיכנס ראשון.
"וכשהיא לא ישנה אצלה אתה ישן עם הגלי הזו?" חקרתי ונכנסתי לדירה קטנה ומוזנחת שמרצפותיה מוכתמות וקירותיה מתקלפים.
"מידי פעם, אתה יודע איך זה."
"לא, אני לא יודע. מה קורה אתה ואתך יריב? מה פתאום היא בהריון ממך? אני לא מבין כלום."
"אתה לא מבין כי ברחת ולא שמרת על קשר." הזכיר לי יריב, בסובלנות אדיבה שלא הצליחה להסתיר לגמרי את קוצר רוחו.
"אתה צודק." אמרתי בענווה, "אני באמת מצטער, אתה ממש צודק, הייתי חרא. הסתלקתי כמו איזה אפס ולא שמרתי על קשר, אין לי תירוץ מתקבל על הדעת ובאמת שלא ציפיתי שתשב ותחכה לי כמו ילד טוב, אבל יריב, בחורה? הריון? חתונה? מה זה צריך להיות? אתה באמת מתכוון ללכת עם טבעת נישואים?"
"אולי לא כל הזמן, אבל כן, אנחנו מתכוננים להעמיד חופה ולענוד זה לזה טבעות."
"למה? בגלל שהיא בהריון? גם אם הצלחת להכניס אותה להריון זה לא אומר שאתם חייבים להתחתן." מחיתי.
"לא חייבים, אבל החלטנו שככה עדיף." התעקש יריב, עורך על השולחן צלחות, כוסות וסכו"ם.
"עדיף בשביל מי?" שאלתי בתיעוב שלא יכולתי להסתיר.
"קודם כל בשביל הילד, וגם בשבילה."
"בשבילה? למה, כי ההורים שלה לוחצים?"
"נכון. הם לוחצים אבל לא בגלל זה אנחנו מתחתנים אלא בגלל שאנחנו אוהבים וטוב לנו יחד, ואם נהיה נשואים בצורה מסודרת יהיה לנו נוח וקל יותר לתפקד כהורים." הסביר יריב בסובלנות.
"למרות שהיא הודתה שהיא מעדיפה לישון עם בחורה?" התחממתי.
"זה לא מה שהיא אמרה, היא לא אמרה מעדיפה, היא אמרה שלפעמים היא ... עזוב אתה לא יכול להבין."
"לא יכול ולא רוצה, עזוב, היא לא מעניינת אותי, מי שמעניין אותי זה אתה ואתה הומו!" צעקתי, מודע לזה שאני מאבד את סבלנותי ושזו טעות, אבל לא מסוגל להתאפק.
"זה לא בדיוק ככה." אמר יריב בקול מאופק והתחיל להתעסק עם חימום האוכל שהוציא מהמקרר העתיק והחלוד שטרטר בפינת המטבח הקטן.
"מה לא בדיוק ככה? איך בכלל הגעתם למצב הזה שהכנסת אותה להריון? היית שיכור או מה?" הצקתי לו.
יריב סגר את דלת המקרר בכוח רב מהנחוץ והטיח קופסת פלסטיק על השיש הקטן שראה ימים טובים יותר. "לא הייתי שיכור." אמר בקול שקט, מבשר רעות. "אני שותה יותר מידי רק כשאני לבד, בודד ואומלל, מהרגע שפגשתי אותה הפסקתי להיות בודד."
"אני מבין." אמרתי למרות שלא ממש הבנתי.
"לא, אתה לא מבין." התיישב יריב מולי, נועץ בי מבט פראי, "אין לך מושג איך הרגשתי אחרי שעזבת, כי אם היית מבין, אם באמת היית חושב כמה רע אני ארגיש אחרי שתעלם, איזה אפס עלוב אני ארגיש, לא היית מסתלק ככה, בלי להשאיר לי מילה. ואם היית מבין אולי היית טורח להתקשר אחר כך ולהסביר מה קרה, או לפחות להודיע לי שאתה עדיין חי."
"אני באמת מצטער." לחשתי, וגל של חרטה הציף אותי למראה הכאב שנשקף מעיניו, "מאוד מאוד מצטער, לא הייתי בסדר יריב, בבקשה, תסלח לי."
"סלחתי לך כבר מזמן." אמר יריב בפשטות, "לקח לי הרבה זמן להתגבר על הכעס, אבל בסוף הבנתי שאני רק מזיק לעצמי ושאני חייב לשחרר."
"לשחרר? לשחרר את מי?"
"את עצמי. שחררתי את עצמי מהכעס ומהאשמה, השארתי רק את האהבה. גלי עזרה לי בזה, היא הקשיבה לי ותמכה בי, והייתה חברה נהדרת. גם היא עברה פרידה מאוד קשה והייתה לבד, ושנינו עזרנו מאוד זה לזה, ולילה אחד כשנשארתי לישון אצלה זה פשוט קרה. אהבנו זה את זו בצורה הכי טבעית ונהדרת בעולם וחודש אחר כך היא גילתה שהיא בהריון." חייך יריב ופניו נהרו משמחה.
"וואלה." אמרתי וניסיתי לחייך גם כן, לא כל כך בהצלחה. "ממש נס חנוכה."
"בשביל גלי זה היה באמת נס, היא כבר בת עשרים ושמונה והיא תמיד רצתה להיות אימא, היא אפילו חשבה על בנק הזרע, אבל לא העזה, והנה זה קרה פתאום, בהפתעה. היא מיד ידעה שהיא רוצה את הילד שלי והציעה לי שאם אני מעוניין היא מוכנה שנגדל אותו יחד."
"ואם היית אומר לה שאתה לא מעוניין, שההיריון הזה הוא טעות?"
"גם אז היא הייתה משאירה אותו, אבל זה לא קרה כי ברגע שנודע לי גם אני רציתי אותו, ומיד הצעתי לה שנתחתן כדי שהכול יהיה פשוט יותר."
"אז אתם מתחתנים בגלל ההיריון? ברור לך שזה הסיפור הכי נדוש בעולם, להתחתן עם בחורה שהכנסת להריון זו טעות גברית קלאסית, זה שאתה הומו רק מגדיל את הטעות הזו."
"קודם כל אני לא הומו אלא דו מיני." התעצבן יריב, "ושנית..."
"אתה דו מיני?" הפסקתי אותו בחיוך לגלגני, "בחייך...."
"כן, אני דו מיני, כמו כל אחד בעצם. כל גבר יכול להיות דו מיני אם הוא רק היה מרשה לעצמו. אפילו אתה, אם הנסיבות היו מתאימות, היית יכול להכניס בחורה להיריון."
"לא, אני לא. אני נשא." הזכרתי לו, וגל עכור של עצב הציף אותי, מגרש את הזעם, ופתאום תפסתי שאני מקנא, מאוד מקנא, לא בסקס שלו אתה שבטח היה נדיר, אם היה קיים בכלל, אלא בעובדה שעוד מעט יהיה לו ילד. בעוד חצי שנה יגיחו לעולם פנים קטנות ומלאות אמון שיחייכו אליו, יד קטנה ושמנמנה תחזיק בידו בטבעיות, קול צעיר ותמים יקרא לו אבא והוא יוכל לענות לו ולחבק אותו... יהיה לו ילד שיאהב אותו תמיד, בלי תנאים ובלי חשבונות קטנוניים מהעבר ...
"כיום גם נשאים יכולים לעבור שטיפת זרע ולהביא ילדים." אמר יריב בעדינות, ולחץ בעידוד על כתפי.
הנדתי לאות לאו. "אני יודע, אבל ... לא. זה לא מתאים לי. אני לא בנוי לזה, אין לי די סבלנות לגדל ילד."
"אולי, עם הזמן, גם זה יבוא." אמר יריב בנדיבות.
"אולי," אמרתי בספקנות, "אבל אין מצב שאני אצליח לחיות עם אישה. אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? מה, תישנו יחד וגם ... אתה יודע למה אני מתכוון?"
פניו האדימו. כן, הוא ידע למה אני מתכוון וברור היה שהוא לא רוצה לדבר על זה.
"אנחנו לא יחד בשביל הסקס." אמר בכבדות, וידעתי, בלי לדעת איך אני יודע, אבל הייתי משוכנע שאני צודק, שברגע זה ממש הוא שב ונזכר במה שעשינו הלילה. גם אני חשבתי על זה, על הזין שלי חודר אליו ועל קולות העונג שהוא השמיע ואיך התפתל וגנח תחתי, נדחק אלי, תובע שאחדור לתוכו עוד ועוד.
"זה לא משנה." התנער, "בכל מקרה אנחנו מסתובבים יחד כל הזמן. אנחנו מאוד קרובים." אמר בפסקנות, "מאז שעזבת היא האדם הכי קרוב לי בעולם." חזר והדגיש בתוקף, "ותדע לך שחשבנו על זה הרבה ודחינו את ההחלטה הסופית עד שהיא תעבור בשלום את החודש השלישי, עכשיו כבר הכול בסדר, אפילו ההורים שלה יודעים, החלטנו סופית, אנחנו נתחתן ונגדל אותו יחד." הצהיר.
"מה, פה?" הבטתי סביבי בדירת הסטודנטים המרופטת והקטנה.
"לא, בעוד שבועיים אנחנו עוברים מפה לקריות., רובי מצא בשבילנו דירה ממש שווה ולא יקרה, היא נמצאת לא רחוק מהבית של אדי."
"באיזה חודש היא?" שאלתי, מתחיל להשלים לאט לאט עם העובדות.
"בעוד יומיים היא מתחילה את הרביעי." אמר יריב, והגאווה ששמעתי בקולו עוררה בי עצבות, "אני הולך להיות אבא, היית מאמין?"
"כן, בטח, למה לא? אם רובי יכול אז למה אתה לא?"
"נכון." הסכים יריב וחיוך מדושן עונג עלה על פניו, ובמוחי צצה המחשבה שחלק מההתלהבות שלו מההיריון הזה נובע מהתחרות הסמויה - שספק אם מודע לה - בינו לבין רובי.
"מצד שני רובי לא נשוי לאימא של הבן שלו, וכולם יודעים שהוא הומו והיא לסבית, אבל אתה ... אני פוחד שאתה הולך להסתבך כהוגן יריב." לא התאפקתי מלנסות לערער את שביעות הרצון המרגיזה שלו.
"גלי יודעת בדיוק מי אני, ואני יודע מי היא, אנחנו חברים טובים שרוצים לגדל יחד ילד, אבל אנחנו לא זוג רומנטי."
"אז מה, תתחתנו ותגורו יחד ותגדלו יחד ילד, אבל כל אחד יזדיין מהצד? זה יהיה מין נישואים פתוחים כאלו?"
"כן, משהו כזה. אנחנו עוד לא יודעים בדיוק איך זה יעבוד, עוד לא סגרנו את כל הפרטים הטכניים, אבל בעיקרון אתה צודק."
"בסדר אבל אני עדיין לא מבין בשביל מה אתה צריך את זה? בשביל מה זה טוב?"
"בשביל לא להיות לבד כמו כלב. מה, יותר טוב לסבול כל פעם מחדש בגלל איזה חרא שיבטיח הבטחות ואחר כך יעזוב אותי עם לב שבור?" השפיל יריב מבט לצלחת הפסטה שלו.
"אני נשבע לך שאני לא אלך יותר יריב." הנחתי את ידי על ידו, "אני אוהב אותך, תמיד אהבתי ואני תמיד אוהב." הבטחתי וניסיתי לשלב את אצבעותיי באצבעותיו.
הוא משך ממני את כפו ואחז במזלג. "גם אני אוהב אותך." אמר חרש, בלי להביט בי ותקע את המזלג בשבלול פסטה חלקלק, "התאהבתי בך מהרגע הראשון ולא הפסקתי לאהוב אותך אף פעם, אז מה זה עוזר לי?" נשא אלי מבט עצוב ולח.
במשך רגע ארוך הבטנו זה בזה, מתעלמים מהמזון שהתקרר על השולחן, ואז הוא השפיל מבט והתחיל לאכול את הפסטה שלו בנחישות זועפת.
"יש מצב שאתה מבטל את החתונה וחוזר אלי?" עשיתי ניסיון נואש אחרון.
"לא." אמר יריב, ממשיך למלא את פיו שבלולי פסטה, "כבר נרשמנו ברבנות, קנינו טבעות וסגרנו תאריך, בעוד שבועיים אנחנו מתחתנים ושום דבר שתגיד לא ישנה את זה."
"סגרתם תאריך?" נדהמתי, "רובי ואדי יודעים על זה?"
"בטח, כולם יודעים. אפילו קותי."
"למה הם לא אמרו לי כלום?" נעלבתי.
הוא משך בכתפיו, ממשיך לאכול. "בטח היה להם לא נעים ממך, אולי הם חשבו שזה לא העסק שלהם, לספר לך דבר כזה, תגיד, למה אתה לא אוכל? אתה לא רעב?"
דחפתי את הצלחת מעלי. "לא, אבדתי את התיאבון. איפה תהיה החתונה?"
"בבית של ההורים שלה, על הדשא שלהם. הם גרים באיזה מושב קטן ליד נהרייה, זו תהיה חתונה קטנה מאוד, משהו צנוע, רק משפחה."
הנהנתי, כובש את הדמעות. "אני מבין שאני לא מוזמן."
יריב הדף את הצלחת הריקה למחצה וקם. " די לעשות פרצוף פולני, אף אחד לא מוזמן, זה רק אנחנו וקצת משפחה, אין לך סיבה להעלב." הוא החל לפנות את הכלים מהשולחן, זורק את המנה שלא נגעתי בה לפח. "אני צריך ללכת לקנות חולצה לבנה וכיפה, משהו סולידי כזה שמתאים לחתן. בא לך לבוא איתי?"
"ממש לא."
יריב הניח יד על כתפי, "בבקשה שגיא, אל תהיה כזה..."
קמתי גם כן, חש איך ברכי רועדות. "אין לך מושג מה אתה מבקש ממני."
"דווקא יש לי." הבטנו זה בזה, ואחר כך התחבקנו. אני בכיתי והוא ניסה לנחם אותי בלי הצלחה, גם בעיניו היו דמעות שהוא עצר בכוח מלזלוג.
"אז מה יהיה אתנו?" שאלתי אחרי שנרגעתי מעט.
"לא יודע, תלוי בך. מה אתה רוצה שיהיה?"
"שתבטל הכול, נמשיך להיות יחד."
"זה בלתי אפשרי." אמר יריב בעדינות, "אם היית חוזר לפני חצי שנה, אפילו לפני חודשיים, שלושה, זה עוד היה אפשרי, אבל עכשיו אי אפשר, אני לא יכול לחזור בי עכשיו."
"אני מבין, אתה צודק. קדימה, בוא נלך לקנות לך בגדים. איזה מכנסיים תלבש?"
"את הג'ינס השחור שלי."
"השתגעת? אתה לא יכול להתחתן בג'ינס."
"למה לא? הם נראים עלי נהדר והם עלו הון, הייתי צריך לשבור תכנית חיסכון בשביל הג'ינס האלו."
"אני יודע יריב, הייתי אתך כשקנית אותם, והם באמת מחמיאים מאוד לתחת שלך, אבל בכל זאת, אתה לא יכול להתחתן בג'ינס."
"אבל כל המכנסים שלי הם או ג'ינס או דגמ"ח, אפשר להתחתן עם דגמ"ח?"
"לא, אי אפשר. אתה צריך לקנות משהו אלגנטי, סולידי כזה."
"בקיצור, מכנסים של זקנים, אוף! לא רוצה."
"אתה חייב. בוא נעשה עסק, אני אהיה הסטייליסט האישי שלך ובתמורה אתה ישן איתי הלילה. הולך?" הנחתי את ידי על כתפיו מביט בפניו בתחינה.
הוא עצם את עיניו למחצה ושקע במחשבות, מהרהר בהצעתי, ואז פקח אותן והביט בעיני, חיוך מרחף על שפתיו.
"בסדר, בשביל לילה אתך אני מוכן אפילו להתלבש כמו סבא שלי."
שנינו צחקנו והתחבקנו, חותמים בחיבוק את המשך הקשר שלנו, קשר שיהיה שונה מהקודם, אולי מסובך יותר ופחות מובן מאליו, אבל בהחלט קשר.
"תגיד יריב," שאלתי כשירדנו במדרגות לרחוב, "אתה חושב שאדי יסכים להשכיר לי את החדר שלך אחרי שתצא משם?"
"חסר לו שלא."
"ולדעתך הוא יגיד משהו אם תבוא לישון איתי מידי פעם?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות, כמה פעמים בשבוע זה מידי פעם?"
"לא הרבה, שש פעמים בשבוע, שבע גג."
יריב גיחך, "אני בטוח שלו לא יהיה אכפת, אבל אני צריך לדבר עם גלי."
"תשאיר אותה לי, אני כבר אשכנע אותה, תגיד לי, איך החברה הזו שלה, הריקי הזו?"
"בחורה נחמדה מאוד, אפילו מושכת אם אתה אוהב את הטיפוס המקועקע הקשוח, חבל שהיא שונאת אותי."
"אל תדאג אני כבר אטפל בזה יש לי הרגשה שבקרוב היא תתחיל לחבב אותך."

אפילוג
והם באמת התחתנו בחתונה צנועה ונחמדה, לא הייתי וגם אף אחד מהחברים שלנו לא היה אבל ראינו תמונות ויריב נראה ממש נחמד למרות הבגדים החנוניים שאילצתי אותו לקנות.
ריקי העירה בעוקצנות שהוא לבוש כמו חתן בר מצווה מגודל, אבל ההורים של גלי היו מאושרים, וגם היא.
בסופו של דבר אפילו ריקי התחילה לחייך אל יריב ואחרי שהסברתי לה שהוא ישן רק איתי ואך ורק איתי היא הפסיקה להביט בו בזעם, ובמסיבה שעשינו בפייגלע אחרי שבר החמודה שלהם נולדה היא סלחה לו שהכניס את גלי להריון ואפילו הציעה לו לרקוד איתה, איזה מזל שיריב היה שיכור מכדי לפחד ממנה.
סך הכול היא בחורה טובה, ריקי, אחרי שמתרגלים לקעקועים שלה רואים שהיא די בסדר, יכול להיות שעד שהקטנה תגדל היא אפילו תתרגל לעשות לה אמבטיה, למרות שאני לא בונה על זה שהיא תסכים אי פעם להחליף לה חיתולים, אבל הרי תמיד קורים ניסים, אם אני למדתי אולי גם היא תלמד פעם?

לך להתחלת העמוד

   
קפוץ ל:

חוויות כואבות

© 2001 CoolScripts.co.il

לך להתחלת העמוד
פורום סניץ
כל הזכויות שמורות.




יחסי ציבור באינטרנט | נשירת שיער, התקרחות | יחסי ציבור | מחשב נייד | משרד יחסי ציבור | צימרים רומנטיים
קישורים 6 | 5 קישורים | 4 קישורים | 3 קישורים | 2 קישורים | 1 קישורים