Hacked 1923Turk Grup - Tugay
Hacked 1923Turk Grup - Tugay
מה חדש | פרופיל | הירשם | נושאים פעילים | חברים | חיפוש | שאלות נפוצות
שם משתמש:
סיסמא:
שמור סיסמא
שכחת את סיסמתך?
 כל הפורומים
 8. ממני אל עצמי - פורום הבלוג (יומן רשת)
 היומן של מקסים פרידמן - חלק ד'
עמודים:
  1  2
כותב הנושא הקודם נושא הנושא הבא  
מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 05/03/2004 :  01:19:40  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
או איך הייתי דביל והרסתי לעצמי את יום ההולדת

יום חמישי הוא היום הכי טוב בשבוע. ביום הזה מתחיל סוף השבוע שלנו. בדרך כלל היינו מרשים לעצמנו לבלות עד מאוחר, מכיוון שמחר אין עבודה ואפשר ללכת לישון מאוחר. היינו הולכים לסרט בלב המפרץ ואחר כך לאכול פיצה או גלידה.
הרגשתי את הטעם של שישבת כבר אחרי ארוחת הצהרים של יום חמישי. עמדתי ליד שטרית, מסתכל איך הוא מרתך, וחשבתי איך לשכנע את בטי שמחר לא צריך לנקות את הבית אלא עדיף ללכת לטייל בחיפה.
אני אגיד לה שהניקיון לא יברח ותמיד אפשר לעבוד בשבת. לא סיפרתי לה שיש לי מחר יום הולדת, רציתי לחכות ליום שישי. בסוף אוקטובר ירדו כבר הגשמים הראשונים, היה קריר מעט, אבל השמים היו בהירים והשמש הייתה ממש נהדרת. ואז, בדיוק ברגע שבטי יצאה מהשרותים והלכה לכיוון המעבדה שלה, נפתחה הדלת הגדולה של בית המלאכה ובפתח הופיעה לאריסה.
זו דלת ענקית, עשויה פח מגולוון בצבע כחול, וכשפותחים אותה כל החדר הקודר והמלוכלך מתמלא באור ונראה עוד יותר גועלי ומטונף. לאריסה עמדה רגע בפתח, האור בגבה, ממוסגרת על רקע השמים הכחולים בחוץ, ואז פסעה פנימה, מניחה לדלת להסגר אחריה.
תמיד היה לה טיימינג מושלם, גם הפעם, בלי שום מאמץ, היא הצליחה להופיע בדיוק ברגע הלא מתאים. כול עובדי בית המלאכה היו שם, כולל בטי, שעמדה בפינה, לבושה בג'ינס מרופט, חלוק אפור מלוכלך וידים מוכתמות בצבע. סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש, כולם עשו כך, גם בטי.
לאריסה היא אישה יפה - דקה מאוד, בלונדינית מאוד, שיער אסוף לפקעת, מגלה את צוארה המחוטב והארוך, מקושט בשרשרת זהב עדינה שנתתי לה פעם, כשעוד אהבתי אותה. ללאריסה תמיד היה חוש לאופנה, אם החצאית של חליפת העור השחורה שלבשה הייתה רק סנטימטר אחד יותר קצרה, או המחשוף של הז'קט רק טיפה יותר פתוח, זה כבר היה נראה מופקר מדי, אבל ככה היא הצליחה להראות גם מפתה וגם אלגנטית.
היא הייתה מאופרת איפור עדין, כמעט בלתי מורגש, כזה שלוקח שעה שלמה מול המראה להתקין אותו כהלכה. בטי שלי, שעמדה מתבוננת בה בעינים קרועות לרווחה, לא התאפרה במשך היום, ורק כשהיינו יוצאים בערב שמה מעט מאוד שפתון, ומעולם לא טרחה לחדש אותו אחרי שהייתי מוחה אותו משפתיה בנשיקות מתוקות באפלת אולם הקולנוע.

לאריסה פסעה בקלילות מעל המכשולים הפזורים על הרצפה. עיני כל הגברים בחדר היו לטושות אליה כשפסעה ברגלים ארוכות נתונות בגרבונים שחורים עם דוגמת תחרה מעודנת ובמגפים גבוהי עקב, וניגשה הישר אלי.
לא האשמתי אותם, גם אני התבוננתי בה בפה פעור, היא נראתה סקסית ויפה עד כאב. כמה הייתי גאה פעם להסתובב עם בחורה כל כך מדהימה תלויה על זרועי. מבטי הקנאה היו שווים את כל הכסף שהוצא על תכשיטים, ובגדים, ואיפורים, ולבנים סקסיים, ועוד ועוד. כמה שעות בזבזתי, ממתין לה עד שתגמור להתלבש, ולהתאפר ? כמה מאמץ השקעתי כדי לגרום לה אושר, במיטה ומחוץ לה ? איזה בזבוז של זמן וזיעה !
"מקסים האני !" היא התקרבה אלי, מביטה בי במבט מרוכז וכחול להפליא, היו לה עיניים מדהימות, מוקפות ריסים שחורים כהים וצפופים, ממסגרים עיני ספיר כחולות וגדולות.
לאריסה התחילה לדבר בקול האמריקאי שלה, אנגלית מעורבת רוסית, במבטא מתפנק בקול נמוך וחושני. היא דברה בלחש אינטימי, אבל כולם שמעו אותה, בדיוק כפי שהיא תכננה.
"חזרתי רק לפני כמה ימים, שכחתי כמה נעים כאן בסתיו, כל כך התגעגעתי אלך מקסים. מזל שאלכס ידע איפה אתה, אני כל כך מצטערת על סבא שלך."
היא נגעה בעדינות בלחיי בתנועה שהיתה אמורה להביע רוך והשתתפות בצער, אבל הייתה אינטימית עד להביך. ידיה של לאריסה, ארוכות וחטובות כמו כל אברי גופה, היו עירומות מטבעות, חוץ מטבעת אחת עדינה, משובצת אבן ספיר כחולה, שנתתי לה כשהשתחררה מהצבא - ספיר כחול כצבע עיניה. נתתי לה במשך השנים מספיק תכשיטים כדי למלא חנות שלמה, בטי לא הסכימה לקבל ממני אפילו את התכשיטים של סבתא.

עמדתי שם, לבוש בגדי עבודה מלוכלכים, בחדר מטונף, עם אנשים מרופטים שלא ידעו שמחר יש לי יום הולדת, והכל סביבי היה כל כך דהוי ועלוב ויום יומי.
ידעתי שבקרוב אהיה תקוע בבסיס מסריח, עם המון גברים צעירים ומבוהלים, ואפחד פחד מוות כל הזמן. ופתאום לאריסה - יפה כמו פתית השלג הראשון של החורף, מדיפה ריח רענן וענוג, נושקת לי על הלחי בשפתיים ורודות ומושלמות ואומרת לי ברוסית. "יום הולדת שמח מקסים !"
אולי זה היה הריח שלה שגרם לי לנשק אותה, ואולי הניגוד המדהים בינה ובין כל מה שהיה סביבי, אבל פתאום נישקתי אותה, נשיקה עמוקה ומלאת תשוקה אל כל מה שהיה חסר לי בארץ הזאת – יופי, אלגנטיות, קרירות, שלג לבן, אור רך ושיער בלונדיני אמיתי.
לאריסה צחקה צחוק פעמונים מצלצל, "התגעגעתי אליך מקסים, בוא נלך מכאן !"

הייתי עוזב הכל והולך אחריה כמו ילד קטן, לולא שברה בטי את הקסם. היא הסתובבה, נכנסה למעבדה שלה וטרקה את דלת ההזזה מאחוריה ברעש חזק, ואני התעוררתי.
"איזה בחורה חצופה." העירה לאריסה בקול מתנשא "היא נראית לי מוכרת משום מה." פתאום ראיתי כמה היא רזתה מאז אל. איי. מתחת לאיפור היו קמטים חדשים, השדיים המפתים במחשוף הג'קט השחור והנוצץ היו תפוחים מסיליקון, והאלגנטיות הקרירה הייתה מסכה שהסתירה יאוש ופחד. איזה דביל ! איזה מטומטם אני !

ליווית את לאריסה החוצה והסברתי לה שאני לא יכול לצאת לפני שעה ארבע. הסכמנו להפגש בבית קפה בחוצות המפרץ כדי לשוחח ואני הבהרתי בעדינות שעלי לחזור עוד היום הביתה.
"תמיד היית כל כך חרוץ ואחראי מקסים. זה יום ההולדת שלך, בוא נבלה קצת."
קולה איבד את הרכות הקטיפתית המזויפת ונשמע שוב כמו פעם, דק ומבוהל. למה היא חזרה לכאן אם היא כל כך פוחדת ? מה יש לה לחפש פה ? היא שונאת את הארץ הזאת.
היא בטח לא חזרה בגללי.
הסתכלתי אחריה, מטופפת במהירות על עקבים גבוהים - בטי טענה שעקבים כאלה גורמים לכאבי גב - ונכנסת לרכב פרטי שכור שהיה נהוג על ידי גבר שעורפו נראה לי מוכר משום מה. כמה הייתי מקנא וכועס פעם לראות אותה עם גבר אחר, וכמה אני אדיש עכשיו. שמחתי שהיא לא לבד, היו לה עוד שעתים לשרוף עד הפגישה איתי, ומוטב שמישהו ישגיח עליה. כמה טוב שזה כבר לא אני חשבתי, והלכתי לבטי.

בדרך חשתי את מבטי הגברים בגבי - שטרית היה עדיין פעור פה, המום מיופיה של לאריסה. ברקו ושמחון נראו מופתעים ועצובים, וואניה, בחור אסטוני מגודל ותמים, עמד כמו אסטרונאוט שאיבד את ספינת החלל שלו, ובהה בי במבט טיפשי.
בטי ישבה על הכסא המשרדי המשוכלל שקנה לה צבי כדי שתוכל לשבת בנוחיות מול המיקרוסקופ. והמשיכה להביט דרך המיקרוסקופ על הגלופה שלפניה למרות שידיה רעדו ולא היו יציבות דיין לרטש את הגלופה עם הטוש המיוחד שהצבע שלו עמיד בפני חומצה.
התישבתי לידה על הכסא השני שהיה בחדר "בטי, תסתכלי אלי." משכתי אלי את הכסא שלה כך שפניה יהיו מופנים אלי. היא הביטה בי במבט אטום "מה אתה רוצה ?"
היא לא בכתה. בטי לא בכתה על עצמה אף פעם. היא בכתה בגלל החיילים המתים בלבנון, בגלל ילדים סובלים בכל העולם, ובגלל צרות של אנשים זרים במקומות רחוקים, אבל לא על עצמה.
רציתי לדבר איתה, להסביר לה שאין לה סיבה לכעוס ולהעלב, אבל לני התפרצה לחדר והתחילה לדבר במהירות, "שמעתי שאתה לא חוזר איתנו הביתה, אני רוצה לנהוג, תן לי את המפתחות." כמה מהר עוברות השמועות במקום הזה. מי כבר הספיק לספר לה ?

נתתי ללני את המפתחות ורק עכשיו תפסתי שמה שקרה הוא לא רק בין בטי לביני. כולם ראו וידעו, הנשיקה הזו ללאריסה עוד תדובר ותסופר הרבה זמן ב'יהלום'. כולם כמובן יגנו אותי, וירחמו על בטי, ובצדק. היא תשנא את זה ותכעס עלי, על שהבאתי עליה בושה כזו, ועוד לפני כל חבריה לעבודה, ובצדק.
"צבי קורא לך מקס." שילחה אותי לני מהמעבדה ותפסה את מקומי, רוכנת אל בטי הנמוכה ממנה ומסתירה אותה ממני.

כשחזרתי מהפגישה עם לאריסה בטי כבר לא הייתה. היא נסעה עם לני לסוף שבוע בת"א. זו הייתה אמורה להיות ההפתעה שלי ליום ההולדת. מה שנשאר היה עוגת יום הולדת יפה עם כתובת "מזל טוב מקס !" ונר בצורת הספרה שלושים.
כיביתי את הנר והודיתי להם. מה שרציתי באמת היה לבכות ולגמור את כל הוודקה בבקבוק המלא למחצה שעמד בארון המטבח. מאז שבטי ואני היינו יחד לא נגעתי בו, אבל עכשיו רק חיכיתי שלירז הנרגש והעליז ירדם כדי לשבת ולהשתכר.
בטי הכינה הכל בסודי סודות כדי להפתיע אותי, וכולם שיתפו פעולה. העוגה הייתה מעשה ידיה החרוצות, והיא גם דאגה למתנות בשבילי - עטופות יפה, עם ברכות עליזות, מסודרות בקפידה סביב העוגה.
"תכננו לעשות לך מסיבה קטנה, ואחר כך בטי רצתה שתסעו יחד לתל אביב. היא הזמינה מקום במלון וכרטיסים להצגה של תאטרון גשר, הפתעה ליום ההולדת." אמר מיקי באנגלית. הוא ראה את פני והוסיף בכעס "אל תעשה הצגות לפני הילד, לפחות עכשיו תתאפק קצת."

התאפקתי בכל כוחי. דוב נתן לי חולצה, ומיקי נעלי התעמלות. ידעתי שבטי קנתה ועטפה הכל, והם רק נתנו לה כסף. הכל היה בדיוק לטעמי, ובמידה המתאימה, רק אישה מסוגלת לזה.
מלירז קבלתי ציור ממוסגר שציר למעני, וממנה קבלתי ארנק חדש ויפה. כשפתחתי אותו מצאתי שבחלון המיועד לתמונה היא שמה תמונה שלה עם לירז.
בדרך כלל בטי שנאה להצטלם וטענה תמיד שהיא לא פוטוגנית, אבל זו הייתה תמונה מוצלחת. הם ישבו על הדשא, הבית שלנו נראה ברקע, לירז נשען עליה מחייך, והיא, מביטה רצינית למצלמה, יד אחת מורמת לסלק את השיער שנפל על מצחה.
"לני צלמה אותם." אמר דוב כשהוא אוכל עוד פרוסה מהעוגה. אילצתי את עצמי לאכול, אבל עד היום אין לי מושג מה היה הטעם של עוגת יום ההולדת השלושים שלי.

החזקתי מעמד עד שהשכבתי את לירז במיטה. הוא התרפק עלי כשקראתי לו בספר החדש שבטי קנתה לו לכבוד יום ההולדת שלי - 'פינוקי בקרקס'. פינוקי חיפש את הכדור שאבד לו ולא מצא אותו, הוא נכנס לכלוב האריות, הלך על החבל עם הלולינית, ונזרק הלוך ושוב בידי הקופים. כשסוף סוף נמצא הכדור האבוד על חוטמו של כלב הים, פרצתי בבכי.
"אל תבכה מקס" אמר לי לירז מחליק על שערי, מחקה בלי משים את בטי, "גם אם בטי כועסת עליך, היא אוהבת אותך בלב. ככה היא תמיד אומרת לי כשהיא כועסת עלי, שבלב היא אוהבת אותי, גם כשאני מתנהג לא יפה."
אני לא יודע איך היה לו מספיק שכל לא לחקור למה בטי כועסת עלי. אולי הוא הרגיש שהשאלה הזו מסוכנת מידי. אין לי מושג מה הייתי עונה אם הוא היה שואל אותי למה בטי נסעה עם לני במקום לנסוע איתי.

כשורד נסעה ולירז עבר לגור אצלנו בטי קבעה כללים בקשר לחינוך של לירז - לא לשקר לו אף פעם, להגיד שאתה לא יודע, או לא יכול לענות, עדיף על שקר או התחמקות. וכשאתה כן עונה לתת תשובות פשוטות בלי יותר מידי הסברים מסובכים. בטי תלתה תמונה של ורד על הקיר מול מיטתו, ובכל פעם הייתה מזכירה אותה בצורה הכי חיובית שאפשר, כך שהילד לא יפתח כלפיה טינה או יתבייש בה - אין לי מושג איך היא ידעה את כל הדברים האלה, אבל כנראה שהיא צדקה.

חיכיתי עד שהילד נרדם והלכתי למטבח, הוצאתי את הבקבוק ותוך עשר דקות הורדתי את המפלס שלו מחצי לאפס, מדלג על שלב המזיגה לכוסית ושותה ישר מהבקבוק. מיקי ודוב ישבו מולי ולטשו בי מבטים.
"עכשיו אתה מרגיש יותר טוב ?" שאל דוב בכעס קר, שקצת הפחיד אותי. ברור שלא הייתי מספיק שיכור אם הצלחתי לחוש פחד. "אני צריך עוד." אמרתי והפכתי את הבקבוק הריק על ראשו.
"אין, והחנויות סגורות עכשיו. כל בן אדם נורמאלי היה נופל מתחת לשולחן אחרי כמות כזו, אולי תלך לישון." הכעס שלו התחלף ברחמים וזה הפחיד אותי עוד יותר.
התחלתי לקלל את הארץ הארורה הזו שאין בה וודקה נורמאלית ושהחנויות נסגרות בה בלילה והבחורות נוסעות עם חברות לסביות ומשאירות אותך לבד עם בקבוק ריק. מזל שהתרגזתי ברוסית ואף אחד לא הבין את השטויות שפלטתי. כשהתחלתי לבעוט ברהיטים מרוב כעס תפסו אותי השניים והעיפו אותי לדירה של ורד.
"אתה עושה יותר מידי רעש. תשאר לישון כאן עד שתתפקח." אמר דוב ונעל את הדלת.
§
הדירה של ורד הייתה מלוכלכת ומבולגנת. היו בה מזרן זוגי בלי מצעים, מיטת ילד שבורה בלי מזרון, שתי כורסאות ממתכת מרופדות פלסטיק, ושולחן אוכל מכוער ושרוט מוקף כמה כסאות פלסטיק מתנדנדים.
ישנתי על המזרון במשך כמה שעות והתעוררתי מבוהל מחלום שבו לאריסה שהיתה איתי במיטה נעשתה פתאום גבר, שדיבר בקולו של רומן, אבל היה בעצם מיקי.

קמתי מזיע ומבוהל והלכתי להשתין. במקלחת היו כמה דליי צבע סופר-פלסט לבן, מברשות, שפכטל וגבס שנועד לסתימת חורים בקיר. מישהו תכנן לצבוע את הדירה, אבל התחרט ברגע האחרון והשאיר אחריו את הבלגן לפראייר הבא בתור. עבדתי גם בצבעות בתקופת אל. אי. כשהייתי זקוק לעוד כסף בשביל השגעונות של לאריסה.
לקחתי את השפכטל והתחלתי לגרד את הצבע מהקירות. התחלתי בחדר השינה, ומשם עברתי לסלון ולמטבח. עבדתי ביסודיות, עובר מקיר לקיר, נעזר בסולם שמצאתי בפינה, וגיליתי שהכאב שבער לי בלב, שולח להבות שורפות לכל גופי כל פעם שנזכרתי כמה מטומטם הייתי, מתעמעם כששקעתי בעבודה.
כשמיקי בא לקרוא לי לאכול ארוחת בוקר כבר סיימתי לסתום את רוב הסדקים בקירות. תכננתי לפרוש את הנילונים שמצאתי מגולגלים ליד הסולם על הרצפה, ולהתחיל לצבוע ברגע שאסיים את הסדק בתקרת המטבח.
מיקי בהה בי המום וחסר מילים. לירז לעומתו היה עליז וכלל לא מופתע. "יופי מקס ! אמא תשמח מאוד. גם אני רוצה לעזור לך. אני יכול לצבוע גם ?"
"בוא לאכול ארוחת בוקר מקס." ביקש מיקי כשמצא את קולו האבוד.
לא הייתי רעב בכלל, אבל הלכתי אתם. שתיתי קפה וכרסמתי טוסט, חושב על העבודה, מתעקש לא לחשוב על בטי.

דוב סיכל את מאמצי כשהביא לי תמונה שלני צלמה כמתנה עבורי. תמונה בגודל 18 x 24 , ממוסגרת במסגרת מתכת בצבע כסף, ובה נראים אני ובטי יושבים על אדן החלון בחדר שלנו. הכרמל נראה ברקע, ובטי ישבה על ברכי, צוחקת אלי. פני היו מוסתרים למחצה, אבל היא נראתה בברור. היא מסתכלת עלי ברוך, ידה על כתפי, עיניה ועורה זהובים באור המגיע מהחלון, שערה גולש על כתפיה החשופות למחצה. היא לבושה כותונת דקה שקניתי לה, ודרכה נראה מתאר שדיה היפים - גדולים וזקופים, ורגליה הארוכות והמחוטבות נחשפות כמעט לכל אורכן.
לני הצליחה להקפיא רגע שיש בו גם ארוטיקה וגם רוך, תמונה של אינטימיות זוגית. כל מי שמסתכל יודע שהזוג בתמונה עומד ללכת בעוד רגע למיטה ולעשות אהבה. וזה בדיוק מה שעשינו, אחרי שבטי מדדה את הכותונת ונזפה בי על הבזבזנות שלי. נזיפה שנאמרה ברוך רב כל כך שנשמע כהצהרת אהבה. אין לי מושג איך לני הצליחה לצלם אותנו, זכור לי במעורפל שהיא עברה ליד הדלת, אבל אני לא זוכר מצלמה.
"תודה רבה דוב !" אמרתי, מחייך חיוך מעושה שנדבק לפני כמו זקן מזויף.

"רואים לבטי את הציצים !" צעק לירז וקפץ ממקומו. נשארתי לשבת, מתבונן בדוב ולופת את התמונה כל כך חזק עד שקצה המסגרת שרט את ידי. דוב לקח ממני את התמונה.
"אני רוצה כריך עם ממרח שוקולד לגן !" קרא לירז. מיקי הכין לו את הכריך וחטף צעקות שהוא לא עוטף אותו כמו בטי. הרגעתי את לירז, מיקי היה חסר אונים כנגדו, והבטחתי לו שאם ילך יפה לגן, מחר הוא יעזור לי לצבוע עם מברשת.

אחרי שמיקי לקח את לירז לגן חזרתי לעבודת הצביעה. דוב נכנס אחרי כמה דקות ועמד בשקט, מביט בי. ידעתי שהוא מצטער על התמונה, אבל כמו כל הישראלים לא יודע להגיד סליחה.
"מקס ?" הוא דשדש ברגליו, מסתכל עלי כמו לירז כשהוא רוצה עוד שוקולד.
"בוא תעזור לי עם הניילונים." ביקשתי. הוא מיהר לעזרתי, ואני ידעתי שזו ההתנצלות היחידה שאקבל ממנו. ניסיתי להבהיר לו שאני מבין ולא כועס.
"התמונה באמת יפה דוב, אני פשוט …."
הוא נתן לי צ'פחה על הכתף, "בסדר מקסי, אני בטוח שהיא תחזור עד מחר. היא רק רוצה להעניש אותך קצת. מה פתאום התנשקת עם לאריסה ?"
שתקתי, עד היום אין לי תשובה ברורה על כך, הלואי וידעתי. דוב לא התעקש על תשובה, התרכז בערבוב הצבע והמשיך לדבר, "רק התנשקת עם חברה לשעבר זה לא נורא. לא כמוני, יעל עזבה אותי כי הייתי טמבל ושכבתי עם בחורה אחרת במיטה שלנו." סוף סוף הוא העז לספר לי על הפרדה שלו מאשתו, באמת הגיע הזמן.
"היא תפסה אותך ?" גיליתי שצרות של אחרים עוזרות להשכיח את הבעיות שלי ביתר יעילות מעבודה קשה.
"לא, הרגשתי כל כך רע שהייתי מוכרח לספר לה." הודה דוב והסמיק.
ניסיתי להתאפק לא לצחוק, אבל זה היה קשה.
"אני יודע, אני אידיוט, הייתי צריך לשתוק. לא נכון ! לא הייתי צריך לבגוד בה. קלקלתי הכל, אבל זאת אשמתך !"
התחלתי להתגעגע לדוב הקודם - המאופק וכבד הלשון. "אשמתי ? אני כמעט לא מכיר את יעל ?" מחיתי, יותר מתפלא מכועס.
"אתה אמרת לי שכדאי שאהיה עם עוד בחורות ושזה טעות להתחתן עם בחורה שפגשתי בגיל חמש עשרה."
"כן, אבל אמרתי לך את זה כשהיינו בסדיר. לא היית נשוי אז. למה קבלת את העצה שלי אחרי שהתחתנת ?"
"כי רק אז פגשתי בחורה שרצתה לשכב איתי." הוא ענה בתמימות. "אני אוהב את יעל מאוד. רק רציתי לדעת איך זה יהיה עם אישה אחרת."
"נו ואיך היה ?"
דוב הסמיק. "נורא ואיום. הרגשתי זוועה, רק רציתי שתלך כבר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אני …. אני מתגעגע אל יעל."
הוא הפסיק לערבב את הצבע, התישב על אחד מהכסאות הצולעים והתבונן בי. "מקס שב רגע, אני רוצה לדבר אתך. איך אתה עושה את זה ? איך הבחורות האלו נמרחות עליך ככה ? מספיק שאתה רק מסתכל עליהן ומחייך ככה, וכבר …"

הייתי המום מדבריו. "איזה בחורות ? על מה אתה מדבר ? הייתי עם לאריסה כמעט מהיום הראשון שאני בארץ. וגם עם בטי, עד שהעזתי …."
דוב צחק, "זה חלק מהקסם שלך, אתה לא יודע מתי בחורות רוצות אותך. הנה למשל בטי …" הוא הניע את ידו בתנועת ביטול, "טוב, לא חשוב, לפחות שכבת עם סרן ענת ?"
"לא, מה פתאום, הייתי עם לאריסה אז, וחוץ מזה היא …."
"מה ? אתה יודע שהיא רצתה אותך, וככל שהתווכחת איתה ככה היא רצתה אותך יותר !"
"אני לא מסתדר עם בחורות ישראליות. בטי היא הצברית הראשונה ש… וגם היא לא ממש נחשבת ישראלית."
דוב מסכים איתי. "כן. היא דוסית ירושלמית, זה לא נחשב צברית. הצבריות האמיתיות הן כמו ענת. מפחידות כאלו, עם כל הפמיניסטיות שלהן וכל זה. אותי הן ממש מבהילות."
אנחנו צוחקים יחד. פעם ראשונה מאז שחזרתי לארץ שראיתי אותו צוחק מכל הלב.

הסברתי לו את הגישה שלי "אני באמת חושב שנשים הן יותר חכמות ומוצלחות מגברים והן קולטות את זה כנראה."
"לא רק בחורות מתות עליך, גם מיקי היה מוכן …." הוא צוחק כאילו זו הייתה בדיחה, אבל שנינו יודעים שהוא צודק.
כדי שיפסיק לחשוב שאני כזה מוצלח סיפרתי לו על הבלגן שעשתה לי לאריסה בחיים. "רק אחרי שנה באמריקה תפסתי שהיא מכורה לסמים. היא הבטיחה שתפסיק וכל הזמן … "

היה לי קשה לדבר על זה. קמתי והתחלתי לצבוע במרץ, אבל הדיבורים המשיכו להשפך ממני, למרות שרציתי לשתוק. "מצאתי אותה מזדיינת בדירה שלנו על השטיח עם שני גברים, ועוד אחד שצילם אותם. היא עשתה סרטי פורנו בשביל לממן את הכסף לסמים. מאז לא יכולתי לשכב איתה יותר. נשארתי שם עוד שלושה חודשים, משותק לגמרי מרוב יאוש. רק אחרי שצלצלו אלי שסבא חולה וצריך לעשות משהו עם סבתא חזרתי לארץ. בגלל זה לא התקשרתי אליך, התביישתי."

המשכתי לעבוד ודוב הצטרף אלי. עבדנו בשתיקה כמה דקות עד שהטלפון בבית שלנו צלצל ודוב רץ לענות.
הוא חזר אחרי כמה דקות מחייך חיוך רחב, "בטי צלצלה כדי לברר שהכל בסדר עם לירז. היא תחזור, אל תדאג." המשכתי לצבוע, מקפיד על פנים אדישות למרות שמבפנים רעדתי כולי.
"היא חוזרת רק בגלל הילד דוב. קלקלתי הכל, ביישתי אותה לפני כולם ו…" כל כך כאב לי שהרגשתי כאילו הלב שלי נשרף. "לך מכאן דוב אני רוצה להיות לבד." הוא יצא בשתיקה והשאיר אותי לעבוד לבד.
עד שבת בצהרים אני גומר לצבוע הכל ומתחיל לנקות.
לפנות ערב אני חוזר הביתה, עייף עד מוות, ומשאיר מאחורי דירה נקיה וצבועה. עבדתי בלי הפסקה מיום שישי לפנות בוקר עד מוצאי שבת.
מיקי ולירז באו מדי פעם לבדוק מה שלומי, הביאו לי אוכל ושתיה, ולירז אפילו צבע קצת עד שגילה שזה נורא משעמם ורץ לשחק עם האופניים.


נערך על-ידי מקסים on 17/04/2004 20:51:32

רינה
.


5154 הודעות
נכתב - 05/03/2004 :  09:44:04  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  בקר בעמוד הבית של רינה  שלח לרינה הודעת ICQ  הגב עם ציטוט
מרתק כרגיל. קראתי ונהנתי. זה...כזה...ישראלי :)))

לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 05/03/2004 :  21:09:53  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
השושנה של בטי

בטי נכנסה הביתה בדיוק כשלירז עמד על הכסא וצרח על מיקי שהטוסט פיצה שלו לא טוב. שמעתי את הצעקות כשעמדתי במקלחת והתנגבתי. מיקי פשוט לא היה בנוי להתמודד עם צברים קטנים וחוצפניים. "זה לא טוב !" צרח לירז במלוא קולו "אין ריבועים ! בטי עושה טוסט עם ריבועים. אני רוצה טוסט פיצה עם ריבועים, לא עם קוים !"
יצאתי בחיפזון מהמקלחת, ממהר להציל את מיקי האומלל, ופתאום נפתחה הדלת ובטי נכנסה הביתה. היא נראתה נהדר. היא הסתפרה ולבשה חליפה חדשה. שמתי לב שהיא אפילו התאפרה. היא הניחה את המזוודה שלה ומיהרה לסובב את הטוסט כך שפסי הטוסטר יצרבו עוד מערכת פסים מקבילה על הלחם, וכך יתקבלו הריבועים האהובים על לירז.
"תודה בטי" אמר מיקי ונישק אותה על הלחי "את נראית נהדר, נכון שהיא נראית נפלא לירזי ?"
לירז סירב להסתכל על בטי והביט בעקשנות על הקיר. "אני לא אוהב את בטי." אמר למיקי. "היא סתם גועלית אחת."
בטי חייכה וחיבקה אותו, אבל לירז סירב להתרכך. "מקס בכה בגלל שהלכת." אמר לה בקול מאשים והדף אותה ממנו. הם לא ראו אותי, עמדתי יחף על מדרגות הברזל, צופה בהם דרך הדלת הפתוחה של המטבח.
"אל תכעס לירז, הבאתי לך מתנה" בטי לא נרתעה והמשיכה לנשק ולחבק אותו. הוא נכנע לבסוף ולקח ממנה את הצעצוע שקנתה לו - טרקטור מתכת קטן וצהוב.
"איפה מקס ודוב ?" שאלה בטי. נכנסתי למטבח וניגשתי אליה. תכננתי להגיד לה שאני מודה לה על המתנה והעוגה, ולשאול אם בילתה יפה. בקיצור, לנהוג בצורה תרבותית ומנומסת, אבל איכשהו, בלי להבין, מצאתי את עצמי מחבק אותה בכוח, נושם עמוק את הבושם הנעים של שערה ועורה ולא מסוגל להגיד כלום.
בטי נמסה לתוך החיבוק שלי, מתאימה את גופה לגופי, וכך מצאה אותנו לני, דבוקים וצמודים זה לזה, והילד משחק על הרצפה לידנו.
מבטה היה תערובת של אכזבה ותמהון. "בטי הרי דברנו על זה …" היא אמרה בתוכחה והשתתקה למראה מבטו של מיקי.
"תודה רבה לך על המתנה לני." אמרתי בחביבות קפואה, משחרר את בטי מזרועותי.
"בואי נלך לחדר לסדר את הדברים שלך." משכתי אותה אחרי, נושא את מזודתה בידי.
ברגע שהגענו התחלתי לקלף מעליה את הבגדים ונעצרתי, המום למראה הלבנים החדשים שלבשה. בטי נהגה ללבוש לבני כותנה פשוטים ומעשיים, הזדעזעתי לראות פתאום את האישה המסויגת הזו לבושה בחזיית תחרה שחורה, שחשפה יותר משהסתירה, ובתחתוני חוטיני תואמים.
"מקס לא !" לחשה בטי כשגיששתי אחרי הסגר של החזיה, בעוד אני מנשק את צוארה. לבטי היה צואר עגול וחלק שנועד לנשיקות, והתספורת החדשה חשפה אותו במלוא יופיו.
"צודקת, הסגר נמצא מקדימה לא מאחור." פתחתי את סגר הפלסטיק הקטן, ושדיה היפים נחשפו במלא תפארתם.
"מקס לא !" היא חזרה בתקיפות, והסירה מעליה את ידי שגיששו במורד ירכיה. "אני לא מורידה תחתונים." היא נרתעה ממני והתישבה על המיטה. רגליה הדוקות בחזקה ופניה לוהטים.
כרעתי על ברכי לפניה מלטף את רגליה, העור הפנימי של ירכיה חלק ורך להפליא ואני השתוקקתי לגעת בו ולנשק לו, אבל בטי הצמידה אותן זו לזו וסרבה לאפשר לי גישה.
"בטי אני מצטער על מה שקרה, התגעגעתי אליך כל כך, אל תכעסי יותר." ניסיתי שוב לגעת, אבל היא קפצה ממקומה וברחה למקלחת.
המראה של עכוזה בחוטיני השחור גרם לי לגנוח מתסכול. רציתי להטיח את ראשי ברצפה מרוב יאוש. ברור היה לי שהתנהגותה היא עונש למה שקרה עם לאריסה. ידעתי שזה מגיע לי ובכל זאת, היא הייתה כל כך סקסית, וכל כך התגעגעתי אליה.
בטי יצאה לבושה בחלוק המפוספס והדהוי שלה. הגיע הזמן שאזרוק אותו ואקנה לה משהו יפה ונשי יותר.
"אני נורא מצטערת, אבל אני לא יכולה להיות ערומה לידך." קולה הביע צער אמיתי. בטי לא ידעה להשתמש במין כפרס על התנהגות טובה, כפי שנשים עושות. בזמן האחרון היא הפסיקה להיות כל כך ביישנית וכמעט האמינה לי שאמרתי לה כמה אני אוהב את גופה. מה קורה לה ?
"בואי נשכב קצת על המיטה ונדבר." ביקשתי, "אני לא אעשה כלום, אני מבטיח."
היא התרווחה לצידי, מקפידה לסגור את שוליו של החלוק על רגליה, מניחה לשדיה להחשף.
"מקס, היה כל כך כיף בתל אביב, וכשחזרנו, נסענו ברכבת עם המון מלחים אמריקאים שהיו בחופשה וחזרו לנמל חיפה. הם היו כל כך נחמדים ומנומסים אלינו," התחילה בטי לספר לי בעליזות. "היה שם בחור מתוק אחד שכל הזמן ניסה לשכנע אותי שאבוא לפגוש אותו בבית קפה ברח' נורדאו."
נהמתי בכעס, מתאר לעצמי מה המלחים האלה חשבו. בטי כל כך טיפשונת, היא לוטשת מבטים בכל אחד שנראה לה מעניין, ולא מבינה שאם היא יוצרת קשר עין עם גברים הם מנסים להתחיל איתה.
בטי צחקה ונשקה לי על לחיי. "אל תהיה זעפן כזה. הוא היה רק ילדון. למה האמריקאים נראים תמיד נקיים ורעננים ? מגוהצים כאלה ? כאילו לא קרה להם שום דבר רע בחיים. למה אנחנו תמיד נראים עייפים וזועפים ומשומשים ? אפילו חיילים בני שמונה עשרה נראים שחוקים ליד האמריקאים. אפילו מיקי כבר מתחיל לאבד את הטריות שלו."
התחלתי לצחוק, "רק אל תגידי לו את זה. גם ככה הוא לחוץ מהגיל שלו." חפנתי את שדיה והתחלתי לחלץ את ידיה מהשרוולים. היא הניחה לי לעשות זאת ואני שקעתי בליטוף ונשיקות של פלג גופה העליון, אבל נעצרתי בקו המותנים.
במקלחת בטי נפטרה מהחוטיני ולבשה תחתונים גבוהי מותן ועבים שחסמו כל גישה.
"את מענישה אותי על הסיפור עם לאריסה ?" שאלתי בכעס.
בטי הסמיקה "אני לא בענין של עונשים מקס, זה בכלל לא עונש, זה …. " היא החלה לפתוח את מכנסי ודחפה ידים פנימה.
"אני לא יכולה, אבל יש עוד דברים שאפשר לעשות." גילתה את אמריקה ! מי לימד אותה שיש עוד דברים שאפשר לעשות אם לא אני ?
בטי רכנה ולקחה את אברי בפיה, מחליקה עליו במיומנות בלשונה, כמו שלימדתי אותה. נדרשו ממני כוחות על אנושיים לעשות מה שעשיתי, אבל כנראה שהמלאכים היו בעזרי, הצלחתי להדוף אותה ממני בעדינות ולסגור את מכנסי.
"אם אני לא יכול אז גם את לא יכולה." אמרתי בפסקנות.
בטי נשכבה על גבה ושילבה ידים מאחורי ראשה. "טוב, איך שאתה רוצה." ענתה בשלוות נפש, אבל עורה היה סמוק ונשימתה מהירה. ידעתי שהיא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותה. הראש שלי עבד שעות נוספות בנסיון להבין מה קורה פה.
"בטי כואב לך ? יש איזה בעיה ? אל תתביישי. מתי היית אצל גיניקולוג בפעם האחרונה ?"
היא התנהגה כמו תמיד כשהתביישה ממני והסתירה את ראשה מתחת לכרית.
"לא, לא כואב לי כלום, ובעיקרון אני אף פעם לא הולכת לגיניקולוגים. הספיקה לי הפעם הראשונה."
"מאז גיל שלוש עשרה לא היית אצל גיניקולוג ?" הייתי המום, "את לא נורמאלית !" בטי נעלבה וניסתה לצאת מהמיטה, אבל לי נמאס ממשחקים.
לפתי את פרקי ידיה הקטנים ביד אחת, מצמיד אותם זה לזה ואוחז בהם מעל לראשה, וביד השניה תלשתי את תחתוניה, מושך אותם עד למטה מברכיה. עכשיו הבנתי למה היא עשתה לי את כל ההצגה הזו, כל השיער הבהיר של ערוותה גולח ועל המשולש המגולח היתה כתובת קעקע נהדרת של שושנה אדומה. איבר המין שלה - שפתיים תפוחות, כהות על רקע ירכיה הלבנות - נראה כפרי אקזוטי ובשל.

בטי נכנסה לפאניקה והתחילה להשתולל כאילו הייתי זר שקפץ עליה פתאום בסמטה חשוכה, ולא גבר שהכירה וחלקה איתו את מיטתה.
הנחתי לה והיא קפצה מהמיטה, מושכת עליה את התחתונים, מתיפחת בשקט, פניה מעוותים כאילו הייתה ילדה קטנה שראתה מפלצת.
"בטי" התחננתי, "בבקשה, אל תלכי, אני מבקש סליחה." אבל מובן שזה היה אבוד. היא ברחה משם לסלון וישבה עם מיקי ולירז.
הייתי עייף ומיואש. במשך יומים ישנתי מעט מאוד, אכלתי מעט מאוד ועבדתי המון. ברקים רחוקים נראו בשמים, השעה הייתה כבר שבע, ועננים כיסו את הירח. בהיתי בהם כמה דקות ונרדמתי.
התעוררתי בבהלה. שוב הייתי בצ'צ'ניה. ראיתי אור של קליעים נותבים ושמעתי רעש של התפוצצויות. לתדהמתי הייתי עירום ובלי נשק או קסדה. קפצתי לתפוס מחסה ואז כבו כל האורות ורק ברקים המשיכו להבזיק בשמים. שמעתי צעקה של אישה, הצועקת הייתה בטי ופתאום נזכרתי שאני בישראל.
אחרי שניה של בלבול תפסתי שבחוץ יש סערת ברקים והחושך נובע מהפסקת חשמל. האור בשעון החשמלי כבה, וגם האור הקלוש של פנסי הרחוב, שהאיר קודם את החדר נעלם.

נעזר בחוש המישוש ירדתי במדרגות הברזל ונתקלתי בבטי. היא נאחזה במעקה ולאור הברק ראיתי את פניה החיוורות ואת פרקי ידיה הלבנים שלפתו בכוח את המעקה. נשמע רעם חזק מאוד, שהרעיד את החלונות, ובטי נצמדה אלי.
למרות הרעש היינו היחידים שהתעוררו, שאר תושבי הבית ישנו. נגעתי בה וגיליתי שעורה קר ולח מזיעה. "מקס אל תעזוב אותי בחושך." לחשה בטי. "אני אוריד את התחתונים וכל מה שתרצה. אל תלך, תשאר איתי."
היא החלה להתחכך בי, תחנוניה גרמו לי גועל, אבל אברי חסר המוח הזדקף בכל זאת. התעלמתי ממנו, רומן תמיד אמר שגבר אמיתי חושב עם הראש הגדול שיש לו על הכתפים, ולא עם הראש הקטן שבין הרגלים.
"תפסיקי עם זה." הידקתי את זרועותי על גופה, מנסה להפסיק את תנועותיה המפתות. "אני רוצה שתרצי אותי באמת, לא בגלל שאת פוחדת." נזפתי בה.
אולי הייתי קשוח מידי אבל יכולתי להריח את הפחד שלה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרחתי את הריח הזה, של אישה מפוחדת ולא אהבתי את הזכרונות שהריח הזה עורר בי.

היא החלה לבכות חרש, מבוישת מדברי התוכחה שלי. עכשיו גם אני רציתי לבכות. לקחתי אותה למיטה וחיבקתי אותה, מכסה את שנינו בשמיכה החמה. בטי טמנה את ראשה בחזי כל פעם שנשמע קול רעם נוסף. שאלתי את עצמי מה קרה לה בעבר שגרם לה לפחוד כל כך מסערת רעמים קטנה. הסערה נגמרה אחרי כחצי שעה, ואור החשמל חזר במפתיע.
בטי נרדמה עוד קודם, תשושה מפחד ועייפות. ראיתי את זה הרבה פעמים במלחמה, חיילים נופלים פתאום לתוך שינה עמוקה אחרי שעות של פחד.
"תן לי למצוא שכחה ממר המוות בזרועותיו של מורפאוס." נזכרתי בקטע מהמיתולוגיה היוונית שקראתי בנעורי, ונרדמתי גם כן.

כשהתעוררתי שוב השעה הייתה חמש בבוקר. בטי ישנה, ראשה על כתפי, שכבתי על גבי והסתכלתי על האוהל שיצרה הזקפה שלי מתחת לשמיכת הפוך.
ידה הקטנה של בטי התגנבה לתוך האוהל והחליקה על גופי.
"אתה כועס עלי מקס ?" שאלה בביישנות.
"לא חמודה אני פשוט לא מבין למה התנהגת ככה." היא נאנחה וצללה מתחת לשמיכה. חשתי את נשימתה החמה על עורי. אם הייתי גבר אמיתי הייתי עוצר בעדה ודורש שתסביר מה קרה, אבל כמה אפשר להתאפק ? הפעם ניצח הראש הקטן.
רק אחרי שעה יצאנו מהמיטה. רגועים, רחוצים ולבושים, ישבנו על כוס קפה במטבח וניסנו לדבר. בטי התעקשה שפחד מסערת ברקים ורעמים, גם אצל אדם מבוגר, הוא דבר רגיל ונורמאלי לחלוטין, וסירבה להרחיב בקשר לשאר. בינתים הגיעו כל בני הבית ודרשו ארוחת בוקר, השיחה נפסקה עד למועד מאוחר יותר.

כשעמדנו לצאת גילתה פתאום בטי שהמפתחות שלה נעלמו. "לני נתתי לך לשמור עליהם. איפה המפתחות שלי ?" היא חיטטה שוב בתיקה הקטן, תיק בד כחול עמוס רוכסנים ותאים.
"אולי איבדתי אותם ברכבת." אמרה לני בקלילות. "אני זוכרת שהם היו אצלי כשהלכתי עם כריס לקנות שתיה."
"מי זה כריס ?" שאל מיקי, מופתע. לני אף פעם לא הזכירה שמות של גברים.
"זה הילדון ההוא שניסה לקבוע איתנו פגישה במדרחוב של נורדאו." אמרה בטי במהירות והסמיקה.
לני צחקה ונכנסה למכונית. "הוא ניסה לקבוע פגישה אתך, אלי הוא היה סתם מנומס."
בטי הצליחה להראות גם אשמה וגם מרוגזת, הסומק בפניה העמיק. "לא נכון לני. הוא היה סתם ילדון משועמם, והוא הסתכל כל הזמן עליך. מה יש לו בכלל לחפש אצלי ?"
אפילו דוב חשב שזה מצחיק, ראיתי אותו מבליע חיוך. בטי, סמוקה ונרגזת, נראתה נפלא, עיניה נצצו ועורה הזהוב נראה כהה יותר כאילו השתזפה – מראה חביב מאין כמוהו.
"אל תדאגי, על המחזיק יש את הטלפון של 'יהלום', הוא בטח יתקשר ויחזיר לך את המפתחות." לני הייתה רגועה לחלוטין. "ואם לא נשכפל לך מפתחות חדשים. מה הבעיה ?"

גם אני שונא לאבד מפתחות ובטי אהבה את מחזיק המפתחות שלה. הוא היה מתנה מצבי שחילק מחזיקי מפתחות לכל הקליינטים שלו, והשאיר אחד במיוחד לבטי. זה היה מחזיק מעוצב בצורת יהלום, שנשא עליו את הכתובת והטלפון של 'יהלום'.
בטי נשכה את שפתה התחתונה ושתקה כדי לא להרגיז את הילד שכבר עכשיו היה חסר מנוחה, כמו תמיד כשהתעורר ויכוח. אחרי שהורדנו את לירז, בטי נשארה איתו עוד כמה דקות בגן כדי להיות בטוחה שהוא רגוע ונסענו לעבודה.

ללשון אין עצם - פתגם רוסי עתיק

חששתי קצת מקבלת הפנים שתחכה לי אחרי מה שקרה ביום חמישי וצדקתי. כולם הסתכלו עלי במבט עקום וצבי הזמין אותי למשרדו. כשהוא סגר את דלת המשרד ידעתי שצפויה לי שיחה לא נעימה. צדקתי, צבי לא אהב את ההתנהגות שלי.
"אתה עושה בלגנים לבטי מקס ?" שאל בקול קודר.
נשבעתי לו שהעבודה לא תפגע מהבלגן שלי, והבטחתי שאם בטי תבקש אסתלק מהבית בנשר ואפילו אתפטר מהעבודה. צבי חיבב אותי, אבל היה מוכן להעיף אותי לכל הרוחות כדי להגן על בטי. אני חושב שהוא פיתח כלפיה רגשות אבהיים ולא סבל אף גבר שהתיחס אליה רע. הבנתי אותו לגמרי וניסיתי להבהיר לו את זה בלי להגיד שום דבר אישי מידי על המצב. זה חייב כשרונות דיפלומטיים שהיו מעל ומעבר ליכולת שלי בעברית.
כשיצאתי משם הייתי שטוף זיעה.
הלכתי לחפש את בטי. היא הייתה בפלדה, מדברת בטלפון באנגלית. כל השיחות החיצוניות עברו דרך לני, היה לי ברור שהיא העבירה את השיחה לבטי, הייתי מוכן להתערב שהיא גם האזינה לתוכנה.
בטי נראתה נבוכה ואשמה, ריחמתי עליה. "זה היה המלח שפגשתי ברכבת. המפתחות שלי אצלו, קבעתי איתו פגישה היום אחרי הצהרים. אולי תבוא איתי ? הוא בטח ירצה להזמין אותי לקפה ו…. "
עוצמת הכעס שחשתי הפתיעה גם אותי. לא תיארתי לעצמי שאפשר לקנא ולכעוס כל כך בגלל שטות כזו. קנאתי גם ללאריסה כמובן, אבל איתה חשתי יותר אומלל ומדוכא מאשר כועס. אף פעם לא חשתי זעם כזה וזה הפחיד אותי. בטי חיבקה אותי פתאום, מכניסה את ידיה מתחת לחולצת העבודה האפורה שלבשתי.
"אין לך שום סיבה לקנא מקס." אמרה, מחליקה את ידיה על צלעותי. היא אף פעם לא הרשתה לעצמה לגעת בי ככה בעבודה. כל הכעס שחשתי נעלם, התחלתי לנשק אותה ובדיוק אז שיטרית התפרץ לחדר. בטי ניסתה להתרחק ממני, אבל המשכתי לחבק אותה בכוח, נועץ בו מבט, הוא הסמיק קצת, קילל בערבית והלך.
"מה הוא אמר ?" שאלתי את בטי ושחררתי אותה.
"התרגום המדויק הוא יחרב ביתך. זו קללה עתיקה מאוד." הסבירה בטי.

הייתה לה חיבה לבלשנות, תמיד היא ידעה מהיכן צמחה כל מילה ולמה מבטאים אותה דווקא כך ולא אחרת. בטי תמיד ירדה על עצמה כמה היא בורה וחסרת השכלה, אבל שמתי לב שהיא תמיד ידעה את התשובות לכל השאלות במשחקי החידונים בטלוויזיה, וכל פעם ששולה הייתה נתקעת עם התשבץ שלה היא נגשה לבטי. אמנם במתמטיקה היה לה קשה, אבל בתחומים ההומניים היא הצטיינה.
בטי אהבה לקרוא הרבה, ותמיד ראתה תוכניות של ערוץ שמונה על כל מיני דברים מוזרים כמו תרבות המאיה, מבנה הפירמידות, או מלחמות הצלב. היא נהנתה לצפות בנושאים שמשעממים את רוב האנשים.
אף פעם לא ראיתי אותה מסתכלת סתם בשביל הכיף באיזה סרט אהבה, או חלילה אופרת סבון. כדי לא לריב עם הגברים שהעדיפו לצפות בספורט או בסרטים היא היתה יורדת לחדר של לני וצופה שם בטלויזיה שלה. כשהצעתי לקנות לה טלויזיה שתהיה אצלנו בחדר חטפתי על הראש. בטי אמרה שהיא תקנה לעצמה טלויזיה כשיהיה לה כסף ושלא אעיז להציע לה יותר הצעות כאלה. העקשות שלה להיות עצמאית גרמה לי לתסכול מעורב בהערצה. אף פעם לא הכרתי בחורה כזו. לפעמים היא גרמה לי חשק להטיח את ראשי בקיר מרוב כעס.
לא יכולתי יותר להתאפק, הייתי חייב לשאול אותה שאלה שהציקה לי עוד מאתמול, "מי גילח לך את השיער ושם לך את המדבקה ?" ברור היה לי שזה לא קעקוע אמיתי. כשעושים קעקוע זה נפוח וכואב כמה ימים, השושנה של בטי נראתה מושלמת מידי.
בטי הסמיקה שוב והשתמטה ממבטי. "לני עשתה את זה. אני יודעת שזה היה רעיון טפשי, אבל הייתי כל כך אומללה ומדוכאת ו….." היא החוותה תנועת חוסר אונים.
"אין לי אשליות. אני יודעת שאתה לא אוהב אותי אלא את לאריסה ואיתי זה סתם, אבל בכל זאת…"
היא הפנתה אלי את גבה, לא מניחה לי לראות את פניה.
סובבתי אותה חזרה "בטי את טועה, זה לא נכון. את בכלל לא סתם." בטי משכה בכתפיה, פניה היו אטומים.
תפסתי פתאום שגם אם העברית שלי הייתה מושלמת, או לחילופין היא הייתה שולטת ברוסית, זה לא היה משנה כלום. למרות הרגישות העצומה שלה כלפי מילים, ואולי דווקא בגללה, היה בה חוסר אימון בסיסי כלפי דיבורים.
היא פשוט לא האמינה למה שאמרתי לה. 'ללשון אין עצם' היה אחד הפתגמים החביבים על סבתא. כמו בטי גם היא האמינה רק במעשים, לא בנאומים יפים.
גם אם הייתי מדבר עד מחר זה לא היה עוזר. הביקור של לאריסה השאיר אדמה חרוכה ביני ובינה. נדהמתי לחוש עד כמה זה מכאיב לי.
כל מה שנשאר לי היה לחבק אותה ולהגיד שוב ושוב שאני מצטער.

לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 06/03/2004 :  22:29:01  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
גם לסביות בוכות

רציתי לנסוע עם בטי לפגישה בחיפה, אבל כעונש לעצמי סירבתי. הגיע לי לשבת בבית ולהתעצבן ולקנא על זה שהיא מבלה עם בחור צעיר ויפה. איחלתי לה שתבלה יפה ותעשה חיים, וקיוויתי שהיא מאמינה לי שאני רציני. לפני שיצאה היא לבשה ג'ינס דהוי ומרופט, וסוודר זרוק, מנסה להראות מרושלת, ומצליחה להראות עוד יותר סקסית במין צורה ילדותית ונוגעת ללב.
אחרי שנסעה הייתי מפוזר וחסר מנוח. ראיתי קצת טלויזיה עם לירז – סרט מצויר צרחני ומעצבן שמרט את עצבי. עזרתי לדוב עם המשוואות בפיזיקה עד שנמאס לו והוא גירש אותי והלך לישון, ואז עשיתי מה שדחיתי כבר מאתמול, הלכתי לדבר עם לני. היא שכבה על המיטה שלה בוהה בחלל האויר, מתעלמת מהטלויזיה שהקרינה איזה סרט ישן בשחור לבן.
"מקס" היא רמזה לי לשבת לידה.
ישבנו והבטנו זה בזה, "בסוף הצלחת להוריד לה את התחתונים נכון ?" היא התגרתה בי, מנסה לגרום לי לאבד את הראש. לני עצבנה אותי, אבל בכל זאת התפעלתי מקור הרוח שלה.
"בטי יודעת עליך ?" שאלתי, ניגש ישר לנושא.
"בטח שהיא יודעת." ענתה, מסתכלת לי ישר בעינים. "אתה בכלל לא מבין אותה !" התפרצה פתאום בזעם וניסתה לחבוט בי. "בשבילך היא סתם תחליף ללאריסה, אבל היא …." לפתי את פרקי ידיה. היו לה כפות ידים מחוספסות וציפורניים אכולות. המכות שלה לא הכאיבו לי, אבל לא התכוונתי לשמש שק אגרוף ללסבית מתוסכלת.
"אל תכניסי לה רעיונות לראש. היא לא תחליף לכלום. אני אולי לא מכיר אותה כמוך, אבל אני יודע שהיא לא לסבית. תעזבי אותה."
לני פרצה בבכי ואני הנחתי לה. אני תמיד מתבלבל כשבחורות בוכות. מה לעשות, אפילו לסביות הן סך הכל בחורות.
"אל תבכי." ניסיתי ללטף את כתפה, ולא הופתעתי כלל לחטוף אגרוף בבטן. לני לא סבלה שגברים יגעו בה. התקפלתי באנחה, זה ממש כאב. היא נרגעה והלכה לשטוף את הפנים. בינתים דפדפתי בצילומים שנחו על שולחנה. מצאתי תמונות נחמדות, חלקן בצבע וחלקן בשחור לבן. אני לא מבין גדול אבל הן די מצאו חן בעיני.
לני יצאה מהמקלחת, קצת חיוורת, אבל רגועה. "אלו סתם עבודות בשביל המכללה." אמרה בקוצר רוח ודחפה את התמונות לתיקית קרטון. "זה הדבר האמיתי" היא פתחה מגרה והראתה לי חבילת תמונות בצבעי ספיה חומים זהובים.
הייתי המום, התמונות היו ממש טובות – כל מי ששאל את עצמו מה ההבדל בין פורנוגרפיה וארוטיקה יכול היה למצוא את התשובה כאן.
בטי הייתה הדוגמנית הראשית וגם אני הופעתי פה ושם ברקע, בעיקר כצללית חסרת פנים. כל היופי והמיניות שחשבתי שרק אני מסוגל לראות אצל בטי היו פרושים כאן על הדפים הללו, גלויים לעיני כל. אחרי שראיתי את התמונות הללו לא היה לי מה להגיד יותר. לני הייתה מאוהבת בבטי, זה היה ברור כשמש בצהרים.
"אין לי אומץ להראות לה אותן." אמרה לני. היא התרככה כלפי, אולי בגלל שנתתי לה להכות אותי, או אולי בגלל שראתה כמה התרשמתי מהעבודה שלה. "הייתי צריכה לצלם אותה בסתר, היא ממש לא בנויה להיות דוגמנית. הביישנות שלה חולנית." הסתכלנו זה על זה וצחקנו, שותפים לרגע, בגלל הרגש המשותף שלנו כלפי בטי.
"אל תשאל מה עשיתי בשביל הכתובת קעקע הזו. רק בגלל שהיא הייתה כל כך מזועזעת ממך הצלחתי." היא נעצה בי מבט קשה "אתה אוהב אותה ?"
"לא יודע אני … היא …." התחלתי לגמגם, מרגיש שאני מסמיק כמו ילד. לני בעטה בי בשוק, בעיטה מכאיבה מאוד, ולפני שהספקתי להתאושש דחפה אותי החוצה לחצר. הפסקת האש הקצרה תמה "ימח שמך, הלואי שתהרג בלבנון." הייתה ברכת הפרידה שלה.

צלעתי חזרה הביתה ומצאתי את בטי יושבת על המדרגות, ממתינה לי, היא קמה לקראתי, הסוודר הענק נשמט על כתפה, חושף רצועה של חזיה מונחת על כתף חלקה. נישקתי את כתפה ולקחתי אותה למעלה.
"מה קרה לך ברגל ?" שאלה בטי בדאגה.
"לני הרביצה לי" עניתי, צוחק למרות הכאב שחשתי.
בטי הזעיפה פנים "היא כל הזמן מתגנבת סביבי עם מצלמה. אין לי מושג למה. זה קצת מעצבן."
"התמונה שלך ושל לירז מוצלחת מאוד. תודה על הארנק." חיבקתי אותה ביד אחת ונאבקתי עם הכפתור של הג'ינס שלה ביד השניה. בטי פתחה את המכנס בעצמה והלכה להתקלח.
היא סירבה להניח לי לנשק אותה לפני שהתקלחה ביסודיות. גיליתי שאם אני פותח את דלת הארון ויושב בזוית מסוימת על המיטה אני יכול לראות דרך הראי מה קורה במקלחת, וזאת בתנאי שהאור דולק והדלת פתוחה. כל התנאים הללו התקיימו הפעם וראיתי את בטי מסבנת את עצמה תוך שהיא בוחנת בדאגה את ערוותה המגולחת.
הייתה לי זקפה כל כך חזקה עד שכמעט פצעתי את עצמי כשפתחתי את הרוכסן של המכנסים. בטי החליקה למיטה ומיד התחבאה מתחת לשמיכה.
"מה תעשי בקיץ כשיהיה חם ?" קנטרתי אותה, "איפה תתחבאי ?"
"אני לא מתחבאת." היא העיפה את השמיכה והתנפלה עלי.
כמה היא השתנתה מאז הפעם הראשונה שהיינו יחד, חשבתי. דקה אחר כך הפסקתי כבר לחשוב. אחרי שנרגענו התכרבלנו יחד, נחים אחרי המאמץ.
"עד הקיץ אתה ולאריסה כבר בטח תהיו שוב יחד." הפתיעה אותי פתאום.
ההתעקשות שלה בקשר ללאריסה שיגעה אותי, נשכבתי מעליה ומעכתי אותה תחתי. בצבא תמיד אמרו לנו שאם זה לא הולך בכוח זה ילך בעוד יותר כוח. "תכניסי לך לראש - אני ולאריסה זה סיפור שנגמר מזמן." הדקתי את כתפיה למזרון, מכאיב לה, "למה את כל כך עקשנית ?" בטי שתקה ועצמה עינים.
הנחתי לה ושכבתי מתוסכל לצידה. השיטה של עוד יותר כוח לא עבדה. אולי הגיע הזמן להפעיל את המוח.

שיעורי נהיגה
לשמחתי בטי עברה בקלות את מבחן התיאוריה. בעזרתו של שמחון היא מצאה לה מורה לנהיגה, אחד בשם אלוש, שהיה אוסף אותה כמעט כל יום מוקדם בבוקר לפני העבודה, ומוריד אותה ליד 'יהלום' בשמונה.
היה עצוב לנסוע בלעדיה. לירז לקח על עצמו לבדוק את הארובות כשהוא צועק בשמחה "בית חרושת לעננים !" כשהפילטרים היו סתומים והעשן היה לבן וסמיך.
לא היה לנו לב להגיד לו שזה דווקא דבר רע, וייצור עננים הוא לא תפקידו של בית חרושת למלט.
לא סבלתי את המורה שלה, גבר כבן ארבעים, שחום עם עינים שחורות לוהטות ותלתלים שחורים, בסתר לבבי קראתי לו הצועני. הוא דיבר מהר, במבטא מרוקאי קל ומלבב, והיה תמיד עליז ונמרץ, שופע בדיחות וסיפורים. הוא הבטיח לי, טופח בחיבה על שכמי, שבטי תלמד מהר לנהוג כי היא נבונה ובעלת תגובות זריזות.
הוא היה מהאנשים הללו שנוגעים בכולם. תמיד צחק והתבדח והקסים לחלוטין את כל הבנות, אפילו לני חייכה לעברו בחביבות. כל פעם שבטי ירדה מהרכב שלו הוא היה מנשק לה את היד, כאילו בצחוק, ומחבק אותה.
הייתי עומד בפתח, מסתכל ומתרגז. לא היה לי אומץ לשאול את בטי אם הצועני יודע שאנחנו יחד, ידעתי שבטי לא אהבה לדבר על עניניה הפרטיים עם זרים, ואני בהחלט הייתי ענין פרטי.
אם זה היה תלוי בה אף אחד ב'יהלום' לא היה יודע על סידורי המגורים שלנו, עדיין לא החלטתי אם אני מרוצה מהדיסקרטיות שלה או נעלב ממנה.
"אתה לא מתכוון להגיד לו כלום ?" הקפיץ אותי שטרית בוקר אחד, כשעמדתי והתבוננתי בטקס הפרידה של אלוש מבטי.
"סייג לחוכמה שתיקה" אמר שמחון, וגרר משם את שטרית לעבוד ליד הכרסמת.
בטי התפרצה פנימה בעליזות, צוחקת מאיזה בדיחה של אלוש, מרוצה מעצמה שהצליחה סוף סוף לעשות חניה ברוורס. מה יכולתי לעשות ? להגיד לה שלא תצחק מבדיחות של גבר אחר ? שלא תרשה לאף אחד לגעת בה ? העדפתי להיות חכם ולשתוק.

אחרי שבועיים של לימודים רצופים החליט אלוש שבטי צריכה לפגוש אותו בערב. משרד התחבורה חייב את התלמידים לעשות לפחות שני שיעורים בלילה, הסבירה לי בטי, ויצאה בערב יום חמישי לרכב של אלוש. היא יצאה בשעה שבע, חיכיתי לבואה בערך בשמונה. בשמונה וחצי השכבתי את לירז הנרגן לישון וישבתי על המדרגות לחכות לה.
מיקי הביא לי תה צמחים וניסה לשכנע אותי להכנס פנימה.
"היא תבוא עוד מעט, תפסיק להיות לחוץ." אמר והתישב לידי.
"כמעט תשע, השיעור הוא רק חמישים דקות."
"אולי הם הלכו לשתות משהו או ….."
"כן, או משהו … " אמרתי בקול מריר.
בטי כמעט אף פעם לא צחקה כשהיתה איתי. אף פעם לא עשינו כלום ולא הלכנו לשום מקום. מה עוד יש לנו משותף חוץ מסקס טוב ? כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד ?
"אלוש הזה מעצבן אותי, אני בקושי מבין חצי ממה שהוא אומר, הוא מדבר נורא מהר ויש לו כל מיני בדיחות מוזרות …."
מיקי חיבק אותי "תפסיק כבר, זה פתטי."
לא שאלתי מה להפסיק. ידעתי למה הוא מתכוון, ולא יכולתי להפסיק. קנאתי נורא וזהו.

בטי חזרה בתשע וחצי בלילה. ראיתי איך הוא לקח את היד שלה ולחץ אותה לפנים שלו, מנשק אותה ומחכך בה את מצחו. בטי משכה את ידה ויצאה במהירות.
"בטי, חכי רגע !" צעק אלוש, אבל היא חצתה את הכביש, רצה מהר בשביל, וכמעט נפלה במדרגות מרוב חיפזון.
אלוש נתן גז ונסע, מיקי נגע בכתפי ונכנס פנימה. נשארנו, בטי ואני, עומדים פנים אל פנים, האור הקלוש של מנורת הכניסה מאיר את עיניה החומות זהבהבות שהביטו בי בחרדה.
היא הושיטה אלי את ידיה, חיבקתי אותה.
"מה קרה ? שאלתי, "מה הוא עשה לך ?"
היא השעינה את מצחה על מצחי "כלום מקס, אל תתרגז. בוא נכנס."
ניערתי אותה בחזקה, לוחץ בכוח על זרועותיה, "מה הוא עשה לך ? תעני לי פעם אחת כמו שצריך. מה הוא עשה לך ?" קללתי אותה ברוסית, חוזר שוב ושוב על אותה שאלה, מנער אותה בחזקה.
היא לא התנגדה, מקבלת בהכנעה את הטלטולים שלי הביטה בי בעיניים גדולות ומבוהלות ושתקה.
אילצתי את עצמי להרגע ועזבתי אותה. "בטי, בואי נדבר, אל תפחדי, תספרי לי מה קרה."
בטי חיככה את זרועותיה המעוכות. "לא קרה כלום מקס. זאת אשמתי. לא אמרתי לו שאני ואתה ביחד. הוא חשב שאני פנויה. הוא גרוש, ואחרי השיעור דיברנו קצת ו …. ו…. זהו. לא קרה כלום, הוא ניסה לנשק אותי ואני אמרתי שלא, ואז חזרנו הביתה."
היא נגעה בלחיי וניסתה להכנס, אחזתי בחזקה בכתפה, "למה לא אמרת לו שיש לך חבר ?" בטי השפילה את עיניה, משתמטת ממבטי.
"תעני לי !" צעקתי בכעס, אחרי שבועים של איפוק קפצו לי כל הפיוזים בבת אחת.
בטי נדבקה בכעס שלי והפסיקה סוף סוף לשתוק "אתה חבר שלי ? אנחנו באמת יחד ? אני מרגישה כמו נערת הליווי שלך, לא כמו חברה."
נערת ליווי זה שם מכובס לזונה. הדברים שלה היו כמו מכה ישר בבטן בצירוף בעיטה בביצים. "בטי, למה ?" לא יכולתי לנסח שאלה ברורה יותר, כל כך כאב לי.
"למה מה ? למה לא הלכתי לדירה שלו ? או למה אתה מתיחס אלי כמו אל זונה שלא נאה לך להציג לפני החברים שלך ? או למה אני בכלל צריכה את כל החרא הזה ?"
אהה ! עכשיו כבר ידעתי מה קרה. לפני כמה ימים טיילתי עם בטי בהדר ונפגשתי עם כמה מכרים שלי שהיו שתויים מאוד ועליזים מאוד. בטי לא מסוגלת לזהות גברים שתויים, אין לה שום נסיון בנושא. היא רואה מישהו הולך ומתנדנד ברחוב, ובמקום להתרחק ממנו היא מנסה לעזור לו כי נדמה לה שהוא חולה. בשביל בחורה כל כך נבונה, לפעמים היא טפשה בצורה ממש מסוכנת.
הם דברו איתי קצת ואני הקפדתי להסתיר את בטי מאחורי גבי ולהסתלק משם כמה שיותר מהר. לא ידעתי שבטי נעלבה מההתנהגות שלי. היא לא אמרה כלום. פתאום זה התפרץ.
"בטי, טיפשונת, הם היו שתויים. למה לא אמרת כלום ?"
היא התרגזה. "כי אני סתומה ! בגלל זה ! ולמה לא סיפרת כלום על הפגישה שלך אתה ?" ידעתי שהיא מתכוונת ללאריסה, "לא ספרתי כי לא שאלת." עניתי בשקט.
לא הייתי מופתע, ידעתי שיום אחד הסיפור הזה יחזור אלי, למעשה התפלאתי למה זה לקח כל הרבה זמן.
"למה לא הלכת לדירה שלו ?" כעת כבר הייתי רגוע יותר.
"כי אני פסיכית ומפגרת." היא דחפה אותי מעליה והתחילה ללכת מהר במעלה השביל המוביל לכיוון גן השעשועים. הלכתי אחריה, היא התחילה לרוץ, רצתי אחריה והשגתי אותה ליד מתקן החבית המתגלגלת - מתקן השעשועים החביב עלינו - שהיה בעצם מין חבית עץ גדולה הפוכה על צידה, מונחת על צירים, שהתגלגלה כשהיושבים בה נשענו על דפנותיה.
במבט ראשון החבית הייתה דומה למתקן שעשועים של אוגר ענק, אבל היא הייתה נוחה מאוד ונעים היה לשכב בה עם הרגלים למעלה ולנהל שיחה פרטית.

"בואי" משכתי אותה פנימה. שכבנו בתוך החבית, רגלנו מורמות למעלה וגבנו מונח בנוחיות בעיקול החבית. נשקתי את צוארה המתוק.
"נו, ספרי לי כבר, מה הבעיה ?"
"הבעיה היא שאנחנו עושים סקס במקום לדבר."
"את צודקת. בואי נדבר. נו, מי יתחיל קודם ?"
בטי נאנחה ואמרה, "אני פשוט לא יודעת מה אתה מרגיש ?"
"בקשר למה ?" התממתי.
היא בחנה את פני מודאגת, "בקשר אלי ? בקשר למה שקורה איתנו ?" אמרה בביישנות והשפילה מבט.
"את מתוקה ואני אוהב להיות אתך." התחלתי להתעצבן.
מה היא רוצה לעזאזל ? וידוי אהבה ? אין סיכוי. כבר גמרתי את מלאי וידויי האהבה שלי לגלגול הזה. שתחכה לפראייר אחר.
בטי לא הייתה מרוצה. "כן אבל ….." היא נאנחה שוב. "מה לאריסה רצתה ממך ?"
"היא ספרה לי על עצמה ועל מה שהיא עשתה אחרי שנפרדנו, והציגה לי את החבר שלה. סתם פגישה של חברים לשעבר." שיקרתי בעזות מצח.
"למה כעסת עלי ? מה יש לך נגד אלוש ?"
"כלום. הוא בחור נחמד מאוד. אם את רוצה להיות איתו אין בעיה, אבל אני לא מוכן להתחלק בבחורה עם גבר אחר. תחליטי, או הוא או אני. אם תגידי שהוא, אני הולך."
בטי קמה ממקומה, לרגע אחד נבהלתי, חשבתי שהיא תסתלק, אבל היא רק הפנתה אלי את גבה וישבה, רגליה משתלשלות החוצה.
"אתה רוצה ללכת ?" שאלה בקול נמוך, מדוכא.
"לא אכפת לי." עניתי באדישות.
"אם אני אלך לאלוש זה יגמר בחתונה. היית רוצה שאני אתחתן איתו ?"
"הוא קצת זקן בשבילך, אבל תעשי מה שאת רוצה."
שילבתי את ידי מאחורי ראשי כדי שבטי לא תראה שהן רועדות. הלב דפק לי כמו משוגע וידי הזיעו כאילו נתקלתי פתאום במוקש לא מוכר. היה לי מצב רוח מאוד מוזר הלילה.
"הוא כבר היה נשוי ויש לו שלושה ילדים, ככה שזה שאני לא … העקרות שלי לא תפריע לו. הוא ממש מושלם בשבילי, הוא גם מסורתי והוא ממש …." היא התחילה לבכות בשקט.
הושטתי יד ומשכתי אותה אלי. כמו תמיד היא נצמדה לגופי, כאילו נמסה למגעי.
"אני לא אוהבת את הריח שלו." לחשה "אני לא יכולה להתנשק אתו. רק אתך אני …."
היא ניתקה מעלי וברחה.
נשארתי לשכב שם וחשבתי שזה היה מושלם אם היה לי משהו לשתות. דקה אחר כך מיקי הניח בקבוק בירה קרה על בטני ומתח את גופו הארוך והדק לצידי.
"די נוח כאן בחבית הזו. מי יודע כמה בחורות נכנסו כאן להריון. למה בטי בוכה ?" הוצאתי את הפותחן מכיס החולצה שלו ופתחתי את הבקבוק. הבירה היתה קרה ומרה.
"כי היא רוצה מה שנשים רוצות, ואני לא יכול לתת לה כלום חוץ מזיונים."
מיקי צחק. "מה נשים רוצות ? למה הן לא מסתפקות רק בזיונים ?"
"כי הן לא גברים. אם הן היו חושבות כמו גברים המין האנושי היה נכחד מזמן. נשים רוצות קביעות, הבטחות אהבה ונישואים. נשים רוצות תינוקות ואבות שמקבלים משכורת כל חודש."
מיקי נשען עלי. "אתה יודע שאתה אידיוט ? היא אוהבת אותך. למה אתה לא מבין את זה ?"
"אין לי מה לתת לה מיקי. אני שרוף ושרוט, אני לא מסוגל לאהוב. אחרי לאריסה אני …"
מיקי לא התרשם. "ראיתי איך חיכית לה ליד הדלת. כשהיא לא נמצאת אתה עצבני כמו חתול מיוחם, אתה אוהב אותה, טמבל אחד !"
"לא נכון ! אתה טמבל !"
מיקי התפקע מצחוק. "כמה בוגר מצדך. או. קי. אתה לא אוהב אותה, תאר לעצמך שהיא במיטה עם גבר אחר. נגיד דוב, או רונן שיטרית, או אפילו אלוש. או יותר טוב, עם לני. היא מנשקת לה את השדיים, פותחת לה את המכנסים ומנשקת לה את ה …."
חבטתי בו בחזקה, "שתוק כבר ! אתה שיכור."
מיקי לפת את כתפו. "איי זה ממש כאב !"
התחלנו להאבק, החבית החלה להתגלגל ושנינו נפלנו החוצה. הגענו הביתה מטונפים בבוץ. נשאתי את מיקי השיכור לחדרו הפשטתי אותו עד לתחתוניו ודחפתי אותו מתחת לשמיכה. אחר כך הצצתי לחדר של לירז וגיליתי שם את בטי, ישנה לצידו, לבושה בכותונת הכחולה וריסיה רטובים מדמעות.
הרמתי אותה בעדינות ונשאתי אותה למעלה. היא התעוררה למחצה ונאבקה בי קצת, "עזוב אותי, אני לא רוצה אותך." מלמלה בישנוניות, אבל בכל זאת נצמדה אלי.
השכבתי אותה במיטה שלנו וכיסיתי אותה. אחרי שהתקלחתי חזרתי עירום למיטה ונצמדתי לגופה החמים. היא גנחה והחלה ללטף אותי, הסוף היה כרגיל, סוער ומספק.

יום שישי הקצר
למחרת היה יום שישי. בטי הייתה תמיד לחוצה ועסוקה בימי שישי, היא עשתה קניות, ניקתה את המטבח ובישלה. זזה במהירות כפולה מהרגיל ועושה כמה דברים בבת אחת. אין לי מושג איך היא הספיקה, אבל בשעה שתים היא היתה מסיימת הכל, והולכת לנוח עם עיתוני סוף השבוע, כשהיא אוסרת עלי ועל לירז להפריע לה.
אני הייתי נשאר עם לירז, מעסיק אותו כדי שיניח לבטי לנוח.
היא הייתה קמה בחמש וחצי, ובשעה שש בדיוק אכלנו ארוחה חגיגית ליד שולחן האוכל הגדול. אהבתי את זה, הבית היה תמיד נקי ומצוחצח בערבי שישי, ומאז שלירז גר איתנו בטי הייתה מדליקה נרות שבת.
למרות שלא הודיתי בכך נהניתי מזה בדיוק כמו הילד.

לני ודוב נסעו בדרך כלל למשפחות שלהם עוד בבוקר, ומיקי היה מסתלק אחרי האוכל, כך שתמיד נשארנו לבד עם לירז. בלילות שישי, אחרי שלירז נרדם היינו מתכננים מה נעשה בשבת, קוראים עיתונים ומתבטלים מול הטלויזיה.
בשבתות יצאנו לטיולים, בדרך כלל בשמורת הכרמל. ללירז לא הייתה סבלנות לנסיעות ארוכות והכרמל היה קרוב. הצחיק אותי שהם קראו לחורשות הקטנות הללו יער, אבל שתקתי.
בבוקר לקחתי את לירז לגן וכשחזרתי מצאתי את אלוש ממתין ליד הכניסה.
הפעם, לשם שינוי, הוא לא חייך. "בטי נסעה לעשות קניות עם דוב." אמרתי לו בקרירות ופתחתי את הדלת. הוא נכנס אחרי בלי להמתין להזמנה.
ככה האנשים במדינה הזו מתנהגים, נכנסים אליך לבית ולחיים בלי לחכות להזמנה. ישראל זאת חברה בלי מסורת של התנהגות. בלי נימוס, בלי חוקים. כל אחד עושה מה שבראש שלו וכשהערת להם על כך היו עונים לך בחוצפה "למה מי מת ?" או איזה תשובה אחרת חסרת הגיון.
הם לא יודעים איך לשתות, או לאכול כמו שצריך, לא יודעים לחזר אחרי בחורה, אפילו לא יודעים איך להתנהג בלוויות. רק לנצח במלחמה הם יודעים, וגם זה רק בגלל שהערבים נלחמים יותר גרוע מהם.
התחלתי לפנות את השולחן. בטי ודוב השאירו את הכלים מארוחת הבוקר על הדלפק הקטן שהפריד בין המטבח לחדר האוכל. השמש הזהיבה את המשטח הלבן והנוצץ, מבליטה את הפירורים. אפילו בסוף נובמבר, לא היה חשוך בישראל. האור החורפי כאן צלול וחריף, הגשמים מעטים וקצרים והעננים מתפזרים מהר מידי, מותירים שמים כחולים. השמש הבוהקת לא משאירה מקום להרגשה חורפית אמיתית. לפעמים נתקפתי געגועים נוראים הביתה.

"בטי בסדר עכשיו ?" שאל אלוש. נשען בכתפו על המשקוף, ידיו שלובות על חזהו, מתבונן בי בזהירות מתחת לגבותיו השחורות והעבותות.
"נדמה לי שכן. קשה לדעת אצל נשים." אמרתי בשלווה, מפנה אליו את גבי, מתעסק בכלים ובכיור.
"אתה רוצה שנצא לחצר ונלך מכות ?" הפתיע אותי אלוש. התבוננתי בפני הצועני השחומות שלו, שואל את עצמי אם הוא מתבדח.
נסיון מר לימד אותי שלישראלים יש חוש הומור מוזר, אבל הוא היה רציני, עיניו השחורות העצובות הביטו בעיני בלי רתיעה.
"אתה רוצה שנלך מכות ומי שינצח יקח את בטי." שאלתי בחיוך.
למרות שהייתי צעיר ממנו ובכושר טוב בהרבה לא רציתי להלחם בו. כבר מזמן איבדתי את התאוה לקרבות ולמלחמות.
אלוש נותר רציני. "אתה לא מבין. גם אם אני אצליח לנצח אותך, וזה בספק גדול, זה לא יעזור, פשוט לא הבנתי את זה."
הוא חיכך את סנטרו הלא מגולח והתישב על כסא, מותש לפתע. "לא רציתי להבין שהיא שלך. כל כך רציתי אותה. אסור היה לי כמובן, גם בגלל שהיא תלמידה שלי וגם בגלל שהיא צעירה מידי." הוא שלף מכיס ז'קט העור שלו מעטפה ושם אותה על השולחן.
"זה הכסף שאני עוד חייב לה וכאן יש כרטיסי ביקור של שתי מורות לנהיגה. אני מעדיף שהיא תלמד אצל אישה." הוא היה מוכן כבר ללכת, אבל פתאום רציתי שישאר.
"אם אנחנו לא הולכים מכות אולי נשתה קפה." הצעתי.
אלוש קיבל את הצעתי והכין לבד את הקפה, שחור חזק ומתוק, כמו שהגששים הבדואים הכינו.
"ידעת שאימא שלה היא ממשפחת צורף הטבריינית." העיר פתאום אחרי שהתישב מולי.
"אני לא יודע עליה כלום אלוש. היא לא מספרת לי כלום."
הוא הזעיף פנים. "כן אני יודע. היא כזאת." הוא שתק רגע ואז המשיך לדבר, "אנשים התפלאו כשלאה צורף היפה התחתנה עם אשכנזי ממאה שערים, אבל היא הייתה עקשנית וההורים שלה ויתרו לה."
לא הבנתי שום דבר. "איזה אשכנזי ?" שאלתי. לפעמים הייתה לי הרגשה שכולם מבינים משהו שאני לא מבין.
אלוש צחק בלגלוג "אבא שלה, הרב מינץ. איך אתה חושב היא הגיעה לעבוד ב'יהלום' ?"
משכתי בכתפי, לא ידעתי ולא חשבתי על זה אף פעם.
"שמחון הוא קרוב משפחה שלה מצד אימא שלה. ככה גם אני הגעתי אליה, שמחון מכיר את אבא שלי עוד מילדות. אני חושב שהוא רוצה שבת אל תתחתן כבר. בחורה בגילה צריכה כבר משפחה מסודרת. כמה זמן היא יכולה לחיות ככה, כמו משרתת שלכם ?"
חשתי זעזוע, כאילו חטפתי סטירה. "בת אל מינץ, זה השם האמיתי של בטי ?"
אלוש הניד בראשו לאות הן, "אתה חושב שהרב מינץ יקרא לילדה שלו בטי, זה שם של
גויים ! היא קראה לעצמה ככה על שם הסבתא שלה - הגיורת."
נמאס לי כבר מכל סיפורי הרכילות שלו. "אם בטי תרצה לספר לי על עצמה היא תעשה את זה לבד." לא הבנתי למה אני נרגז כל כך. לא ידעתי שיש קשר בין שמחון ובין בטי. היו המון דברים שלא ידעתי על בטי, שאלתי את עצמי עם מה הסתבכתי עכשיו, כבר היו לי מספיק סיבוכים בחיים בגלל נשים. הייתי עייף מתסבוכות, רציתי שקט. למה לכל אחד הייתה דעה על היחסים שלי עם בטי, או איך שלא קוראים לה ?
אלוש נאנח וליטף את זיפי זקנו "לא ידעתי שאתם יחד, אחרת לא הייתי מנסה …" הוא שוב נאנח, "ואולי כן הייתי מנסה, קשה לדעת. בחורות כמוה משגעות לי את השכל, דווקא בגלל שהיא שקטה וביישנית כזו אני …" הוא קם בפתאומיות.
"אולי בכל זאת נלך מכות ?" שאל בתקווה.
קמתי גם כן, "אם זה יגרום לך להרגיש יותר טוב אין לי בעיה."
אלוש צחק "אתה בחור טוב מקס, אתה לא יודע איזה מזל יש לך. יותר טוב שאני אלך הביתה להתגלח. אולי אני אקפוץ לבקר את הילדים שלי."
הוא לחץ את ידי ביציאה. "תשמור על עצמך בלבנון." אמר ויצא.


לך להתחלת העמוד

רינה
.


5154 הודעות
נכתב - 06/03/2004 :  23:28:38  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  בקר בעמוד הבית של רינה  שלח לרינה הודעת ICQ  הגב עם ציטוט
אחלה :)))

אני מחכה בשקיקה לפרקים הבאים...

לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 07/03/2004 :  06:28:41  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
יושב על הגדר

הם חזרו כמה דקות אחרי שאלוש הלך. דוב ואני הבאנו את ארגזי האוכל מהמכונית בעוד בטי מתבוננת במעטפה של אלוש. פניה היו קפואות, אבל הכרתי אותה מספיק כדי לדעת שהיא כועסת. היא לקחה אותי לסלון וביקשה שאספר לה מה קרה.
"מה יש לספר ?" התחמקתי ממבטה, "הוא מתנצל על מה שקרה אתמול ורוצה שתלמדי אצל מורה אחרת. הוא בחור טוב בסך הכל."
בטי לא הייתה מרוצה. "זה לא מוצא חן בעיני. אני מעדיפה ללמוד איתו, מה אמרת לו ?"
עצרתי בעדה מלגשת לטלפון "הוא מרגיש לא נוח בגלל מה שקרה אתמול. סתם שתינו קפה ודברנו."
בטי נדרכה כמו קפיץ "על מה ? עלי ?" התחלתי לחוש אי נוחות נוכח מבטה החודר.
"נדבר על זה בלילה כשנהיה לבד. יש לי המון שאלות לשאול אותך." חיבקתי אותה, אבל היא דחתה אותי ברוגז והסתלקה.
הדחיה שלה גרמה לי לכאב פיזי, מוחשי כמו צביטה חזקה בלב. הסתלקתי החוצה והלכתי לעבוד בחצר. היו המון עלים לגרף וצריך היה לכסח את הדשא. השיחה עם אלוש התניעה אצלי את הגלגלים במוח, תוך כדי עבודה התחלתי לחשוב על החיים שלי. היה לי חם והשמש סנוורה אותי, חשבתי על קור ושלג בעודי מזיע תחת השמש הים תיכונית, מנסה להבין מה אני באמת מרגיש.
יכול להיות ששוב חשבתי עם הראש הקטן במקום עם המוח שיש לי בין האזנים ? מה קרה
לי ? למה אני שוב מסתבך ? היא אפילו לא יפה במיוחד. היא סקסית, אבל בכלל לא הטיפוס שלי. לא כמו הבחורות היפות, הדקות והבהירות שתמיד אהבתי. מה לי וליהודיה הזו ? חשבתי, נהנה לשכוח את הצד היהודי שלי ולהיות שוב רוסי. המוח שלי רחש מחשבות מכוערות, ידעתי שאני טועה ובכל זאת לא יכולתי להפסיק עם זה.
בטי מעולם לא גרמה לי לחוש צורך להגן עליה ולטפל בה. היא הייתה כל כך עצמאית ומאורגנת. היא תמיד טפלה בכולם ומעולם לא הייתה מבולבלת וחסרת ישע כמו לאריסה. אולי בגלל זה היה לי כל כך קשה אתה ? הסתכלתי עליה דרך החלון הגדול של הסלון - מתרוצצת הלוך ושוב, ידעתי שאם אציע לה עזרה היא תסלק אותי בקוצר רוח. בטי אהבה לעשות דברים בדרכה שלה. זה הרגיז אותי.
איך אני יכול לחיות עם אישה שלא מדברת בכלל רוסית ? איזה מזל שלא השתפכתי לפניה כשהיינו במיטה. הסקס אתה היה כל כך טוב עד שבקלות יכולתי לפלוט שטויות ולהצטער אחר כך. היה לי חם מאוד, הורדתי את החולצה ואת הגופיה, והמשכתי לעבוד על כיסוח הדשא.
יש לי עור לבן, כזה שאף פעם לא משתזף, לירז תמיד עושה השוואות בין הצבע שלו לשלי וחוקר אותי למה אני כזה לבן והוא כהה.
אמרתי לו שיש לו צבע של שוקולד והעמדתי פנים שאני עומד לטרוף אותו, זה נורא הצחיק אותו. הוא ילד רזה ונמרץ עם עיניים גדולות ויפות ומוח עסוק וחקרני. אף פעם לא האמנתי שאפשר להתקשר כל כך לילד קטן. למרות שהכנתי את עצמי לכך שאימא שלו תחזור לקחת אותו, וניסיתי לתאר לעצמי איך ארגיש כשהוא לא יהיה יותר איתי, לא הצלחתי. מאז שלאריסה ואני נפרדנו היה לי חלל ריק בלב, והילדון הזה תפס את מקומו בחלל הזה. בטי לעומת זאת הייתה סיפור שונה לגמרי, בטי לא עוררה בי רצון אבירי לשמור ולהגן עליה. להפך, רציתי להגן על עצמי מפניה.
מזל שאף אחד מהחברים שלי לא ראה אותה. מה הם היו חושבים עלי ? חי עם הישראלית הזו שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלפתוח את הרגלים ולבשל. זאת הייתה הסיבה שלא טרחתי להציג אותה בפני אף אחד ממכרי מרוסיה. אינה ואלכס למשל הזמינו אותי המון פעמים לנצרת ואני התחמקתי כי חששתי מהתגובה שלהם למראה בטי. הם הכירו את החברות הקודמות שלי. מה הם יגידו כשיראו את בטי ? איך היא תוכל בכלל לדבר אתם ?
ידעתי שאלו מחשבות מרושעות ובלתי הוגנות ולא יכולתי להפסיק.

גמרתי את העבודה וחזרתי הביתה, בטי השאירה לי אוכל בתנור ונסגרה בחדר השינה עם לירז. היא ירדה רק בשעה חמש והחלה לערוך את השולחן. היום היה לנו אורח חשוב, אחיו הגדול של מיקי הגיע לבקר אותנו והיא עשתה מאמצים מיוחדים לארגן הכל בצורה מושלמת.
למען הילד היא התאמצה להעמיד פנים רגועות, אבל קשה לעבוד על ילדים ולירז היה רגיש במיוחד. הוא התישב על ברכי, "למה בטי כועסת ?" שאל והתרפק עלי.
"לא יודע." עניתי וחיבקתי אותו. השבתי את לירז לצייר והתישבתי לידו להכין לי רשימה של הדברים שעלי לברר עם בטי.
1. מי הכניס אותך להריון ?
2. למה החלפת את השם שלך לבטי ?
3. מה התכניות שלך כלפי ?
4. איך את רואה את העתיד שלך ?
5. מה נעשה עם לירז ?
6. מתי תלכי כבר לגיניקולוג ?
7. מה בדיוק קרה לך בפיקוד צפון ?

בטי גמרה את ההכנות. מפה לבנה, מפיות יפות, כוסות וצלחות מסודרות בקפידה וריחות טובים עולים מהתנור. היא שמה נרות לבנים בפמוטים של מיקי והדליקה אותם.
לירז שוב צעק שהיא צריכה לשים מטפחת להגיד תפילה כמו שהגננת עושה, ובטי שוב הסבירה לו שכל אחד מתפלל בדרך שלו. זה היה ויכוח ישן ובטי מעולם לא נכנעה, למרות שגם מיקי הצטרף לילד וניסה לשכנע אותה להדליק את נרות השבת בדרך המסורתית, עם מטפחת וכפות ידים מכסות את הפנים, כמו שראינו בסרט ההדרכה באולפן.
לאריסה בחיים לא הייתה מתוכחת עם ילד על דבר כזה, חשבתי בכעס, שנאתי לראות את לירז מאוכזב. מצד שני לאריסה אף פעם לא הייתה מסוגלת להכין ארוחה שלמה לשבעה איש ולצאת מזה בשלום בלי לשרוף את הבית, או לפחות חלק מהאוכל. הערב, גם לני וגם דוב נשארו בבית, וכולנו קיבלנו את פניו של סם שפירא - אחיו של מיקי - כאילו הינו משפחה אחת גדולה.
סם היה גבר רחב ומוצק, בערך בן ארבעים, דומה מעט למיקי בתווי פניו, אך שונה ממנו ככל ששני אנשים יכולים להיות שונים. הוא היה גרוש, בלי ילדים, ולטענתו הגיע לארץ כדי לנוח מעבודתו הקשה בבורסה הניו יורקית. למעשה סבתא של מיקי שלחה אותו לארץ לטיול של פנויים פנויות כדי למצוא לו כלה יהודיה, ולמרבה הפלא היא רשמה גם את מיקי לטיול. "היא אף פעם לא השלימה עם זה שאני פייגלה." הצטחק מיקי כשסיפר לי על כך. "אני בשום פנים ואופן לא מוכן לצאת לטיול הזה עם עוד עשרות בחורות יהודיות שמתות להתחתן. אולי תיסע במקומי ?"
הסתכלנו זה על זה והתחלנו לצחוק. מיקי תמיד הצליח ללגלג על עצמו ולהצחיק אותי, אבל כעת, כשאחיו הגדול והמוצלח ישב לצידו, הוא היה מתוח ועצבני, ובקושי אכל משהו. האוכל היה טעים מאוד, בטי מבשלת טובה והיום היא התעלתה על עצמה. ראיתי איך סם מתבונן בה בהערצה בעוד היא נעה בזריזות סביב השולחן. בתחילת הערב היא הייתה קצת נבוכה, כמו תמיד במחיצת זרים, אבל סם היה כל כך נחמד ומנומס עד שהיא שכחה את ביישנותה הרגילה. עקבתי אחריה, נעה בקלילות ובחן, יעילה וזריזה, מדברת וצוחקת ומטפלת בכולם בלי שום מאמץ.
האוכל הטוב ריכך אותי, בטי הייתה בחורה מקסימה ונהדרת, אבל הגיע הזמן להתעורר. היא לא התאימה לי ואני לא התאמתי לה. חבל שהיא לא העיפה אותי אחרי הנשיקה עם לאריסה חשבתי, ובאתי על עונשי בדקירה בלב. במקום להבין את הרמז התרגזתי עוד יותר.
שתיתי עוד ועוד מהיין האדום שבטי שמה על השולחן, וחשבתי כמה נמאס לי להיות תלוי בשגעונות של נשים. רציתי חופש, רציתי להיות שוב עצמאי. העדפתי לשכוח כמה עצוב להיות לבד, לחפש זיונים ללילה ולהתאכזב כל פעם מחדש, בדיוק כמו שהעדפתי לשכוח כמה קר ולא נעים היה החורף במוסקבה. ככה זה, הבן אדם שוכח את הרע ותמיד מתגעגע למה שכבר עבר.
אחרי האוכל המשכנו לשבת בסלון ולדבר, מחר יצא סם לטיול של שבועיים בכל הארץ, מרמת הגולן עד לאילת. בטי נמלאה קנאה כשסם פירט את המסלול, היא אהבה לטייל והתאכזבה כשביטלתי את התוכניות שלנו לחופשת חנוכה. יום ההולדת שלה חל בחנוכה ורציתי לארגן טיול ברמת הגולן כמתנה בשבילה, אבל במקום זה נתתי את הכסף שחסכתי בשביל החופשה שלנו ללאריסה, בתקווה שהפעם היא תגמל מהסם ותצא מהחיים שלי.
לבטי אמרתי שאין לי מספיק כסף כי היו לי הוצאות לא צפויות ולא הרחבתי יותר. למרות אכזבתה בטי לא התווכחה ולא מחתה, וקיבלה את ההודעה בשלווה. מיקי היה היחיד שידע את הסוד, הוא ניסה לשכנע אותי לספר לבטי את האמת, וטען שהיא לא תכעס עלי. ידעתי שהוא צודק, ודווקא בגלל זה לא סיפרתי לה, והרגשתי עוד יותר אשם.
פניה של בטי לבשו הבעה מלאת התלהבות כשסם התחיל לספר על תכנית הטיול שלו, מדבר בעברית מעורבת באנגלית. הרגשתי דקירת אשמה מעורבת בזעם.
כשאני מרגיש אשם אני נעשה עצבני, התוספת של האלכוהול גורמת לי להיות מרושע. "מתי באמת יום ההולדת שלך בטי ?" התחלתי לנדנד לה שוב.
היא הסמיקה "נולדתי כמה דקות אחרי הדלקת הנר השלישי של חנוכה. כבר אמרתי לך."
בטי שנאה לדבר על עצמה, היא העדיפה לדון בממצאים הארכאולוגיים האחרונים שהתגלו בתל חצור והמשמעות שלהם לגבי קביעת תאריך התחלת ההתישבות היהודית בגליל. אף בחורה שהכרתי בעבר לא הייתה מסוגלת לדבר על נושא כזה. משום מה זה עצבן אותי עוד יותר.
"זה תאריך של דוסים." הצהרתי בגסות "תני תאריך שגם אזרחים פשוטים כמונו יבינו."
סם שישב מולי נע באי נוחות. גם הוא העדיף לשוחח על ארכיאולוגיה. הוא ראה שאני קצת שתוי וכעוס ולא הבין מה הבעיה שלי. כמובן שגם הוא, כמו כולם, היה לטובת בטי. הצדקתי אותו, ובכל זאת לא יכולתי לעצור את עצמי.
"אין בעיות !" הצהיר בעליזות ושלף מחשבון כף יד פעוט, ומיד חישב את התאריך הלועזי של יום ההולדת של בטי. "נולדת בעשרים וחמישה לדצמבר !" קרא בעליזות.
התחלתי לצחוק "עכשיו אני מבין למה קראו לך בת אל. בתאריך כזה לא הייתה להם ברירה אחרת."
בטי לא הבינה על מה אני מדבר, רק בישראל אין לתאריך יום הולדתו של המשיח הנוצרי שום משמעות.
"סבתא שלי נתנה לי את השם הזה." אמרה בנוקשות "אין לי מושג למה אתה מתכוון ואני חושבת שאתה שתוי לגמרי." היא התחילה לפנות את השולחן, גבה זקוף ותנועותיה חדות וחסרות חן. בכמה מילים טפשיות הצלחתי להרוס את האוירה הנעימה של הערב, כל העיניים ננעצו בי בכעס.
"בת אל זה שם יפה מאוד" אמר סם ברכות "למה שינית אותו לבטי ?"
למרות שגבה היה מופנה אלינו ידעתי שהיא מחוירה "על שם סבתא שלי." ענתה בקול שקט ומתוח. "היא נולדה כאליזבטה והתגיירה כדי להנשא לסבא שלי. השם העברי שלה היה בתיה, אבל קראנו לה בטי." היא הלכה למטבח, נושאת ערמת צלחות, משאירה אחריה שתיקה נדהמת.
"אני לא מבין מה הקשר בין השם שלה ליום ההולדת." התלונן דוב, ששתה כמה כוסיות והיה קצת איטי הערב.
לני נאנחה בקולניות וקמה ממקומה כדי ללכת לעזור לבטי. האחים סם ומיקי שפירא החליפו מבטים מודאגים. ההבעה הזהה על פניהם גרמה להם להראות לרגע קט דומים להפליא.
טפחתי בחביבות על שכמו של דוב "כי, דובל'ה, חמוד שלי, בכל רחבי העולם התרבותי והנאור חוגגים בעשרים וחמישה לדצמבר את יום הולדתו של בן האלוהים - ישו מושיענו, ורק כאן בארץ הקודש מצפצפים על התאריך הקדוש הזה ועושים פרצופים לרוסים שמעיזים לקנות עצים של כריסמס."
דוב סקר אותי במבט ארוך ומהורהר ואני ידעתי שעוד מעט אחטוף על הראש. דוב נראה לפעמים אסטרונאוט, אבל כשחש צורך בכך הוא היה מסוגל להיות מאוד עוקצני ולא נעים.
"תגיד מקס," אמר לי בקול מהורהר, כשח לפי תומו, "לא כואב לך כבר התחת ?"
"מה ! ? ?" שאלו סם ומיקי בבת אחת. אני שתקתי ועצמתי עיניים, ידעתי מה יבוא עכשיו.
"לא כואב לך התחת מלשבת על הגדר, רגל אחת אצלם ורגל אחת אצלנו ?" חזר דוב באותו קול עוקצני. "תחליט כבר לאן אתה שייך ותפסיק לשגע אותנו ואת עצמך !"
בטי באה לעזרתי, "תעזוב אותו דוב !" אמרה בכעס וכרכה את זרועה על כתפי, "לא מספיק שהוא הולך אתך למילואים בלבנון ? מה עוד אתה רוצה ?" היא משכה אותי והובילה אותי לכיוון המדרגות "לך לישון מקס. עוד דקה אני באה, רק נגמור כאן את הבלגן."
עליתי לאיטי במדרגות, צנחתי על המיטה ונרדמתי.

בטי מנתחת את האופי שלי
השבת עברה לאט לאט, עד שכולם קמו ואכלו והחליטו מה לעשות, כבר היה עשר בבוקר. לא הייתה לי סבלנות לישנוניים האלה, העדפתי להתחמק ממי שנכח אתמול בארוחת הערב. עדיין לא הייתה לי תשובה לשאלה ששאל אותי דוב.
לקחתי את לירז לטייל וחזרתי איתו בצהרים, הוא היה רעב ודרש אוכל. בטי ישבה לבד במטבח ועיינה ברצינות רבה ברשימה המטופשת של השאלות שהכנתי אתמול. היא התבוננה בה בתשומת לב כה רבה עד שלרגע עלה בי חשש שהיא מסוגלת לקרוא בה.
"רוצה ניתוח אופי לפי הפתק הזה ?" שאלה בחיוך.
"בבקשה למה לא ?" אמרתי בקלילות, והחלטתי שאפטר מהדף אחר כך.
היא נתנה לנו לאכול, וישבה מולנו, מתבוננת ברשימה כאילו היא לומדת אותה בעל פה. אחרי שלירז שכב על הספה, מתרכז בתכנית לילדים, החלה בטי בניתוח האופי שלי.
"אני מתכוונת להתעלם מכך שאני מכירה אותך ולהגיד רק דברים שאני רואה בכתב שלך, אבל תזכור שאני רגילה לעבוד עם כתבי יד בעברית, אז אולי אני אדבר שטויות וגם קשה לי להיות אוביקטיבית כי אני מכירה אותך בצורה אה … אינטימית." היא הסמיקה בצורה מקסימה, ושוב הרגשתי את החמימות הזו מבפנים, כאילו שתיתי לגימת ברנדי.
"טוב, אתה בחור מסודר מאוד, מאורגן, עם כושר טכני טוב, חוש חובה ורגש אחריות מפותח. אתה מרגיש בודד וקשה לך לבטוח באנשים. יש לך עבר שאתה לא אוהב לדבר עליו. אתה כועס מאוד על אבא שלך. היית קשור מאוד לדמות האם בחייך ואתה עדיין חש אבל על מישהו קרוב לך שנפטר." היא הפסיקה לדבר ושקעה במחשבות.
שתקתי, כל מה שאמרה היה נכון, אבל היא הרי הכירה אותי. לא האמנתי בגרפולוגיה ולא ראיתי בה מדע אמיתי. בשבילי זה היה כמו קריאה בקלפים או בכף היד, בטי התווכחה איתי על כך, אבל לא הצליחה לשכנע אותי.
"כלפי חוץ אתה מציג את עצמך כטיפוס קשוח, ציני, בלי שום סנטימנטים. אדם פשוט ולא מסובך, אבל יש בך צד פנימי הרבה יותר מורכב ועדין. אתה חושני מאוד, טוב לב, אוהב לעזור לחלשים ממך ויש לך חוש צדק מפותח. אתה אוהב ילדים ויש לך דחף מיני חזק מאוד. יש לך חוש הומור עוקצני ו….." היא העבירה את קצות אצבעותיה על הדף משני צדדיו, כאילו קראה כתב ברייל. "אני מרגישה המון כעס" אמרה לאיטה, רצינית מאוד לפתע. "למרות השליטה העצמית החזקה שלך כשאתה כועס אתה יכול להיות אלים." היא הניחה את הדף והביטה בי מופתעת. "על מי אתה כועס כל כך מקס ?"
שתקתי, מה אפשר לענות על שאלה כזו ?
חיבקתי אותה וניסיתי לסחוף אותה למיטה, אבל בטי הייתה מאוד מוטרדת מהשטות הזו של הגרפולוגיה. היא ניסתה לשתף פעולה, אבל משום מה זה לא הלך הפעם.
"אני מצטערת נורא, אבל אני לא יכולה להתרכז הפעם." אמרה בהתנצלות.
"זה תלוי בריכוז שלך ? חשבתי שהכל תלוי במאמצים שלי ?" התפלאתי.
היא התחילה לצחקק, "אתה חמוד, אבל זה לא תלוי רק בך, אפשר להגיד שזו אחריות משותפת."
"לא ידעתי." אמרתי מופתע, "חשבתי שהכל תלוי בי."
כנראה שנשים אף פעם לא יפסיקו להפתיע אותי.
בטי חיבקה אותי, צוחקת, "מקס אתה כל כך מתוק. אני מתה עליך !" הצהירה והניחה את כפות ידיה על לחיי כשהיא מביטה בעיני.
עצמתי אותן והתחלתי לחשוב מהר. ההצהרה של בטי העמידה אותי בצומת, היה עלי לבחור בין שתי האפשרויות - או להביט בעיניה הזהב שלה ולהחזיר לה הצהרת אהבה, או לדקלם לה את הנאום השחוק והישן - זה לא את זה אני … את חמודה מאוד… את טובה מידי בשבילי… וכן הלאה וכן הלאה…
כמו כל גבר עשיתי את זה כבר כמה פעמים לבחורות אחרות, אם כי תמיד ברוסית. הפעם, משום מה, לא יכולתי. אולי בגלל העברית ?
לא הסתכלתי על בטי, ידעתי שאם אראה את העינים שלה מביטות בי בפליאה, ואגע בעורה המשיי הזהבהב, אשבר מיד. חזרתי בעקשנות בראשי על הטיעונים של אתמול, מונה את כל הסיבות למה היא לא מתאימה לי ולמה עלינו להפרד. זה לא עזר, לא הצלחתי לדבר ולכן שתקתי ונתתי לגוף שלי לדבר במקומי.
בטי קלטה מיד את שפת הגוף המסויגת שלי "מה הבעיה מקס ? קרה משהו ?"
"בטי אני …. את מאוד חמודה, אבל …. " ושוב דקר אותי הכאב הנוראי הזה שכאילו פילח אותי בדיוק באמצע הלב.
בטי קמה ממקומה ויצאה מהחדר בשתיקה, סוגרת את הדלת ברכות מאחוריה.
ידעתי שהיא הלכה לישון עם לירז. ירדתי למטה, ישבתי על הספה והעמדתי פנים שאני צופה בטלויזיה, עד שנרדמתי. התעוררתי לפנות ערב מאובן מהתנוחה הלא נוחה שבה נרדמתי, ומצאתי את בטי משוחחת עם סם, שהציץ מלא הערצה לתוך מחשוף החלוק שלה.

בטי יוצאת לטיול
לא הייתי צריך להיות מופתע מכך שסם שכנע את בטי לבוא איתו לטיול.
צבי שמח לתת לה שבוע חופש והיא הסתלקה עוד לפני ארוחת הערב. אמרתי לעצמי שזה רק לטובה ועדיף ככה. יכאב לי יום יומים ועד שהיא תחזור הכל יהיה בסדר. בינתים אני אעביר את הדברים שלי חזרה לחדר הישן ואתחלק עם לירז במיטה.
אני זוכר את עצמי יושב ליד מיקי על מדרגות הבית, מסביר לו בהגיון ובשקט למה אני ובטי לא מתאימים וכמה טוב שהיא נסעה עם סם. זה הזכרון הברור האחרון שיש לי משלושת הימים שבטי נעדרה. השאר זה רק קטעים מבולבלים. משום מה לא הצלחתי להתארגן עם העברת החפצים שלי. אחרי שהייתי חוזר מהעבודה הזמן כאילו נמס לי בין האצבעות ופתאום היה לילה. אני לא זוכר שעליתי למעלה לחדר שלנו אפילו פעם אחת.
הכי גרוע היה בעבודה, כל זמן שעזבו אותי לבד ולא נדנדו לי הכל היה בסדר, אבל נסיונו של רונן להוציא ממני למה בטי נסעה עם אחיו של מיקי, נגמר בכך שכמעט הכיתי אותו. מזל שדוב היה שם באותו יום ועצר בעדי. מאז, לשמחתי הרבה, אף אחד לא ניסה יותר לדבר איתי על בטי. בעצם אף אחד לא ניסה לדבר איתי בכלל.
ניסיתי להרדם על הספה, ולא כל כך הצלחתי. גם נושא האכילה גרם לי קשיים, האוכל נתקע לי בגרון ולא הצלחתי לבלוע. הרגשתי כאילו הראש שלי מלא קש, וההגיון והשפיות נזלו ממוחי כמו מים דרך מסננת. רק כשלירז היה איתי הצלחתי להתמקד, כשלירז היה הולך לישון נשארתי לגמרי לבד.
הסכין הזו, שהכאיבה לי בלב, נעשתה דבר קבוע כל כך עד ששכחתי איך זה להיות בלעדיה. סבלתי כמו חיה, בלי להבין למה.
בלילה השלישי ישבתי במטבח, הסתכלתי על בקבוק וודקה ריק למחצה ושאלתי את עצמי אם כדאי לגמור אותו עכשיו או לחכות עד השעות הקשות - אחרי שתיים בלילה - אז הכאב באמת היה נעשה בלתי נסבל. החלטתי לחכות עוד קצת והתחלתי לטייל בבית, מדבר אל עצמי, חוזר שוב על כל הדברים שחשבתי על בטי - כמה היא לא הטיפוס שלי. כמה אני לא מסוגל לאהוב אישה כל כך עצמאית ומרגיזה. כמה זה מפריע לי שהיא לא מדברת רוסית, ואיך החברים שלי יחשבו שהיא ממש לא מתאימה לי.
זה לא עזר בכלל. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה העור הרך של ירכיה, הריח המריר מתוק של שערה וכל הדברים שהיינו עושים יחד במיטה. נזכרתי איך היא נראתה כשחזרה מתל אביב, ומה עשיתי כשראיתי את השושנה האדומה, ולגמתי מהר מהבקבוק.
זה לא עזר יותר. צנחתי על הרצפה, משעין את ראשי על הספה והתחלתי לילל. ניסיתי להשאר שקט, אבל לא הצלחתי, זה כל כך כאב. מיקי התעורר ובא לשבת לידי, הוא לקח ממני את הבקבוק ודיבר איתי. לא הבנתי כלום, שום דבר חוץ מבטי לא היה מסוגל להקל על הכאב.
מיקי התקשר בטלפון למישהו, ואחר כך חזר לשבת לידי, מחבק אותי. ידעתי שהוא מנסה לעזור, אבל לא יכולתי לשאת את מגעו. רציתי רק את בטי ושום דבר אחר לא יכול היה לעזור.

שפל כתולעת
"בסופו של דבר נרדמתי על הרצפה, מקופל כמו עובר, ידי מהדקות את ברכי אל חזי. כשהתעוררתי אחרי כמה שעות כבר היה כמעט בוקר. לא היה לי מושג איזה יום היום ואיפה אני, מישהו שם כרית מתחת לראשי וכיסה אותי בשמיכת צמר עם ריבועים בדוגמא סקוטית.
קמתי בנוקשות וראיתי את בטי יושבת על הכורסא הגדולה, מביטה בי בעיניה החומות והיפות. היא נראתה טוב, אבדה קצת משקל אולי, אבל סך הכל נראתה יפה.
"בטי" לחשתי "אני כזה אידיוט. נורא התגעגעתי אליך." בטי קמה ממקומה והושיטה לי יד. נאחזתי בה כמו טובע, והלכתי אחריה במעלה המדרגות. מקלחת חמה, גילוח וכוס תה שבטי הביאה לי, ושוב חזרתי לעצמי. לגמתי לאט לאט, מניח לחום להתפשט בקיבתי.
בטי ישבה על המיטה מביטה בי בשתיקה, מניסיון ידעתי שהיא יכולה לשתוק הרבה יותר זמן ממני. הנחתי את הכוס הריקה על השולחן וניסיתי להסביר לה שעכשיו אני בסדר, אבל בלעדיה אני יורד קצת מהפסים.
"לשתיה אין שום קשר להתנהגות המוזרה שלך ?" היא שאלה בזהירות כאילו שאני איזה מטורף מסוכן. לא אהבתי את הטון הזה שהיה בקול שלה.
"איפה סם ?" עברתי לנושא אחר מתעלם משאלתה, רציתי שתדבר איתי כמו פעם, לא ככה, כאילו שהיא פוחדת ממני.
"הוא המשיך בטיול." ענתה בטי ומשכה אותי בעדינות אל המיטה. נשכבתי על הצד שלה, ראשי על הכרית שלה, שחיכתה לה בסבלנות כל זמן שנעדרה, והבטתי איך היא פושטת בנחת את בגדיה - גרבים, מכנסי ג'ינס, חולצה, גופיה וחזיה. בסוף היא הורידה את התחתונים ונכנסה למקלחת. שכבתי משותק וחיכיתי, היא חזרה, לבושה בכותנת הכחולה ונשכבה לידי.
"אתה נראה נורא, נודיע לצבי שאתה חולה ומחר תשאר בבית." אמרה. "בוא נישן קצת," הוסיפה וחיבקה אותי. מגע גופה בגופי שחרר אותי מהשיתוק שאחז בי. נצמדתי אליה והתחלתי לבכות, מנסה להסביר לה כמה זה היה נורא.
למרות שדברתי רוסית זה לא שינה כלום, היא הבינה הכל וניחמה אותי, ליטפה אותי ושרה לי, מסלקת את הכאב במגע ידיה וגופה, וסוף סוף הצלחתי לישון כמו שצריך.

התעוררתי בצהרים, רעב כזאב. שכבתי בשקט, שואל את עצמי למה אני מרגיש כל כך מוזר ואז הבנתי, החרב שחתכה אותי מבפנים נעלמה. הכאב פסק, שוב יכולתי לנשום. התרחצתי והתלבשתי, מרגיש כמו אחרי מחלה קשה ירדתי בזהירות למטה. דוב ישב וקרא בספר לימוד, סביבו היו פזורות מחברות ועפרונות.
"אני לא מבין איך אתה יכול להתרכז עם כל הבלגן הזה ?" נזפתי בו, והתחלתי לסדר את השולחן.
"די כבר, ייקה פוץ שכמוך !" התרגז דוב "אתה לא רעב ? שב לאכול. בטי השאירה לך מחבת עם פסטה ברוטב בשר." התישבתי וטרפתי את כל האוכל, שוטף אותו במיץ, מרגיש רענן ועליז כמו ילד. תוך כדי אכילה הסתכלתי סביבי בוחן כל פרט, אין ספק בטי חזרה. השיש שהיה מטונף ודביק שוב הבריק מנקיון, הרצפה נשטפה, כל המשטחים שהתכסו אבק היו שוב מצוחצחים. העולם חזר להיות מסודר והגיוני.
"בטי עבדה משש בבוקר על הבית, ועכשיו היא הלכה לעשות קניות ולאסוף את הילד." אמר דוב.
"לא שמעתי כלום, ישנתי כמו מת" אמרתי, מחפש קינוח במקרר. הוצאתי עוגה ופירות וישבתי לאכול. דוב חיכה בסבלנות עד שאגמור ואז התישב מולי והתחיל לנאום.
"אם היה צדק בעולם היית שוכב עכשיו עם הנגאובר נוראי ומקיא את הנשמה. אתה יודע כמה שתית ? הפחדת אותנו עד מוות מקס. מה קרה לך ?" ספרתי לו על החרב שנתקעה לי בלב ועל הכאב הנוראי שעינה אותי. הוא הקשיב בשקט, עיניו עצומות וידיו הגדולות שלובות על בטנו.
"אני לא יודע מה אמרת לה, אבל זאת אשמתך." פסק בכובד ראש. "בטי לא נסעה לטיול בגלל שפתאום התחשק לה להתחתן עם איזה רווק אמריקאי." נזכרתי שזה היה טיול שידוכים ולפתע התקשיתי לנשום.
"מה היא סיפרה לכם ?" שאלתי בחרדה.
דוב משך בכתפיו "היא הייתה די מאוכזבת. במקום להתענין בנופים ובהיסטוריה של הארץ הם עשו אורגיה של אוכל וזיונים. מסתבר שסם התגלה כממזר לא קטן. היא רטנה משהו על אמריקאים מתוסבכים עם מכנסים כחולים, שערות משובצות ועיניים בלונדיניות. אני לא חושב שהיא התלהבה כל כך ממבחר הרווקים היהודים שנשלחו אלינו מעבר לאוקינוס. הבנתי שהם כל הזמן שאלו אותה על השירות הצבאי שלה וניסו לדחוף לה ידים למחשוף." למרות שניסיתי להתאפק חשתי כיצד אני חורק בשיני בכעס.
"תפסיק להתעצבן." ניער אותי דוב "עוד מעט בטי באה, תחשוב על משהו להגיד לה כדי שהיא תסלח לך. בקושי התאוששתי מהבעיות שלי, אני לא רוצה לראות שידור חוזר אצלך." עלה בדעתי שדוב סבל כמוני כשאשתו עזבה אותו, וצמרמורת עברה בגופי.
"דוב גם אתה הרגשת ככה ?" ליטפתי את כתפו, מנסה להציץ בפניו, אבל הוא השפיל את עיניו והתחיל לפזר שוב את המחברות והספרים על השולחן. "דוב !" לא ויתרתי וטלטלתי אותו מעט.
"בטח שגם אני סבלתי !" הוא התפוצץ פתאום, מביט בי בזעם. "אתה חושב שאתה המצאת את זה ? אנשים סובלים מלב שבור כבר מאות שנים, אני לא מסוגל לחסל שני בקבוקי וודקה ביום, כמוך."
הסמקתי במבוכה ותהיתי מי קנה לי את הוודקה, לא זכרתי שום דבר.
גם מיקי עבר את זה קשה, אחרי שג'פרי עזב הוא התפרק לגמרי. הוא בכה מתוך שינה ונצמד אלי כמו תינוק. טיפלתי בו כמיטב יכולתי, אבל לא הבנתי עד עכשיו מה עבר עליו.
קולו של לירז נשמע מבחוץ, מקשקש בהתלהבות ומספר לבטי שלמקס יש וירוס והוא לא רוצה לאכול ורק שותה המון תרופה מרה מבקבוק גדול. איך יכולתי להתנהג ככה ליד הילד ?
בטי נכנסה, נושאת סל מצרכים "הנה לירז, מקס כבר הבריא ואם לא תמהר הוא יגמור לך את כל העוגה." הכריזה בעליזות.
מיהרתי לקחת ממנה את הסל, בוחן אותה בקפידה, היו צללים סגולים מתחת לעיניה, סימן בדוק לעייפות, והשקעים מתחת לעצמות לחייה העמיקו.
נזכרתי במחשבות הרעות שחשבתי עליה לפני שנסעה והרגשתי שפל יותר מתולעת. התחלתי לסדר את המצרכים במקרר ובארון, בטי עמדה והסתכלה עלי, התביישתי בעצמי כל כך עד שלא יכולתי להסתכל לה בעיניים.
"אתה נראה יותר טוב מקס, אתה חוזר מחר לעבודה ?"
"כן, אם צבי לא יפטר אותי בגלל ההתנהגות שלי."
"אני אבקש מצבי שיחפש לי מחליפה. בעוד כמה שבועות אני מתכננת להסתלק. אני רק מקווה שורד תחזור לטפל בלירז עד אז."
שקית הקמח שאחזתי בידי נשמטה וכמעט נפלה, אבל בטי, בתנועה זריזה להפליא, הצליחה לזנק קדימה לתפוס אותה. פתאום עמדנו קרובים מאוד זה לזו, כמעט נוגעים, מתבוננים בשקית הקמח. היא הייתה לבנה עם ציור של טבח כחול. יכולתי לחוש כיצד שנינו רוטטים זה כנגד זה, כמו מיתרים בכינור.
"בטי" לחשתי, "בבקשה, אל תעזבי אותי יותר, אני אמות אם תלכי ממני שוב."
בטי שמה את השקית על המדף במזווה ונסוגה ממני. לירז ודוב נעלמו ושנינו היינו לבד במטבח שהיה שטוף בקרני שמש חורפית רכה. היא התיישבה לאט על הכסא והשעינה את מרפקיה על השולחן. "אני לא יכולה יותר מקס." אמרה בעייפות שקרעה את ליבי. "אני פשוט לא יכולה לסבול יותר."
ניסיתי לדבר, אבל היא עצרה אותי, מניחה יד רכה על פי. נישקתי את אצבעותיה הקטנות והשתלטתי על היד השניה, בטי ניסתה למשוך את ידיה, אבל אני התעקשתי.
"אני לא יכולה לדבר בהגיון כשאתה נוגע בי." מחתה ברוך, "הטיול הזה היה איום כל כך, כל הגברים האלה, כמה שדחיתי אותם ככה הם התעקשו יותר, תראה מה נתנו לי."
היא שלפה ממגרת השולחן ערמה של מכתבים וכרטיסי ביקור ונתנה לי אותם. קרעתי את הנירות והשלכתי אותם לפח.
"למה התנהגת ככה ביום שבת כשאני … ?" היא נאנחה וליטפה בעדינות את פני.
מה יכולתי להגיד ? "כי אני אפס פחדן בטי. אני סמרטוט שלא שווה כלום. אם רק תוכלי לסלוח לי אני …"
בטי הנידה ראש באכזבה, "מספיק עם ההשתפכות הזו. איך ידעת שקוראים לי בת אל ? אלוש סיפר לך ?"
הפסקתי להשתפך וסיפרתי לה על השיחה שלי עם אלוש ועל המחשבות האיומות שחשבתי אחר כך כשעבדתי בגינה. ספרתי לה הכל, על הימים האיומים בלעדיה ועל החרב שעינתה אותי, על הכל. הדברים נשמעו איומים הרבה יותר כשביטאתי אותם בקול. חששתי שתקום ותלך, כל כך מגעיל זה נשמע, אבל היא הקשיבה בשתיקה, מביטה בי ברצינות רבה בעיניה היפות, שטבעת זהב עטרה את אישוניהן, וכשגמרתי נשקה לי על מצחי.
"אני כל כך מצטער בטי," לחשתי לתוך כתפה "את סולחת לי ?"
"בטח שכן, אל תהיה טמבל." ענתה ברוח טובה "למה אתה מדבר כאילו נפלת מתוך ספר של דוסטויבסקי ? השאלה היא אם אתה יכול לסלוח לי ?"
"כבר סלחתי." עניתי בשמחה, בלי לשאול על מה אני צריך לסלוח לה. "אני כל כד שמח שחזרת, מספיק לי רק לראות אותך, חוץ מזה אני לא צריך יותר כלום."
בטי הביטה בי בפקפוק "נו, נו," העירה בעוקצנות ושלחה יד לגעת בחנות מכנסי, שם נאבק הרוכסן בזקפה שלי. "אתה בטוח ?" שאלה מלטפת אותי בעדינות.
הדם הציף את פני "בטי זה לא הוגן !"
היא חיבקה אותי ולחשה לאזני "וכשנהיה יחד במיטה יספיק לך רק לראות אותי וזהו ?"
לשונה הורודה נגעה בתנוך אוזני, וגופה הרך התחכך בגופי, לפתי את מותניה והושבתי אותה על השיש מפשק את רגליה ומושך למטה את מכנסיה יחד עם התחתונים. בטי נשענת אחורה על מרפקיה כורכת סביבי את רגליה, דקה אחר כך היא גומרת ואני מרגיש כאילו אני מתפוצץ בתוכה כשאני גומר גם כן.
נבוכים קצת אנחנו מסדרים את בגדינו ורצים למעלה, איזה מזל שדוב לקח את לירז לשחק בחוץ, לא הייתי מסוגל לעצור בעצמי גם אם סבא שלי היה יוצא מהקבר שלו ובא לביקור. יצאנו מהמיטה רק אחרי כמה שעות, אכלנו משהו ושוב חזרנו לישון.
איך לא הבנתי עד עכשיו כמה טוב לי ?

קו פרשת המים
אחד הביטויים היפים שלמדתי באולפן היה קו פרשת המים. הטיול של בטי עם סם - אחיו של מיקי, היה קו פרשת המים ביחסים שלנו. למרות שהיא סלחה לי והכל כאילו חזר לקדמותו חשתי שהנזק שגרמתי לא תוקן. בטי לא ניסתה שוב לדבר על רגשותיה כלפי, הצלחתי להרוס את הרגע הנדיר שבו היא רצתה להיפתח אלי ולתת בי אימון, וידעתי את זה.
בדרך כלל, כמו כל הגברים, אני לא מקדיש הרבה זמן למחשבות על הנושא החביב כל כך על הנשים – עתיד יחסנו לאן – אבל שלושת הימים האיומים שעברו עלי כשבטי נעדרה טלטלו אותי כהוגן. בדרך כלל כשיש לי בעיות עם נשים אני מתיעץ עם יורי, אבל הפעם לא יכולתי. יורי לא מאמין באהבה וצוחק מכל גבר שנעשה שפוט של אישה. הוא היה מתפוצץ מצחוק אם היה רואה אותי שפוך כל כך בגלל שבחורה עזבה אותי.
נכון, היא חזרה והיא חיה איתי, והכל כאילו כרגיל, אבל משהו היה חסר. הרגשתי שבטי נזהרת ממני, לא מדברת בחופשיות אלא נעצרת לחשוב ולשקול כל תגובה, במיוחד כשזה נגע לרגשות ולרומנטיקה.
ערב אחד ראינו בטלויזיה סרט על אהבה. הבחור כמעט התחתן עם מישהי שהייתה מתאימה לו מכל בחינה, חוץ מזה שהוא לא אהב אותה. הבחורה שאהב הייתה ממשפחה עניה וההורים שלו לא סבלו אותה והכל. סיפור רגיל ונדוש שהסתיים כמובן, איך לא ? בכך שלמרות כל הקשיים אהבת האמת נצחה.
שכבנו מחובקים על הספה הענקית בסלון, בסוף הסרט בטי רצתה לקום, אבל אני החזקתי אותה חזק ונשכבתי עליה, לוכד אותה מתחת לגופי.
"את חושבת שלכל אחד יש רק אחת שהוא יכול להיות מאושר איתה ?" שאלתי, טומן את פני בכתפה, מנשק את צוארה, ומשתדל לדבר כבדרך אגב, כאילו זה לא חשוב כל כך.
בטי דחפה אותי מעליה והתישבה. לא הצלחתי להטעות אותה, היא לקחה את הזמן שלה והתעמקה בשאלה שלי בכובד ראש.
"לא" אמרה לבסוף. אני חושבת שאהבה זה יותר פונקציה של זמן ומקום. מגיע זמן שאתה מוכן להתאהב ומגיעה בחורה שהיא פחות או יותר מתאימה, ופתאום אתה מאוהב. אנשים מאוהבים מרגישים, שהם נועדו זה לזה והגורל הפגיש אותם, אבל ההרגשה הזו היא שטויות רומנטיות, תחבולה של הטבע לגרום לנו לחיות יחד כמה שנים כדי להבטיח את קיום המין האנושי."
הייתי מופתע "איך הגעת מאהבה לקיום המין האנושי ?"
"פשוט מאוד. בחור ובחורה נפגשים מתאהבים, אחרי שנה נולד תינוק, שלוש שנים אחרי שהם ביחד התינוק בן שנתיים, כבר מספיק עצמאי לרדת מהידים של אימא וללכת לבד. האהבה נגמרת וכל אחד הולך לחפש בן זוג אחר."
"אבל … אבל יש זוגות שחיים יחד עשרים שנה ויותר." מחיתי.
בטי צחקה "נכון, אבל בלי רומנטיקה ובלי התרגשות. זה יותר בגלל ההרגל והמשכנתא." אין ספק שהשיחה הלכה לכיוון שונה לגמרי ממה שרציתי.
"אני לא מסכים אתך. אני מרגיש שאנחנו מאוד מתאימים, וטוב לנו יחד. אני מרגיש נוח ונעים אתך ואני חושב שגם את מרגישה ככה."
בטי קטעה אותי בחדות, דבר לא אופייני לה כלל. "אני עייפה מקס, מספיק לקשקש, בוא לישון." משכתי אותה אלי, כופה עליה חיבוק "לפני שברחת לטיול עם סם התחלת להגיד משהו שאני קטעתי ו…. " היא דחפה אותי מעליה בכוח וקמה, נרגזת.
"ראית סרט שמאלץ מטומטם ונעשית לי רומנטי ? זה לא מתאים לך מקס וגם לי לא. אנחנו מסתדרים טוב. נוח לנו יחד, הסקס בסדר, אל תעשה מזה יותר מידי, אני לא רוצה השתפכויות, צא מזה !" היא עלתה למעלה ועד שהגעתי למיטה - התעכבתי לשתית וודקה - היא כבר התארגנה במיטה והעמידה פני ישנה. נרדמתי לצידה כועס, בלי לגעת בה, אבל בבוקר התעוררנו חבוקים.
הייתי עצוב ומאוכזב מהתגובה של בטי, אבל לא ויתרתי. "בטי אוהבת אותי, אבל היא פוחדת ולא בוטחת בי." סחתי לקוליה, ידידי החכם שדיבר מעט וחשב הרבה.
הוא הביט בתמונה של בטי שהגשתי לו וחייך חיוך ענוג. "היא מאוד מתוקה," אמר "גם הילד נחמד."
ישבנו בפאב אחד בחיפה ושוחחנו. כלומר, אני השתפכתי, וקוליה הקשיב. מסביב היתה ההמולה הרגילה של שיחות וצחוקים ורק אנחנו נותרנו רציניים.
"איך אפשר לדעת שהיא האחת והיחידה שמתאימה לי ?" הקשיתי.
קוליה חייך ושתק. המשכתי לקשקש. "אתה אני מרגיש שהגעתי הביתה, שאני לא צריך להעמיד פנים יותר, היא מקבלת אותי כמו שאני בלי הצגות." לחצתי את ידו, הייתי שיכור קצת, אבל לא ממש, רק בשוליים. "זה מה שאני מרגיש עם בטי, אבל אל תספר לאף אחד. הם טיפשים ולא מבינים." לחשתי לו.
קוליה צחק והרים אותי מהכיסא "בוא כבר, שתית מספיק." אמר בעדינות ולקח אותי הביתה.
בטי ישנה במיטה שלנו והילד ישן לצידה. לקחתי אותו, מנומנם ומוחה, למיטה שלו וכיסיתי אותו היטב. כשחזרתי היא הייתה ערה והמתינה לי בשתיקה.
התרחצתי והחלקתי לצידה.
"אני אוהב אותך בטי וגם את אוהבת אותי." הודעתי לה בכובד ראש ונרדמתי.


לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 10/03/2004 :  19:42:55  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
פגישה מפתיעה
בשבת חורפית אחת, בהירה ויפה, קצת לפני חג החנוכה, החלטנו לקחת את לירז לטיול בגן הפסלים בחיפה. הגן היה נחמד מאוד, פסלים חביבים של ילדים משחקים, נוף נאה של המפרץ, הרבה דשא די ירוק, ואפילו קצת עצים קטנים מהסוג הזה שיש כאן.
רק בטי יודעת את השמות של כל העצים, ומבדילה בקלות בין כל סוגי הפרחים האדומים שפורחים בחורף, לי הם נראים כולם אותו דבר. לירז היה מאושר, טיפס על החמור ואחר כך על הסוס, רץ בין כל הפסלים והתגלגל על הדשא. רצתי קצת אחריו עד שהתעיפתי והתישבתי ליד בטי.
ברגע שהתישבתי וחבקתי את כתפיה היא קפאה פתאום במקומה, "אוי ויי !" לחשה בבהלה כאילו ראתה רוח רפאים, והתרחקה ממני. כפות ידיה התאגרפו במתח וגבה הזדקף כאילו נעמדה לפני כיתת יורים. היינו כמעט לבד חוץ מדוסית אחת שפסעה אלינו וחיוך דק נסוך על פניה השמנמנים. בטי קמה ממקומה לקבל את פני הגברת.
"שבת שלום חיה פרומה" אמרה בקול מתוח.
"שבת שלום בת אל" ענתה חיה פרומה ושיפדה אותי במבט שניתז מזוג עינים שחורות שחדרו דרכי כמו סכין בחמאה. חיה פרומה הניחה את עכוזה השמן, העטוף חצאית פלנל אפורה מכוערת ביני ובין בטי, והתחילה לקשקש במהירות ביידיש.
"בטי" אמרתי, וניסיתי למשוך את תשומת ליבה. חיה פרומה חסמה את שדה הראיה שלי וניתקה בעזרת גופה העבה את קשר העין ביני ובין בטי.
היא ירתה בי עוד מבט חד "אתה בטח לא מדבר יידיש." פסקה בעברית מצוינת "לך תעזור לאריה בעלי עם הילדים." היא סובבה אלי את גבה והמשיכה לקשקש במהירות עצומה עם בטי ששתקה ורק הנהנה בראשה בצייתנות. אריה היה בחור ממושקף, צנום וכפוף עם שיער בהיר וזקן אדמוני, ומה שנראה כעשרות ילדים דתיים שהתרוצצו סביבו. הרגשתי כמו ילד קטן ונודניק שהתבקש ללכת לשחק ולא להפריע למבוגרים.
"בטי," חזרתי ואמרתי במצוקה.
היא חייכה אלי חיוך חיוור, "עוד מעט מקס, לך תראה מה עם לירז. אני תכף אתפנה." הלכתי לחפש את לירז. הוא שיחק עם ילד דתי בגילו, בלונדיני בהיר עיניים שלבש כיפה ענקית ומתחת לחולצתו הציצו ארבעה שרוכים לבנים. במבט שני לכל הילדים שלבשו כיפות היו שרוכים כאלה – נזכרתי שהם נקראים ציציות, אבל לא ידעתי למה צריך ללבוש אותם מתחת לחולצה ולמה הם אמורים להציץ ממנה.

התישבתי ליד אריה שקשר בסבלנות את שרוך נעל ההתעמלות הורודה של ילדה קטנה ומתוקה עם קוקו אדמוני, עיני תכלת ומשקפים פעוטים על חוטמה הסולד.
אריה התבונן בי בעיני תכלת זהות לאלו של הילדה ונראה רזה ועייף "שבת שלום" אמר לי בנחת, "אתה החבר של בת אל ?" היה משהו יהודי עיף ועצוב באריה. הוא היה בן שלושים בקושי, אבל נראה מותש וזקן הרבה יותר. כמו תמיד, כשאני לא יודע מה להגיד, אני פשוט אומר את האמת ומקווה לטוב.
"כן, אני חבר שלה, איך אתה מכיר אותה ?" אריה קינח את חוטמו של ילד אחר, קטן יותר ובעל שיער בהיר אסוף מתחת לכיפה.
"גדלנו יחד," הוא אמר "הורי היו שכנים של משפחת מינץ." במבט ראשון כל הדוסים נראים אותו דבר. כולם עם כובעים ומעילים שחורים, מגודלי זקנים, המון ילדים ומזימות רשע לעבוד כמה שפחות, ולהוציא מהמדינה כמה שיותר כספים. מקרוב אריה נראה סתם כמו איש צעיר ומותש שטיפל בסבלנות בהמון ילדים רעשניים.
"אתה נראה עייף מאוד, אתה מרגיש טוב ?" חקרתי בחוסר נימוס.
"כן, חננאל ולאה היו חולים כל השבוע ולא ישנתי מספיק בלילות האחרונים." ענה בשלווה.
"כל הילדים האלה שלך ?" שאלתי, סופר חמישה ילדים קטנים שזזו במהירות כה רבה עד שנראו כמו עשרים. חלקם היו בלונדיניים וחלקם אדמוניים.
"כן, בלי עין הרע," ענה וחייך בגאווה. להפתעתי נוכחתי שאני מחבב אותו.
"מה אתה יודע על בת אל מינץ ?" שאל, מביט לי ישר בעיניים.
"אני מכיר אותה בתור בטי גולדין. היא בחורה טובה. שירתה בחיל האויר, לא דתיה, אבל שומרת כשרות. אוהבת לקרוא ספרים, חרוצה, צנועה, מסודרת, מבשלת טוב, זהו."
להגיד לו שאני שפוט שלה ושאין אף בחורה אחרת שאני רוצה להיות איתה, במיטה או מחוץ לה, היה מיותר. אני לא נוהג לדבר על הרגשות שלי, במיוחד לא עם זרים. אל תהיה קשקשן נזפתי בעצמי ואל תשכח שהוא דוס.
"למה אתה לא מתחתן איתה ?" שאל אריה בנימת נזיפה רכה "זה לא בסדר לחיות עם בחורה בלי חופה וקידושין." מאין הוא יודע חשבתי בפליאה, וניסיתי לחשוב על תשובה שלא תהיה מחוצפת מידי.
לא היה לי מושג שזה מה שאני עומד להגיד, "אבל היא כמו אשתי." פלטתי והשתתקתי, מבוהל מדברי. המילים חמקו מפי בלי שום מחשבה תחילה, כאילו חיכו שם הרבה זמן עד שמישהו ישחרר אותן.
אף פעם לא רציתי להתחתן קודם, אפילו לא עם לאריסה. גם בתקופה שהייתי מטורף עליה לא יכולתי לחשוב על חתונה. אבל ברגע שבטי הרשתה לי לשים את הבגדים שלי בארון שלה הרגשתי שאנחנו שייכים זה לזו, גם כשניסיתי לשכנע את עצמי שאין לנו שום דבר משותף וזה רק משיכה מינית שתגמר אחרי כמה זמן. ידעתי, בלי שהרשתי לעצמי לדעת, שאני רק בוחן את עצמי, כמו כלב שמושך את השרשרת כדי לבדוק אם היא חזקה יותר ממנו. מילות השיר המזרחי החדש שהתנגן כל הזמן ברדיו התאימו בדיוק למה שחשתי - "בלעדיך אני חצי בן אדם, בלעדיך אני בעצם כלום."
לירז שר אותו כל הזמן, נהנה מהסלסולים המזרחיים, מחקה אותם להפליא בלי לקלוט בעצם מה הוא אומר. פעם הייתי מתעצבן מהנעימה המסתלסלת ולא טורח להקשיב למילים, אבל בטי לימדה אותי להקשיב לשירים מזרחיים ולהנות מהם.
אריה הניד ראש בשביעות רצון "מה אתה יודע על העבר שלה ?"
"היא נכנסה להריון, עשו לה הפלה וזרקו אותה מהבית. ישבו עליה שבעה ומאז אין לה אף אחד. משפחת דגני מקיבוץ עין השופט היו המשפחה המאמצת שלה, עד היום עמית דגני הוא קצת כמו אחיה. יש גם את האנשים מהעבודה, שהם קצת כמו המשפחה שלה." עניתי לו, נוזף בעצמי על הפטפטנות שלי. הוא לא כומר חשבתי לעצמי, מה אתה משתפך לפניו, אבל מצד שני, הרגעתי את מצפוני, הרי לא גיליתי לו שום דבר חדש.
"אתה עובד ?" שאל אריה, ולטש מבט חשדני בכתובת הקעקע המכוערת שקעקעו על אמת ידי ברוסיה, כשהייתי חייל צעיר טיפש ושיכור. בכתובת נראה סמל היחידה שלי - מין נשר מגושם במסגרת, וכתובת מטושטשת שאמרה - למען אימא והמולדת. בעיני הרבה ישראלים הקעקוע האוילי הזה בכחול ואדום נראה כמין סימן להשתייכותי למאפיה הרוסית, או ארגון פלילי אחר מאותו סוג. בטי צחקה מהקעקוע וקראה לו הקצ'קע, שזה ברווזונת ביידיש.
"לא, מה פתאום ? אני שולח את בטי לעבוד במכון ליווי ולוקח לה את הכסף כדי לקנות וודקה, וכל פעם שהיא מתנגדת אני מרביץ לה." עניתי במרירות. ידעתי שהגזמתי, אבל נמאס לי להחשב לעוד רוסי שיכור ומובטל.
"נו נו," מלמל אריה מבודח, הוא חייך והביט בי בעיני תכלת תמימות. התמלאתי בושה על ההתחכמות המטופשת שלי וניסיתי לתקן את הנזק. "אני ובטי עובדים יחד בבית מלאכה בקרית אתא." אמרתי. "וזו סתם כתובת קעקע שעשיתי בצבא הרוסי כשהייתי צעיר ושיכור. זה אמור להיות נשר אבל זה נראה כמו קצ'קע." אריה פרץ בצחוק ונגע בכתובת הדהויה בהיסוס. אני בטוח שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא נגע בדבר כזה, יהודים לא נוהגים לעשות כתובות קעקע. ספרו לי שבחברה קדישא מקלפים את כתובות הקעקע מהמתים לפני שקוברים אותם, מעניין אם הם עושים את זה גם למספר שיש לניצולי שואה על היד, אולי בטי תדע ?
"מקס ! אני צמא !" צעק לירז והטיל את עצמו עלי. נתתי לו לשתות וקשרתי את שרוכי נעליו. הוא דהר לדרכו, צורח באושר כשהתגלגל על המדרון הירוק. מצאתי את עצמי מספר לאריה על לירז ומגלה יותר ממה שרציתי על חיי עם בטי. אריה הקשיב, שקט וסבלני.
כבר הרבה זמן לא הקשיבו לי כך, נדמה לי שמאז שמארק אחי מת לא דברתי כל כך בחופשיות. ישבתי על ספסל, בבוקר חורפי בהיר, ליד אברך ישיבה עייף, עם עיניים כחולות ותמימות כשל ילד, והרגשתי כמו בוידוי אצל כומר.

חזרנו הביתה בשתיקה קודרת. בדרך עצרנו לצהרים בפיצריה פופולו. בטי לא רצתה לאכול כלום, היא ישבה ובהתה בבקבוק המים המינראליים שלה וחילקה את המנה שלה ביני ובין לירז.
חיכיתי בסבלנות עד שהגענו למיטה ושם ניסיתי לברר מה קרה. לירז ישב עם מיקי בסלון וראה סרטים מצוירים. דוב ולני לא היו בבית. בטי התקלחה ולבשה את הכותונת הכחולה שלה, סימן שאין לה חשק לעשות איתי אהבה. היא שכבה על הגב, בוהה בתקרה, נראית אומללה ומדוכאת. נשכבתי לידה בלי לגעת בה וחיכיתי.
"אתה יודע שכמעט שידכו אותי לאריה ?" היא אמרה אחרי כמה דקות. "הוא היה ילד יפה, חיה תמיד הייתה מאוהבת בו." היא הסתובבה ונצמדה אלי, "חיה הייתה השכנה שלנו במאה שערים, ברגע הראשון חשבתי שאני רואה את אימא שלה זכרונה לברכה. היא נעשתה כל כך דומה לה. לפעמים אני נורא מתגעגעת הביתה מקס, גם אתה ?"
נישקתי את ראשה והתאפקתי לא לדחוף ידים. העדפתי שבטי תדבר איתי, הסקס יכול לחכות. "אני מתגעגע לשלג ולקור אמיתי, וגם ליער עם עצים אמיתיים ואגמים ותותי בר." הודיתי. התגעגעתי גם לכריסמס, אבל העדפתי לא לדבר על זה.
"במאה שערים הכל היה בטוח ויציב, לכל דבר היו כללים, לכל אחד היה מקום מסודר משלו. אם לא הייתי עוזבת אז כיום היו לי בטח כמה ילדים ובעל, אולי אפילו אריה היה מתחתן איתי."
"הוא בחור טוב, אבל לא הייתי רוצה שתתחתני עם אף אחד אחר חוץ ממני." אמרתי.
"אל תדבר שטויות מקס, אני לא יכולה להתחתן. אם רק היית יודע …."
"אולי תספרי לי, אני רוצה לדעת, בבקשה בטי ?" זו לא הפעם הראשונה שאני מבקש ממנה לדבר על עצמה, אבל רק היום, אולי בגלל הזעזוע של הפגישה, בטי מסכימה.
"אחרי שהם סילקו אותי כל המשפחה התפרקה. משה - העילוי שלנו, עזב ללמוד בברוקלין עוד לפני כל הבלגן, ונעלם אחרי כמה חודשים של לימודים, אף אחד לא יודע איפה הוא עכשיו. גם תהילה עזבה, היא הלכה ללמוד באיזה אולפנה בצפת ואחר כך נעלמה לי לכמה שנים. זה היה הכי קשה.
כל תקופת הצבא שלי הייתי קצת לא מאוזנת בגלל שלא ידעתי איפה היא. כשחזרתי לקיבוץ אחרי הצבא היא התקשרה והודיעה לי שהיא בסדר ושוב נעלמה."
בטי נאנחה ועצמה חזק את עיניה כדי למנוע מהדמעות להציף את פניה, היא הייתה גאה בכך שהיא לא בכיינית, אבל הקשר עם אחותה התאומה היה מאוד חשוב לה. לפעמים היא הייתה חולמת עליה בלילה ומתעוררת בבכי, היא חשבה שאני לא יודע ואני הסתפקתי בכך שחיבקתי אותה בחושך ושתקתי.
גם היא נהגה כך כשהייתי מתעורר מבוהל מחלומות על מארק או חלומות עוד יותר גרועים, על רומן והכלא והמלחמה. לא האמנתי בשיטה המודרנית של 'לדבר על זה'. היינו מנחמים זה את זה בשתיקה. לפעמים עושים אהבה, אבל בלי לדבר על הצרות מהעבר שהתגנבו בלילה להטריד אותנו.
מסתבר שאולי בכל זאת היה בזה משהו, נראה שהדיבור הקל על בטי, "חיה פרומה ספרה לי שתהילה גרה בחיפה עכשיו, היא נשואה עם איזה חוזר בתשובה וגרה ברח' גאולה. עדיין אין להם ילדים, היא בטיפולי פוריות ברמב"ם."
"תהילה היא אחותך התאומה ?" שאלתי, תוהה מי זה משה, אבל דוחה את השאלה הזו לאחר כך.
"כן, אנחנו לא זהות, היא תמיד הייתה היפה והטובה, ואני המכוערת והחכמה, בגלל זה העילוי בחר בי. נראיתי כמו ילד, עם שיער קצוץ, רזה מאוד, העדפתי ללמוד יחד איתו ולא לשחק בבובות."
הרגשתי איך דמי קופא בעורקי "מי בחר בך ?"
"משה סיטון, העילוי שלנו - הבן דוד היתום של אימא, הוא גר איתנו."
חוץ מללמוד יחד מה עוד עשיתם ?" השתדלתי שקולי יהיה רגוע ככל האפשר, אבל אני לא חושב שהצלחתי.
ידיה התהדקו על גבי, "לפעמים כשהייתי מתקלחת הוא היה נכנס ו…." בטי נאנחה והמשיכה "הבטחתי שאני לא אספר אף פעם לאף אחד. זה היה הסוד שלנו. הוא אמר שהוא אוהב אותי."
הרגשתי בחילה איומה. "בן כמה הוא היה ?"
"בן חמש עשרה, אני הייתי בת אחת עשרה. לאימא אף פעם לא היה זמן, היו המון תינוקות והמון עבודה ואף פעם לא היה מספיק כסף, הוא תמיד נישק אותי וליטף אותי. זה היה נעים, זה כאב רק בפעם האחרונה, כשלא רציתי יותר והתנגדתי, ואז ירד לי דם וכאב מאוד, כמה זמן אחרי זה התחלתי להקיא כל בוקר …."
שכבנו חבוקים על המיטה ושתקנו. בטי התישבה פתאום והפנתה אלי את גבה, רק ככה היא הייתה מסוגלת לדבר. "אתה מבין מקס ? הוא כל הזמן התנהג איתי כאילו אני בן, ובאמת ככה נראיתי, היה לי שיער קצר והייתי רזה ושטוחה, אבל אחרי הבת מצווה שלי התחלתי להשמין ולהראות כמו בחורה. בפעם האחרונה הוא אמר לי שאני נראית כמו פרה ושיש לי תחת שמן, אני נעלבתי והתחלתי להאבק איתו ואז … עד אז הייתי בתולה. אתה מבין מקס ? הוא …."
היא התחילה לבכות וברחה למקלחת. בטי שנאה לבכות ולא רצתה שאף אחד ירחם עליה. למרות שרציתי ללכת אחריה התאפקתי וחיכיתי שתחזור. היא חזרה ונשכבה לידי, שוב רגועה ושולטת בעצמה.
"לא סיפרתי להם כלום. לא אמרתי מילה אחת. הם נורא כעסו, ואימא הרביצה לי עם קולב, ואחר כך אמרה לרופא שלא יתן לי הרדמה, שמגיע לי שיכאב לי. התעלפתי והתעוררתי בבית חולים, ומאז לא ראיתי אותם יותר."
"חיה פרומה ואריה וכל השכנים שלכם חשבו באמת שאת מתה ?"
"לא, בטח שלא. הם ידעו מה קרה. זה מקום קטן וצפוף, כולם יודעים הכל על כולם. אין שם סודות, הם רק לא ידעו מי עשה את זה."
"וההורים שלך, מה אתם עכשיו ?"
"הם עדיין שם, בירושלים, הם התגברו על הסקנדל, אבל הם היו צריכים לעזוב את מאה שערים. הרב מינץ והרבנית הצדקת. הם עברו לבית וגן. הם בטח נורא כעסו על תהילה שהתחתנה עם חוזר בתשובה, אבל אחרי שהיא עזבה את הבית מה הם יכלו לעשות ?"
"מה רע בחוזרים בתשובה ?"
בטי צחקה בלעג "שהבת של הרב מינץ תתחתן עם אחד לא משלנו ? לא אברך משי טהור וזך, אלא עם סתם יהודי מהרחוב ? ועוד בלי שידוך ? בושה איומה." בטי נשמעה מרושעת ומלאת בוז.
שאלתי את עצמי אם יכול להיות שהיא נמצאת איתי בגלל הבושה שהיא רוצה לעשות למשפחה שלה ? כשהעזתי, אחרי כמה דקות של שתיקה, לשאול אותה את השאלה הזו היא נאנחה עמוקות ונישקה אותי. הכותונת הכחולה צנחה על הרצפה והיה נהדר, כמו תמיד, אבל תשובה לא קיבלתי.


לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 12/03/2004 :  08:30:34  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
חורים שחורים בלב
אחרי הפגישה ההיא עם חיה פרומה ובעלה עברו עלינו כמה ימים קשים. בטי הסתגרה בתוך עצמה, לא יזמה יותר התעלסויות איתי, ולמרות שמעולם לא סרבה לי הרגשתי שהיא לא ממש איתי. לא לחצתי עליה, חיבקתי אותה וחיכיתי שתחזור אלי.
כמה ימים לפני חופשת חנוכה, באמצע החזרות שעשה לירז על התפקיד שלו במסיבת החנוכה בגן, צלצל הטלפון. בטי קפצה ממקומה וזינקה אליו, מקדימה אותי בשניה. היא הקשיבה במתח לדובר, אמרה כן ולא בקול חרישי, ובסופו של דבר יצאה עם הטלפון למטבח ונעמדה בפינה בין המזווה למקרר כך שלא נוכל לראות אותה.
"זה בטח שוב הארגנטינאי הזה." אמר מיקי בשקט, כאילו לעצמו, בעודו מביט בתשומת לב בלירז שדקלם בפעם הרביעית את נאום השמש.
"איזה ארגנטינאי ?" השתוממתי.
"אחר כך." הוא השיב בעצבנות, וידעתי שהוא מצטער על פליטת הפה שלו. אני ומיקי חברים כבר הרבה שנים, אבל אם הוא יצטרך לבחור ביני לבין בטי אני יודע שהוא יבחר בה. לדעתו אני מתנהג כלפיה בצורה מכוערת והוא לא מתבייש להגיד לי את זה. במשבר המרקים למשל הוא לגמרי צידד בבטי, גם לני כמובן הייתה לטובתה, אבל בסופו של דבר שניהם הודו שמרק טרי, לא מאבקה, אלא עשוי כמו שצריך, בלי חומרי שימור ותוספות צבע מאכל, הוא הרבה יותר טעים. זה לא שעשיתי סצנות, לא שפכתי את המרק על הרצפה, או צעקתי חלילה, רק סירבתי בנימוס לאכול אוכל שהיה פעם אבקה.
אני לא אוכל הרבה, אז לפחות כשאני אוכל אני רוצה שיהיה לזה טעם טוב. דווקא בטי לא התווכחה איתי בכלל, ולמרות מה שהם חושבים, כשהיא רוצה היא יודעת לעמוד על שלה. למחרת היא הכינה מרק נהדר עם ירקות טריים ובלי אבקה, והטעם היה נפלא. נכון שזה לקח יותר זמן ודרש יותר עבודה, אז מה ?
אחרי האוכל שלחתי אותה לנוח, הטענתי לבד את המדיח בכלים, קרצפתי את הסיר במו ידי, ושטפתי את הרצפה של המטבח. אחר כך נשכבתי לידה ועשיתי לה עיסוי בגב שגרם לשנינו הנאה עצומה, זה נגמר, כמו שאתם בטח מבינים, בהתעלסות נהדרת, אבל את זה מיקי לא ידע.
בטי גם אף פעם לא התנגדה לכך שאני אצא לבד לבלות עם החברים הותיקים שלי, אבל מיקי חושב שזו התנהגות גועלית. אני יודע שגם דוב לא מתלהב ממסעות השתיה הרוסיים שלי, כמו שהוא קורא לזה, אבל תודה לאל הוא לא טיפוס שיגיד משהו. רק לבטי לא אכפת, היא צוחקת מהם ואומרת שעדיף שאבלה קצת עם גברים אמיתיים ולא עם שני בטטות כורסא. היא חושבת שמדובר בכמה חברים ותיקים ששותים בירה באיזה פאב ומדברים ברוסית על המולדת הישנה.
מעולם לא סיפרתי לה שהחברים שלי מביאים גם את הנשים שלהם. למה לא לקחתי את
בטי ? אמרתי לעצמי שהיא לא הייתה מרגישה שם נוח. היא לא אוכלת אוכל לא כשר והם זללו מתוך עקרון רק בשר לא כשר. שתו המון, קיללו את המדינה, ירדו על הצבא והדתיים והממשלה ועשו הכל ברוסית. מה היה לבטי לחפש שם ? הנשים תמיד היו אלגנטיות ויפות בשמלות ובחליפות, ובטי עם הג'ינס הנצחי שלה לא היתה משתלבת שם בשום פנים ואופן. האמת שלא העזתי להודות בה בפני איש, היא שקצת התביישתי בה לפני החברים שלי.
בטי חזרה אחרי דקה, אדומה קצת, אבל רגועה לגמרי. "זה היה אלוש. הוא הסכים לחזור ולהיות המורה שלי, אני לא אוהבת את המורות שהוא המליץ עליהן." אמרה במרדנות, והביטה לי ישר בעינים.
ידעתי שהיא משקרת לי בפרצוף, ולא אהבתי את זה. אלוש דיבר איתי יום קודם בעבודה וביקש ממני רשות לחזור ולהיות המורה של בטי. אמרתי שאין לי בעיה, לא דאגתי יותר בגללו, קלטתי שהוא גבר לענין שלא ינסה לפתות בחורה של מישהו אחר, והבנתי את בטי שהרגישה נוח ללמוד איתו אחרי שכבר התרגלה אליו. בסוף השיחה שלנו, שהיתה לבבית ונינוחה, אלוש אמר שהוא מיד מתקשר אל בטי להגיד לה שהכל בסדר. ובאמת, דקה אחר כך עברתי ליד המעבדה שלה ושמעתי אותה מדברת איתו, היא צחקה ונשמעה מאושרת מאוד, ואני ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון.
עוד היום אחרי הצהרים חשבתי שהמצב התחיל להשתפר. היא נתנה לי לעסות לה את כפות הרגלים וזה נגמר בהתעלסות נהדרת. הרגשתי שוב כמו קודם, לפני הפגישה בגן הפסלים.
"איך זה שאתה תמיד גומר יחד איתי ? ככה זה אצל כולם ?" שאלה בטי בפתאומיות. נורא התפלאתי, בדרך כלל היא לא אהבה לדבר על סקס.
"לא בטי. רק אתך זה ככה, כשאת גומרת אני מרגיש כאילו נסחפתי בהוריקן." עניתי ונישקתי אותה. היא הסמיקה נורא והייתה כל כך מתוקה ונבוכה עד שכמעט סחפתי אותה לסיבוב נוסף, אבל בטי ראתה פתאום שכבר כמעט שבע ורצה להכין ארוחת ערב.
אכלתי בתאבון נהנה מהאוכל שבטי הכינה - מיקי תמיד אמר לי שהוא יודע מתי היה לי זיון טוב כי אחר כך אני נראה רגוע ומאושר ואוכל בשביל שניים, אבל כל המצב רוח הטוב הזה עבר לי מיד בגלל ההערה שלו על הארגנטינאי.
בטי נישקה את לירז אמרה שהוא השמש הכי מוצלח שהיא ראתה בימי חייה ולקחה אותו למיטה. אני ומיקי פינינו את הכלים למדיח. לני ודוב לא היו בבית, המטבח הגדול היה שקט, רק קול שקשוק הכלים נשמע. שתקתי בסבלנות, מחכה שמיקי ידבר ראשון. "רק אל תתחיל להציק לה !" התפרץ, וכמו תמיד כשהיה לחוץ עבר לאנגלית.
מיקי התרגש מהתקפות הקנאה שלי יותר מבטי, אני חושש שהיא נהנתה מהם, ולפעמים פלרטטה בכוונה עם גברים רק כדי להרגיז אותי ולהנות אחר כך מהסקס. מובן שהיא בחיים לא תודה בכך, אבל הכעס שלי, כל זמן שהיה תחת שליטה ומתועל לאנרגיה מינית, גרם לה הנאה רבה. היא לא ידעה איזה שדים היא עלולה לעורר בתוכי, ולאיזה רשעות אני מסוגל להגיע, ולא ידעתי איך להסביר לה את זה. מיקי, למרות החזות התמימה שלו, לא היה כל כך תמים. הוא היה גבר והוא ידע שזה עלול להגמר רע. "גם ככה רע לה מספיק עם לאריסה שמתקשרת כל הזמן ועכשיו הארגנטינאי הזה שרוצה להפגש איתה."
"לאריסה" לחשתי, מרגיש פתאום סחרחורת.
"כן לאריסה ! אתה חושב שאין טלפונים במרכז הגמילה ? בטי יודעת לאן הלך הכסף של טיול חנוכה. לאריסה סיפרה לה הכל." הייתי חייב לשבת, כל כך רעדתי. תמיד כשאני מתרגש אני מתחיל לרעוד כולי, קודם הידים ואחר כך זה עובר לברכיים. הסתכלתי על הידים שלי וניסיתי לחשוב בהגיון. יש לי ידים של פועל שחור - ידים גדולות וחזקות עם פרקים עבים ובולטים. לאריסה תמיד טענה שהידים שלי מחוספסות מידי ומכאיבות לה, אבל לבטי לא אכפת. היא מלטפת אותן וגונחת מהנאה כשאני נוגע בה.
הציפורנים שלי שחורות משמן מכונות שלא יורד במקלחת, אבל כשאני מעביר את קצות האצבעות על העורף שלה, מלטף בעדינות את העור החלק, מרפרף בקצות האצבעות על השערות הבהירות והדקות, היא מגרגרת כמו חתולה, ונמסה לי בידים.
"היום תורך לקרוא 'חתול תעלול' ללירז מיקי" אמרה בטי, ולקחה את הכוס מידיו של מיקי החיוור שהביט בי חסר אונים.
"כן מיקי, היום תורך." אישרתי.
מיקי הסתלק במהירות, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מאושר לקרוא שוב פעם את 'חתול תעלול'.
"לבחור שהתקשר קוראים גבי." אמרה בטי, ישר ולענין. "הוא קרוב משפחה שלי, חיה פרומה היא כזו רכלנית." היא נשכה את שפתה התחתונה. "יכולתי לפרסם מודעה בעיתון, היא פטפטנית כזו."
"אני נורא מצטער בטי." התחלתי להתנצל. "הכסף של הטיול הלך למרכז הגמילה, אני ממש מצטער ו …"
בטי התישבה על ברכי וחיבקה את צוארי. "אין לך מה להצטער. עשית מצווה, יותר חשוב שהיא תבריא מאשר שאנחנו נצא לחופש. אני מאוד גאה בך."
"אבל בטי, את לא כועסת שלא ספרתי לך כלום ושיקרתי ו… ?"
בטי נשקה את מצחי "אל תדבר שטויות. ברור שלא יכולת לספר. לא שיקרת, אמרת שיש לך הוצאות אחרות וזה היה נכון." היא ראתה שפני מביעות פליאה וחוסר אימון וחייכה. "גמ"ח בסתר זו מצווה מאוד חשובה, עשית את המעשה הנכון, אני גאה בך."
"אבל זה לא מרגיז אותך שלאריסה מתקשרת ? על מה אתן מדברות ?"
"היא מאוד בודדה, קשה לה. אל תשכח שהיא מכירה אותי עוד מהצבא, לפעמים אנחנו מדברות עליך, היא אומרת שאתה שייך לה, לדעתי היא עדיין אוהבת אותך."
"למה את מתכוונת שייך לה ?" נהמתי "אנחנו לא נשואים ואני לא אוהב אותה יותר, אני …" לא יכולתי להמשיך לדבר על לאריסה. "מה זה גמ"ח ? את יודעת שאני לא מבין ארמית."
"גמ"ח זה גמילות חסדים. צריך לתת צדקה בסתר כדי לא לבייש את האדם שנזקק לה." אמרה בטי מביטה בי במבט מודאג.
לא יכולתי לסבול את הרעיון שלאריסה ובטי שוחחו עלי, והרגשתי שאני נעשה עצבני וכעוס. בטח נראיתי כמו נאצי, לא אהבתי את עצמי ככה, אבל לא ידעתי מה לעשות בקשר לזה.
"אל תדאגי ללאריסה היא לא יודעת מה זה בושה." אמרתי בזעם וקמתי, "בואי לישון." פקדתי עליה ולקחתי אותה למעלה.
בטי עיסתה את צוארי וגבי ויכולתי להרגיש את המתח מתפוגג לאיטו מגופי. "לא ציפיתי שתגיבי ככה בטי, חשבתי שתכעסי עלי, את תמיד מפתיעה אותי."
היא צחקה חרש "גם אתה מפתיע אותי. לפעמים אתה כועס כל כך שזה מפחיד, אבל כשאתה איתי במיטה אתה כל כך עדין ומתוק."
היא התחילה להחליק את אצבעותיה הקרירות לאורך גבי עד שהגיעה לישבן. כשידה הקטנה החלה להחליק פנימה, התהפכתי במהירות ועצרתי אותה, "תפסיקי, מה את עושה ? די עם זה !" צעקתי עליה. בטי נרתעה ממני והחווירה. היא התחילה להבין שיחסי מין הם לא משחק ואני לא הצעצוע שלה. אולי גם היא ראתה פתאום את הרשע שחבוי אצלי בפנים. המחשבה הזאת הכאיבה לי נורא, ומה עם היא תחליט לעזוב אותי בגלל זה ? מי חוץ ממנה יכול לסתום את החורים השחורים שיש לי בלב ?
"סליחה." אמרה בנוקשות ולבשה את הכותונת שלה. "לילה טוב" הוסיפה בקול קר ונשכבה בקצה המיטה גבה אלי.
"בטי" ניסיתי למשוך אותה אלי, "בבקשה בטי, אל תהיי כזו." הייתי מודע לזה שאני מתנהג כמו ילד, אבל לא הייתי מסוגל להפסיק, הייתי זקוק לה.
"אתה התחלת, וחוץ מזה אתה … אתה מרגיז אותי נורא. למה אתה לא מדבר איתי ? אני ספרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד ואתה תמיד שותק."
מבחינתה היא צדקה כמובן, היא לא הבינה שאני שותק כדי להגן עליה, לא בגלל שאני לא רוצה לדבר איתה. חיבקתי אותה, למרות שנותרה קשוחה וקפואה בזרועותי, וסיפרתי לה על מארק שהתאבד אחרי שאבא מצא אותו במיטה עם גבר אחר.
כנראה שאבא התחיל לצעוק עליו ומארק לא יכול היה לשאת זאת ותקע לעצמו כדור בראש. אני משער כמובן, כי לא הייתי שם כשזה קרה, רק אימא הייתה איתם והיא לא היתה מסוגלת לדבר על זה. אבא עזב אותנו וכמה שבועות לאחר מכן אימא נכנסה מתחת לגלגלים של אוטובוס ונהרגה. הם ניסו להגיד לנו שזו היתה תאונה, אבל אני ידעתי שהיא פשוט לא רצתה לחיות יותר.
"איפה אבא שלך עכשיו ?" שאלה בטי ושוב חיבקה אותי בחזקה, מתאימה את גופה לגופי.
"לא יודע ולא אכפת לי. מצידי שימות !"
בטי נאנחה "בגלל זה הלכת לצבא ? למה ישבת בכלא ?"
זה כבר היה יותר מידי דיבורים ליום אחד. "פעם אחרת בטי, כבר מאוחר, בואי לישון."
"רק עוד שאלה אחת, קרה פעם שבחורה שהיית איתה בגדה בך ?" בטי התרוממה על מרפקה והציצה בפני. עצמתי עיניים, לא רציתי לדבר יותר. "כן, גם זה קרה, ונשארתי בחיים. עכשיו די כבר, נלך לישון."

"בטי בואי כבר ! בגללך אנחנו לא עומדים בלוח הזמנים. קדימה זוזי כבר !" שאגתי בקוצר רוח. היינו צריכים להיות בגן הילדים בשעה שש בערב, כדי לחגוג את מסיבת חנוכה, ובטי התעכבה ודפקה לי את הלו"ז. כשצעקתי ככה על החילים בפלוגה שלי הם רעדו מפחד ורצו כמו משוגעים, אבל בטי צחקה צחוק קליל ופעמוני ואמרה לי להרגע ולזכור שאני כבר לא בצבא. אני אוהב להיות דייקן ומסודר, ובארץ זה ממש קשה, כולם מאחרים תמיד.
"יתחילו רק בשעה שש וחצי, וגם בשבע עוד יגיעו אנשים." אמרה בבטחון, וכך אמנם היה. למרות זאת היתה מסיבה מאוד מוצלחת, הילד דקלם בלי תקלה את התפקיד שלו ואני למדתי לראשונה בחיי למה יש סביבון ומי הם המכבים.
אישית אני לא מתלהב מהחג הזה, היוונים הניחו את הבסיס לתרבות המערבית כפי שהיא כיום. רק ליהודים יכלה להיות די חוצפה לחגוג ניצחון על התרבות היוונית הקלאסית, הנערצת עד היום על כל העולם המערבי.
אחרי שלירז נרדם, בטנו מלאה סופגניות וחיוך ענק על פניו, מצאתי את עצמי מנהל ויכוח נוראי עם בטי בקשר לחג החנוכה, ומשם גלשתי לביקורת חזקה על פורים, ורק לפסח לא היו לי טענות.
להתווכח עם בטי היה תענוג, היא הקשיבה בסבלנות, ענתה לענין, דברה יפה ובהגיון וגם כשהתרגזה השפה שלה המשיכה להיות נקיה מהשמצות וקללות.
למעשה ככל שבטי כעסה יותר כך העברית שלה נעשתה יותר גבוהה ומליצית. היא יכלה למשל להגיד ללירז- "קצתי בהתנהגותך הנלוזה, אתה גורם לי עגמת נפש רבה ומוטב לך להפסיק ממעשיך הרעים בטרם תורד אותי ביגון שאולה." ואת כל הנאום המדהים הזה היא יכלה להשמיע רק עקב כך שהילד לא סידר את הצעצועים שלו במקום, או הלך לישון בלי לצחצח שיניים.
בהתחלה כששמעתי אותה מדברת ככה חשבתי שהיא עברה לדבר ארמית, אבל בטי הסבירה לי בסבלנות את דבריה, מה מקורו של כל ביטוי, מה משמעותו, ואפילו מה האיות שלו. אוצר המילים שלי ושל לירז השתפר מאוד בגלל בטי, ומה שיותר חשוב, לירז למד לבטא את כעסו במילים ולא כמו קודם, בצעקות ובבעיטות.
אני, למרבה הצער, כבר הייתי מבוגר מידי לחינוך מחדש, וכשכעסתי העדפתי לפעול בטפשות ובאלימות במקום לדבר.
לא פלא שהגננת דבורה תפסה אותנו בפינה ושיבחה אותנו על השיפור העצום שחל בהתנהגותו של לירז, כמה הוא גדל התבגר והתפתח מהשנה שעברה, וכבר עכשיו היא בטוחה שהוא יעלה בשנה הבאה לכתה א'. בטי היתה מאושרת למשמע דבריה של הגננת ושוב היו עיניה לחות מדמעות, כמו קודם, כשלירז שר עם כל הילדים בקול ברור וצלול את שירי החנוכה.
דיברנו עד שעת לילה מאוחרת על אלוהים ועל טקסים דתיים ועל המשותף והנפרד לנצרות וליהדות. בטי טענה שכל החגים גם חנוכה וגם הכריסמס הם חגים פגאניים עתיקים שעברו גיור והולבשו בכל מיני משמעויות חדשות, אך עדיין מדובר בחג שנחגג באמצע החורף ויש בו הרבה אור ואש כדי לעודד את האנשים שהתעיפו מהקור והחושך. גם המיתוס של האל שמת כדי להציל את בני האדם ואחר כך קם לתחיה הוא עתיק מאוד ומקורו באמונה פאגאנית.
"זה המקור לרעיון של ישו בן האלוהים. גם האמונה בבתולה הקדושה ובאלוהות משולשת נמצא בדתות קדומות." הידע שלה בתחום היה רחב ומפורט, כראוי לבחורה שצפתה באדיקות בכל תכנית על ארכיאולוגיה והיסטוריה.
"אז את לא מאמינה באלוהים ?" שאלתי, מופתע מאוד. לא תארתי לעצמי שבטי אתאיסטית. היא תמיד שמרה על כשרות, וכשאכלנו פעם במסעדת מזרע היא הקיאה כל הדרך חזרה למרות שאכלה רק עוף. היא הדליקה נרות שבת, לבשה בגדים צנועים, לא הסכימה לשמוע בדיחות גסות או לראות סרטים פורנוגרפיים, והסבה מבט אפילו בסרט תמים שהראה נשיקה בין בעל ואישה.
"כמובן שלא, אלוהים לא קיים. זה רק שריקה בחושך."
"מה ? איזה שריקה ?" לא יכולתי לחשוב מהר כמוה, ורק עקבתי בפה פעור אחרי הטיעונים המלומדים שלה. "האדם הקדמון הפרימיטיבי, המבוהל מכל התופעות הבלתי מוסברות סביבו, ניסה להרגיע את עצמו והמציא את הדת, כמו אדם שהולך במקום חשוך ושורק לעצמו כדי להרגע."
"אז לדעתך הפחד הוא הסיבה לאמונה ?" שאלתי, מביט בה בהתפעלות. מי ידע שבראש הנחמד הזה רוחשות מחשבות כל כך עמוקות ?
"כן, פשוט פחד. כמו ילדים קטנים שצריכים לפחד מעונש כדי להתנהג יפה."
"אבל בטי אם זה ככה אז למה את …." כמו תמיד היא ענתה על השאלה שלי לפני שהספקתי לגמור אותה. לפעמים אני חושש שאני טיפש מידי בשבילה.
"זה שריטה במוח - חינוך דפוק, טאבואים שהכניסו לי מילדות. אני עובדת על זה, אחרת לא הייתי יכולה להיות אתך." בשלב זה כבר שכבנו ערומים במיטה, וידיה של בטי החליקו על בטני, יורדות בהדרגה יותר ויותר למטה. היא ידעה בדיוק איפה לגעת בי כדי להלהיב אותי ולגרום לי עונג.
"אם נתחתן זה יהיה בסדר, מה שאנחנו עושים ?" שאלתי. מרגיש שבפעם הראשונה בחיי אני מתקרב בצורה מסוכנת להצעת נישואים.
בטי לא לקחה אותי ברצינות והתפקעה מצחוק, "נדמה לך. יש כל כך הרבה דברים שאסור לעשות אצל הדוסים. אתה צריך לעשות ברית מילה, צריך לשמור שבעה ימים נקיים אחרי הוסת, ללכת למקוה, צריך לשמור על צניעות ועל חושך, ונדמה לי שגם …"
"רגע, רגע," עצרתי אותה, "מה הסיפור הזה של הימים הנקיים ?" בטי הסבירה לי את חוקי הנידה, והתברר לי לתדהמתי שמה שסיפר לי אחד החיילים שלי, שהדתיים יכולים לזיין רק שבועים בחודש הוא נכון. בזמנו חשבתי שהוא עובד עלי וכעסתי עליו. "ואישה בהריון שאין לה וסת ?" הקשיתי.
בטי הבליעה חיוך "זו מצוה לגרום הנאה לאישה והבעל מחויב לספק ולרצות את אשתו."
"לא הבנתי."
"מותר לזיין אישה בהריון." פניה היו סמוקים ממבוכה. דיבור על מין הביך אותה מאוד. כל זמן שלא היה צורך לדבר בטי היתה נועזת ופראית והשליכה מעליה את כל כבלי החינוך השמרני שלה. שאלתי את עצמי אם זה בגללי, או שהיא עשתה את זה גם עם אחרים, אבל לא העזתי לחקור אותה.
"אהה ! עכשיו אני מבין למה הדוסים עושים כל כך הרבה ילדים." בטי צחקה וצבטה אותי והשיחה התיאולוגית המלומדת שלנו הפכה להתעלסות.

"ובמה אתה מאמין מקס ?" שאלה בטי, דקה לפני שנרדמנו. שתקתי ולא עניתי, מעמיד פנים שכבר נרדמתי. במה בדיוק אני מאמין לא ידעתי, אבל לא יכולתי לחיות בעולם שאין בו שום אלוהים, הייתי זקוק לאלוהים כדי שיהיה לי על מי לכעוס ואת מי לקלל, זו הייתה האמונה שלי.
ובטי ? לא יכול להיות שאין לה אלוהים. אחרת למה היא התנהגה כאילו יום הדין היהודי יגיע יום אחד והיא תצטרך לתת את הדין על כל מעשיה.

יום הולדת לבטי
חופשת החנוכה העמידה אותנו בפני הבעיה מה לעשות עם לירז. בטי בנתה לוח חופשות לכולנו וכל אחד נדרש לתרום כמה שעות מזמנו להיות עם לירז כדי שלא ישאר לבד בבית. כולם הסכימו ברצון לעזור לשמור עליו, כשמדובר בילדים הישראלים מוכנים לויתורים עצומים והאגואיסט הכי גדול נעשה פתאום נדיב וטוב לב. היא לקחה לעצמה את יום שני, נר שלישי של חנוכה, ובאותו יום נשארה בבית עם הילד.
כשחזרתי מהעבודה מצאתי את לירז יושב על המדרגות ובוכה בכי מר. לא הצלחתי לברר מה קרה לו, הוא התיפח בקול וסירב לדבר. בטי יצאה, לבושה בחליפה היפה שקנתה לעצמה בתל אביב, היא היתה מאופרת ומסורקת ונראתה נפלא, אך פניה היו זועפות. היא סקרה אותי במבט חודר, מתעלמת מלירז. "מה התכניות שלך להיום ?"
"שום דבר מיוחד" עניתי בתום לב, מחבק את הילד ומנסה להרגיעו. "למה הוא בוכה ?"
בטי רתחה. "לא קניתי לו שוקולד במכולת. מעכשיו אתה אחראי על הקניות, אני לא אוכל יותר להראות את פני במקום הזה. יש לי פגישה בחיפה, אחזור מאוחר להתראות." היא עלתה לאוטובוס 70 שעצר מול הבית, ונעלמה. מוכה תמהון וקצת נרגז מכל המסתוריות נכנסתי הביתה. כשחזרו דוב ולני התבררה התעלומה. כמעט כל שכן שני ראה חובה לעצמו לספר להם מה קרה היום במכולת.
לירז היה משום מה עצבני וקצר רוח, וכשבטי סרבה לקנות לו שוקולד בטענה המוצדקת שיש לנו מספיק בבית, הוא התפרץ, נשכב על הרצפה וצרח. בטי התעלמה ממנו והילד פתח עליה פה מטונף, צעק שהיא זונה, ועוד כהנה וכהנה ביטויים גסים, לפי עדות השכנים גם שמי שורבב לכל המהומה. האנשים בנשר אינם שמרנים במיוחד, אבל כולם הזדעזעו מהתנהגותו של לירז. בעל המכולת, מר ורסנו - יהודי מרוקאי חובש כיפה, שהקפיד ללכת כל שבת לבית הכנסת, כמעט שהתעלף. מיקי סיפר לי הכל באנגלית כדי שלירז, שנרדם בינתיים על הספה, מותש מכל המהומה שחולל, לא יבין.
לני כעסה יותר מכולם. "בטי המסכנה, עכשיו כל השכונה יודעת שהיא חיה אתך, והיא תתבייש ללכת שוב למכולת של ורסנו."
לדעתי זו היתה מהומה מיותרת לגמרי. "אז מה ? יש המון זוגות לא נשואים. אנחנו כמעט בסוף המאה העשרים מה הסיפור הגדול ?" אמרתי, וניסיתי לחשוב על עונש חינוכי מתאים לילד.
"אתה באמת כזה מטומטם או שאתה עושה את עצמך ?" כעסה לני, "אתה לא מבין את בטי ! מה היא בכלל מוצאת בך ?" לני עדיין לא השלימה עם היחסים שלנו.
בטי צחקה כשאמרתי לה שלני מאוהבת בה ורוצה להעביר אותה לצד של הלסביות. "בטח, כמו שמיקי רוצה להפוך אותך להומו."
היא ולני חברות טובות, הן הלכו יחד לחדר הכושר לנשים, שנפתח ליד חדר הכושר שלי, יצאו לצעדות כשמזג האויר היה נאה, ונהנו מאוד לקשקש ולבלות יחד. לני המשיכה לצלם את בטי בצורה אובססיבית, מתגנבת ותופסת אותה בכל מיני פוזות לא מתוכננות. בטי התרגלה למצלמה והפסיקה לשים לב אליה.
לא יכולתי להרדם בלעדיה. חיכיתי לה בסלון, מעמיד פנים שאני צופה במשחק כדורסל. הופתעתי מאוד כששליח של חברת פרחים הביא לה זר ענק של ורדים עם ברכה נתונה במעטפה. ברגע שהשליח עזב פתחתי את המעטפה וניסיתי לקרוא, אך למרות שהאותיות היו בעברית לא הבנתי כלום.
כשאתה מאוהב אתה חש כאילו עורך דק יותר, כאילו הוסר מעליך מסך מגן שמעולם לא חשת בקיומו, וכל התרחשות בעולם החיצוני פוגעת בך בעוצמה ומזעזעת את עולמך.
בקיצור, אתה נעשה קצת מטורף, ובמקרה שלי, הרבה יותר מקצת. זה הנימוק היחיד העולה על דעתי להסברת ההתנהגות המוזרה שלי.
דוב כעס עלי מאוד "אין לך זכות להסתכל בדואר שלה !" צעק עלי.
"איזה מאניאק שולח פרחים לחברה שלי ואני לא אבדוק מי זה ?" עניתי בכעס. "מה כתוב כאן ?"
דוב בדק "זה ביידיש, אני לא מבין."
עד שבטי חזרה כבר רתחתי מכעס, אני מודה, אני קנאי ואני לא רוצה להתחלק באישה שלי עם גברים אחרים. גם מעשה תמים כמו שליחת זר פרחים הכעיס אותי.
בטי חזרה מאוחר וברגע שנכנסה ראיתי שעל צוארה ענודה שרשרת עם מגן דוד, ועל פרק ידה מבריק שעון נשים קטן ויקר למראה, מעוצב בסגנון מיושן. בידה נשאה קופסת שוקולד יקר של ליידי גודייבה.
היינו לבד, כולם כבר פרשו לחדרם, ושנינו עמדנו זה מול זה בסלון האפלולי, שותקים. פניה, שהיו עליזים וסמוקים, החוירו והרצינו למראה פני הזועמים.
"את יכולה להסביר לי את זה ?" הצבעתי על הזר שלני סידרה בטוב טעם באגרטל והציבה על השולחן בסלון. בטי משכה בכתפיה ושתקה, הגשתי לה את המעטפה הפתוחה, היא הוציאה את הכרטיס קראה ונאנחה. לא המתנתי לתשובה והמשכתי לתקוף אותה בזעם.
"איפה היית עד עכשיו ? ממי קיבלת תכשיטים ושוקולד ?" היא שתקה ונסוגה לאיטה, הולכת אחורה, מנסה להתרחק ממני, התקדמתי בעקבותיה עד שלכדתי אותה בפינת הסלון.
הייתי מטורף למחצה מזעם ותסכול, פתאום נזכרתי בשאלה ששאלה כמה ימים קודם, על בחורות שבגדו בי. אחזתי בידה הענודה בשעון ולחצתי את הרצועה, שהיתה משובצת במה שנראה כיהלומים מבריקים, לתוך הבשר העדין של פרק היד. בידי השניה אחזתי במגן דוד והתחלתי לפתל אותו כך שהשרשרת התקצרה מאוד ולחצה על צוארה הלבן של בטי. למרות שהכאבתי לה מאוד היא לא אמרה כלום, אפילו לא נאנחה, ורק שפתיה החלו להכחיל מעט מחוסר אויר.
מי יודע מה היה קורה, ואיזה צרה הייתי ממיט על שנינו, אילולא צלצל הטלפון העיר אותי מהטירוף שהייתי שרוי בו. הנחתי לה והרמתי את השפופרת.
"בת אל ? כבר הגעת הביתה ? דאגתי לך." אמר גבר במבטא ארגנטינאי דשן.
"כן, בת אל נכנסה כרגע." עניתי בספרדית, "ומי אתה אדוני ?"
"אני גבי, אתה בטח מקס, נכון ? בת אל ספרה לנו שלמדת ספרדית ברוסיה."
"מי זה לנו ?" ראשי החל להצטלל וחשתי חולשה ובחילה.
"נו, לי ולתהילה אחותה. אני גבי - הבעל של תהילה, הגיס של בת אל. חגגנו יחד יום הולדת משותף לתאומות, חבל שלא יכולת לבוא. אולי בשנה הבאה."
"אבל היום הולדת שלה הוא ב - 25 לדצמבר." אמרתי מבולבל.
"בישראל אין לנואל שום משמעות." אמר גבי בעצב. "הן מעדיפות לחגוג בחנוכה."
רועד כולי, התישבתי על הרצפה ושתקתי, לא העזתי להביט אל בטי.
"תן לי לדבר איתה." ביקש גבי בעדינות.
"היא לא כאן" שיקרתי, "היא הלכה לישון, מאיפה התכשיטים ?"
"ירושה מהסבתא שלה, תהילה שמרה אותם בשבילה עד שהן יפגשו שוב. היום הן חגגו ביחד יום הולדת בפעם הראשונה אחרי שתים עשרה שנים. חבל שלא באת."
"לא הוזמנתי, היא לא ספרה לי כלום, פתאום היא חזרה עם כל הדברים האלה ואני
חשבתי …" התחלתי לבכות בשקט, חושש שאעיר את הילד.
"הרבצת לה ?" שאל גבי ברוך.
"לא, אבל כעסתי ו…." לא יכולתי להמשיך.
גבי נאנח עמוקות והמשיך לדבר בספרדית, "קשה לה לדבר, היא נשמה טהורה, אבל פצועה. רק אהבה וסבלנות ירפאו אותה." רק בספרדית אפשר להגיד דברים כאלה ולצאת מזה בשלום, בכל שפה אחרת זה היה נשמע נמלץ מידי.
איכשהו הצלחתי להפרד ממנו לשלום ועליתי בעקבות בטי לחדר השינה. בדרך פגשתי במיקי שעמד בפתח חדרו לבוש רק במכנסי פיג'מה והביט בי בעצב,
"אין לנו מזל עם ימי הולדת," אמר, "שכחנו שיש לה היום יום הולדת."
תהיתי מה הוא הספיק לראות מההצגה המכוערת שהתחוללה לפני רגע בסלון. לא הרבה, אחרת הוא היה נחלץ לעזרתה. כנראה שצלצול הטלפון העיר אותו. עמדתי בפתח החדר וניסיתי לאזור אומץ להכנס פנימה. לבסוף נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי.
שעון היד הקטן היה מונח על ארון הלילה ובטי, יפה עד כאב, זרועותיה מורמות מעל לראשה, ניסתה לפתוח את הסגר של השרשרת. ראיתי סימנים אדומים על צוארה ועל פרק ידה והתביישתי בעצמי.
נגשתי אליה, פתחתי את הסגר, אספתי את השרשרת עם התליון בכף ידי והגשתי אותו לבטי. רק אז גיליתי שכשלחצתי על צוארה כף ידי נפצעה מקצוות המגן הדוד. בטי לקחה את השרשרת ובדקה את כפי הפצועה, עינינו נפגשו, והיא הרימה את כף היד המדממת קלות אל פיה וליקקה בלשונה את הדם, כשהיא מביטה הישר בעיני.
זה היה אחד הדברים המרגשים והמגרים ביותר שאיזה אישה עשתה בשבילי, רגלי כמו הפכו לצמר גפן, נפלתי על ברכי וטמנתי את ראשי בין ירכיה "בטי אני ….."
היא משכה אותי למיטה. "שתוק כבר מקס, שתוק כבר ובוא אלי." שתקתי ובאתי אליה.

ניסיתי להתנצל שוב למחרת בבוקר, בטי עמדה מול הראי בודקת את הסימן האדום על צוארה. השרשרת יצרה חבורות מכוערות על העור העדין של צוארה, גם על פרק ידה השמאלי היו סימנים אדומים מכוערים. לא יכולתי לראות אותם בלי להסמיק מבושה. בטי דחתה כלאחר יד את התנצלותי המגומגמת.
"זו אשמתי, עשיתי את כל הטעויות האפשריות, כעסתי בגלל לירז ובגלל שלא זכרת את יום ההולדת שלי ורציתי לפגוע בך. פשוט לא הבנתי איך אתה רואה את המצב. הייתי צריכה לדבר מיד כשנכנסתי, אבל כשאני נבהלת אני פשוט נעשית משותקת ולא מסוגלת …."
אחזתי בידה הקטנה מחליק על פרק היד הפצוע. "בטי אני כל כך מצטער, אני אף פעם לא …."
היא צחקה חרש ומשכה את ידה ממני, "לא נמאס לך כבר ? כל פעם אתה פוגע בי ואחר כך מתנצל, ואני סולחת, וחוזר חלילה. זה נעשה שגרה אצלנו. תפסיק להתנצל, נמאס לי. אם אתה מאצ'ו אז תהיה מאצ'ו עד הסוף !"
היא צדקה, נעשיתי סמרטוט בכיין בגללה. התישבתי על המיטה ומשכתי אותה אלי, היא השתחררה ממני, קמה והחלה להתלבש. קודם גופיה שחורה עם צוארון תחרה צמוד שהסתיר את צוארה החבול ואחר כך סוודר כחול רקום פרחים אדומים.
שכבתי על המיטה ידי שלובות מאחורי ראשי והתבוננתי בה מתלבשת. מעולם לא שבעתי מלראות כיצד היא נעה בחינניות בחדר, מתארגנת ליום עבודה חדש. בטי גרבה גרביונים שחורים דקים עם דוגמת תחרה וחצאית כחולה תואמת לסוודר.
"אתה לא חושב שזה קצר מידי ?" שאלה בדאגה.
"את נראית נהדר בטי, זה מושלם." עניתי בכנות. החצאית היתה צרה והגיעה בדיוק עד לברכיה, היא נראתה נהדר. "קנית בגדים יפים מאוד. למה את מתגנדרת היום ?"
בטי הביטה בי במבט רציני "לכבוד יום ההולדת שלי כמובן. אני מביאה לעבודה עוגה וסופגניות ואני רוצה שנביא גם את הילד, ואחר כך אסע איתו לחיפה כדי להראות אותו לתהילה ולגבי."
"ואני, מתי תראי אותי לתהילה ולגבי ?" שאלתי. בטי נעמדה מול הראי במקלחת והחלה להתאפר. "בשביל מה אתה רוצה להכיר אותם ? לא עדיף שכל אחד מאתנו ישאיר את החיים הפרטיים שלו מחוץ לעסק ?" קולה היה אגבי ושטוח, ידעתי שהיא עושה מאמץ גדול להשמע כך.
קמתי ונעמדתי מאחוריה, עינינו נפגשו בראי. "זה בגלל שאני יוצא לבלות עם החברים שלי בלעדיך ?" שאלתי.
היא הסבה את מבטה ממני והתרכזה במשיחת צבע על עפעפיה. "אתה מפריד אותי מכל החלק הרוסי של החיים שלך, אני יודעת שכל החברים שלך מביאים את הנשים שלהם, ואני יודעת שיש לך מכרים וחברים בנצרת ובכרמיאל." היא גמרה להתאפר וחזרה להביט בי, "זאת זכותך, אני לא אומרת שלא. לא אמרתי שום דבר כשהלכת לתקן את הניאגרה אצל אוקסנה וחזרת אחרי שעות שיכור לגמרי, ולא אמרתי כלום כשלקחת את אלכס ואינה למסעדה ולא טרחת להזמין אותי, אני יודעת שאתה מבלה עם החברים שלך ואני צריכה להסתפק בסרט פעם בשבוע ו… " קולה רעד והיא נשכה את שפתה וקפצה את אגרופיה הקטנים. "יחס גורר יחס, גם לי יש חיים פרטיים משלי ואני לא רוצה שתיכנס לתוכם, ברור ?" קולה היה בוטה וקשוח, אבל עיניה היו מלאות דמעות.
לא יכולתי להתמודד עם הטענות שלה. היא צדקה ולא היו לי תירוצים.
"מה את רוצה מתנה ליום הולדת בטי ?" שאלתי, מנסה לחבק אותה, ושוב היא חמקה ממני.
"אני רוצה שתדבר עם לירז על ההתנהגות שלו, העונש שלו יהיה שהוא ילך לבד למכולת לקנות חלב ולחם וגבינות ולא יקבל שוקולד עד סוף חופש חנוכה."
"בסדר בטי, כל מה שתגידי. אני יכול לחבק אותך ?"
היא זרקה בי מבט נרגז. "אין לנו זמן לזיונים אז מה הטעם בחיבוקים ?" אמרה בנבזות, מאוד לא אופיינית לה, וניסתה לצאת. לכדתי אותה בזרועותי, חיבקתי אותה בחזקה ונישקתי אותה. בטי לא התנגדה אך לא שתפה פעולה, מיואש שחררתי אותה, והיא חמקה מהחדר.
הלכתי להתגלח, בוהה בבואתי המוכרת עד לזרה במראה. לא אהבתי את מה שראיתי - פנים רזים לבנים, עיניים אפורות וצרות, קמטים אנכיים ממסגרים פה רחב ודק שפתיים ושיער חום בהיר קצוץ בתספורת צבאית.
ההבעה המיואשת שעל פני דמתה עד להחריד להבעה על פניו של אבא לפני שעזב. יכול להיות שבטי תאהב פעם את הפנים האלו ?

"בטי ?" שאל לירז בקול מבויש, "אני יכול לקחת שוקולד אחד ?" הוא ישב ליד דלפק המטבח, בין מיקי ודוב והתבונן בבטי שהכינה לו קקאו וארגנה את האוכל לארוחת הצהרים שלנו.
"לא. אתה בעונש." ענתה בקול יבש, "ובקשר להתנהגות שלך אתמול, מקס רוצה לדבר אתך." לירז החל לבכות בדממה, הדמעות זלגו על לחיו, אבל הוא שתק בגבורה.
בטי נשברה והתישבה מולו, "מה קרה לך חמוד ? למה התנהגת ככה ?"
"אני לא רוצה ללכת לפנימיה, אני רוצה להשאר כאן, אתך ועם מקס." התיפח לירז ונפל לזרועותי מרטיב את חולצתי בדמעות. התבוננו בפליאה זה בזה, כשהטלפון צלצל. על הקו היתה ורד.
בטי ענתה. "כן ורד, הוא סיפר לנו שדברת איתו …. מה את אומרת ? לגרמניה דרך מצרים ? … כן הבנתי, מזל טוב. לא לא, אנחנו רוצים שישאר כאן, אבל את חייבת לכתוב לנו מכתב של יפוי כוח …. בסדר, זה רעיון מצוין, מקס כבר צבע אותה ולא תהיה בעיה…. כן, זה בדיוק יכסה את ההוצאות שלנו, אבל אני רוצה שתשלחי לו גלויות וגם מתנות קטנות מידי פעם, ותתקשרי כדי שנדע שאת בסדר. הנה תגידי לו בעצמך, הוא ישמח מאוד."
בעוד לירז מדבר עם אימו הסבירה לנו בטי שורד התחתנה, היא נוסעת לגרמניה דרך מצרים, והיא תשמח מאוד שלירז ישאר איתנו, ואת ההוצאות שלו נשלם משכר הדירה שנקבל אחרי שנשכיר את דירתה. "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך מקס ? אמנם החלטתי בלי להתיעץ אתך אבל …."
לקחתי את ידה הקטנה ונישקתי אותה, "אני בכל זאת מתכוון לנזוף בו ולהעניש אותו, אסור שהוא ידבר אליך ככה."
היא חייכה אלי חיוך קלוש. "טוב מקס, מה שתגיד."
מסיבת יום ההולדת של בטי הייתה מוצלחת מאוד. כולם החמיאו לה על בגדיה היפים והתפעלו מלירז. הוא השתדל מאוד להיות נחמד וצייתן, כפיצוי על התנהגותו אתמול. כמו תמיד, בזמן הפסקת האוכל התעורר ויכוח בין כל הנוכחים, והיום השיחה נסבה על חופשות.
כל אחד אמר מה לדעתו החופשה הכי טובה בעולם, ורק בטי אמרה שלא אכפת לה איפה תהיה, היא רק הייתה רוצה להיות במקום שבו לא תצטרך לשרת יותר אף אחד, ושאף אחד לא ירוץ אחריה כדי שתעשה בשבילו דברים.
"כל היום אני שומעת – "בטי תני לי, ובטי תביאי לי, בטי אני רעב, בטי איפה זה ? ובטי איפה ההוא ? בטי, בטי, בטי !" היא השתתקה לרגע, מבוהלת מהעזתה ואז המשיכה. "אני רק רוצה להיות במקום שקט ושאף אחד לא ירצה ממני כלום." היא דיברה בלחש, כאילו התודתה על משהו מביש וכולם הקשיבו לה, נבוכים למראה.
הרגשתי מבויש, היא רצתה כל כך מעט. היה לה כל כך מעט זמן לעצמה, וגם את קצת הפרטיות והשקט שהיו לה בחדרה גזלתי ממנה. רק ביום שישי היא הרשתה לעצמה לנוח קצת עם העיתונים וגם זה רק אחרי שניקתה ובישלה כל היום. נדמה היה לי שכולם הסתכלו עלי וחשבו בדיוק מה שאני חשבתי על עצמי - מקס פרידמן אתה סתם חרא.

אחרי שגמרנו לאכול עוגה ולשתות לחיים צבי ביקש ממני לקחת את הרכב לטיפול עשרת אלפים, ורטן מתחת לאפו שבמקום לחכות במוסך כדאי שאהיה עם בטי ואהנה מבילוי אתה. שאלתי את עצמי כמה הוא יודע ומי מספר לו. קשה היה לי להאמין שדוב עשה לי את זה, אבל לא יכולתי להעלות בדעתי הסבר אחר.
קודם נסענו למוסך, השארנו שם את הרכב, ומשם נסענו באוטובוס להדר. טיילנו ברח' נורדאו, אכלנו סופגניות, הסתכלנו בחלונות הראוה, קנינו סביבון ענק ללירז ועשינו חיים. בטי הלכה מאחורינו ובדקה את חנויות הבגדים. אני ולירז התקדמנו מהר יותר, ואני ניסיתי להסביר לו למה יש עצים מקושטים בכמה מחלונות הראוה, ומי השמן עם הבגדים האדומים שנוסע במזחלת רתומה לאיילים. קיוויתי רק שלא ניתקל בתמונה של ישו על הצלב, אין לי מושג איך הייתי מסביר לו את זה.
לפתע ניגש לבטי מלח צעיר לבוש מדים של חיל הים האמריקאי, לחץ את ידה ואחר נשק על לחייה. בטי הסמיקה בחן והשתדלה להרחיק אותו ממנה בעדינות. התברר שהצעיר הוא כריס, המלח מהרכבת שהחזיר לה את המפתחות. בטי הציגה אותי כחבר שלה וכריס לחץ את ידי, אומד אותי במבט מהורהר, והתעקש להזמין אותנו לבית קפה.
לירז אכל עוגת שוקולד, אני ובטי הסתפקנו בקפה. שתקתי רוב הזמן בעוד בטי מנהלת איתו שיחת חולין קלילה באנגלית טובה להפתיע.
כריס הפנה אליה את רוב תשומת ליבו, וניסה לחזר אחריה בעדינות אך בהתמדה, חולק לה מחמאות ומנסה לגעת בידיה. רק אחרי מאמצים רבים הצלחנו לנער אותו מעלינו.
בטי התנצלה שעליה לבקר אצל אחותה וממש נמלטה משם, גוררת אחריה את לירז המרוח כולו בשוקולד. לפני שהסתלקתי נעצתי מבט קשה בצעיר הבהיר והנאה עם מדיו הלבנים והמגוהצים, שלטש מבט חומד בעכוזה של בטי.
כל הדרך לרח' גאולה רבתי עם בטי בגלל המלח האמריקאי. ידעתי שהיא נפגשה איתו רק במקרה, שחשה אי נוחות מהתנהגותו, וכלל לא הייתה מעונינת בו, ובכל זאת לא יכולתי להפסיק להציק לה.
"אם הוא מלח למה הוא כאן ולא באניה באמצע האוקינוס ?" רטנתי.
"הוא עובד במשרד הקישור וגר כעת בחיפה, שמעת אותו." ענתה בטי בסבלנות, כאילו הייתי ילד. ישבנו ליד המזרקה הגדולה, באמצע רח' נורדאו, והבטנו בילד שהתרוצץ סביבה, מוקסם מקילוחי המים המתנוצצים בשמש.
"אם היינו נשואים הוא לא היה נטפל אליך. לא יכולת לספר לו שאנחנו מאורסים, או משהו כזה ?"
היא איבדה את סבלנותה והתפרצה פתאום. "למה שאני אתחתן אתך לעזאזל ?"
"למה לא ?" כעת גם אני כעסתי.
"כי אתה לא אוהב אותי." כל רוח הקרב עזבה אותה והיא דברה בקול שקט ועצוב. "אתה נחמד אלי וטוב לי אתך, אבל אתה לא מסוגל להתיחס אלי ברצינות. לא אכפת לי שאתה קנאי, אבל כשאתה …" היא נשכה את שפתיה מתאפקת לא לבכות. "איך אתה חושב שאני מרגישה כשאתה מציק לי ככה ? מה היית עושה אם אני הייתי מתנהגת אליך בצורה כזו ?"
שתקתי נבוך, לא ידעתי מה להגיד, היא צדקה כמובן.
בטי המשיכה. "היית מתנפל עלי. כועס, ואולי דוחף אותי ואחר כך כמובן מתנצל ועושה איתי אהבה. לפחות זה עוד לא התקלקל. זה ולירז, שני הדברים שמחזיקים אותנו יחד." היא הפנתה אלי את גבה וידעתי שידיה קפוצות לאגרופים. גבה היה נוקשה וזקוף ואני לא העזתי לגעת בה.
"בטי זה לא נכון, אני אוהב אותך ואני רוצה שתהיי אישתי."
"לא מקס. אתה רוצה שאני אהיה רכוש שלך כדי שתהיה בטוח שאף אחד אחר לא יגע בי. נישואים זה משהו אחר לגמרי."
היא הסתובבה אלי, סורקת את פני במבט מרוכז, אני לא יודע מה היא ראתה, אבל פניה התרככו והיא נגעה בלחיי במגע עדין. "מקס" לחשה ונשקה לי.
"איחס, מגעיל !" צעק לירז ונדחף בינינו.
בטי צחקה ונשקה גם לו, "בואו נלך לבקר את תהילה."
תהילה גרה בדירה קטנה בבית דירות ישן ומוזנח ברח' גאולה - לב השכונה הדתית בחיפה. גבי בעלה התגלה כבחור שמנמן ועליז עם זקן קצר ומטופח ומבטא ארגנטינאי חמוד. הוא לבש בגדים רגילים וכיפה שחורה גדולה. חיבבתי אותו ממבט ראשון.
לחצנו ידים, הוא לחץ בכובד ראש גם את גם את ידו של לירז וברך את בטי בלבביות רבה, אבל לא נגע בה, והיא לא ניסתה ללחוץ את ידו.
תהילה ישבה על כורסא וחייכה אלינו. בטי הסבירה לי שהיא עברה טיפול הפריה והרופאים דרשו שתבלה שבועיים במנוחה, עד שיתברר אם העובר נקלט.
תהילה לבשה שמלה צנועה ומטפחת שכיסתה את שערה, רק מספר קווצות בלונדיות הציצו החוצה. היא דמתה לבטי בצורה מדהימה שגרמה לי ברגע הראשון אי נוחות ובלבול.
רק אחרי מספר דקות התחלתי לראות את ההבדלים.
בתחילה ישבתי כמו צופה במשחק טניס, מעביר את עיני בין אחות אחת לשניה, משחק ביני לבין עצמי במשחק מצא את ההבדלים.
ההבדל העיקרי שהזדקר מיד לעין היה הצבעים השונים שלהן. בטי הייתה כהה יותר, עורה זהוב שחום ועיניה חומות, בעוד שתהילה הייתה בעלת עור ורדרד ועיניים כחולות נהדרות. פניה של תהילה היו רכים ועגולים יותר והבעתה עדינה וילדותית מעט, היא נראתה צעירה ומהוססת לצד בטי הכהה והנמרצת.
לירז התאהב בה ממבט ראשון, הוא התישב על ברכיה ומשך את המטפחת מראשה, נוגע בהתפעלות בשערה המתולתל הזהוב.
"את נורא יפה" התחנף אליה, "תראי איך אני מסובב את הסביבון הפוך." ובתנועת יד בטוחה סובב את הצעצוע על ידיתו, גורם לו לנוע בצורה שהיצרן לא חלם עליה מעודו. גבי צחק מקרב לב והביא לו משחק מחשב קטן.
"אני יודע, אני יודע" דחה לירז את הסבריו ומיד השתלט על המשחק, לוחץ במומחיות על הכפתורים הקטנים, מגלה כל מיני משחקים חדשים, ולומד תוך ניסוי וטעיה איך לשחק בהם.
"אין מה לעשות" נאנח גבי, "אנחנו כבר זקנים ליד הקטנים האלה, הם נולדו עם מחשב ביד."
גבי עסק בתיקון מחשבים וחדר שלם בדירתם היה מלא מחשבים. לירז עבר בין אחד לשני בודק אותם בסקרנות "המחשבים יעופו מכאן ברגע שיהיה לנו תינוק." הודיעה תהילה, וחייכה אל בעלה שנגע בעדינות בכתפה. "תחזרי לשבת" ביקש ממנה ברכות.
היא הייתה נמוכה יותר מבטי וגופה מלא ורך יותר. לפי אמות היופי המקובלות היא הייתה שמנמונת, אבל בעלה הביט בה באהבה והתפעלות כאילו הייתה היפה בנשים.
הבנות ביקשו שניקח את לירז לשחק בחוץ ושקעו בשיחה ביידיש. לפני שיצאנו נשק לירז לשתיהן והכריז שלבטי יש ריח של שוקולד מריר ולתהילה ריח של שוקולד חלב.


לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 14/03/2004 :  15:32:11  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
מתוך שלא לשמה
ישבנו על ספסל עץ, מחממים את עצמותינו בשמש הנעימה, בעוד הילד מתרוצץ בין מתקני השעשועים עם עוד ילדים, כולם דתיים עם כיפות וציציות.
גבי סיפר לי על עצמו, גולש לעיתים לספרדית, מדבר מהר, עם המון תנועות ידים, מצחיק את עצמו ואותי.
"פגשתי את תהילה לפני שנה וחצי, היא הייתה פקידה בבנק מזרחי, ואני באתי לתקן את המחשבים.
לא הייתי אז כל כך דתי. הורי לא ממש דתיים, הם שלחו אותי לישראל כי רציתי להתחתן עם בחורה נוצריה ופתאום זה הפריע להם. למדתי עברית באולפן וקיללתי את הארץ הגועלית הזו, כולם נראו לי חצופים וחסרי תרבות. נמאס לי לראות בטלויזיה מלחמות והרוגים ואז פגשתי את תהילה." חיוך השתפך על פניו, "התאהבתי בה ממבט ראשון, היא התעקשה שאבא שלה יתן אישור לנישואים שלנו. הוא אדם מאוד מרשים."
הייתי המום "פגשת אותם ? נסעת לירושלים ?"
גבי הניד בראשו "כן, הם גרים בבית וגן. יש לה עוד אחים ואחיות, כמעט כולם כבר נשואים. תהילה הייתה הרווקה הזקנה במשפחה. על בת אל אף אחד לא דיבר בכלל. יש רק עוד שני אחים לא נשואים - התאומים הילל ואדם, הם לומדים בישיבה בגוש עציון. אותם לא פגשתי עדיין."
"איך הם, הרב והרבנית ?" שאלתי, חש מין קנאה מטופשת בגבי שהתקבל על ידי משפחת מינץ בעוד שאותי בטי לא חלמה אפילו להביא למשפחתה.
גבי נאנח "הם אנשים אדוקים, מאוד שמרנים, נחמדים ומנומסים כמובן, אבל אני שמח שהם שם ואני כאן. לדעתי הם היו מעדיפים מישהו יותר מיוחס ממני." הוא שקע במחשבות "לא אכפת לי, אני ותהילה …" חיוך חצה שוב את פניו המלאים. כל פעם שחשב על אישתו היו פניו זורחים מאושר.
גבי המשיך לדבר "תהילה ספרה לי - הם יודעים איפה בת אל גרה והם מצטערים על מה שקרה, אכפת להם ממנה, אבל היא זו שלא מוכנה להתפייס איתם. היא גאה מאוד וקשה לה לסלוח." חשבתי שבטי צודקת ואמרתי את זה לגבי, שנאנח אנחה יהודית קורעת לב.
"היהודים הם עם קשה עורף והיהודיות עוד יותר." אמר בעצב.
"אולי בגלל זה בטי רוצה אותי, כדי לעצבן את המשפחה שלה עם ספק יהודי כמוני." אמרתי.
גבי חייך "אין כזה דבר ספק יהודי, אם אימא שלך יהודיה אתה יהודי. לא יעזור לך כלום. אפילו אם תהיה כומר. ההורים שלה בדקו ואתה יהודי כשר, אתה נחשב לתינוק שנשבה."
"אבל אני לא מרגיש כמו יהודי." טענתי "אולי בגלל זה בטי רוצה להיות איתי, וגם בגלל שלא עשו לי ברית מילה." הוספתי בעצב.
"מי יודע ? אולי ככה זה התחיל, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה." הוסיף בארמית המסתורית הזו שעצבנה אותי.
גבי צחק מקרב לב למראה הפרצוף הכועס שעשיתי, וניסה להסביר לי את הביטוי המוזר. "הכוונה היא שלפעמים אתה מתחיל לעשות משהו מתוך סיבה אחת ובסוף גומר עם דבר אחר לגמרי. הנה אני התחלתי להיות יותר דתי בגלל תהילה, ועכשיו אני אוהב את קיום המצוות ונהנה מהן בלי קשר אליה."
שאלתי את עצמי כמה זמן הוא היה נשאר דתי אם תהילה הייתה מחליטה לעזוב אותו.
"לא קשה לך עם העסק של המקווה וכל זה ?" שאלתי בסקרנות.
גבי התפקע מצחוק "כן, זה קשה, אבל שווה. ואם בטי תתחיל להתעקש לשמור על דיני נידה, תריב איתה ? אסור שבן אדם יהיה עבד ליצריו."
לא התווכחתי איתו, אבל דבריו העלו בי רעיון איך לשכנע את בטי ללכת לגיניקולוג. סיפרתי לגבי על הרעיון שלי ועיניו נפקחו לרווחה מרוב תדהמה.
"מאז גיל שלוש עשרה היא לא הייתה אצל רופא נשים ? זה נורא ! זה פיקוח נפש ! זה ממש מסוכן. היא חייבת להבדק, ואם היא תכנס להריון מחוץ לרחם ? היא עלולה למות !"
גבי נכנס להסברים מסובכים על סיבוכים גיניקולוגים אחרי הפלות, ותמך לחלוטין ברעיון שנפסיק לקיים יחסי מין עד שבטי תבדק אצל רופא. כששמע שאנחנו לא נוקטים שום אמצעי מניעה הלבין כסיד וממש צעק עלי שאני מתנהג בחוסר אחריות ובטפשות.
"אני מבין שהיא בטראומה, אבל יש רופאות נשים שמתנהגות מאוד בעדינות ובהתחשבות. פיקוח נפש, דוחה הכל." אמר בתקיפות.
"מה קרה אתמול ? למה כעסת עליה ? נשמעת נורא." במקום לכעוס על החטטנות שלו נעניתי לאהדה שבקולו וסיפרתי לו כמה כעסתי על התנהגותה של בטי.
"אתה מקנא כי אתה אוהב אותה. זה נורמאלי לגמרי." הוא חייך, "היא לא תלך מאחורי הגב שלך, אם היא תחליט לעזוב אותך היא תספר לך קודם." מצאתי את עצמי מספר לו על הפעמים שבטי עזבה אותי, ואפילו על לאריסה.
גבי צחק וליטף את ראשי "אתה כזה טמבל, לא היית מאוהב אף פעם, בגלל זה אתה כל כך מבולבל. אני לא דואג. בסוף תתחתנו, יהיה בסדר !"
גבי האופטימיסט - שום דבר לא יכול היה לדכא את רוחו. "שניכם עקשנים גדולים. היא חזקה וחכמה כמו הרב מינץ. גם אתה עקשן, יש לך קבסה קשה." אמר ושנינו צחקנו.
רק כשספרתי לו על הזר המסתורי שקיבלה הרצינו פניו. "גם אני הייתי מתעצבן אם אשתי הייתה מקבלת פרחים, אבל אולי זה סתם משהו תמים. למה שלא תשאל ?"
הוא בחן את פני מודאג. "הסימנים האלה על היד והצואר שלה הם לא בגללך. זה אלרגיה לפלטינה, גם תהילה סובלת מזה. אם באמת היית מושך חזק את השרשרת היא הייתה נקרעת. אל תרגיש רע בגלל זה." שתקתי, גרוני היה חנוק, לא יכולתי לדבר.

כבר בדרך חזרה הביתה, כשלירז נרדם מאחור, הודעתי לה שעד שלא תלך לרופא נשים ותיבדק אני מסרב לקיים איתה יחסי מין. בטי שתקה זמן ממושך ואז אמרה "תעשה איך שאתה מבין." וסרבה לדבר יותר על הנושא.
אני ישן ערום ואין לי פיג'מה, לכן שאלתי פיג'מה ממיקי המשועשע, שהיה סקרן מאוד לדעת מה קרה לי פתאום.
לא אמרתי לו מילה, לקחתי את הבגד המקושט בברווזים צהובים והלכתי.
בטי הספיקה כבר ללבוש את הכותונת הכחולה ולהתחבא מתחת לשמיכה. נשכבתי לצידה וכדי שלא אתפתה להפר את החלטתי התחלתי לריב איתה וניסיתי לברר מי שלח לה זר. היא סירבה להגיד ושוב הציקה לי בגלל אוקסנה השכנה.
חזרתי על טענתי שהיא רק שוחחה איתי ונתנה לי לשתות, כי היא בודדה מאז שבעלה בכלא. לא גיליתי לבטי שהיא רצתה לשכב איתי ואני סירבתי, גם בגלל בטי, וגם בגלל שלא רציתי להסתבך עם אישה שבעלה פושע אלים שעומד להשתחרר בעוד כמה חודשים.
לא העזתי לברר, אפילו ביני לבין עצמי, מה היה חזק יותר, הנאמנות לבטי או הפחד מבעלה של אוקסנה ?
האם הייתי שוכב איתה לולא בעלה ? אני מקווה שלא. המשכתי להסתכל על נשים אחרות, אבל כבר לא ממש רציתי אף אחת אחרת. או שאני מזדקן, או שאני באמת מאוהב בבטי ? נהניתי מכך שהיא קינאה לי.

לצערי בטי התיחסה להבטחתי כאל נדר שלקחתי על עצמי והתנהגה כלפי בהתחשבות רבה. שיתוף הפעולה שלה עם העונש שהטלתי עליה שיגע אותי עוד יותר.
היא הקפידה לא לגעת בי ולא להתפשט לידי ואפילו נזהרה לא לשבת איתי על אותה ספה. בזכות התחשבותה החזקתי מעמד די יפה, אבל הרגשתי אומלל. מיום ליום נעשיתי עצבני יותר. בסופו של דבר נשברתי וסיפרתי למיקי, שצחק עד דמעות.
"אתה מעניש את עצמך או אותה ?"
התחלתי להתעצבן, "זה לא עונש טמבל זה … זה פיקוח נפש."
מיקי חזר לצחוק ונתן לי עוד בירה. ישבנו על הדשא, נהנים מהשמש הנעימה, כבר שבוע שלא ירד גשם והחזאים התחילו להיות מודאגים ששוב יהיה חורף שחון. גם אני הרגשתי ככה - שחון ומיובש, הבירה לא עזרה כלל.
"אם זה מנחם אותך, שמעתי את לני קובעת לה תור לרופאת הנשים שלה." אמר מיקי בחיוך. "זה מצוין, אבל זה נחשב רק אם היא תלך ממש. תור זה לא נחשב." עניתי, מנסה להשמע קשוח.
לא הטעיתי את מיקי הוא ידע שאני חש מדוכא ואומלל וצחק כל כך עד שכמעט שפך את הבירה על עצמו. "אני מוכרח לספר לך משהו מקס, אבל אל תכעס עלי ואל תגיד לבטי שסיפרתי טוב ?"
מיקי לא ידע לשמור סודות, וכשהיה שתוי מעט גילה לי הכל, אפילו דברים שלא רציתי לדעת. "אם זה ככה עדיף שתשתוק." עניתי.
הוא התעלם ממני והתחיל לדבר. "שבוע אחרי שבטי ואתה באתם לגור כאן בטי שאלה אותי מה לעשות כדי שאתה תשים לב אליה. היא רצתה להתחיל אתך, אבל לא ידעה איך. הרעיון עם הטוריה הענקית הזו היה שלי, אמרתי לה לחכות לך כשתחזור ממכון כושר. אני שמח לראות שזה עבד." גיחך.
מה לעשות ? למרות שסידר אותי מצאתי את עצמי צוחק איתו. אולי גם אני הייתי קצת שיכור. "אתה יודע מתי פגשתי אותה ? תקשיב, זה סיפור משונה - זה היה בחורף, בפברואר, ליל גשם, ברקים ורעמים מפחידים, גשם זלעפות. חזרנו לבסיס ממסיבה, אני ועוד כמה חבר'ה מהקהילה שלנו ופתאום ראינו בחורה מסכנה בלי מעיל, רטובה לגמרי, עומדת ליד הראי הזה שיש תמיד לפני השער של הבסיס, רועדת כולה ולא מסוגלת לזוז.
חשבתי בהתחלה שהיא מסוממת או שיכורה, אבל היא הייתה בהלם. לקחתי אותה לחדר שלי והיא ישנה אצלי עד למחרת. רק אחרי כמה שבועות, כשכבר היינו חברים טובים, היא סיפרה לי מה קרה. החרא הזה, וקסמן, הזמין אותה לפגישה, סידר אוירה רומנטית עם אור אדום ומוזיקה והכל וברגע המכריע נכנסו פתאום כל החבר'ה שלו והאירוע החגיגי הפך לאורגיה. זה היה הרעיון שלו לגבי ערב רומנטי, שהיא תזדין עם כל החברים שלו.
היא ברחה משם מהר בלי מעיל ובלי גרביים, מזל שאני מצאתי אותה. מאז ועד שהיא השתחררה מהצבא היא לא הייתה עם אף אחד. את השמועות עליה הפיצו וקסמן ושות' כנקמה."
שתקתי, המום לגמרי, למה בטי לא ספרה לי כלום על זה ?
מיקי התפכח למראה פני "היא לא ספרה לך ?" שאל בעדינות "היא פשוט התביישה, היא מאשימה את עצמה שהייתה כזו טפשה. אם היא הייתה גבר, או שאני לא הייתי הומו אז …" הוא לקח לי את הבירה ושתה אותה.
"מיקי, אם אני ובטי נפרד, לטובת מי אתה תהיה ?" שאלתי, למרות שכבר ניחשתי את התשובה.
מיקי השפיל מבט "אני אוהב אותך ואני חייב לך … הצלת את חיי כשנפרדתי מג'פרי, אבל אם תפרדו זה יהיה רק באשמתך. אתה, כמו כל הגברים, אידיוט מושלם."
"זאת לא תשובה מיקי, במי תבחר ?" מיקי בדק את הבקבוק למרות שידע שהוא ריק, עיניו ברחו מעיני "אל תעשה לי את זה מקס. אני אוהב אותך, אבל אותה אני אוהב יותר."
קמתי והלכתי, עוזב אותו לבד עם כל הבקבוקים הריקים. זה היה אידיוטי, אבל הלב כאב לי, למרות הכל קיוויתי שלפחות מיקי יהיה לטובתי.
הלכתי להתקלח וכשהסתבנתי מצאתי את עצמי, כמעט בלי לחשוב על זה, מאונן. אני שונא את זה, רציתי את בטי, לא יד מסובנת ומים חמים. סובבתי את הידית ושטפתי מעלי את הסבון במים קרים, מכאיב לעצמי, מאריך את השהות מתחת למים, עד שהזקפה נעלמה לגמרי.
זה לא עזר, באותו לילה חלמתי חלום מטריד שבו ראיתי את בטי ותהילה עירומות וכשניסיתי לגשת ולגעת בהן הן הפכו לגברים צעירים. התעוררתי, מגורה ומבוהל, שואל את עצמי אם זה היה חלום ארוטי או סיוט. זקפה מכאיבה ועקשנית לא הניחה לי להרדם.
בטי התעוררה למחצה ומשכה אותי אליה. "בוא אלי כבר מקס, אני לא יכולה יותר." לחשה, וכרכה את רגליה סביב מותני, "שים לב." אמרה "למדתי לעשות תרגילים עם שרירי האגן. יש שם שריר בצורת שמונה וכשמכווצים אותו אז …."
לקח הרבה זמן עד שהתאוששתי מהתגלית על השריר בצורת שמונה. מאז גיל שש עשרה לא גמרתי כל כך הרבה פעמים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לגמור כשהיא מעלי. אין לי בעיות לנסות כל תנוחה, אבל עד עכשיו הייתי חייב להיות מעליה כדי לגמור, ובטי תמיד צחקה ממני בגלל זה. בעזרת שרירי האגן שלה וימי ההתנזרות הצלחתי להתגבר גם על העכבה הזו.
האנרגיה המינית שהיתה בין שנינו… זה היה משהו שלא הכרתי בעבר עם אף אישה. דווקא העובדה שלא היה לה כמעט נסיון עם גברים רק הקשתה על המצב, לא היה לה שום בסיס להשוואה. לא ידעתי אם היא מרגישה אותו דבר, דאגתי בגלל זה, אבל לא ידעתי איך להסביר לה מה אני מרגיש.
לא הודיתי בכך לפני איש, אבל ביני לבין עצמי נאלצתי להודות שהייתי מכור לה. המבט שלה, הריח שלה, העור שלה, כל כולה הייתה הכרחית לחיים שלי, כמו סמים לנרקומן, או וודקה לשתיין.


לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 17/03/2004 :  07:00:00  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
ואת הנשמה המתוקה שלי
למרבה המזל זה היה יום שישי, קמנו בקושי רב בשעה תשע בבוקר וגילינו לשמחתנו שלירז הלך עם לני לגן.
אחרי ארוחת בוקר ענקית רציתי לחזור למיטה, אבל בטי סירבה בצער.
"יש לי תור לרופאת נשים רוצה לבוא ?"
ד"ר שנטל זילבר היתה אישה נאה עם שיער לבן ומבטא צרפתי נעים. היא חייכה חיוך חביב אל שנינו והסכימה בחפץ לב שגם אני אשאר בחדר בזמן הבדיקה. בטי נבדקה על מיטה רגילה, לבושה חלוק כותנה לבן, והותר לי להחזיק בידה בזמן שהרופאה בדקה אותה בידים עדינות בעלות אצבעות דקות ומטופחות. היא מלאה שאלון על מצבה הבריאותי, נשקלה, נבדקה ופירטה בקיצור את ההיסטוריה הרפואית שלה.
הרופאה הרימה גבות כשבטי הודתה שלא טרחה להבדק מאז גיל שלוש עשרה. בטי ניסתה לספר כל מה שידעה על ההפלה שלה, אבל רוב שאלותיה העדינות של הרופאה נענו ב - "אני לא יודעת, ואני לא זוכרת."
היא ניסתה להישמע רגועה וענינית, אבל חשתי את כף ידה הקטנה, לחה וקרה בידי, ורוב הזמן רציתי פשוט לקחת אותה ולברוח משם.
"בטי, אתן לך כדורים נגד כאבי הוסת העזים שלך, ואני ממליצה על בדיקת לפרוסקופיה כדי לברר מה מצב החצוצרות שלך במידה שתרצי להרות שוב."
בטי משכה את ידה מידי והישרה מבט אל הרופאה "לא, אני לא ארצה." ענתה ביובש.
הרופאה הביטה בי ובבטי חליפות "את עדיין צעירה, אולי תשני את דעתך." בטי משכה כתפיים ושתקה.
הרופאה המשיכה "אתם לא משתמשים באמצעי מניעה, את עלולה להרות למרות הכל. זה בכלל לא בטוח שאת לא מסוגלת. רק אחרי שנה מתחילים לחשוד בעקרות, מה תכיפות יחסי המין שלכם ?" בטי האדימה והביטה ברצפה, ידעתי שהיא מתאמצת לא לבכות.

לקחתי את הענינים לידים, הסברתי לד"ר זילבר שבטי באה מרקע דתי מאוד וכל נושא המין מביך אותה, ועניתי על כל השאלות במקומה. הרופאה חייכה אלי בעידוד וביקשה שבמקרה של כל חשד להריון עלינו לגשת מיד לבדיקת אולטרא סאונד. היא נתנה לי מכתב הפניה למיון עם תאריך פתוח והסבירה כמה מסוכן הריון מחוץ לרחם.
אין לי מושג אם בטי הקשיבה, אבל אני הקשבתי רוב קשב.
בסוף הביקור בטי קמה ונמלטה משם ואני נגררתי אחריה. הרופאה יצאה אחרי ונגעה בכתפי "לדעתי חלק מהבעיה של כאבי הוסת הוא נפשי לא גופני, תנסה לשכנע אותה ללכת לראות פסיכולוג ו… אה, פשוט תאהב אותה, זאת תמיד תרופה מצוינת." היא חייכה אלי חיוך ענוג וחזרה פנימה.
בטי חיכתה לי ליד הרכב ושתקה כל הדרך הביתה. "זה לא היה כל כך נורא בטי." ניסיתי לעודד אותה. "הרופאה היתה נחמדה, נכון ?"
היא שוב הסמיקה. "הבדיקה הגופנית לא היתה נוראית." הסכימה, "אבל השאלות שהיא שאלה .… בוא נאסוף את לירז מהגן." נשענו על הרכב, מביטים בשער הגן, ממתינים לשעת הפתיחה. "למה היית צריך להתנהג כאילו אנחנו נשואים ולענות במקומי ?" שאלה פתאום.
"כי את סתם הסמקת ושתקת." עניתי.
"מה יכולתי להגיד ? היא רצתה לדעת כמה פעמים בשבוע אנחנו עושים את זה ?" מחתה בטי במבוכה. משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה, דוחף את ידי מתחת לחולצתה,
"את 'זה'," קנטרתי אותה "למה את מתכוונת ב'זה' ?"
"מקס ! ! !" בטי ניסתה להשתחרר, אבל אני החזקתי אותה בחזקה, נהנה לחוש את שדיה נמעכים על חזי.
"מקס אתה גועלי וגם שיקרת, אנחנו עושים את זה יותר מפעם ביומים."
צחקתי, "אנחנו עושים אהבה בטי לא 'זה', ולא שיקרתי, עשיתי ממוצע עם הימים שאת בווסת, לדעתי די דייקתי." בטי משכה את חולצתי ממכנסי ודחפה ידים מתחתיה.
"למה אתה לא מחשיב בממוצע שלך את הפיצוי שאתה נותן לעצמך בימים שאחרי הוסת שלי, סקס מאניאק שכמוך ?" צחקקה.
"ברצינות בטי, למה אמרת שאת לא רוצה ילדים ?" שאלתי. "את רוצה את לירז, לא ?"
"מגיל שש טיפלתי בתינוקות מקס. החלפתי חיתולים לכל האחים והאחיות שלי. אני ותהילה גידלנו כמעט לבד את התאומים כי אימא שלי היתה חולה מידי וכשהבריאה העדיפה להתעסק בגמ"חים, לא בחיתולים מטונפים. אני יודעת מה זה תינוקות ! זה לא צרור קטן ומתוק, זה המון עבודה קשה, ולילות בלי שינה, והמון חיתולים מטונפים ובלגן. מי צריך את זה לעזאזל ?"
היא היתה נרגזת ופניה האדימו שוב. ליטפתי את גבה, מנסה להרגיע אותה. "לירז כבר גדול, וחוץ מזה כולם עוזרים לי, בעיקר אתה, אבל תינוק …." בטי השתתקה והשעינה את ראשה על כתפי.
"אם יהיה לנו תינוק אני אעזור לך בטי, באמת. הנה תהילה רוצה תינוקות למרות הכל."
"תהילה שונה ממני, ואתה לא תעזור לי. אתה תברח לחברים שלך, או שתחזור ללאריסה ואולי למישהי דומה. כשיש תינוק אין זיונים שלוש פעמים בלילה, ואין מנוחות ארוכות אחרי הצהרים, ואין כוח וסבלנות לבילוים וטיולים. עוד לא נולד הגבר שיקום לתינוק בוכה כל לילה, רק לנשים יש כוח לזה וחוץ מזה … " היא השתתקה במבוכה, שמה לב בפעם הראשונה לחבורה שלמה של אימהות שבאו לאסוף את הילדים שלהם שהקשיבו לה בהערצה, ונעצו בי מבטים זועמים.
ראיתי שאין לי סיכוי להגיד משהו חכם ושתקתי. אני מוכן להסתער על יעד מבוצר ולפנות שדות מוקשים, אבל לא להתווכח עם חבורת אמהות עצבניות אחרי יום ניקוי ובישולים, שבאו לאסוף את הילדים הבכיינים שלהם לעוד סוף שבוע לחוץ ומעייף.

בטי צדקה, אפילו אני ידעתי שלהיות אימא ועקרת בית זה לא תענוג גדול, וכמה שאשתדל ואעזור לה תמיד היא תעבוד קשה יותר. בכל זאת אנשים יולדים ילדים ואוהבים אותם. חיבקתי ונישקתי את בטי, מנסה להרגיע את כעסה, ושוב הופרעתי על ידי לירז שנדחף בינינו וצעק שאנחנו מגעילים.
לירז היה קנאי לבטי, והרשה לעצמו לבטא את רגשותיו בלי היסוס. כשבטי חייכה לתינוקות של השכנים או ליטפה ילד אחר, הוא הזעיף פנים וכעס, הוא בקושי סבל לראות שאני מחבק אותה. במקום לכעוס עליו הזדהיתי איתו. בטי אמרה שזה רק שלב וזה יעבור, קיוויתי שהיא צודקת, היה לי קשה לראות אותו סובל ומקנא.
גם בנושא תינוקות בטי הייתה פקעת של סתירות. למרות ההצהרות שלה על חוסר רצונה ללדת היא היתה כל כך מלאת ביטחון ונינוחה כשאחזה בתינוק. טיפול בתינוקות ובילדים היה בטבע שלה והילדים חשו בכך ואהבו אותה. מאז שלירז גר אצלנו הבית היה מלא ילדים וילדות, ובטי תמיד קבלה אותם יפה, ומעולם לא נבהלה מחבורת פרחחים מורעבים ומלוכלכים שפלשו אלינו הביתה.
אני הייתי נלחץ מהפראים הללו שהיו נוגעים בכל דבר בידים מלוכלכות וצועקים כל הזמן, אבל היא תמיד ידעה איך להאכיל אותם ולהעסיק אותם, הם היו מבלים יפה והולכים הביתה מרוצים. בפני חבריו הציג אותנו לירז כהוריו, והחברים שלו פנו אלינו בטבעיות רבה כאל אבא ואימא של לירז, אבל בבית הוא קרא לנו מקס ובטי, ולא אבא ואימא.

חזרנו הביתה ובטי החלה לארגן ארוחת צהרים. היא עבדה בזריזות, שרה לעצמה שיר אהבה ישן על איריסים. הקשבתי בשתיקה, יודע מנסיון מר שאם תשים לב אלי תסמיק ותשתתק במבוכה, כאילו נתפסה ערומה באמצע הרחוב.
בגלל החינוך המשונה שלה היא מעולם לא הלכה לים, לא שרה לפני גברים, ועד היום כמעט שלא זכיתי לראות אותה עירומה באור. אהבתי לשמוע אותה שרה, אבל הייתי צריך להסתתר כשהקשבתי לה כי קול באישה ערווה. אהבתי את הגוף שלה, אבל מעולם לא יכולתי סתם לראות אותה מסתובבת ערומה בחדר שלנו כי זה לא צנוע.
מצד אחד היא הייתה נבונה ומשכילה, בעלת כושר ארגון מצוין, וטיפלה בבית ובכל יושביו בקלות ובזריזות, דואגת שהכל יהיה מאורגן ונקי תמיד. מצד שני היא שיגעה אותי עם הארמית שלה, עם הביישנות שלה, ועם האוכל הכשר שהתעקשה לאכול.
למרות שלפעמים כמעט יצאתי מדעתי בגללה, הייתי נחוש בדעתי לשכנע אותה להתחתן איתי. לא יכולתי לראות את עצמי חי בלעדיה ובלי כל השטויות שלה. לא היה מנוס מלהודות, אני אוהב אותה, היא התרופה שלי נגד השדים שהבאתי משם.
השדים שאיימו להתפרץ ממני כל פעם שלא הייתי בשליטה. בטי, כמאמר השיר המנדנד הזה, היא הנשמה המתוקה שלי, בלעדיה אני חצי בן אדם.
החלטתי שאחרי שאחזור בשלום מהמילואים אתחיל לטפל ברצינות בנושא הנישואים לבטי, והלכתי לערוך את השולחן.

לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 17/03/2004 :  07:07:50  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
סילווסטר 1997
לדעתי כל הבלגן התחיל בגלל מיקי, למרות שהוא טען בתוקף שאני אשם, אולי שנינו צודקים והאשמה מתחלקת שווה בשוה בין שנינו. השנה יצא ראש השנה האזרחי מיד אחרי חנוכה, ובמשרד של מיקי דחו קצת את המסיבה כדי שתיפול על מוצאי שבת וכולם - כולל הדתיים שלא נוסעים בשבת - יוכלו לחגוג.
בגלל זה קראו למסיבה חגיגת ראש השנה האזרחי, ונזהרו לא להזכיר את הקדוש סילווסטר.
מיקי ביקש ממני רשות לקחת את בטי כבת זוגו. "המשרד שלנו כל כך ליבראלי ונחמד" אמר בגועל "מתחשבים בכולם כולל בדוסים, אבל אם אני אעיז לבוא עם גבר למסיבה, או סתם לא להגיע בלי אישור מהרופא, יהיו לי בעיות."

לפחות ב'יהלום' אין לי צרות כאלו. אין מסיבות ואין שטויות, באים, עובדים, אוכלים יחד, רבים בלי לעשות חשבון, והולכים הביתה. במחשבה שניה, אם היה מתברר שאחד העובדים הוא הומו אז אני לא יודע איך הוא היה שורד שם, בעיקר בבית המלאכה.

"זה לא סיפור גדול," אמר מיקי "באים בערך בתשע בערב, החגיגה תהיה בחדר הישיבות. יתלו קצת קישוטים, תהיה הרבה שתיה, מתנשקים בחצות והולכים הביתה. אני צריך לנשק בחורה ויהיה לי שקט עד לשנה הבאה." הוא ניסה להביט בעיני, אבל היה ברור שהוא חש מאוד לא נוח, ושהוא מסתיר ממני דבר מה. התחלתי לצחוק "מה הבעיה מיקי ? מנסים לשדך לך איזה בחורה נחמדה ואתה צריך להוכיח שיש לך כבר מישהי ?"
סתם דיברתי, אבל בלי כוונה פגעתי בול.

הוא נד בראשו בסלידה "ברברה כצמן - בחורה נורא נחמדה, משכילה, ממשפחה טובה ומאוד מאוד רווקה." מיקי גלגל את עיניו בסלידה מאותה ברברה אומללה.
"אני מרגיש קצת לא נוח בגלל זה מקס, אבל אני חייב בחורה ייצוגית ונשית כמו בטי כדי להיפטר מברברה ומכל הרכלניות של המשרד. כאילו שהייתי רוצה את הקרציה הזו. גם אם לא הייתי הומו הייתי בורח ממנה."
"חבל מאוד שהיא קרציה, קיוויתי שנצא בפגישה כפולה כדי שאני אוכל להשגיח עליך." עקצתי אותו. סתם קשקשתי, מובן שלא היה לי שום חשק לבלות עם חבורת עורכי דין משעממים בתור בן זוגה של אותה ברברה, ולא חשבתי שבטי ומיקי זקוקים להשגחתי. לתדהמתי מיקי התלהב מאוד מהרעיון שלי ולפני שעצרתי בעדו רץ לצלצל לברברה. "אתה אוהב בחורות כמוה מקס." אמר בהתלהבות, "היא רזה, בלונדינית, גבוהה, מאוד סופיסטיקיד ויפה כמעט כמו לאריסה."
אם הייתי רוצה את לאריסה הייתי נמצא עכשיו איתה, ולא הולך לפגישה עם מישהי יפה כמעט כמוה, חשבתי, אבל לא הספקתי להגיד כלום כי מיקי התחיל לקשקש במהירות בטלפון, מדבר באנגלית ניו - יורקית ומוכר אותי כחבר טוב שלו שחזר לא מזמן מלוס אנג'לס, והיא תעשה לו טובה ענקית אם תצא איתו לדייט, הוא בחור נורא נחמד ורקדן מצוין.
"מיקי, אני מודה לך על ההמלצות המאוד מוגזמות שלך," אמרתי במבוכה, "אבל לא דברנו עם בטי עדיין ואני לא רוצה להתנשק עם מישהי אחרת. לא בראש השנה ולא בכלל ו … זה פשוט לא הוגן לעשות דבר כזה לברברה אפילו שאתה לא משתגע אחריה ו…" באמצע כל הגמגומים שלי נכנסה בטי למטבח, מותשת מההשכבה של לירז שדרש שני סיפורים ושיר לפני שנרדם. היא החלה להכין כוס תה לעצמה, מקשיבה לבקשתו הנרגשת של מיקי שתעשה איתו חסד ותבוא למסיבת ראש השנה.
"אתה רוצה שאני אחגוג את הסילווסטר ?" צחקה בטי, "מי זה הסילווסטר הזה בכלל ?"
מיקי הנבוך נכנס להסברים מפורטים על הקדוש הנ"ל, חוזר ומסביר לבטי את מצבו המביך כרווק חסר חברה. "את צריכה רק להופיע ולתת לי נשיקה בחצות, מקס כבר הסכים."
בטי קפצה כששמעה שמיקי ביקש ממני רשות להזמין אותה. "הוא לא אבא שלי, מה פתאום בקשת ממנו רשות ?" שצפה. "אני לא רכוש שלו לעזאזל !" כאילו שמאבא שלה היא כן ביקשה רשות.
החלפתי מבטים עם מיקי האומלל, ובדיוק כשניסיתי להרגיע את בטי ולהסביר שגם אני אהיה שם, ושמיקי לא ניסה לפגוע בה אלא רק לצאת מתסבוכת חברתית במשרד, נכנסה לני.
גם לה היה מה להגיד בנושא.
"אתה סתם שפן מיקי, ואתם לא יותר טובים ! עוזרים לו לרמות ונועלים אותו יותר עוד עמוק בארון !" נאמה בלהט. איזה התלהבות מצד בחורה שאפילו להוריה לא העזה לספר שהיא לסבית ?
מיקי כבש את ראשו בין ידיו והשתופף מדוכא על הכסא. "תשכחו מזה, אני פשוט אחתוך את הורידים ואפטר מהכל." אמר בדכדוך.

בטי נרגעה כשראתה כמה הוא עצוב והתישבה על ברכיו, מחבקת את צוארו ומלטפת את לחיו, "אל תהיה כזה מיקיהו. אני אשמח לצאת אתך לחגוג ובמשרד ידברו על החברה הסקסית שלך עוד המון זמן, ועכשיו," היא הרימה את סנטרו בידה והביטה בעיניו, "בוא נעשה אימונים על הנשיקה הגורלית," אמרה ונשקה לו על פיו נשיקה צרפתית לוהטת.
מיקי המנוול התמסר לה ברצון ואפילו לא הראה התנגדות סמלית. כשראיתי שהוא דוחף את ידיו אל מתחת לחולצתה ומלטף את גבה הרגשתי שהיה לי מספיק ודי.
הרמתי אותה מעליו ולקחתי אותה בסחיבת פצוע למיטה שלנו. יצאתי משם מאוחר בלילה, מותש ורעב.
מיקי נמנם על הספה מול הטלויזיה שהקרינה סרט עתיק בשחור לבן. כשראה אותי כיבה את המכשיר והצטרף אלי לארוחת חצות. "אתה כועס שנישקתי אותה ?" שאל, אחרי שאכלנו טוסטים ושתינו יחד שלוש בקבוקי בירה.
הרגשתי שזה מגוחך לבוא בטענות על נשיקה לחבר הומו. "אני מתאר לעצמי שזו לא פעם ראשונה שאתם מתנשקים," עניתי בגבורה.
מיקי צחק, "נכון, אבל עד עכשיו היא התנשקה כמו ילדה קטנה. עכשיו היא מתנשקת כמו גדולה !" הוא טפח על שכמי ונכנס למקלחת. עליתי לחדר, שואל את עצמי למה המראה של בטי מתנשקת עם מיקי גרם לי לזקפה כל כך חזקה ? ומה זה אומר עלי שאני שונא לראות אותה עם כל גבר אחר חוץ מאשר עם החבר ההומו שלנו ?

מסיבת ראש השנה האזרחית, כמו שהקפידו לקרוא לה, הייתה מאוד מוצלחת. אספנו את ברברה כצמן מדירתה בנווה שאנן, והופתעתי לגלות שהיא באמת יפה, בלונדינית ומאוד נחמדה. אם לא הייתי חולה על בטי הייתי מחזר אחריה ברצון, למרות שאין לי מושג מה יש לבחורה כל כך משכילה ומוצלחת לחפש אצל אחד כמוני.
בטי נראתה יפה מאוד בחליפה צנועה, אבל סקסית, בצבע ירוק כחלחל, שהדגישה את עורה הזהוב ואת שדיה. היא אפילו לוותה מלני שרשרת פנינים לבנות, שמשכו את העין אל המחשוף הקטן והמפתה שלה. היא ומיקי הסתובבו חבוקים התנשקו כל הזמן.
מיקי הציג אותה לפני כל העובדים כחברה שלו כשידו מונחת על ישבנה או על כתפיה במחוות בעלות.
ניסיתי לא להסתכל ונעזרתי בבר המשקאות הנדיב כדי לבצע את המשימה הזו.

ברברה הייתה חביבה מאוד, אבל אני לא חושב שהיא נהנתה כל כך מהבילוי איתי. מיקי שתה מעט מאוד, זהיר לא לאבד שליטה במחיצת הבוסים שלו, ובטי, כמו תמיד, לא שתתה כלום. קצת לפני חצות כיבו את האור, כולם ספרו מעשר עד אחת והתנשקו. נשקתי לברברה על השפתים נשיקה צנועה, מתאמץ מאוד לא להסתכל על בטי ומיקי.

יצאנו משם כמה דקות אחרי חצות. "שתיתי יותר מידי מיקי," אמרתי, "תנהג אתה בבקשה." ברברה תמרנה את המצב כך שאני נשארתי לשבת עם בטי מאחור, בעוד שהיא ומיקי ישבו קדימה.
"באמת שתית המון." אמרה ברברה, "בטח היה לך קשה לראות את החברה שלך מחובקת עם מיקי כל הערב, או שלא אכפת לך כי הוא עליז ?" שתקנו נבוכים וברברה המשיכה, "עשיתם הצגה נהדרת, רק בחצות הייתי בטוחה סופית, בכל זאת זה היה ערב נחמד, ומקס," היא טפחה על שכמי, "רוב הגברים שאני מכירה היו כבר מעולפים אחרי כמות כזו של וודקה. כל הכבוד לך ושנה טובה !"
כשהורדנו אותה בדירה שלה היא הבטיחה למיקי שסודו שמור איתה לנצח.
"צדקת מקס, היינו גועליים כלפיה. עכשיו אתה שתוי וכועס עלי, ואני תקוע עוד יותר עמוק בארון. אני כזה אפס עלוב." מיקי היה נורא מדוכא, הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא מתכנן לשבת בחוץ ולעשן גראס כדי להרגיש קצת יותר טוב.

איזה עולם משונה, כשאני מדוכא אני שותה וודקה נקיה כדי להתעודד וכולם חושבים שזה בסדר, ועוד מחלקים לי מחמאות על כושר השתיה שלי. מיקי לעומת זאת מעשן גראס, ולמרות שזה פחות מזיק מאלכוהול זה לא חוקי, והוא צריך לעשן בחוץ ולדאוג שלא ירגישו.
"בטי מה את עושה נגד דיכאון ?" שאלתי אותה, משעין את ראשי על שדיה הרכים, פורם את כפתורי חולצתה ודוחף ידים אל אבזם החזיה שלה. היא דחפה אותי קלות, רק כדי לצאת ידי חובה, היא אהבה לחוש את ידי עליה, הרגשתי את זה.

"בדיוק מה שאני עושה עכשיו מקסי," ענתה ברוח טובה, "מוצאת לי איזה בחור נחמד ומתמזמזת איתו." הייתי המום מהתשובה שלה, אולי בכל זאת היא שתתה קצת ?
קיללתי בגרוזינית וברוסית. "מעכשיו את מתמזמזת רק איתי !" הודעתי לה, "הבנת ?"
בטי תמרנה את עצמה כך שישבה עלי ברגלים מפושקות, ונישקה אותי לאט לאט וביסודיות. "שנה טובה מקסים !" אמרה והתחילה לפתוח לי את החולצה וכך חגגנו את ראש השנה האזרחית הראשון שלנו יחד.


לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 20/03/2004 :  23:03:54  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
שטרית בעל החלומות
שטרית המשיך להיות מתוח ועצבני לידי, חשבתי שזה בגלל בטי, אבל ביום חמישי, לפני שיצאנו הביתה, הוא תפס אותי במקלחת, שם החלפנו בגדים והתרחצנו, ואחרי שבדק טוב שאין אף אחד בסביבה אמר לי שכשאני הולך למילואים בלבנון שאסרב לצאת לסיורים.
"השתגעת שטרית, אני הסמל של דוב. מה אתה רוצה, שאני אסרב פקודה ?" שאלתי את עצמי אם לא התחפף לו המוח בגלל החודשים האחרונים שלו על הבופור.

"תשמע יא חתיכת סתום, אני מנסה להציל אותך. הסיורים המזוינים האלה לא עוזרים לכלום, הם לא שוים שום דבר. אתם תהיו כמו ברווזים במטווח, תתחמק מזה. תגיד שאתה חולה, תגיד שיש לך הרגשה לא טובה, תדחה את העסק. בסוף הם יבטלו את הסיורים הדפוקים האלה. לא חבל עליך ? מילא אתה, אבל מה עם בטי ?"
הוא עמד קרוב מידי אלי, צנום וכהה, לוהט כולו מתסכול, ונראה, כמו הרבה אנשים בארץ הזו, כאילו הוא עומד לעלות באש אם רק אגע בו. הוא הדאיג אותי.
שטרית השקיע המון מאמצים להראות רגוע וגזעי - גולנצ'יק ותיק ומשופשף שלא שם זין, והנה הוא מתפרק לי מול העינים. "מה עובר עליך רונן ? עוד מעט תצטרף למר"ץ." אמרתי בקלילות, מנסה לעשות צחוק מכל העסק.
במקום לנסות להרביץ לי, או לקלל אותי, או משהו כזה, הוא התחיל לבכות ונסגר בשרותים. יצאתי החוצה וחיכיתי לו ליד הפתח.
רונן יצא עם עינים אדומות וניסה להתחמק ממני. היו לי עוד כמה דקות עד שבטי תבוא, תפסתי אותו בכתף והלכתי למחסן הקטן.
רונן הלך אחרי בהכנעה, סגרתי את הדלת ודרשתי בלחש שיסביר לי על מה הוא מדבר לעזאזל.
הוא התחיל לספר לי כמה הסיורים מפחידים ומיותרים, וכמה זה אדיוטי לשבת שם ולמשוך אש רק כדי להוכיח שאי אפשר לגרש אותנו, וכשהתחיל לספור כמה מתים הוא כבר קבר הוא שוב בכה.
חיבקתי אותו ושתקתי, מה יכולתי להגיד ? הוא צדק במאה אחוז. אם מורעל צבא, שתמיד הצביע ליכוד ותמך בביבי, מדבר ככה, אז כנראה שמשהו השתנה במדינה הזו.
"מקס אל תהרג במילואים, עוד מעט נצא משם. חבל עליך, אני כל הזמן חולם וזה מפחיד אותי."
"על מה אתה חולם ?" שאלתי בסקרנות. מעולם לא חשבתי שאחד כמו שטרית מתייחס ברצינות לחלומות.
"המטוס נופל וכולם מתים, אף אחד לא ניצל, האמבולנסים חוזרים ריקים …" קולו גווע לאיטו, עיניו הביטו בי בלי לראות כלום, ופתאום גם אני פחדתי.
הרגשתי שאני נחנק במחסן הקטן והצפוף שכל קירותיו היו מכוסים מדפים עמוסי פחיות צבע ובקבוקי חומר פיתוח.
"מקס איפה אתה ? ! ?" צעקה בטי. יצאנו החוצה, אני ראשון ושטרית הקודר נגרר אחרי.
בטי הביטה בנו מופתעת, "הופה," אמרה בלגלוג "יש משהו שאתם רוצים לספר לי חבר'ה ?"
צחקתי, מנסה לסלק את הרגשת הפחד שהכניס בי רונן, אבל היא התעלמה ממני והביטה ברונן, מודאגת מאוד לפתע. "מה קרה רונן ?" שאלה, מנסה ליצור איתו קשר עין, הוא התחמק ממנה.
"כלום, זה שום דבר, שיהיה לכם שבת שלום." אמר ונעלם שוב במקלחת.
נסענו בשתיקה הביתה. החלטתי לא לספר לבטי על חלומו של רונן, לא היה בכך שום טעם. עמד לפנינו סוף שבוע בהיר ויפה, המילואים שלי יתחילו רק בעוד שבועיים. לא היה טעם לדאוג כבר עכשיו, הכל יכול לקרות עד אז וצריך לנצל את הרגע.

פיקניק עם בטי
השבת הייתה בהירה ויפה. אויר צלול וצח, שמים כחולים ושמש חורפית נעימה. נשארנו בלי לירז, לני לקחה אותו לת"א לטיול במוזאון הארץ ודוב נסע כרגיל לחיפה.
מיקי עדיין לא חזר מבילוי יום שישי, קיוויתי שיחזור בשלום עד הערב.
"בוא נלך לטיול ברגל מקס. בא לי לשאוף אויר צח." אמרה בטי "אבל אם אתה לא רוצה אז אין בעיה, אני אטייל לבד."
כמה שהיא נזהרת איתי, מקפידה לא ללחוץ עלי ולא להיות שתלטנית, לא היה מזיק לי ללמוד ממנה. כשאני חושב על זה נעשה לי עצוב, היא טובה מידי בשבילי ואני יודע את זה, ויודע שלמרות זאת אף פעם לא אוכל לוותר עליה.
מה לעשות ? אני סתם חרא של בן אדם, לא טיפוס אצילי ואפילו לא סתם בחור טוב.
הסכמתי ברצון, בזמן האחרון היו לי מעט הזדמנויות להיות איתה לבד. החלטנו ללכת לטייל בכרמל.
עצרנו את הרכב בחניון הרקפות ומשם המשכנו ברגל. הלכנו בשביל נחמד שנקרא שביל נוף הכרמל ונהנינו מהנוף הנהדר. אחרי הגשמים של השבוע האחרון היה האויר שקוף ונקי, הייתה ראות נפלאה ואפשר היה לראות עד ראש הנקרה.
עשינו הפסקה וישבנו לאכול, בטי ארזה כמה כריכים ופירות, היה לנו תה חם ומתוק בתרמוס קטן, שמש נעימה חיממה את גבנו, ריח של עצי אורן בישם את האויר והיינו לגמרי לבד. אידיליה נדירה מאוד בישראל החמה והצפופה.
"מי זו מריה, מקסים ?" שאלה בטי לפתע.
הרגשתי כאילו פגז נחת בתוך הפיקניק הפסטורלי שלנו. סיפרתי לבטי מעט מאוד על חיי, ועל רוסיה כמעט שלא דברתי. סיפרתי לה קצת על החיים שלי בישראל כעולה חדש, מניח שהיא כבר יודעת על לאריסה ומרכז הקליטה ממה שמיקי סיפר לה.
הוא אהב לדבר ולהשתפך, מה כבר היה לו להסתיר ? אני מעדיף לא לספר על העבר שלי, זה לא עוזר כלום, מה שהיה היה, מה הטעם לדבר על זה ?

אחרי שהיא הנחיתה את הפצצה שלה היא הסתכלה עלי, מצפה לתשובה, וידעתי שהפעם אין מה לעשות, חייבים לענות.
"רוצה עוד תה ?" שאלתי את בטי. "נשארו עוגיות, רוצה אחת ?"
מוזר שגם לאריסה שאלה אותי פעם על מריה, אבל הצלחתי להסיח את דעתה די בקלות. נתתי לה לשתות, או אולי הצעתי סיגריה, לא זוכר מה, בכל אופן הנושא ירד מהפרק ושוב לא עלה. בטי לקחה את הכוס ולגמה, מתבוננת בי מעל שפתה, עדיין ממתינה. התחלתי לארוז ולסדר את התרמיל, מקפיד לא להשאיר שאריות בשטח.
"נו ?" אמרה בטי בקוצר רוח, "אתה מתכוון לענות לי במילניום הזה ? או שנחכה לבא ?" הצורך שלה לדעת גבר על האיפוק ועל החשש ללחוץ עלי.
תה צמחים לא מהווה הסחת דעת מוצלחת כמו כוס וודקה, ואין מה להשוות בין עוגיה לסיגרית חשיש, בדיוק כמו שאי אפשר להשוות בין בטי הממוקדת והרצינית לבין לאריסה קלת הדעת והפרפרית.
הבטן מתחילה לכאוב לי רק מהמחשבה על מריה, אבל כולם אומרים שהכי חשוב בזוגיות זו תקשורת ולכן אני מחליט להתעלם מכאב הבטן ולספר לה על מריה.
"היא הייתה המורה שלי לספרדית בתיכון." אני אומר, ומחכה שהשמים יפלו עלי. הבטחתי לה כל כך הרבה פעמים שלא אגיד כלום לאף אחד. נשבעתי בישו ובמריה הבתולה ובכל הקדושים ועד עכשיו לא הפרתי את השבועה שלי. אבל השמים ממשיכים להאיר בכחול ישראלי זוהר ואני אומר לעצמי לא להיות אידיוט וממשיך לדבר.
"חשבתי שהיא מבוגרת ומתוחכמת מאוד, היום אני מבין שהיא הייתה רק אישה צעירה ובודדה. בעלה והילד נשארו בקובה, היא הייתה רק בת 23 ונורא התגעגעה הביתה. היה לה קר מאוד כל הזמן והיא הייתה נורא אומללה. אני הייתי הסחת דעת נחמדה, תלמיד צעיר שהעריץ אותה ו … " משכתי בכתפי, כמו תמיד עם בטי, דברתי יותר מידי ואחר כך הצטערתי.
"אתמול הראו תכנית על קובה בטלויזיה." אמרה בטי והסמיקה משום מה. "תמיד כשאתה שומע דיבורים בספרדית או רואה משהו שמזכיר לך את קובה אתה חולם עליה. שמתי לב לזה עוד ביום הראשון שביקרנו את סבתא שלך, דברת שם ספרדית עם משפחה של איזה מטופל, זוכר ? אחרי זה חלמת על מריה וצעקת את השם שלה מתוך שינה."

אני לא מבין למה הקול שלה כל כך אומלל ומיואש. בטי היא לא טיפוס שיבוא למישהו בטענות על החלומות שלו. לא הבנתי למה היא כל כך מדוכאת.
הייתה לי הרגשה שאני נאשם במשהו וזה הרגיז אותי. עברתי לנימה תוקפנית. "בסדר, אז חלמתי על אישה שהכרתי פעם. למה את מתרגשת ?" אבל היא לא מתרגשת.
אני בוחן אותה בתשומת לב ורואה שהיא בעיקר מבוישת.
"אה … הלילה מתוך שינה אתה ואני … כשעשינו את זה חשבת שאני זו היא." היא כבשה את מבטה בקרקע ולא יכלה להמשיך, כל כך נבוכה היא הייתה.
"אני מצטער בטי, אני לא זוכר כלום." אמרתי ועכשיו גם אני נבוך.
נזכרתי באמת שהתעוררתי והרגשתי מעט דביק והיה ריח של סקס בחדר, אבל לא חשבתי על זה עד עכשיו.
איזה פאדיחה ! עדיף שלא יעמוד לך מאשר שתתבלבל בשם של הבחורה, ואם זו מישהי שאתה חי איתה כבר כמה זמן זה פשוט נורא. איך הייתי מרגיש אם זה היה הפוך ?
"אני אוהבת להתעורר בצורה כזו בלילה." אמרה בטי, עדיין נבוכה מכדי להסתכל לי בעיניים, אבל אני יודע שהיא מתכוונת שהיא אוהבת להתעורר לתוך התעלסות איתי והיא פשוט מתביישת להגיד את זה.
"אבל אני מרגישה נורא כשאתה מחבק אותי וקורא לי בשם של אישה אחרת."
היא תולשת מחטי אורן מענף ולא יכולה להסתכל לי בעיניים, כאילו שהיא זאת שלא הייתה בסדר. למה נשים תמיד מרגישות שזו אשמתן ? אני לא בחור שמסמיק בקלות, אבל דווקא הילדונת הזו, הבת של הרב, גרמה לי להתבייש בעצמי.
"בן כמה היית אז ?" היא משנה נושא.
אני מחליט להיות גבר ולענות בכנות. "הייתי בן שש עשרה כשפגשתי אותה. היא הייתה בת עשרים ושלוש, שחומה, קטנה ועגלגלת, עם עינים שחורות וראש מתולתל. מאוד חמודה וסקסית, עטופה תמיד במעיל עבה ותמיד קפואה מקור. מהיום הראשון שראיתי אותה רציתי לחבק אותה ולחמם אותה. יום אחד, בשבוע שבו מלאו לי שבע עשרה, יצאנו לטיול כיתתי במוזיאון ואיכשהו נשארנו לבד לכמה דקות ואז … אז זה התחיל."
לא יכולתי לספר לבטי מה קרה אז, איך התנשקנו ואיך היא כרכה את רגליה סביבי, שורטת את גבי, גונחת בספרדית. זה היה אחד הזכרונות הכי נפלאים של חיי, הייתי כל כך מאושר ומאוהב.
"אני לא רוצה לדבר יותר, הבטחתי לה שאף פעם לא אספר כלום על זה." אמרתי לבטי.
היא הנהנה בראשה "הבטחות צריך לקיים," הסכימה והמשיכה לחקור אותי.
"למה היא עזבה ?"
משכתי בכתפי "אני לא בטוח, אולי רגשי אשמה, היא הייתה קתולית, אישה נשואה ואם, וכשהיא גילתה שאני גם יהודי בנוסף לכל …" אלו היו רק השערות, האמת היא שלא ידעתי למה.
הפרידה שלנו הייתה חטופה ועלובה - כמה מילים מקוטעות בשער האחורי של בית הספר ליד השירותים, ופתאום היא לא הייתה יותר. חשתי חולה ואומלל במשך כל אותו חורף, ובאביב, כשהתחלתי להתאושש, מארק מת, ואחר כך אימא, ואז הצבא, הכלא, וצ'צ'ניה, וחיים חדשים כאן בישראל.

"סליחה בטי," אמרתי, מנסה לגעת בכתפה, מבחין בכאב שהיא נרתעת ממני. "למה לא הערת אותי, למה את לא כועסת עלי ? בחורה אחרת במקומך הייתה בועטת לי בביצים !" בצורה אופיינית לי הוצאתי עליה את הכעס שלי על עצמי.
"בגלל זה את לא מאמינה לי שאני אוהב אותך ?" היא העוותה את פניה בכעס. הנה, עכשיו הצלחתי להרגיז אותה. איזה זבל אתה פרידמן !
"אתה יותר חזק ממני מקס וכשאתה מתלהב קשה לעצור אותך. עד שתפסתי שאתה בעצם לא איתי אלא …" עכשיו היא כבר הביטה לי ישר בעינים, הכעס צבע את לחיה וגרם לעיניה לנצוץ, היא הייתה כל כך יפה, היה לי חשק לנשק אותה.
"איך היית מרגיש אם זה היה הפוך ? בטח היית מעיף אותי מהמיטה וכועס נורא, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה, אתה חזק מידי בשבילי ואני גם …"
"גם מה ? מה אני כבר יכול לעשות לך ?" שאלתי בלהט, שוכח את כל הפעמים שפגעתי בה.
בטי שתקה והשפילה את עיניה, ושתקה.
הבנתי שהיא נסחפה גם כן ופשוט לא יכלה לעצור אותי או את עצמה, אבל בנות יהודיות טובות שגדלו במאה שערים לא מדברות על דברים כאלה.
"בפעם הבאה שאני חולם על אחרות תרביצי לי." הצעתי, מנסה לחייך.
"בסדר," אמרה בטי והחזירה לי חיוך מזויף. המשכנו בטיול מנסים להנות, בלי הרבה הצלחה. הרגשתי חרא וגם בטי לא הרגישה יותר מידי טוב. "אתה חושב שאני סתם טפשה שאי אפשר לדבר איתה !" הטיחה בי פתאום "למה אנחנו יחד בכלל ?"
"לא נכון בטי !" מחיתי, מקווה שתאמין לי. "את ממש חכמה בטי, אני המטומטם, תקשיבי," השבתי אותה על גזע עץ, התישבתי לצידה, וספרתי לה בלי השמטות, על הקיץ האיום שהיה לי אחרי שמריה עזבה והמשפחה שלי התפוררה.
בטי הקשיבה בכובד ראש, מביטה בי באהדה, מצליחה כמו תמיד, דווקא בשתיקה שלה, לגרום לי להפתח יותר מכפי שרציתי.
"אחרי שזה קרה סבא הזדקן בבת אחת וכמעט שלא דיבר איתי יותר, וסבתא הייתה בדיכאון. לא יכולתי יותר לסבול את זה, הייתי חייב ללכת, אז הלכתי לצבא, וכשחזרתי …" אמרתי, עושה לעצמי הנחה ומדלג על תקופת הכלא והצבא, "סבתא החליטה שהיא רוצה למות בישראל, ואם סבא ואני מתנגדים היא תיסע לבד. אז זהו, אני כאן."
היא חייכה אלי והיום נעשה שוב טוב יותר.
"לפעמים אתה מחזיק אותי מתוך שינה כל כך חזק שאני לא יכולה להסתובב. אני צריכה לצבוט אותך כדי שתיתן לי ללכת לעשות פיפי בלילה." אמרה בחיוך והראתה לי סימנים שחורים שעשיתי לה על הזרועות, ומשום מה נראתה די מרוצה מזה, לאריסה הייתה רותחת מכעס אם הייתי עושה לה את זה.

הרגשתי שאני שוב מסמיק. היה עדיף אם היא הייתה מספרת לי שאני נוחר. זו הבעיה עם שינה, אתה מאבד שליטה ועושה שטויות.
ביקשתי סליחה, ובטי חייכה וליטפה את ידי בתנועה ההיא, שהייתה כה אופיינית לה. "זה טוב שאתה חולם על כל מה שמטריד אותך. חלומות הם שסתום ביטחון של התת מודע, מניעת שנת חלום גורמת לאדם להזות הזיות ולצאת מדעתו." איך לא ידעתי עד היום שהחלומות שלי, שגרמו לי עד עכשיו לברוח מהמיטה ולהשתכר, הם בעצם שסתום בטחון ? נו טוב שיהיה … העיקר שהיא כבר לא כועסת עלי יותר.


לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 25/03/2004 :  23:42:44  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
אהבה זה רק מילה
מיד אחרי חנוכה הלכה בטי לטסט השלישי שלה. היא קבלה את הכשלונות הקודמים ברוח טובה והאשימה רק את עצמה. אני לקחתי את חוסר ההצלחה שלה ללב יותר ממנה, ידעתי שהיא נהגת טובה ונכשלת רק בגלל מתח וחוסר בטחון. היא נשקה לי ויצאה, מנסה להראות רגועה, אבל ידיה היו לחות וקרות והדופק שלה היה מהיר ועצבני. כמו תמיד היא התעקשה ללכת לבד, אם זה היה תלוי בה היא לא היתה מספרת לי כלום. מזל שאלוש היה נחמד והודיע לי שיש לה שוב טסט.
ישבתי על מדרגות הכניסה וצחצחתי את נעלי הגבוהות לקראת המילואים.
למרות מחאתו של דוב התעקשתי לצחצח גם את נעליו, לדעתי הוא לא ידע איך לצחצח נעלים כהלכה.
העדפתי להתעסק עם ההכנות למילואים כשבטי נעדרה. היא סבלה בימים האחרונים מסיוטים, וסירבה בכל תוקף לפרט מה היה תוכנם. כל מה שידעתי הוא שמהרגע שהוצאתי את המדים שלי מהארון וביקשתי מבטי לכבס אותם, היא החלה להתעורר בבהלה בלילות, ונרדמה שוב רק אחרי שחיבקתי אותה בכוח והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר.

שמעתי קולות ליד השער, וכשהרמתי את ראשי ראיתי שני נערים בחליפות שחורות ובדובונים כחולים עומדים ליד השער ומביטים בי בחשש. נגשתי אליהם וברגע כשראיתי את פניהם ידעתי מיד שאלו אחיה הצעירים של בטי, התאומים - אדם והילל.
הם דמו לתאומות בצורה מדהימה. אחד היה דק וגבוה, שערו ועיניו חומים ועורו שחום זהוב כשלה. השני דמה מאוד לאחיו, אבל היה נמוך ושרירי יותר, בעל פנים רחבות יותר, עיני ילד כחולות, עורו ושערו בהירים יותר משל אחיו. נזכרתי פתאום בחלום המוזר שהיה לי כשניסיתי לשכנע את בטי ללכת לגיניקולוג, והרגשתי שאני מסמיק.
שניהם היו מגודלי זקן, גלוי ראש ורטובים מגשם. אני לא חכם גדול, אבל אני יודע לזהות אנשים רעבים שזקוקים לעזרה, והנערים הללו נראו מותשים ואומללים.
"או. קי. בחורים, מי זה אדם ומי הילל ?" שאלתי בנחת, ופתחתי להם את השער.
"אני אדם," אמר בעל העינים החומות, "וזה הילל. בת אל נמצאת ?"
הולכתי אותם אל הבית, "בת אל תחזור עוד מעט, אתם רעבים ?" הם היו מורעבים. אחרי חצי שעה הם חיסלו את כל האוכל שבטי הכינה לצהרים של מחר, והתנפלו על הקינוח – סלט פירות.
לירז ישב והביט בהם המום, הלכתי למקלחת והוא השתרך אחרי. "הם אכלו לנו את כל האוכל של מחר" העיר בדאגה "מה בטי תגיד ?" כל פעם שחל שינוי בשגרה הרגילה של חייו, לירז היה נעשה לחוץ ומודאג. הוא היה זקוק לסדר ושנא הפתעות, זו היתה התוצאה של החיים המבולבלים שחי עם אימו לפני שפגש אותנו.
הוצאתי מגבות נקיות ובזזתי את הארונות שלי ושל מיקי כדי למצוא להם בגדים יבשים.
"זה בסדר לירז הם האחים שלה, הם היו רעבים ועכשיו הם צריכים בגדים נקיים ויבשים."
דברתי בקול שלו, מנסה להרגיע אותו, אבל גם אני הייתי מודאג. הם נראו כבני שש עשרה או שבע עשרה, כלומר קטינים, והייתי בטוח שהוריהם לא יודעים לאן נעלמו.
נתתי להם חליפות טרנינג, לבנים וגרביים, ושלחתי אותם להתקלח. "איפה הציציות הכיפות והכובעים שלכם ?" שאלתי. הם שתקו והחליפו מבטים, אך לא ענו לי. עזבתי את זה. היו להם תיקים עם בגדים, אבל הם השאירו אותם בכניסה "אלה בגדים של דוסים !" אמר אדם בתקיפות. הם לקחו מהם רק את תיקי הרחצה ונעלי בית.
"אנחנו רוצים להתגלח, יש לך מכונת גילוח ?" שאל אדם במתיחות. נתתי לו את סכין הגילוח של דוב, וכשראיתי שאין לו מושג מה לעשות בו, השבתי אותו על האסלה וגילחתי אותו.
"גם אתה רוצה ?" שאלתי את הילל. "אתה לא חייב להתגלח רק בגלל שאדם החליט." תפסתי כבר שהילל היה הפסיבי בין התאומים ונתן לאחיו לעשות למענו את כל ההחלטות.
מצד שני, אולי טעיתי. הוא האדים מכעס, תופס מיד את כוונתי, ולקח את התער מידי, "אני יודע להחליט לבד גם בלי אדם." אמר בכעס.
לשמחתי הוא הסתדר לבד עם הגילוח והסתפקתי בהשגחה עליו. לא נועדתי להיות גלב.

כשהם יצאו מהמקלחת, לבושים בטרנינגים שלי ושל מיקי, נקיים ומגולחים, הם נראו רגילים לגמרי, סתם שני נערים צעירים ונאים למראה. כל הסימנים החיצוניים לדתיות שלהם נעלמו, אבל היה לי כבר מספיק נסיון עם בטי כדי לדעת שלא די בגילוח ובבגדים חדשים כדי למחוק שנים של חינוך דתי.
הם התישבו ליד דלפק האוכל במטבח, שתו תה עם דבש ואכלו עוגיות.
לירז ישב מולם, עוקב אחריהם בדריכות, זהיר אך סקרן. הוצאתי בשר להפשרה כדי שבטי תוכל להכין אוכל למחר, ושאלתי את עצמי מה להגיד להם. השעה היתה כבר שש ובחוץ היה חשוך וגשם קל החל לטפטף שוב. מיקי עדיין לא חזר מהעבודה ודוב הודיע שישן היום אצל חברים. לני הייתה בחופשה, נסעה עם חברה לשבוע בפראג.
אם הם ישארו לישון נשים אותם אצלה, החלטתי. לצערי גבי ותהילה נסעו לנופש בים המלח כדי לחגוג את ההריון של תהילה, ולא ידעתי איך להשיג אותם. חשתי צורך להתיעץ עם גבי. הוא בטח היה חושב על איזה פתרון, או לפחות על בדיחה.
"גבי ותהילה לא היו בבית." אמר פתאום הילל, שנמאסה עליו השתיקה הממושכת. "בגלל זה באנו לכאן, אני יודע שזה לא נוח. מתי בת אל תחזור ?"
לירז קלט סוף סוף שהשנים חסרי בטחון עוד יותר ממנו והתחיל לדבר אתם. "אנחנו קוראים לה בטי. היא דומה לאדם, גם היא קוראת כל הזמן ספרים."
ואכן, אדם ישב וקרא ספר ששלף מכוננית הספרים הענקית שבסלון, ידעתי שלמרות התעמקותו בספר הוא עוקב בדריכות אחרי כל מה שנאמר בחדר, גם בטי נהגה כך. התישבתי מולו סגרתי את הספר ובדקתי את שמו. הוא קרא את עגנון, סופר מרגיז שלא אהבתי לקרוא אפילו ברוסית. שאלתי בקול מאיים אם הוריהם יודעים היכן הם.
השנים החליפו מבטים. "אנחנו בני שבע עשרה כמעט." אמר הילל בנחת "זכותנו לקחת חופש מהלימודים אם נרצה." אחיו הניד בראשו בתוקף לאות אישור.
לא הצלחתי להבין למה הם היו נחושים לא לחזור ללימודים, ומה גרם להם לברוח ככה, אבל הייתי בטוח שזה היה רעיון של אדם והילל נגרר אחריו. "תראו חבר'ה, דבר ראשון אתם צריכים להודיע להורים שאתם חיים, בריאים ושלמים. אי אפשר להעלם ככה בלי להגיד כלום. הם בטח נורא דואגים לכם."
השנים החליפו שוב מבט ושתקו בעקשנות, בדיוק כמו בטי.

לרווחתי הרבה שמעתי את דלת הכניסה נפתחת. הלכתי לקבל את פניה של בטי שנפלה על צוארי בשמחה. "הפעם הצלחתי מקס, היה לי בוחן כזה מתוק ונחמד, והוא אמר בשקט לאלוש שעברתי, אבל רק מחר אני אקבל תשובה רשמית ! נכון שזה נהדר ? !"
היא נישקה אותי על פי, והחלה לחלוץ נעלים.
"בטי," ניסיתי לעצור את שטף דיבורה.
"מקס אל תתעצבן, הוא היה מותק, אבל רק אותך אני אוהבת." צחקה בטי, ושוב נשקה אותי, דוחפת ידים מתחת לחולצתי. "בוא נעלה למעלה." אמרה בלחש לתוך אזני.
היא תמיד עשתה את זה, אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אבל רק בצחוק, כאילו מתוך משחק. לא ידעתי אף פעם אם היא רצינית. זה שיגע אותי, הייתי רוצה שפעם אחת היא תגיד לי ברצינות שהיא אוהבת אותי, לא תוך כדי זיון, או כשיש לה מצב רוח מבודח, אלא ככה שאני אדע שהיא מתכוונת לזה.
"לא עכשיו בטי." אמרתי, וסילקתי את ידיה מעל מותני, מאורע חסר תקדים בהיסטוריה שלנו.
בטי חשבה שאני כועס בגלל המחמאות שהרעיפה על הטסטר שלה, והתחילה להסביר שהוא היה חמוד, אבל מספיק מבוגר להיות סבא שלה, ובגלל שהיה כזה מבוגר וחמוד היא נרגעה ונהגה טוב.
הלכתי לסלון והיא הלכה אחרי, מדברת וצוחקת, היא נסתה לחבק אותי שוב, ואז נפתחה דלת המטבח והיא קפאה מתדהמה ולטשה מבט המום בשני הצעירים הנבוכים, מבינה פתאום שהם שמעו כל מילה מדבריה.
הנחתי יד מגוננת על כתפה, מקוה שלפחות את ההזמנה שלחשה באוזני הם לא שמעו, אבל לא הייתי בטוח. הם היו אדומים ממבוכה ולא העזו להסתכל לה בעינים.
"אדם והילל ?" בטי הסתכלה בהם המומה, ושמטה את ידי מעליה, מתרחקת ממני במהירות, כאילו התביישה בי. למרות רצוני חשתי כעס. הייתי צריך להגיד להם שאין כאן שום בת אל, ולהעיף אותם לכל הרוחות, חשבתי בזעם.
"הם ברחו מבית הספר והגיעו לכאן." אמרתי, משתדל להדחיק את כעסי ולהתנהג יפה.
"הם אכלו את כל השניצלים שהכנת למחר, וגם את הסלט הפירות." צפצף לירז "ועכשיו הם מחסלים את כל העוגיות !" גם הוא לא התלהב מהאורחים שלנו.
בטי חייכה וליטפה את ראשו "הם בחורים צעירים והם צריכים לאכול הרבה כדי לגדול." אמרה בסלחנות. בטי אהבה להאכיל אנשים ותמיד שמחה לראות שכל האוכל שהכינה נאכל בתיאבון.
היא הביטה בי וחייכה אלי חיוך מתוק, כל רגשי המרירות שלי התפוגגו מיד, אף פעם לא יכולתי לעמוד בפני החיוך שלה. "טפלת בהם יפה מקס," אמרה ונגעה בידי בעדינות. ידעתי שכעת גם שני אברכי הישיבה הביישניים וחסרי הנסיון הבינו מה המצב ביני לבין אחותם ושמחתי.
התישבנו מולם, כמו שופטים מול צמד נאשמים, הם שתקו וחיכו לגזר הדין שלנו. "קודם כל אנחנו צריכים להודיע להורים שאתם בסדר." פסקה בטי "מה הטלפון שלהם ?"
הם שתקו, מסרבים להגיד "תראו ילדים." אמרה בטי "ההורים בטח נורא דואגים לכם, אי אפשר להעלם סתם ככה, אז בבקשה תהיו ילדים טובים ו…."
לאדם נמאס לשתוק והוא התפרץ, "קודם כל אנחנו לא ילדים, ושנית, לך אין זכות להגיד לנו כלום, את מתנהגת כמו פרוצה ו…." לא הייתי בטוח מה זה פרוצה, אבל לא חשבתי שזו מחמאה. הייתי צריך לעשות את זה לאדם, אבל הוא דמה יותר מידי לבטי ופשוט לא יכולתי. בחרתי באופציה הקלה יותר, תפסתי את ידו של הילל ועיקמתי אותה בכוח, מכאיב לו, אבל נזהר לא לשבור כלום.
"המספר, עכשיו !" אמרתי בקול המפחיד ביותר שלי. לזכותו אומר שלא בכה, למרות שעיניו נמלאו דמעות. אדם זינק ממקומו וניסה לשחרר את אחיו, בטי צעקה עלי שאפסיק, ולירז התחיל לבכות.
מסתבר שבטי צדקה, אלימות זה לא פתרון. למזלנו מיקי הופיע פתאום ומיהר להפריד בינינו, צועק עלי באנגלית, דבר שהוסיף עוד רעש על כל הבלגן. אחרי כמה דקות נרגעה המהומה וכולם התישבו חזרה. הילל עיסה את ידו הכואבת ומיקי התישב קרוב מידי לאדם ובחן אותו בסקרנות.
"בואו נתחיל הכל מחדש." אמרתי בסבלנות, "אני מקס וזה מיקי. מיקי אלה האחים של בטי. הם תאומים, שמם אדם והילל, והם ברחו מבית הספר ומסרבים לתת את המספר של ההורים שלהם כדי שנודיע להם שהכל בסדר."

מיקי שקיבל בטבעיות את תפקיד השופט הרים יד כדי להשתיק אותי והחל לנאום. "תראו חבר'ה," אמר בחיוך נחמד, "תמיד אפשר להתקשר ל - 114 ולברר, אז בבקשה תחסכו לנו את הכסף והטרחה ותגידו מה המספר." הוא חייך שוב בחביבות לכולנו, אבל שמתי לב שהוא מתבונן רק באדם. קיוויתי שבטי לא תשים לב. הכרתי טוב את מיקי. אדם, שנראה כמו גרסא גברית צעירה של בטי, היה פיתוי גדול מידי בשבילו. שוב הצטערתי שהם הגיעו לכאן. בטי בטח תרד עלי רצח בגלל השטות שעשיתי, ועכשיו הכאב ראש עם מיקי, ומי יודע מה יגיד דוב על שני המתבגרים הבעיתיים שצצו כאן פתאום ?
אדם ניסה לשמור על ארשת זעופה, אבל לא ניסה להתרחק ממיקי ודיבר כשהוא מסתכל רק עליו. "המספר שלנו חסוי ולא תוכל להשיג אותו, אנחנו תלמידי ישיבה בוגרים, פשוט החלטנו להאריך את חופש חנוכה. זה לא סיפור כזה גדול."
בטי התפרצה בזעם וצעקה עליו, "לא סיפור כזה גדול ! נראה אותך מדבר ככה לאבא, חצוף קטן שכמוך." והיא פרצה בשטף מהיר של יידיש זועמת. הילל השפיל את עיניו, אבל אדם נשאר לשבת בנחת, כתפו מתחככת בזו של מיקי, והישיר אליה מבט רגוע. שתי זוגות עינים חומות, עם טבעת זהובה סביב האישון, זהות לחלוטין בצבען ובחיתוכם, החליפו מבטים זועמים, כמעט ציפיתי לראות ברק מבזיק באויר הטעון שבין השניים.
כשבטי נעצרה לרגע כדי לנשום הוא נכנס לדבריה, מדבר בקור רוח מדהים, נשמע בוגר הרבה יותר מגילו. "קודם כל אני לא מוכן לדבר יותר ביידיש, גמרתי עם השפה הזו. שנית, אני לא חוזר יותר ללמוד לימודים תורניים, זה סתם בזבוז זמן." הוא קם ממקומו, קצת חיוור, אבל נחוש מאוד. מיקי הסתכל עליו, פעור פה, כמו ילד קטן העומד לפני חלון ראווה של חנות ממתקים. "אין אלוהים והכל שטויות." סח אדם, "אנחנו תקועים פה לבד, על הסלע השלישי מהשמש בקצה שביל החלב וזהו !"
על כורחי הערצתי אותו, הוא נראה רגוע ושלט לחלוטין בעצמו לעומת בטי שרתחה מכעס. "אולי אתה צודק ואולי לא, אבל עדיין זאת לא סיבה לתת לאימא להשתגע מרוב דאגה, מה קרה לך ?" שאלה, מנסה לשמור על איפוק.
הילל ששתק עד כה קם לפתע ממקומו ובלי מילים חייג את מס' הטלפון של הוריו ונתן לבטי את השפופרת. החלטתי שלמרות עוז רוחו ונחישותו המדהימים של אדם, אני מעדיף את התנהגותו האנושית והמעשית של הילל.
מיקי לעומת זאת כרך את זרועו סביב כתפיו של אדם שהתישב, מותש מהנאום שנשא, וחייך אליו בעידוד.
בטי נעצה בו מבט זועם והצמידה את השפופרת לאזנה. "אימא, מדברת בת אל…. כן אני יודעת, הם כאן לידי…. הם בסדר גמור…. אכלו טוב, התקלחו…. הם בריאים ושלמים….. נכון, אבל תהילה וגבי נסעו לנוח בים המלח …. כן, זה איזה מבצע של בנק מזרחי…. כן, בטח שהיא תמשיך לעבוד…. אל תדאגי זה בסדר גמור. גבי נושא אותה על כפיים…. כן, הוא בחור נהדר." היא שתקה זמן מה, ואז אמרה בקול קר שהעביר רעד בגבי "את יודעת יפה מאוד למה אני לא יכולה להיות כמו תהילה. אין לי מה לחפש אצל בחור כמו גבי, מה שיש לי זה מה שמתאים לי, וככה אני רוצה לחיות, ועכשיו תדברי עם התכשיט שלך שיסביר לך למה לא נאה לו ללמוד בישיבה ומה קרה לו פתאום, אני לא בעסק."
היא הלכה לסלון והדליקה את הטלויזיה. לירז רץ אחריה והתישב לידה, מתרפק עליה. הייתי נותן הרבה כדי להיות במקומו.
הילל לקח את השפופרת ושקע בשיחה ארוכה ומגומגמת עם אימא שלו. מסביר לה שהם בסדר, שלא קרה להם כלום, שבת אל מטפלת בהם יפה, ושיש להם מקום נוח מאוד לישון בו. הם נפרדו סוף סוף, לא לפני שהילד המרגיז הזה נתן לה את מס' הטלפון שלנו.

התישבתי על הספה ליד בטי וכרכתי את זרועי סביב כתפה, לירז נדחק בין שנינו, ספק מפריד ספק מחבר אותנו. ראשו נשען עלי, אבל זרועו כרוכה סביב בטי.
מיקי התישב בכורסא הגדולה והבנים ישבו על הספה הקטנה. כולנו הבטנו בטלויזיה שהראתה סרט מצויר. רק לירז התעניין במה שראה. "אבא בטח יתקשר אחרי שבע וחצי." אמר אדם להילל. "אני אדבר איתו," הבטיח לאחיו שישב, המום ומדוכא מהשיחה עם אימו, ובהה בקיר.
השעה היתה כבר שבע ורבע. "למה רק אחרי שבע וחצי ?" שאלתי "למה לא עכשיו ?"
בטי ענתה לי בקול סבלני כאילו הייתי ילד מנדנד, "עכשיו הוא מלמד, אין לו זמן." שאלתי את עצמי איזה מין אבא זה שיכול ללמד כשהבנים שלו נעדרים. אבא שיכול לזרוק ילדה בת שלוש עשרה מהבית ולשבת עליה שבעה. לא היתה לי דעה טובה עליו, סלדתי ממנו עוד לפני שפגשתי אותו. טוב, גם אבא שלי הוא לא מציאה גדולה חשבתי לעצמי, וטמנתי את פני בשערה של בטי, ההפסד שלו הוא הרווח שלי.
ישבנו בשתיקה, בעוד מיקי מדבר ללא הרף, בעיקר אל אדם. הוא סיפר לו על לני ועל דוב, והציע שהם ישנו בינתים בחדר של לני, ואולי אחר כך יעברו לגור בדירה הריקה של ורד.
בטי התערבה וטענה שעדיף שלני תגור בדירה של ורד והם ישנו קרוב יותר אלינו, בחדר של לני, ונעצה תוך כדי כך מבט חריף מאוד במיקי, מזכירה לו שהם רק בני שש עשרה. מיקי פצח את פיו וניסה להגיד דבר מה נבזי ועוקצני, ראיתי שעיניו מבריקות, כמו תמיד כשהיה לו איזה חידוד מרושע במיוחד להשמיע, ואז צלצל הטלפון.

ישבתי הכי קרוב למכשיר ובלי לחשוב הרמתי את השפופרת ואמרתי "הלו" וכך, כמעט מבלי משים, מצאתי את עצמי משוחח עם כבוד הרב יהושע מינץ. "עם יש לי הכבוד לדבר ?" שאל בנימוס,
"מדבר מקס פרידמן." עניתי, נבוך ומבולבל משום מה, אולי בגלל המבטא שלו. הבחנתי בעקבות קלושים אך ברורים של מבטא ליטאי בקולו. זיהיתי אותם מיד כי גם אבא שלי דיבר רוסית במבטא כזה.
"אני יהושע מינץ." ענה בנחת, בקול נעים ורך. משום מה דימיתי לעצמי את אבא של בטי כאדם חמור סבר, שפניו דומות לפני משה רבנו בפסלו של מיכאל אנג'לו, בלי הקרנים כמובן. הקול ששמעתי לא נשמע חמור סבר ומהדהד כראוי למשה רבנו. הרב מינץ דיבר בבריטון נעים ומבודח ולעומת הרבנית, שנשמעה לחוצה ומבוהלת, הוא היה רגוע לגמרי. "אני מבין ששני הבנדיטים שלי נמצאים אצלך." אמר ברוסית טובה.
"כן כבוד הרב," עניתי. מחליק בקלות לרוסית הרשמית והמנומסת שלמדתי לפנות בה אל מבוגרים ממני. הוא הצטחק, ופתאום התחשק לי מאוד לראות את פניו.
"מקס, אתה הכי מבוגר שם, נכון ?"
"כן אדוני," הסכמתי בנימוס, תוהה מה היה אומר אם היה יודע שאני והבת שלו חיים יחד בחטא. "בישיבה לא יסכימו לקבל חזרה את אדם, והילל כנראה לא יסכים להשאר בלעדיו, מה דעתך ?"
"אני חושב שאתה צודק כבוד הרב." עניתי, מופתע מכך שהתיעץ איתי.
"יש לכם שם מקום בשבילם ?"
"כן אדוני, אבל….."
"אני אשלם לדיאמנט שכר דירה בתנאי שהם יגורו אתכם, יאכלו מה שבטי מבשלת, וילמדו בבית ספר. אני לא רוצה שהם יסתובבו סתם ברחובות."
"אני מסכים אתך כבוד הרב, אבל עכשיו כבר חנוכה ו… " הוא עבר לדבר שוב בעברית.
"אתם תסתדרו, זה לא חייב להיות בית ספר דתי, רק שילמדו ברצינות ולא יסתבכו בצרות. הילל כבר לא יהיה תלמיד חכם, אבל הוא מוכשר במתמטיקה ויש לו ידים טובות. אדם הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה אבל ….." הוא נאנח ואז זרק עלי פצצה, חוזר ברוב התחשבות לרוסית. "אבא שלך נמצא בארץ, למה אתם לא בקשר ?"
לחצתי בכוח את השפופרת, ידי רעדו ובטני החלה לכאוב ממתח. "אנחנו לא מסתדרים." עניתי בנוקשות, מאין הוא ידע על אבא שלי ?
הרב נאנח " נו טוב, תן לי את הבן יקיר לי, את אדם." בתחושת רווחה עצומה של אדם שניצל בזה הרגע מנפילה לתהום הגשתי את הטלפון לאדם והתמוטטתי על הספה. חשתי סחוט לגמרי, מאין הוא ידע שאני ואבא לא בקשר ? יצאתי מבולבל מכל השיחה איתו.
בטי לטפה את ידי. "שכחתי להגיד לך שהוא מדבר רוסית." נשענתי עליה, שואב נחמה וכוח ממגע גופה.
אדם הקשיב לדברי אביו מהנהן בראשו וחוזר ואומר "כן" כל דקה או שתיים. אחר כך נתן את הטלפון לאחיו שגם הוא שתק ורק הנהן ואמר שוב ושוב "כן, ובסדר"
רק לקראת סוף השיחה הוסיף בביישנות "אני מצטער אבא, אבל לא יכולתי לתת לו ללכת לבד. אני מבקש סליחה ממך ומאימא." והגיש לי את השפופרת חזרה.
"בסדר." אמר הרב מינץ "הסכמנו שהם ישארו אתכם, בטי תשגיח עליהם, אבל רק אם זה בסדר מצדך." אישרתי שאני מסכים, שוכח שלא שאלתי את בטי. הוא שאל אותי אם אני יודע ששמה האמיתי של בטי הוא בת אל.
"כן, אבל היא קוראת לעצמה בטי ואני לא מתווכח איתה." עניתי.
הרב מצא את תשובתי משעשעת וצחק "הבנים שלי הם קשי עורף." אמר "אבל הבנות הן צור חלמיש. בת אל עקשנית יותר מאימא שלי ז"ל."
"אתה לא רוצה לדבר איתה כבוד הרב ?" שאלתי בנימוס. "היא יושבת כאן."
"אני רוצה לדבר איתה, אבל זה לא יעזור לי, היא לא רוצה לדבר איתי." ענה בעצב ונפרד ממני לשלום כשהוא מבטיח להתקשר כל שבוע. מייפה את ידי להעניש את הפרחחים שלו אם לא יתנהגו כראוי. כשגמרתי לדבר מצאתי את כל הנוכחים לוטשים בי מבטי פליאה.
התאומים היו הלומי הערצה. "אף פעם לא שמעתי את אבא צוחק ומדבר כל כך הרבה עם אדם זר." אמר אדם "על מה דברתם ?"
"על העונשים שתקבלו אם לא תתנהגו יפה ותהיו תלמידים טובים." עניתי בחומרה.
"בטי, בואי נסדר להם את המיטה אצל לני ומחר נחפש להם בית ספר. אבא שלך ישלח כסף בשבילם. הם חייבים ללכת ללמוד אפילו בבית ספר חילוני, אבל לא להתבטל סתם."
רק מאוחר יותר בלילה, כשבטי ואני שכבנו חבוקים, נרגשים מכדי להרדם, סיפרתי לה על תוכן השיחה שניהלתי עם אבא שלה. "צור חלמיש זה חומר מאוד קשה, כנראה סוג של אבן." ענתה בטי לשאלתי.
"איך הוא ידע על אבא שלי ?" המשכתי לשאול, "זו ארץ קטנה מאוד מקס, אבא שלי מכיר המון אנשים ויש לו הרבה מעריצים. אפילו פוליטיקאים חילוניים באים לדבר איתו. גם המשפחה של אימא - משפחת צורף, היא משפחה מאוד מסועפת עם המון קשרים, אחיה הגדול - דוד זכי, הוא מנכ"ל חשוב במשרד הפנים."
היא העבירה את אצבעותיה על חזי מעבירה בי צמרמורות עונג, אבל כשניסיתי לגעת בה היא חמקה ממני במהירות וצחקה ברשעות. "לא היית צריך להתחייב בשמי מקס. השנים האלה הם צרה צרורה ועכשיו אתה אחראי עליהם. אני בטוחה שאדם החליט לעזוב וגרר איתו את הילל."
הצלחתי ללכוד את פרקי ידיה ביד אחת ובשניה הפשלתי את כותנתה הכחולה העשויה פלנל. "אני שונא את הפלנלית הזו בטי, יום אחד אני אשרוף אותה." התלוננתי. היא התחילה לצחקק והתפתלה מתחתי, מאיימת עלי שתתלונן על אונס. התפשרנו שאשחרר אותה תמורת נשיקה ושנינו ידענו בדיוק היכן אנשק אותה, אבל רגע לפני שהחלקתי אל בין רגליה הפשוקות היא אמרה "לדעתי הוא החליט לעזוב את הישיבה כי הוא גילה שהוא הומו. שמת לב איך הוא ומיקי הסתכלו זה על זה."
נאנחתי ועזבתי לעת עתה את ענין הנשיקה. "שמתי לב בטי, אבל אל תדאגי, מיקי לא יעשה שום דבר. זה שהוא הומו לא אומר שהוא סוטה מין או אנס."
בטי חיבקה אותי, "כשעזבתי הם היו תינוקות אפילו לא בני ארבע, עכשיו הם גברים צעירים, זה כזה בלגן, הם עוד לא יודעים כמה זה יהיה קשה. יהיו שבתות ויהיו חגים ויום כיפור ו…. זה יהיה כל כך קשה, הם לא יודעים אפילו כמה."
ליטפתי אותה, מנסה לנחם אותה כמיטב יכולתי. "אנחנו נעזור להם בטי והם תמיד יוכלו לחזור לדת, כמו תהילה, אל תדאגי הכל יהיה בסדר." ליטפתי את העור הרך שבין ירכיה והיא גנחה חרש והניחה לי לנשק לה.
רק אחר כך, דקה לפני שנרדמנו, נזכרתי לשאול אותה מה זה פרוצה. זו היתה טעות, היא ענתה לי באותו קול קר, שכיסה את רגשותיה, והעביר בי צמרמורת.
"אישה שהיא כמו עיר בלי חומה, פרוצה לכל אחד. זונה." היא קמה והתישבה על אדן החלון, כמו שעשתה תמיד כשהיתה נסערת. "ראית כמה הוא היה גאה בעצמו ? אנחנו לבד ואין אלוהים ! גילה את אמריקה, הזין הקטן הזה !"
היא הסתובבה ונעצה בי מבט קשה. "גם אתה חושב שאם הייתי מזיינת גבר אחר הייתי זונה, נכון ? אני יודעת שמיקי סיפר לך הכל על וקסמן !" בדרך כלל בטי לא נהגה לדבר בצורה כה בוטה. הופעתם של אחיה והשיחה עם הוריה השפיעה עליה יותר משחשבתי. מעולם לא ראיתי אותה כל כך כועסת.
"בטי," ניסיתי לגעת בה וחטפתי מכה על ידי המושטת.
"עזוב אותי אני סתם זונה." לחשה ופרצה בבכי.
"לא נכון בטי." לקחתי אותה בזרועותי "אני אוהב אותך, את אוהבת אותי נכון ?"
היא הנידה בראשה לשלילה. "אל תדבר שטויות, אהבה זה סתם מילה."
היא שבה להתיפח ויותר לא יכולתי לדבר איתה. אחזתי בה עד שנרדמה, שואל את עצמי מה לעזאזל אני יכול לעשות עכשיו. כשנרדמה לבסוף נזכרתי פתאום שהשארתי את הנעלים הצבאיות בחוץ עם כלי הצחצוח, לא חשבתי שיקרה להם משהו, אבל אני לא אוהב להשאיר אחרי בלגן. ירדתי למטה יחף, לבוש רק בחלוק המגבת הישן של בטי שהדיף את ריחה האהוב. אספתי את הנעלים ואת המברשות והנחתי הכל בארון הכניסה.
רק כשעמדתי לחזור שוב למיטה גיליתי את מיקי ואדם יושבים על הספה, צופים בסרט מתח. תפסתי את הנער בחולצתו וניערתי אותו בחזקה. "שלא תעיז יותר לדבר ככה אל אחותך הבנת ? אפס קטן שכמוך !"
מיקי הצליח להכנס בינינו ולשחרר את אדם ההמום. "די כבר מקס, מה עובר עליך ?" הוא דחף אותי אל הקיר ונשען עלי כדי שלא אוכל לזוז.
"אתה יודע מה זה פרוצה מיקי ?" סיננתי.
"אה, זה זונה לא ?" הוא בחן את פני באור הקלוש ואחר כך הסתובב והביט באדם, "קראת לאחותך פרוצה ?" הנער הנהן והסמיק.
מיקי הניח לי, "כולו שלך" אמר לי, מחווה תנועת הזמנה לעבר אדם. התיישבתי ליד הנער שנרתע ממני בבהלה "אני מצטער מקס," לחש אדם. "אבל למה נזכרת רק עכשיו ?"
מיקי התחיל לצחוק "כי רק עכשיו הוא הבין מה אמרת חמוד." הוא כרך זרוע סביב אדם שהשעין את ראשו על כתפו של מיקי וחייך אלי.
"אם אני אבקש ממנה סליחה מחר בבוקר זה יהיה בסדר ?"
"בסדר," אמרתי "לך לישון עכשיו אני רוצה לדבר עם מיקי." התחלתי לקלוט שבטי צדקה, הכנסתי ראש בריא למיטה חולה, ויכולתי להאשים רק את עצמי.
"אתה בטח מצטער שהזמנת אותנו." אמר אדם בחיוך נחמד "נכון שאתה רוצה להגיד למיקי להניח לי כי אני קטין וכל הזבל הזה ? הסתלקתי כי נמאסו עלי השקרים. אני הומו ונמאס לי לשקר לכולם."
"ובגלל זה החלטת שאין אלוהים וגררת גם את אחיך אתך ?" הוא משך בכתפיו, בדיוק כמו בטי, "הוא שונא ללמוד בישיבה. הוא הלך ללמוד שם רק בגללי, הוא רוצה ללמוד בבית ספר עם בנות, והוא רוצה לרכב על אופנוע ולעבוד עם הידים, ולא לקרוא ספרים כל היום, כמוני." הוא קם ממקומו והתמתח בתנועה חיננית, כמו בטי, "לילה טוב אני הולך לישון." והסתלק.
"מיקי," התחלתי, ואחזתי בזרועו.
"אל תתחיל," הפסיק אותי "אני יודע שהוא רק ילד, אבל הוא כל כך פיקח וחמוד, והוא דומה לה כל כך. זה כמו חלום שהתגשם, מה אני יכול לעשות ?" הוא חיבק אותי בחזקה והלך לישון.

בבוקר אדם התנצל לפני בטי, והיא, שלא הייתה רגילה להתנצלויות, נחפזה לסלוח, לרווחתו הניכרת. עכשיו יהיו לה עוד שני גברים לטפל בהם, חשבתי מודאג, שוב הרגשתי אשם ובגלל זה כעסתי, גם על עצמי ועוד יותר עליהם.
החלטתי שאחרי שנישלח את לירז לגן אבהיר להם את הנושא. אם הם חושבים שבטי תהיה המשרתת שלהם, מוטב שיחשבו שוב.
בדרך לעבודה הודעתי להם בחריפות שבטי לא נמצאת כאן כדי לשרת אותם, ועליהם לטפל בעצמם, לנקות את חדרם ולהתנהג כלפיה בנימוס. הם נראו קצת מבוהלים, ואפילו מיקי, שהסכים עם דברי, ניסה להרגיע אותי.
לא נרגעתי, חיכיתי עד שהוא ירד בצ'ק-פוסט ואז, מנצל את העובדה שנמצאתי לבד עם בני משפחת מינץ, חקרתי אותם. רציתי לדעת מה הם ידעו על בטי ומה ספרו להם עליה בבית. הם דיברו ברצון ואפילו בהקלה.
בילדותם הם ידעו שלתהילה היתה אחות תאומה שמתה בגיל צעיר, ורק כשתהילה התחתנה והשלימה עם ההורים הם גילו שהאחות התאומה לא מתה רק עזבה. הכל נאמר בחצאי מילים ובסודי סודות. כל פעם שניסו לברר עם אימא היא פרצה בבכי, את אבא לא העזו לשאול וגם לא את שאר האחים והאחיות, רק תהילה הסכימה לדבר מעט.

"אז מה עשית שזרקו אותך מהבית ?" שאל אדם בסקרנות. עליתי על הרמפה לכיוון החניה של שוק הקריות, לפתע עברנו מהאור הבהיר של הבוקר ונכנסנו לחניון החשוך.
"נכנסתי להריון." ענתה בטי לפני שהספקתי לעצור בעדה. "עשו לי הפלה, לא יהיו לי ילדים ולא בעל." היא השתתקה לרגע מניחה להם לעכל את דבריה והמשיכה. "עכשיו מספיק עם זה. לא נדבר יותר עלי. עכשיו נחשוב מה עושים אתכם."
"מה קורה אתך ועם מקס ? אתם מתכוונים להתחתן ?" שאל הילל מתעלם מדבריה של אחותו.
"אל תדבר שטויות, מה פתאום שמקס יתחתן איתי ? " ענתה בטי והרכיבה משקפי שמש שכיסו את עיניה. נעלתי את הרכב ויצאתי החוצה כשהם באים בעקבותי. האור בחוץ סינור אותנו אחרי האפלולית שבפנים. הייתי מדוכדך מאוד, למה היא מדברת ככה ? הכאב שחשתי הפך, כמו תמיד אצלי, לזעם כבוש.
"מה עם העילוי - הדוד משה, למה הוא נעלם גם כן ?" שאל אדם.
"לא יודעת, זה לא חשוב עכשיו." ענתה בטי בקצרה, ברור היה שאין לה חשק לדבר על זה.
"אל תשקרי לי !" צעק אדם ותפס בכוח את מרפקה, מסובב אותה אליו.
"למה כולם משקרים כל הזמן. הכל סודות ושקרים. כל המשפחה שלנו מלאה בסודות מגעילים. נמאס לי !"
שחררתי את בטי ממנו, שם לב שציפורניו כסוסות וידיו עדינות ולבנות. ידים של אברך משי, חלפה המחשבה במוחי. "לכל משפחה יש שלדים בארון ילד." אמרתי בעדינות "ואם תיגע עוד פעם באחותך אשבור לך את הידים." הוספתי, מחדיר נימת איום לקולי.
"מספיק מקס" ביקשה בטי "בואו נלך לעבוד."

כל הבוקר העבדתי אותם בפרך בהדבקת תויות על קופסאות צבע. בזמן שהם עבדו הלכתי להתיעץ עם צבי.
הוא הקשיב לי בשקט כשספרתי לו הכל, כולל הסיבה האמיתית לעזיבתו של אדם את הישיבה. אחרי שחשב קצת, הרים טלפונים לכאן ולשם, וסידר לנערים בחינת קבלה בבית הספר התיכון בטבעון כבר למחרת היום.
"אתה בחור טוב מקס, אבל אתה מכניס ראש בריא למיטה חולה." אמר לי בכובד ראש. "בחורים כאלה, עם רקע כזה, בגיל ההתבגרות …." הוא נאנח, "זה יהיה קשה ורוב העול ייפול על בטי, במיוחד עכשיו שאתה הולך למילואים." כאילו שלא ידעתי לבד.
ירדתי למטה כדי לבשר להם על הבחינה ומצאתי שסיימו את העבודה והעסיקו את עצמם, כל אחד בדרכו שלו. אדם ישב על ערמת קרטונים וקרא בעגנון. הוא כבר סיים כרך אחד והתחיל את השני. מסתבר שכמו בטי הוא קרא מהר וניחן בכושר ריכוז שאפשר לו לקרוא בכל מקום ובכל מצב. הילל לעומתו היה בחוץ, עומד ליד דוב, שעדיין לא הספיק לרדת מהאופנוע שלי, ונראה המום מהצעיר הזר שהתנפל עליו בשאלות וניסה לחבוש את הקסדה שלו. "דוב זה הילל, האח של בטי, הוא יגור אצלנו כמה זמן והוא …. אה …. מסתבר שהוא אוהב אופנועים." דוב התבונן בי כאילו יצאתי מדעתי.
"באתי לעזור עם הדבקת התויות." אמר בזהירות, כאילו חשש שאפלוט עוד שטות.
"אנחנו כבר הדבקנו הכל." התערב הילל בשיחה "אולי במקום זה תלמד אותי איך רוכבים על האופנוע שלך ?" הוא הביט בדוב בתחינה.
אני כבר עברתי את השלב של שגעון האופנועים, דוב לעומת זאת היה עדיין מכור וזיהה בנער נפש תאומה.
"מי זה אנחנו ?" שאל, בעודו מסדר את הקסדה על ראשו של הילל, הנחתי להילל להסביר את המצב וחזרתי לעבוד. דוב הושיב את הילל על האופנוע, התישב מאחוריו ונתן לו שיעור בסיסי ראשון ברכיבה.
אדם אפילו לא הרים את ראשו מספרו כשאחיו צעק משמחה בעודו עושה את סיבוביו הראשונים על האופנוע.


נכון שאין לי הרבה קוראים אבל בכל זאת בין כמה עשרות אנשים שכן קוראים אין אף אחד שיכול להגיב ? זה מעצבן לדבר לעצמי בלבד

לך להתחלת העמוד

משי מתפנקת...
.


107 הודעות
נכתב - 27/03/2004 :  01:16:29  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  שלח למשי מתפנקת... הודעת ICQ  הגב עם ציטוט
זה לא הסוף נכון? אני כבר מרגישה שאני מכירה כלכך טוב את בטי, ואת מקס, ו... גם אותך קצת... להבדיל מ"כותב בפורום", שזה מה שכולנו כאן, אתה סופר, ולא סתם סופר, סופר מדהים...

לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 27/03/2004 :  09:50:47  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
תודה על המחמאה ולא זה לא הסוף, למעשה זה אפילו לא מגרד את הסוף, ותרשי לי לגלות לך עוד סוד קטן שישאר רק ביני לבינך - אני אישה. למעשה אני ידועה פה ושם ברחבי האתר הזה בניק הפולניה. תודה לך שוב על התגובה מסתבר שלי יותר קל לכתוב רומן שלם מאשר לחלק מקוראי לכתוב כמה מילים ואפילו של ביקורת, רק תגיבו !אל תשתקו ככה !

לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 27/03/2004 :  10:26:31  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט

שבוע אחר כך נכנסו העניינים לשגרה רגועה, כמו שאהבתי. הנערים נשארו לגור בחדרה של לני והיא שמחה מאוד לעבור לגור בדירה הנפרדת של ורד. החלטנו שאת שכר הדירה שנקבל ממנה נשמור בחשבון חיסכון נפרד בשביל לירז וורד. בטי טיפלה בכל הפרטים הטכניים בבנק.
הם עזרו לי להעביר את חפציה לדירה הקטנה והסתדרו בנוחות בחדר הגדול והמרווח. הכל מצא חן בעיניהם, הגינה הירוקה שגבלה בהר הכרמל. הכלב מנגו, בית הספר החדש שלהם, והחופש שנתנו להם לעסוק בענייניהם.

הם עברו את המבחן בקלות רבה והוחלט שילמדו בכיתה יא' ויקבלו שיעורי עזר כדי להשלים את השכלתם בעיקר באנגלית ספרות ומתמטיקה. המנהלת לא ידעה את נפשה מהתפעלות מגישתם הרצינית והבוגרת ללימודים.
בעיקר התרגשה מתוצאות הבחינה של אדם. "שניהם מאוד נבונים, אבל לאדם יש תוצאות של גאון. אני בטוחה שהם יוכלו להשלים בקלות את הידע שחסר להם ולהשתלב בכיתה."
אדם צחק בלגלוג כשסיפרתי לו את דבריה.
"גם הילל היה משיג תוצאות טובות אם היה מתרכז במבחן במקום להסתכל על השדיים של המזכירה." הילל הסמיק והתנפל עליו, ושוב היה עלי להפריד.
הם רבו בלי הרף, ופרקו בבת אחת מרץ שכבשו במשך שנים של לימוד תורני בישיבות דתיות שהזניחו לחלוטין את הצד הפיזי של החיים.
הילל פשוט פרח, ואפילו אדם הואיל להתנתק לפעמים מספריו ויצא מידי פעם מהבית לשחק כדור רגל או ללכת למכון הכושר.
מאחר שהילל נדבק אלי והלך איתי לכל מקום, לקחתי אותו לחדר הכושר. בפעם הראשונה ברחתי משם מהר כי הוא עמד, בוהה בנשים הלבושות בגדי התעמלות הדוקים, ועשה לי בושות.
רק אחרי ששוחחתי איתו ארוכות על יחס לנשים בחברה החילונית, והבהרתי לו שעליו להיות יותר מאופק, הסכמתי לקחת אותו שוב, וליתר ביטחון הלכתי מאוחר בערב, כשרוב הנשים כבר לא נמצאות.
הפעם לקחתי גם את אדם, שלטש מבטים בגברים, אבל עשה זאת בזהירות, כך שרק אני ואחיו שמנו לב. זה היה מתיש, הטיפול בנערים הללו סחט אותי נפשית וכך נותר לי מעט פנאי לחשוב על המילואים שהלכו והתקרבו בצעדי ענק.

גבי ותהילה היו מוכי תדהמה ממעשיהם של התאומים ועוד יותר מכך שהרבי מינץ הסכים שהם יגורו אתנו. הם ישבו אצלנו במוצאי שבת, תהילה פורחת בתחילת הריונה, וגבי זורח מאושר, מלטף אותה במבט גאה, וניסו לחשוב על הבעיה החדשה שצצה פתאום.
איך שלא הסתכלת על זה ברור שהתאומים היוו בעיה וברור שהם לא היו מסוגלים לפתור אותה. "אם אבא מסכים שהם יגורו כאן זה בסדר מצידי." אמרה תהילה בפיזור נפש וגבי, שכלל לא הכיר אותם הסכים איתה, בוחן את השניים שישבו על הספה ובהו בטלויזיה.
לא ידעתי מה הוא חושב למראה שני הפרחחים הללו, פניו היו חתומות לחלוטין.

לקחתי אותו החוצה לחפש את לירז שטרם חזר הביתה, ובדרך שאלתי אותו מה דעתו על הגיסים שלו. "הילל מוצא חן בעיני, הוא דומה לתהילה והוא נראה נחמד, והוא גם בירך על האוכל, אבל השני, אדם, הוא מפחיד. אתה אומר שהם מצליחים בבית הספר ?"
הנהנתי.
הוא נאנח, "אני לא מבטא את עצמי טוב, אבל הוא מפחיד אותי. יש בו משהו קר כזה, אני בטוח שבישיבה שלו נשמו לרווחה כשהוא עזב, חבל שהוא גרר אחריו את הילל."
לירז ראה אותנו מרחוק ורץ לעברי, מתנגש בי בכוונה בכל כוחו. זה היה השיגעון האחרון שלו, לקפוץ עלי או להתנגש בי. "אתה מתחיל להיות גדול מידי בשבילי לירזי." אמרתי והרמתי אותו. הוא התרפק עלי וחייך אל גבי שליטף את ראשו.
אני מטפל כבר בילד אחד, אז שיהיו עוד שניים, חשבתי. מה כבר יכול להיות. לא סיפרתי לגבי על ההומואיות של אדם. מה הטעם ? זה לא היה עוזר כלום, שתקתי.

בטי לא התלוצצה, היא הותירה לי את חינוך הנערים וחוץ מטיפול בהאכלתם ולבושם לא התערבה. הייתה לה מספיק עבודה גם ככה.
פתאום היה עליה לטפל בעוד שני נערים שאכלו כמו מתבגרים, כלומר היו תמיד רעבים וחיסלו בלי בעיות כל מה שהיה בבית. היא בישלה כמויות גדולות של אוכל ותמיד היה המקרר ריק.
אני עשיתי לה הכי הרבה בעיות, למרות שלא אכלתי כמויות כל כך גדולות - כבר גמרתי לגדול - הייתי מפונק. זו הייתה אשמתה של בטי שהניחה לי להתפנק. התעקשתי לאכול רק אוכל ביתי ובטי נאלצה להכין הכל במו ידיה. לא היה אצלנו אוכל קפוא או משומר, הכל היה טרי וטעים. רק בבורקסים התפשרתי, בטי קנתה אותם אצל זזה, בעל המאפיה הגרוזינית מול 'יהלום'.
גם לירז עשה בעיות, הוא קלט פתאום שבשר בא מבעלי חיים, וכחובב חיות מושבע סירב לאכול כל דבר שהזכיר בעל חיים. הבשר היחיד שאכל היה שניצל, בתנאי שיהיה תוצרת בית, ובטי המסכנה ששנאה לטגן נאלצה לטגן לו שניצלים, שהיו טעימים להפליא, וגם לדאוג שאחיה הזללנים לא יחסלו אותם בטרם יספיק הילד לאכול מהם.
אין לי מושג מה נעשה כשלירז יגלה שגם בשר השניצלים היה פעם תרנגולת.

גיליתי להפתעתי שבטי רכת הקול ונעימת המזג יכלה להיות בעלת מזג רתחני, היא כעסה על אדם שעזב את הישיבה וגרר אחריו את אחיו וכל שיחה שניהלו נגמרה במריבה. פעם היא אפילו סטרה לאחיה תוך כדי מריבה.
הם דברו ביידיש כך שלא הבנתי מה הייתה הסיבה לסטירה והילל הסמיק באומללות כשבקשתי תרגום וברח ממני.
חקרתי את בטי בלילה, זה היה הזמן היחיד שהיה לנו לשוחח בפרטיות. הבית המה ילדים ובני נוער, ובזמן האחרון גם נערות מתבגרות שבאו לבקר את התאומים, לבושות בחולצות הדוקות בלי חזיה ובג'ינסים הדוקים וקרועים. לפעמים היה לי קשה מאוד להתרכז.
אחרי שהפעלתי עליה לחץ פיזי מתון היא הודתה שהויכוח היה בגללי. מיקי פלט בתמימות שאני לא נימול והרעיון הסעיר את רוחם. לא די שאחותם חיה בלי חופה וקידושין עם גבר, אלא שאותו גבר הוא לא נימול. הם היו נבוכים במשך כמה ימים בחברתי, כאילו עמדתי לפשוט עוד רגע את מכנסי. המבוכה שלהם הביכה גם אותי. עם אדם לא יכולתי לדבר ולכן תפסתי את הילל ושאלתי אותו ישירות אם העובדה שלא עברתי ברית מילה מפריעה לו.
הוא שוב הסמיק והודה שכן, ביקש סליחה, ושוב הסמיק. בסופו של דבר מצאתי את עצמי נותן לו שיעור מין, כולל שרטוט של אברי המין הנשיים, ואזהרה שגם אם הוא חש שעוד רגע יתפוצץ, ברגע שהיא אומרת לא, זה לא !

"אין שום סיכוי שזה יקרה," אמר באומללות, "הן באות רק לאדם, אלי הן לא מתיחסות בכלל." התאומים זכו לפופולריות עצומה בבית הספר התיכון וכולם רצו לעזור להם להשתלב בחיים החילוניים.
שניהם היו נערים יפי תואר, כל אחד בדרכו, והמון נערות הציעו להם עזרה בלימודים. ככל שאדם התיחס אליהן ביתר התנשאות וקרירות כך הן רצו אחריו יותר, וככל שהילל רצה בהן יותר, כך הן הקפידו יותר להתעלם ממנו.
הוא לטש עיניים מתפעלות בגופות הצעירים והמפתים וסבל בשקט, אני מניח שגם אדם סבל בדרכו שלו, אבל הוא לא הניח לאיש לראות זאת.
ניסיתי לנחם את הילל שהנערה המתאימה תגיע, ושיש לו זמן רב, וחזרתי ואמרתי לו שהוא בחור מתוק ונאה.
הוא התעצבן, "הן לא רוצות בחורים מתוקים, אתה לא מבין, אם הייתי נשאר בישיבה כבר הייתי מתארס. בגלל זה ברחנו." נאנחתי וחיבקתי אותו.
הוא היה כל כך מבולבל, הוא הזכיר לי את עצמי בגילו. "אתה עדיין יכול לחזור הילל. את אדם הם לא רוצים, אבל אותך הם יקבלו חזרה."
הוא השפיל את ראשו "הם טיפשים, הוא עילוי והם דוחים אותו בגלל … בגלל … בגלל שהוא פייגלע !" לתדהמת שנינו הוא פרץ בבכי.
"אין להם ברירה הילל. הרי זה, איך קוראים לזה… משכב זכר, הוא דבר אסור בהחלט, אתה בטח יודע את זה."
הילל ניגב את עיניו, "גם לו אין ברירה. זה לא הוגן, הוא לא רוצה להיות כזה !"
שלחתי אותו לישון ובדרך למיטה כשהצצתי לחדרו של לירז שמעתי קולות מחדרו של מיקי. לא הופתעתי למצוא שם את אדם שוכב על מיטתו של מיקי שישב מתוח על קצה המיטה והקשיב לנער הנלהב שסיפר לו דבר מה. הם השתתקו ברגע שהופעתי, נראים אשמים בצורה חשודה.
"מקס, אדם רוצה שאקח אותו למועדון ביום שישי, מה דעתך ?" שאל מיקי.
המועדון של מיקי היה מועדון של הומואים שעמד מוצנע בפינת עמק האלכוהול, והיה למעשה שוק בשר. להומואים אין נשים שיעדנו את התנהגותם. הם ממעטים לקשור קשרים ארוכים ועושים מה שגברים סטרייטים משתוקקים לעשות, ורק הנשים עוצרות בעדן. הם מזיינים ועוברים הלאה, בלי יותר מידי דיבורים או השקעה של רגש.
כפי שאמרה לני בדייקנות בוטה - "גברים נשארים חזירים גם כשהם מזדיינים בתחת." לקחת לשם נער כמו אדם יהיה כמו להשליך נוצרי רך ושמנמן לאריות רעבים.
הבטתי במיקי והרמתי את גבותי בפליאה, הוא הסמיק. "הוא יבוא איתי, אני אשמור עליו."
"איך ? תביא אתך חבורת שומרי ראש ? תשים לו חגורת צניעות ?"
אדם זינק מהמיטה נרגז, "אתה לא מבין מקס אני …" קטעתי אותו
"אתה ילד שיכול לשנות אז דעתו עוד חמש פעמים עד סוף השבוע. לך לישון עכשיו, כבר אחרי אחת עשרה."
הוא פתח את הדלת ויצא בכעס ואז הסתובב וחזר, "אני לא מבין מה היא מוצאת בך. אתה … אתה נאצי !"
תפסתי בכתפיו וניערתי אותו, "נכון, אני נאצי. נאצי שהבטיח לאבא שלך לשמור עליך. מהיום יש לך איסור יחוד עם מיקי, ברור ?"
אדם האדים מבושה, "לך להזדיין ! " הטיח והוסיף עוד אוסף קללות ביידיש, שלא הבנתי, אבל נשמע לי מטונף מאוד. הוא יצא משם, דמעות בעיניו, וברח לחדרו.

"איסור יחוד ? מאיפה הבאת את זה ?" שאל מיקי.
"למדתי מהילל הוא מנסה לעשות ממני פחות עמהארץ ממה שאני."
"הוא ילד מתוק, אני מקווה שימצא סוף סוף איזה בחורה שתיתן לו. בינתים הן עדיין רצות אחרי אדם, הטמבליות הקטנות הללו. כדאי שתכין לו מלאי של קונדומים."
הייתי עיף עד מוות, נמאס לי לנסות לשלוט בכל ההורמונים המשתוללים בחלל הבית. "אני מבקש ממך שוב, כחבר שלי ושל בטי, את הילד הזה תעזוב, הרי לא חסרים לך זיונים. הוא רק תינוק מבולבל." נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיני.
מיקי נאנח ונשכב לצידי. "אני יודע, אני יודע, מה אתה חושב ? שאני טמבל ? רק שהוא כל כך דומה לה, יש לו אותו עור כמו שלה, כמו קטיפת זהב. מתחשק לי לשים אותו ערום על הבטן וללקק. להתחיל מהעורף, לעבור דרך הגב עד לישבן, ועד לביצים ואחר כך להפוך אותו ו… " הוא השתתק וניער אותי, "עכשיו אתה צריך לקפוץ ולהגיד לי לסתום כבר. איזה מין הטרו אתה ?"
חיבקתי אותו, מתרפק על כתפו, ונאנחתי. העדפתי את כתפה הרכה של בטי. מיקי היה שרירי ושעיר מידי. "לא יודע מיקי, אני אוהב לעשות אותו דבר, אבל לאחותו.
גברים הם פשוט יותר מיד שעירים וקשים ו …. פשוט גברים מידי." צחקנו ביחד, תוך כדי הצחוק מיקי החל לבכות פתאום.
היום כפי הנראה היה יום הבכי שלי. "ג'פרי התקשר מניו יורק, הוא מאושפז. האיידס הגיע לשלב הסופני. אני רוצה לנסוע להיות איתו והוא מסרב." חיבקתי אותו, מנענע אותו כתינוק וליטפתי את גבו.
ג'פרי היה אהבת חייו של מיקי, הוא עזב אחרי שחלה באיידס וסירב לכל הצעות העזרה של מיקי. ליבו של מיקי נשבר בקרבו, והיה עלי לסחוב אותו כמעט בכוח לבדיקות דם. למרבה המזל הוא לא נדבק וקיוויתי שהוא עדיין מקפיד על קונדום ונבדק מידי פעם.
"אתה רוצה לנסוע אליו ולהפרד ?" שאלתי ברוך "תוכל גם להיפגש עם ההורים."
"כן, אני רוצה, אבל הוא מסרב. הוא רוצה שאזכור אותו כמו שהיה פעם. כאילו שזה חשוב, איך שהוא נראה." מיקי בכה עוד קצת עד שנרדם, ואני הלכתי סוף סוף לישון.


לך להתחלת העמוד

משי מתפנקת...
.


107 הודעות
נכתב - 27/03/2004 :  11:39:12  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  שלח למשי מתפנקת... הודעת ICQ  הגב עם ציטוט
אז שתדעי, שאת סופר ממש טוב, באמת, לכתוב כמו גבר, איך גבר מרגיש, משתוקק אוהב... זה משהו נדיר...

לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 28/03/2004 :  18:26:34  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
תודה לכולם על המחמאות והנה ההמשך
הבנות בבית הספר תפסו אחרי כשבוע שאדם הוא הומו, ולא מהומואים החביבים שיעזרו להן לבחור שמלות ולרכל על בנים, אלא מהסוג הקודר שמתרחק מנשים.
לאדם הייתה דעה מוזרה על נשים בכלל, ועל נשים חילוניות בפרט. הוא פחד מהן ושנא אותן, ועם זאת העריץ אותן. לדעתי הוא חש שלמין הנשי יש סוד שמעניק להן כוח על פני הגברים, והוא התנודד בין הערצת נשים לבין חשש מכוחן. אני לא יודע אם הוא קינא ביכולת שלהן ללדת, או שסתם כעס כי הן לא היו קלות דעת וטפשות כפי שלימדו אותו בישיבה, אבל את כל היחס הדואלי והמבולבל שלו כלפי נשים הוא הוציא על בטי. הם רבו בלי הפסק על כל דבר כמעט.
אני חושד בה שהיא זו שרמזה לכמה מהמחזרות היותר עקשניות שלו שאין להן תקווה וגם הסבירה למה. רק אז הן הפנו את תשומת ליבן אל אחיו, מגלות שהוא באמת מתוק ומוכן להעריץ אותן בכל ליבו. הוא אמנם התפעל מכל הנערות הנועזות והחופשיות, אבל התאהב בסופו של דבר בנערה ביישנית וחמודה ממשפחה מסורתית. כמו בטי גם היא לבשה בגדים צנועים, לא התאפרה, ולא התגנדרה והצליחה להראות רעננה וסקסית פי כמה דווקא בגלל זה. שמה היה שיר שטרית, היא למדה בבית ספר דתי, והייתה צעירה ממנו בשנתיים, בת דודה מדרגה שניה של רונן שטרית, שהביא אותה אלינו כדי שמיקי יתן לה שיעור באנגלית.
הילדים המתוקים האלה התבוננו זה בזה פעם אחת, וזה היה זה. הם ישבו עם מיקי ליד שולחן האוכל, הוא נאם הסביר וכתב, והם הציצו זה בזה, מעמידים פנים שהם מקשיבים, ולא הבינו כלום. באותה מידה יכול היה ללמד אותם טורקית.
בטי ולני נסעו למסיבת רווקות במועדון בצ'ק פוסט שנערכה לכבוד חברה שעמדה להנשא. ישבתי עם רונן ודוב בסלון, שתינו בירה והעמדנו פנים שאנחנו צופים במשחק כדורסל. כולנו ידענו מה קורה, אבל איש לא אמר דבר. מיקי המשיך לברבר, עד שרונן, שעצביו הלכו ונמתחו התפרץ, "שתוק כבר מיקי, בוא לשתות ותן לילדים צ'אנס לנשום קצת !"
מיקי הרים את ראשו מהספר - 'רומיאו ויוליה' דווקא, ותפס פתאום איזה טמבל הוא, "ישו המתוק !" אמר בפזיזות, גורם לשנים להרתע בתדהמה. "טוב, נעשה הפסקה. לכו לטייל קצת או משהו."
הם יצאו כמעט בריצה, ומיקי שקע בכורסא ושתה בירה, מעיין בשיקספיר עד שנרדם. הם חזרו אחרי כשעתיים, ורונן המפהק הסיע את שיר לביתה בלי להעיר מילה אחת על הזמן הרב שארך הטיול שלהם.
"איך אתה מרגיש ילד ?" שאלתי את הילל שנשען על המשקוף וחיוך טיפשי מרוח על פניו מאוזן לאוזן "כמו סיר שמצא את המכסה שלו." ענה, חיבק אותי ופנה לחדרו.
"אבל אתה רק בן שבע עשרה" רדפתי אחריו "איך אתה יודע כבר עכשיו שזהו זה. יהיו עוד המון בחורות אחרות." מחיתי.
הילל צחק "כבר עשיתי את החשבון. עוד שנתיים לימודים, ועוד שלוש שנים צבא, ועדיין זה פחות מהזמן שיעקב חיכה לרחל, והוא חיכה אחר כך עוד שבע שנים."
"כן אבל הייתה לו לאה להיות איתה, ומי יודע כמה שפחות מהצד, ואתה לעומת זאת …."
"אני אהיה בסדר גמור, וחוץ מזה יש תמיד את האופציה של אמצעי מניעה, אם היא תרצה כמובן. לא שכחתי מה אמרת - לא זה לא. אולי לא רואים את זה עלי, אבל אני די קרוב להתפוצצות."
"לא, לא רואים את זה. אתה סתם נראה מאושר כמו איזה דביל."
הוא התפוצץ מצחוק "ככה זה אצלנו הליטאים, שומרים את כל הרגשות בפנים, וחוץ מזה אני באמת דביל. הסכמתי להצטרף לבני עקיבא, איך זה ?" הוא ירד במדרגות, צוחק כל הדרך למטה.
קנאתי בו קנאה עזה. הילל היה בר מזל, הוא אהב את העולם והעולם אהב אותו חזרה. הילל תמיד מצא את שביל הזהב, את הפשרה בין המצוי והרצוי, והצליח תמיד לקחת את הלימונים ולעשות לימונדה, וגם להרוות את צמאון כל חבריו תוך כדי כך. הלואי ויכולתי להיות כמוהו, אני בטוח שהכינוי שלו בצבא לא יהיה הנאצי.
§
בטי חזרה עם לני, שמעתי אותן צוחקות בחוץ, היא נכנסה והופתעה לראות אותנו ישובים מול הטלויזיה, מוקפים בבקבוקים ריקים. "ככה, אני יוצאת לכמה שעות ואתם משתכרים לכם ? בושה וחרפה." צחקה ונישקה אותי. "פוי, אתה מסריח מבירה מקס."
היא התחילה לאסוף את בקבוקי הבירה, מספרת לנו על החשפן, שנראה חמוד כל זמן שעמד בשקט, וכמה מגעיל היה כשהחל לענטז בריקוד ולהתפשט. ריקודי חשפנות היה עוד דבר שרק נשים יכולות לעשות - טענה.
"זה היה ממש מביך לראות בחור מגודל מנענע את התחת שלו בחוטיני אדום. הם הראו לנו סרט כחול ובהתחלה זה היה ממש מגעיל, ואחר כך סתם משעמם. הכרחתי את לני ללכת הביתה."
היא יצאה מהמקלחת, לבושה בכותונת החדשה שקניתי לה אחרי שקרעתי את הפלנלית המעצבנת, כאילו לא בכוונה. "רוצה לראות מה למדתי מהסרט שראיתי ?" שאלה וקפצה עלי.
§
"אני כבר באה למיטה, רק עוד כמה דקות." אמרה לי בטי וישבה לכתוב במחשב. היא כתבה יומן שהיה מוגן בקוד. ידעתי את זה כי ניסיתי להכנס לתוכו ולקרוא מה כתוב שם. אני מודע היטב לכך שזה מעשה שלא יעשה. למדתי על החרם של רבנו גרשום לגבי מכתבים, והסכמתי עם הילל שזה תופס גם לגבי יומנים.

לפני שפגשתי את בטי העברית שלי לא הייתה טובה מספיק כדי לקרוא בלי ניקוד, אבל השתפרתי מאוד, כל כך השתפרתי עד שהתחלתי לקרוא עיתון, ושם גיליתי מודעת אבל על מר לייזר (אליעזר) שניידר מרח' העמק בק. טבעון.
ככה גיליתי שגם בטי השתפרה ונעשתה שקרנית טובה מאוד, היא עבדה עלי במשך אלוהים יודע כמה זמן, וזה השכיח ממני את הכבוד לפרטיות שלה ושאר ההבלים שהאמנתי בהם פעם. המודעה שהצהירה על שלושים למותו גרמה לי להצטער על הזמן שהשקעתי בלימוד השפה הארורה הזו, שבה למילים יש שורשים, והפעלים גרים בבנינים.
שפה ארורה, וארץ ארורה, ואישה בוגדנית, שמספרת לי שהיא נוסעת לעבוד אצל בן אדם שמת ונקבר כבר לפני חודש.
במקום להתפרץ ולצעוק ולהכות אותה כמו שרציתי, ניסיתי לחדור ליומן שלה, כמובן שלא הייתי מספיק חכם לפצח את הקוד, לכן ניגשתי למיקי לתנות את צרותי ולבקש עיצה.
"בטח יש לזה הסבר הגיוני ופשוט. למה אתה תכף חושב על זה שהיא נפגשת עם מאהב ? אולי השכירו את הדירה שלו לאדם אחר שצריך מנקה ומבשלת, ומאיזה שהיא סיבה בטי לא טרחה לציין את זה."
אמר מיקי, מעיין שוב במודעה, כאילו שהיא יכולה להשתנות פתאום.
לקחתי ממנו את העיתון, מקפל אותו חזרה בדקדקנות רבה, כך שיראה כאילו איש לא קרא בו קודם. מיקי בחן אותי, מהורהר, "היא לא כמו לאריסה מקס. היא לא טיפוס כזה, אתה יודע שלא."
לקחתי את המפתחות של הרכב, "אני צריך לנסוע ולקחת אותה מהספריה בטבעון, להתראות." יצאתי לרכב, מכריח את עצמי להיות שליו ורגוע, למרות שרעדתי מבפנים כאילו עצמותי ושרירי הפכו לג'לי.
שוב עשיתי את זה לעצמי, נתתי לאישה לעשות ממני צחוק, רק שהפעם לא התכוונתי לשתוק ולאכול את עצמי. הפעם גם אני אתנהג כמו יהודי ליטאי קר ומחושב. בסוף אני אצליח לפרוץ למחשב שלה ואגלה את שמו של המאהב שלה ואז … ואז אני …. החניתי את הרכב בתחנת האוטובוס מול הספריה, השענתי את ראשי על ההגה ופרצתי בבכי.

עד שבטי הגיעה עם חברה שגרה בתל חנן כבר נרגעתי. הנחתי לה לנהוג, שם לב שנהיגתה השתפרה מאוד. מזה חודש שיש לה רשיון, עדיין אסור לה לנהוג לבד, רק בליווי של נהג ותיק. בימים הראשונים היא נהגה בחוסר ביטחון ואני הערתי לה ללא הרף, עד שהיא סרבה לאחוז בהגה כשאני ברכב. רק אחרי שבוע של הפצרות מצידי והבטחות שיותר לא אפצה פה היא חזרה לנהוג שוב יחד איתי. נזכרתי איך התחנפתי אליה וחשתי גועל.

עד שהורדנו את החברה שלה כבר רתחתי כל כך עד שלא יכולתי יותר להתאפק. "אל תעצרי בחניה, תמשיכי הלאה ותעצרי בגן השעשועים." פקדתי עליה. היא הציצה בי, מבוהלת מהטון החמור שלי.
"מקס, מה קרה ?" שאלה, קולה רועד קצת, אבל רק טיפה.
"כי זה מה שאמרתי לך !" פקדתי והוספתי, מסנן ברוסית, "ותפסיקי להתווכח איתי כל הזמן כמו איזו יהודיה." לאור פנסי הרחוב ראיתי שעורה הזהוב האדים מכעס.
"הרוסית שלי מספיק טובה כדי להבין אותך, ואני לא אוהבת מה שאמרת מר פרידמן." הטיחה בזעם ועצרה על רחבת החצץ שליד הגן. היא קפצה החוצה בלי למשוך את מעצור היד ובלי לכבות את הפנסים. עד שהחניתי את הרכב ויצאתי היא כבר ישבה בתוך החבית, רגליה מקופלות תחתיה ואגרופיה קפוצים בחיקה.
התישבתי לצידה, מקפיד לא לגעת בה, מאז שהתפלצים, כמו שקראנו לתאומים, באו לגור איתנו, הפכה החבית למקום המועדף עלינו לויכוחים ומריבות.
היה לנו קשה לריב בלחש, והפרטיות הייתה חשובה לשנינו. עד כה היו כל הויכוחים שלנו קלי ערך ונפתרו בנשיקה ובהתנצלות.
סתם אי הבנות קטנות, בעיקר עקב חינוכם של שלושת הילדים שהופקדו בידנו. בטי חשה שאני נותן להם יותר מידי כסף, וכעסה שהנחתי למיקי לבלות כל כך הרבה זמן עם אדם, ושנתתי להילל קונדומים. היא רצתה שאפסיק לפנק את לירז, שלא אנשק אותה בעבודה, במיוחד לא ליד רונן, או שלא אשתה כל כך הרבה בירה.
בשבילה יותר מחצי בקבוק בשבוע היה הרבה. שאקפיד להשכיב את לירז בשעה שמונה בלילה. סתם שטויות שהתבהרו תוך כדי שיחה.
הויכוח הכי גדול שלנו עד כה היה ההסכם שעשיתי עם הילל, הוא ילמד איתי אנגלית ופיזיקה, ואני אלמד איתו לימודים תורניים.
בטי חששה שאחזור בתשובה, כאילו שזה אפשרי. אחרי כל השנים שביליתי עם נוצרים ששנאו אותי כי רצחתי להם את ישו ויהודים שהסתכלו עלי בחשדנות כי לא עשו לי ברית, נעשיתי מחוסן מהשגעונות של שתי הדתות כאחת.
ישבנו בשתיקה, אני חיכיתי שהיא תתחיל והיא המתינה שאני אפתח. כמו תמיד אני נשברתי ראשון "אז איך זה לעבוד אצל רוח רפאים ?" שאלתי בנעימות.
במקום לקפוא על מקומה בהבעת אשמה היא פרצה בצחוק. "ממתי אתה קורא במודעות האבל ?"
כל העמדת הפנים שלי התנפצה בבת אחת נשכבתי עליה, מועך אותה בחזקה, וכדי להעניש אותה שפשפתי את פניה בפני הלא מגולחות, וגם קיללתי אותה, ברוסית ובגרוזינית - שפה נהדרת לקללות.
"די כבר מקס, אתה מכאיב לי, די !" היא לחשה ברוך ועצמה את עיניה. שחררתי אותה והנחתי לה לשבת.
"מקס אני מצטערת שלא סיפרתי לך, אבל יש לי סיבות. אני נשבעת לך שאני לא מנצלת את ימי שלישי לבגידות. אתה מאמין לי ?" נאנחתי וחיבקתי אותה.
"אני רוצה, אבל קשה לי מאוד. אולי בכל זאת תתני לי רמז."
"הרמז נמצא ביומן שלי." אמרה בטי והחליקה את ידיה לתוך חולצתי. היא הוליכה את אצבעותיה לאט לאט במורד בטני.
"אני יודע, אבל אני לא מצליח להכנס לתוכו. מה הקוד ?" שאלתי, מנסה להשאר רגוע ולהתעלם מהמגע הרך והקליל שהבעיר את עורי. אסור לי להרשות לה להסיח את דעתי בצורה כזו, אני גבר או סמרטוט ?
"אם אני אגלה לך זה לא יהיה יותר קוד סודי, נכון ?" היא לחשה באזני, נוגעת בקלילות בקצה לשונה בתנוך, יודעת היטב כמה זה מדליק אותי.
"בוא נלך הביתה מקס בבקשה ?" התחננה, מביטה בי בעיניה החומות זהובות, מלטפת את העור הרגיש שבבסיס האגודל, גורמת לי צמרמורת מקצה עורפי ועד לבהונותי.
היא ידעה איך להפעיל אותי כמו בובה על חוט, הגבתי אליה כמו כלב מאולף ושנאתי את זה.

דחפתי אותה בגסות, "עזבי אותי, אני רוצה הסבר ולא מזמוזים." בטי נפגעה, ראיתי את הדמעות מבריקות בעיניה, אבל היא עצרה אותן בכוח.
היא התרחקה ממני וישבה נוקשה וזקופה, לא יכולתי שלא להעריץ את העקשנות והגאווה שלה. "בבקשה, הנה ההסבר שלך - מר שניידר מת לפני חודש בערך. הבן שלו התקשר אלי ושאל אם אני מכירה מישהו שיוכל לשכור את הדירה של אביו.
באותו יום פגשתי במקרה את אימא של יעל, אשתו של דוב. מסתבר שיעל חזרה מהודו ורצתה לגור לבד למרות שהיתה חולה מאוד וחלשה. בקיצור, נתתי לה את המספר של הבן של שניידר והמשכתי לעבוד שם כמנקה ומבשלת של יעל. היא נראתה נורא ואיום. רזה נורא, וצהובה מצהבת. ניסיתי לשכנע אותה שדוב עדיין אוהב אותה ושלא חשוב לו איך היא נראית, אבל היא התעקשה והכריחה אותי להבטיח שלא אספר לו איפה היא."

נגעתי בסנטרה בקצה אצבעי, מסיט אותו בעדינות, בוחן את השריטות על פניה וצוארה. "בטי, אני כל כך מצטער, למה לא ספרת לי ?"
היא התרחקה ממני ודחפה את ידי. "כי הבטחתי לה, ואתה היית רץ לספר לדוב, ואם היית מבטיח לי שלא תספר היית מרגיש חרא, ואני לא רוצה להפריע לחברות שלכם." היא קמה וישרה את חולצתה "זהו, החקירה נגמרה ? אני יכולה ללכת עכשיו ?" כבשתי את פני בידי, חרב הרפאים ננעצה בחזי שוב, מכאיבה לי עם כל נשימה שנשמתי. "בטי בבקשה …." אבל היא כבר הלכה ולא שמעה אותי.
כשחזרתי הביתה היא כבר ישנה. על השולחן ליד המחשב היה דף ניר ועליו מודפס – "מצא אישה מצא טוב." קראתי וחייכתי. הנה הקוד שלי, בחיים לא הייתי מנחש אותו לבד. רק בזכות הילל ובטי הייתי מסוגל להבין ולהתפעל מהתמציתיות והחסכנות שבה הצליחו האנשים הללו, שחיו לפני אלפי שנים, לבטא רעיונות כל כך מורכבים שאני נאבקתי בהם עד היום.
השפה העברית הקשה והרזה, שהתנכרה לי ברשעות כשרק הגעתי לישראל, התרככה ונפתחה לפני, מגלה לי את כל הרבדים המורכבים שלה, את עושרה ויופייה, ואת התמציתיות והחסכנות שלה. אפילו הארמית, שקודם ראיתי כצל שחור ומאיים, התגלתה לי בזמן שלמדתי עם הילל כסבתא חביבה עם חוש הומור מענג.
כמו שאני שיניתי את בטי - קילפתי מעליה את הביישנות והרתיעה שלה מגברים וממין, היא שינתה אותי - גורמת לי להבין ולהתאהב בתרבות העשירה והנהדרת שממנה באתי.
החלקתי למיטה וחיבקתי את בטי, היא שכבה קשוחה בזרועותי, אבל הניחה לי לנשק בעדינות את עורפה. עשיתי לה כל מה שמיקי רצה לעשות לאחיה ועוד הרבה יותר. היא הניחה לי להתאמץ במשך רבע שעה עד שנכנעה לבסוף וסחפה אותי אחריה. נרדמתי רק אחרי שהיא הבטיחה שהיא סולחת לי.
§
השבוע האחרון לפני שיצאתי למילואים היה רע מאוד. בטי עמדה לקבל וסת וכאב לה הגב וגם המצב רוח שלה לא היה משהו. ביום רביעי בבוקר היא נסעה לאחותה, ללוות אותה לבדיקת אולטרא סאונד ברמב"ם ואני נותרתי בבית לבדי. דוב נסע ליעל וישאר אצלה כל השבוע.
"חודש שלם ! !" צעק עליה, כשנודע לו שבטי שמרה על הסוד כל כך הרבה זמן, "חודש שלם שאת יודעת ! את … את קלטע תוחס שכמוך." למה הם עוברים ליידיש או לערבית כשהם מתרגשים, הישראלים האלה ? העברית לא מספיקה בשביל לבטא רגשות ?

אחרי שהוא ראה אותה הוא הבין "היא נראית כמו אחרי מחנה ריכוז." אמר לי בעצב, "אבל אני אטפל בה ואבריא אותה," ורץ לקנות לה ירקות ופירות אורגניים. הוא לא ישן בבית כבר שבוע שלם, ואני רק מקווה שהיא נותנת לו לישון איתה, ולא על הספה. לא שזה משנה לו משהו, העיקר בשבילו זה להיות לידה. נושא האונס של יעל לא עלה יותר. הלואי ואני הייתי יכול להיות כל כך גמיש וותרן, אבל אני לא מסוגל.
מזמן כבר לא הזדמן לי להשאר לבד בבית. הילדים היו בבית הספר, לני אצל חברה, ומיקי היה חייב ללכת למשרד. ניקיתי קצת, עבדתי בגינה ועשיתי קניות לפי הרשימה שבטי השאירה.
בערך באחת עשרה בבוקר, כשכבר גמרתי את כל העבודה וישבתי עם כוס קפה ועיתון, היא הופיעה פתאום – לאריסה !

לא ראיתי אותה מאז היום של הנשיקה ההיא ב'יהלום'. מידי פעם בטי מסרה לי דרישת שלום ממנה. היא נראתה נהדר, כמו תמיד. עלתה קצת במשקל, הפנים שלה נראו יותר צעירות ורגועות, ג'ינס הדוק על גזרה דקה ורגלים אינסופיות. איפור מושלם וזוהר. טריקו מתוח על חזה הסיליקון החדש, השיער פרוע ברישול מוקפד ואלגנטי. פעם הייתי נשפך מההופעה שלה והיום …. כלום.
מה עשיתי כל כך הרבה שנים עם הבחורה הזו ? על מה דברנו בכלל ? לא זוכר. רק מריבות מטופשות והמון שתיה. היא משפיטה אותי ושופכת עלי טונות של בוז קר, ואני שתוי, עצבני, אומלל וחרמן.
לא, לא יכול להיות שזה היה כל כך רע, בטח היו גם דברים טובים ששכחתי. מסיבות שבהם היא היתה הכי יפה ורקדה רק איתי, לילות אהבה ארוכים ולוהטים, טיולים למקומות יפים, אני רק צריך לשבת ולהיזכר, אבל אני לא זוכר כלום, רק כעסים ואומללות.

"באתי להפרד ממך" אומרת לאריסה, ומנשקת אותי בעדינות על הלחי. "פיליפ יבוא לאסוף אותי עוד מעט, הוא נסע לסידורים."
פיליפ ! אני מרגיש ריח של בושם צרפתי נודף ממנה ונזכר פתאום בנשיקה לוהטת שקבלתי ממנה כשהבאתי בקבוק של שאנל 5, בעצם כל פעם שקבלתי נשיקה או זיון זה היה אחרי שהבאתי משהו יקר שלא יכולתי להרשות לעצמי.
אולי בטי צודקת כשהיא מתעקשת לא לקבל ממני שום מתנה. אני מחליט מיד שלא ארשה לבטי להתבשם, לא שהיא הביעה אי פעם רצון לעשות את זה. לשמחתי כל תכשרי הקוסמטיקה שלה צנועים ונטולי ריח, וככה זה הכי טוב, אני אוהב את הריח הטבעי שלה בלי שום תוספות.

"נפגשנו בגמילה ומיד התאהבנו, הוא לוקח אותי לצרפת." היא מחייכת באושר ומראה לי טבעת אירוסין גדולה ונוצצת. "אני כל כך מאושרת מקס, גם אתה מאושר, רואים עליך. אתה נראה נפלא." היא מלהגת עוד ועוד בתערובת מזעזעת של אנגלית רוסית ועברית.
'שעטנז', אני נזכר במילה שלמדתי לפני יומים לציון ערבוב של סוגי בדים. האם זה תופס גם לעירוב בין שפות ? צריך לשאול את הילל.
"אני רואה שבסוף כן הגדלת את השדיים ?" אני אומר פתאום, בתקוה להשתיק את הלהג המעצבן שלה.
תמיד היא דיברה כל כך הרבה ?
בטי מדברת רק כשיש לה מה להגיד, וגם אז היא חושבת על כל מילה. "מילה בסלע" אומר מיקי ומחייך אליה.
בהתחלה התאומים היו מבוהלים מאיך שהוא מלטף אותה ונוגע בה, כאילו שהיא גם קצת שלו, אבל מיקי נוגע ככה בכולנו. אדם התרגל לזה מהר מידי, אבל אולי עדיף שאם הוא יהיה עם גבר זה יהיה מיקי ולא איזה זר שעלול לפגוע בו.
לאריסה משתתקת סוף סוף ואפילו נדמה לי שקצת מסמיקה, אבל אולי אני טועה. "בגלל זה עשיתי את הסרט ההוא. אתה זוכר ? בדירה שלנו באל. איי. ? אני חושבת שהם נהדרים, רוצה לראות ?"
אם אני זוכר ? זה נצרב לי בזכרון עם עוד כמה תמונות שהייתי נותן הרבה לשכוח. מארק עם חור בראש, העיניים של אימא אחרי שראתה אותו, הפעם האחרונה שראיתי את אבא, הפיצוץ בבסיס ההדרכה והגופות של עשרים החילים שלי, שמתו בגלל טעות טפשית אחת, רומן עומד ערום ומסובן במקלחת של הכלא הצבאי, צוחק אלי ו….. די מספיק כבר.

יש לי אורחת ואני לא מסוגל להתרכז בה יותר משלוש שניות. זו בחורה שהייתי מאוהב בה כמעט ארבע שנים, מה קורה איתי ?
"אני זוכר מצוין לאריסה ואני לא רוצה לראות." אני אומר ברכות, מסתכל ישר בעיני הספיר הנפלאות שלה, שפעם גרמו לי לרצות להיות משורר.
עכשיו אני בטוח שהיא מסמיקה, לא מבושה, מכעס. "לא לכל אחת יש חזה יפה כמו לבטי שלך." היא מתיזה, "בחורות כמוני צריכות קצת עזרה. לפיליפ לא אכפת !"
פיליפ המסכן, למרות שמעולם לא נפגשנו אני משתתף בצערך. היא נרגעת ומחייכת אלי בחמימות, "בטי כל כך נחמדה מקס, אני מאוד שמחה שסוף סוף יש לה מישהו. אחרי כל השנים האלה עם הומואים מגיע לה גבר כמוך."
והיא שמה יד ענוגה, לבנה ודקה על ידי. הציפורנים שלה מושלמות ואדומות, ויש לה שעון מצועצע שנראה כצמיד. אני בטוח שהיא בחיים לא שפשפה אסלות בתי שימוש, או טגנה ערמות של שניצלים, ובטח שלא החליפה חיתולים.
אני מנער מעלי את היד הלבנה והקרירה ומסובב אליה את הגב. פיליפ, קח אותה כבר, היא עולה לי על העצבים.

"אל תכעס מקס, אני יודעת שזה לא היה בסדר לספר שהיא נותנת לכולם, אבל היא הייתה כזו בתולה מעצבנת, מסמיקה מבדיחות גסות ולא מוכנה לשתות אפילו בירה. היינו מאוד צעירות אז עשינו שטות. בטי כבר סלחה לנו מזמן. היא בחורה טובה, לא מפריע לך שהיא לא משלנו ?"
אני מניד בראשי לאות לא, ומוליך אותה לפי בקשתה לחדר שלנו, שבטי - כך היא מתחנחנת - ספרה לה עליו כל כך הרבה.
היא מתפעלת מהחדר הספון עץ ומאדן החלון המרופד כריות. "כמה חמוד, אני רואה אתכם יושבים פה ומתנשקים כמו זוג יונים." היא אומרת, ומחייכת אלי חיוך ערמומי, ואני יודע פתאום שאם ארצה אוכל לזיין אותה עוד פעם אחת אחרונה לפרידה.
זה מפתה אותי פחות מאשר הרעיון של זיון עם אוקסנה השמנמונת, שישבה מולי עם שדיים מידלדלים, חשופים למחצה וירכיים עבות מפושקות, מנסה לברוח מהבדידות בעזרת וודקה ומין.
"איך את יודעת שבטי לא שכבה עם אף אחד בצבא ?" אני שואל, ולאריסה מבינה מיד שזיון לא יהיה פה, ומחייכת אלי בעצב, ואולי קצת בהקלה.
היא לא ממש אוהבת סקס, זה מקלקל את האיפור ופורע את השיער, זה משהו שהיא עושה כדי להשיג שליטה לא כדי להביע רוך או חלילה אהבה.
"אני מכירה אנשים ושמעתי שמועות מפה ומשם. היה טייס אחד של הליקופטר שבטי שיגעה לגמרי. הוא ממש התאהב בה והיא לא רצתה אפילו לשתות איתו קפה.
בחור נחמד ממשפחה מאוד עשירה. נטליה קראה לה בטי הבתולה. אני מקוה שהיא מתנהגת אתך יפה. היא דווקא נראית יהודיה עסיסית כזו, קשה ממש להאמין כמה היא הייתה ביישנית." היא צוחקת בלגלוג, נראית פתאום מבוגרת מעשרים וחמש שנותיה.

לאריסה המסכנה אני חושב בעצב, "אני מקוה שיהיה לך טוב בצרפת." אני אומר ומחבק אותה בזהירות, כמו שמחבקים כלה של גבר אחר שעומד ומסתכל עליך, ואתה נזהר מאוד להתנהג כמו דוד מבוגר וחביב.
היא נפרדת במבט אחרון מאדן החלון ומהנוף של הכרמל הנשקף ממנו ויורדת למטה, מטופפת בעדינות על המדרגות בעקביה הדקים. אני יורד אחריה ולא טורח לתקן אותה שהחלון נשקף אל הכרמל, ולא אל התבור כפי שהיא חושבת, ושהוא הטרטוריה הפרטית של בטי, שיושבת שם כשהיא רוצה להיות לבד, או כשהיא כועסת עלי, ושהספרים המונחים שם הם רק שלה לא שלי.
החיים שלי עם בטי הם לא עניינו של איש ואני מסרב לדבר עליה עם מישהו, אפילו לא עם מיקי.
אני מקווה שפיליפ כבר יגיע כי השעה מאוחרת ואין לי חשק להפגיש את התאומים עם לאריסה, כמובן שהם מקדימים לבוא, וכן פוגשים אותה. הפנים של הילל, כשאני מציג אותה לפניו, הם מחזה הראוי להזכר לדורות. הוא מסמיק, מחויר, פוער פה, מנסה לדבר ונחנק. רק אדם מציל את המצב, לוחץ בקרירות את ידה ומציג את עצמו בחן, כאילו בילה כל חייו בבית ספר לנימוסים והליכות.
פיליפ מופיע במאזדה אפורה וצופר ללאריסה, היא יוצאת בחיפזון ואני מלוה אותה וזוכה לעוד נשיקה צוננת על הלחי.
"הם חמודים מאוד." היא אומרת, "ההוא שדומה לבטי הוא הומו. אבל אתה בטח כבר יודע את זה. סדרת לך יופי של משפחה - אישה ילד וגיסים, והכל תוצרת הארץ."
ובעקיצה אחרונה זו היא נפרדת ממני, ומעכסת לה אל מחוץ לחיי. פיליפ יוצא מהמכונית ופותח לה את הדלת ואני מתאפק לא לצחוק. הוא דווקא נחמד, לא צעיר כבר, קצת שמנמן וקירח, אבל חביב. אני חש כלפיו אהדה כאילו היינו חברים לנשק.


לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 01/04/2004 :  21:37:50  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
"קדימה מפלצים, תרחצו ידים ונשב לאכול." אני מאיץ בתאומים. הייתי מת ! הם מתנפלים עלי משני הצדדים ומפציצים אותי בשאלות. מזל שלירז יחזור בעוד כמה דקות מהגן ואז הם יעזבו אותי לנפשי.
אני מסביר שזו הייתה החברה הקודמת שלי, שבטי מכירה אותה, ושהיא רק באה להפרד ממני לפני שתיסע לחו"ל. "אז למה היא עלתה למעלה לחדר שלכם ?" מתפרץ הילל, פניו אדומים ממבוכה "למה מקס !?" המילים - איסור יחוד - רשומות על פניו המאשימים.
דווקא אדם תומך בי. "דביל," הוא מסנן בבוז אל אחיו "היא סתם צצקע צבועה, אני בטוח שהחזה שלה הוא מסיליקון ! חוץ מזה אל תהיה ילד, אם מקס רוצה קצת סקס עם האקסית שלו זה לא עניינך."
אני נדהם לשמע הארס והשנאה שבקולו. האם הוא הולך להיות אחד מההומואים הללו ששונאים נשים ? אני צריך לדבר עם מיקי על זה. אולי הוא ישפיע על הילד, אני לא מסוגל.
"שניכם טועים לגמרי." אני אומר, נאבק לשמור על פנים רגועות. בשום פנים ואופן איני מתכונן להתנצל לפני שני הפרחחים הללו על משהו שלא עשיתי.
"היא ידידה ותיקה ואני לא …" בעוד אני נאבק למצוא את הביטוי הנכון למה שלא עשיתי, הדלת נפתחת, ולירז, אוחז בסוכרייה על מקל, נכנס, ובטי אחריו.
פניה עייפים ושוב אני מצטער שלא נסעתי איתה לבית החולים. הביקור בבית חולים עורר בה זכרונות רעים, והנסיעה באוטובוס צפוף ואיטי בטח לא הקלה עליה.
לירז קופץ על ברכי ומספר לי בהתרגשות שפגש דודה יפה שנתנה לו סוכרייה על מקל ונשיקה וידעה איך קוראים לו. ברור שהם נפגשו בלאריסה. אני מריח את הבושם שלה משערו של הילד ונאנח. בטי לוקחת מלירז את הממתק ומתחילה לארגן את ארוחת הצהרים. מיקי נכנס ושואל מה הריח הזה של הבושם, והיא משיבה לו שלאריסה ביקרה את מקס. מיקי מקמט את אפו בסלידה ושותק.
"היא השאירה כאן ריח כמו כלבה מיוחמת." מסנן אדם בתיעוב, והילל שוב מסמיק באומללות.
אני מחליף מבטים עם מיקי ושנינו שותקים. במקרים כאלו עדיף לסתום את הפה כי כל הסבר נשמע עוד יותר גרוע. זו השבת האחרונה שלי לפני המילואים וזה לא נראה טוב.

אחרי האוכל אדם ומיקי מסתלקים לחדר הכושר והילל לוקח את לירז לגן השעשועים. הם יפגשו שם עם שיר שתביא את אחותה הקטנה. אני יודע שכולם ידברו עלי ועל ההתנהגות הגועלית שלי. לא אכפת לי מהם, רק מבטי.
אנחנו שוכבים במיטה, שנינו כבר התקלחנו והבית כולו לרשותנו. בכל זאת אנחנו שוכבים סתם ושותקים.
"בטי, היא רק באה להיפרד ממני, לא עשינו שום דבר, אפילו לא חשבתי על זה. אני והיא זה ….."
בטי קוטעת אותי. "אני יודעת, אני יודעת, דברתי איתה. שמונה שנים בארץ היא עדיין לא מבדילה בין הכרמל לתבור." היא מתהפכת על בטנה, מפנה אלי את עורפה "תן לי לנוח עכשיו."
אני שונא שהיא עושה את זה. בתנועה תקיפה אני הופך אותה אלי ונשכב מעליה, מצמיד את ידיה מעל ראשה ביד אחת ומושך את הכותונת שלה ביד השניה, מועך אותה בגופי ומתחיל לנשק אותה בחזקה על פיה ועל צוארה. היא מסרבת להענות לי ושוכבת בשקט, עיניה עצומות ודמעות זולגות מהן.
כל החשק לסקס עובר לי מיד. בטי לא בכיינית, נדיר לראות אותה ככה. אני מרגיש כאילו החזה שלי נמעך מרוב בהלה וחרטה. "בטי, בבקשה." אני לוחש, מרגיש שוב כמו ילד קטן. "אני אוהב רק אותך, היא חסרת חשיבות. את יודעת שאני ואת …."
בטי פותחת עינים ומסתכלת עלי, ואני טובע בתוך הזהב שבעיניה. "אני לא מודאגת בגללה טיפשון, זה משהו אחר לגמרי." היא אומרת ומנשקת אותי.
"בטי בבקשה, את יודעת שאני מוכרח ללכת למילואים. עשיתי לך יפוי כוח לחשבון הבנק שלי, והשארתי מספיק כסף בשביל כל החשבונות, ויש לי פלא פון, נוכל לדבר מתי שתרצי. אני חייב ללכת לשם, את יודעת שאני לא יכול להשתמט מזה. מספיק שהייתי בחו"ל והברזתי לחברים יותר משנה, אני מוכרח. דוב סומך עלי וגם צבי ו…" הויכוח הזה כבר נמאס על שנינו. חשבתי שהיא מבינה כבר. למה צריך שוב לחזור על זה ?
אני משחרר אותה ומתישב במיטה, בטי מלטפת את גבי בקצות אצבעותיה, זה נעים, אבל אני לא מרגיש שום חשק לזיונים. מין דיכאון משתק יורד עלי וכל מה שמתחשק לי לעשות זה לשתות וודקה ולשתוק.
"היום פגשתי את אבא שלך." מקפיצה אותי בטי בהכרזה מדהימה שנאמרת בקול עדין והססני. אני מסתובב ומסתכל עליה המום. היא מסדרת חזרה את הכותונת, מקפידה לא לחשוף שום דבר לעיני. אני חי איתה כבר כמעט שלושה חודשים והיא עדיין מתנהגת כמו הבת של הרבי - צנועה וחסודה. עד היום עוד לא זכיתי לראות אותה מסתובבת סתם ערומה בחדר. כשסבא שלי ז"ל כעס על סבתא הוא קרא לה הבת של הרב, והיה מזהיר אותי לא להתחתן עם יהודיה ומוסיף הערות מגעילות על יהודים. סבתא הייתה מקשיבה בשלווה ובסוף עונה לו בכמה מילים ביידיש שהיו משתיקות אותו. תמיד חשבתי שהוא מדבר שטויות בגלל הוודקה, אבל אולי הוא צדק, הנה עשיתי את הטעות שהוא עשה, ואני אוכל אותה.
בטי מסתכלת עלי בחשש, בוחנת את הבעת פני, וממשיכה.
"נפגשנו בבית חולים רמב"ם, ראיתי בן אדם לא צעיר, אבל עדיין בכושר, דומה לך מאוד, ועל תג השם שלו כתוב ויטלי פרידמן, הוא עובד שם בתור איש תחזוקה. שאלתי אם יש לו בן ששמו מקס פרידמן, וזהו - זה באמת אבא שלך. הוא נורא התרגש והוא באמת דומה לך, זאת אומרת אתה דומה לו, רק שהוא נחמד, עדין כזה, לא כמוך."
היא חייכה, בלי להבין מה הדברים שהיא אמרה עושים לי.
כל הפיוזים קפצו לי, עכשיו כבר ידעתי שאת הלילה אני אבלה עם בקבוק וודקה, לא עם בטי. קמתי מהמיטה, התלבשתי והלכתי לדלת, לפני שיצאתי זרקתי לה בקור, "אין לי אבא. אני לא רוצה לשמוע ממנו. הוא מת בשבילי, ואם תמשיכי לדבר עליו תהיי גם את מתה בשבילי." והסתלקתי.
הלכתי לטייל בחוץ, קניתי בקבוק אצל מוסה הגרוזיני שלא סוגר אף פעם את החנות, וישבתי בגן השעשועים, מחכה עד שהם יאכלו ארוחת ערב וילכו לישון. את הלילה ביליתי עם הבקבוק בדירה הריקה של לני, בוכה ומקלל את עצמי, את אבא, את בטי, את הצבא, ובסוף - שמרתי בשבילו את הקללות הכי חזקות, את אלוהים.

התעוררתי בחמש בבוקר, כמה דקות לפני השעון המעורר. כזה אני, מכוון את השעון לשעה מסוימת ומתעורר לפניו. אני דייקן בצורה חולנית ובישראל זו תכונה איומה, לא רק שאני מגיע תמיד ראשון עוד צוחקים ממני על זה.
סידרתי את המיטה של לני והלכתי הביתה. הצ'ימידאן שלי עם הנעלים המצוחצחות היו מונחים ליד הדלת, עליתי למעלה והופתעתי לראות שבטי כבר ערה. היא ישבה על אדן החלון, גבה אל הדלת, ולא הסתובבה אלי.
"בוקר טוב בטי," אמרתי בהיסוס, חש נקיפות מצפון למראה גבה הזקוף והמתוח.
"בוקר טוב מקס," היא ענתה, ואני ידעתי לפי הצרידות בקול שלה שהיא לא ישנה הרבה הלילה.
הלכתי להתקלח ולהתגלח, לבשתי מדים וארזתי את תיק כלי הרחצה שלי. כשיצאתי מצאתי את בטי מסדרת את המיטה, הסדין והציפיות הישנים היו זרוקים על הרצפה, והיא מתחה על המזרון כלי מיטה נקיים וחדשים. אני נהנה להסתכל עליה, היא עובדת בצורה דייקנית ומסודרת, בלי אף תנועה אחת מיותרת.
"אתה טועה בקשר אליו," אמרה כשגמרה והתישבה על המיטה. ידעתי לפי הצורה שבה התישבה שהיא קבלה וסת, והתחלתי להצטער שאת הלילה האחרון ביליתי לבד במקום להיות איתה. איזה דביל אני, מי יודע כמה זמן יעבור עד ששוב ניפגש.
התישבתי לידה וחיבקתי את כתפיה, "את לא יודעת איך הוא התנהג אחרי שמארק מת. זה היה נורא."
היא טמנה את פניה בחזי, "אני כן יודעת. הוא התנהג כמוך. לראות אותו זה כמו לראות אותך בעוד שלושים שנה. אני מקווה שגם אתה תתרכך קצת עם הזמן."
היא דחפה את ידיה מתחת לחולצתי, מלטפת את בטני. "הוא נורא מתגעגע אליך מקס." קמתי ויצאתי מהחדר, לא רציתי לדבר עליו יותר ולא רציתי לשמוע את בטי מדברת עליו. היא הלכה אחרי למטבח והחלה להכין לנו קפה.
"אמרתי לך כל מה שהיה לי להגיד אתמול. אני לא רוצה לדבר יותר." הודעתי לה וקיוויתי שבזה סגרנו את העניין. בטי שתקה והתעסקה בהכנות ליום העבודה. דוב הגיע ואני נפרדתי מבטי בנשיקה, חיבקתי אותה חזק, נושם עוד פעם את ריח שערה, ויצאתי.

מילואים
נסענו לצ'ק פוסט במכונית של יעל. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז שחזרה מהודו. היא לא נראתה טוב - רזה מאוד, שערה קצוץ ועורה חיוור צהבהב.
היא השתנתה מאוד מהנערה העליזה וארוכת השיער שהתחתנה עם דוב. ירדנו בתחנת האיסוף לחיילים, דוב נישק אותה בעדינות על הלחי והיא חייכה אל שנינו ונסעה.
דוב סקר אותי במבט ארוך ומהורהר.
מהרגע שנעמדנו בטרמפיאדה השארנו את הזהות האזרחית שלנו מאחור ונהיינו חיילים, מעכשיו הוא יהיה הקצין המפקד ואני סמל פרידמן.
"אני רואה שגם אתה לא קבלת זיון הלילה פרידמן." הוא אמר פתאום, מפתיע אותי בדקות אבחנתו.
"לא המפקד, אבל גמרתי בקבוק וודקה שלם והספקתי להתפייס איתה לפני שיצאתי." עניתי, מקווה שלא יספר לי מה הוא עשה הלילה.
הצבא, בתבונתו הרבה, סידר לנו הסעה לקרית שמונה באוטובוס צבאי ישן וקופצני. ישנתי כל הדרך ודוב ישן על כתפי.
התעוררתי ברגע שהאוטובוס עצר במגרש החניה המאובק של שדה התעופה הצבאי בקרית שמונה. כל החבר'ה הישנים היו שם, וגם כמה חדשים. חיבוקים, צעקות, קללות וגידופים גבריים קבלו את פני. להפתעתי כולם שמחו לראות אותי, מסתבר שבמשך כל הזמן שנעדרתי הם לא מצאו מישהו מוצלח יותר שיחליף אותי.
בוסקילה השמן חיבק אותי, מועך אותי לכרסו הענקית. "מקס ! היה כאן כזה בלגן. אם היית רואה איזה קקות הביאו לנו במקומך, איזה ברדק שהלך כאן !"
שמעתי את לוי מסביר לאיזה בחור צעיר לא מוכר לי. "זה הסמל הישן שלנו - הנאצי, לפחות עכשיו הכל ילך כמו שצריך. הוא משוגע, אבל אין אצלו תאונות ואין חפיף !"

טסנו למוצב בהליקופטר. יותר אין נסיעות בספארי, זה נהיה מסוכן מידי בגלל מטעני הצד. הציבו אותנו במוצב עלוב ונידח בהר דוב. היה קר, לא היו מים זורמים, לא היה אוכל נורמאלי והמגורים היו מסריחים, אבל אנחנו היינו מאושרים כי ברגע שהגענו הודיעו לנו שלא יהיו יותר סיורים. מסתבר ששטרית הטמבל צדק לאורך כל הדרך, הם החליטו שהסיורים והמארבים מהוים סיכון מיותר וביטלו אותם.
במוצב קיבלו אותנו באושר גדול, המילואימניקים שהיו שם חודש שלם עשו חפיפה זריזה וברחו מיד. נשארנו לבד עם הסדירניקים שנראו לי עוד יותר צעירים מהפעם הקודמת שעשיתי מילואים, הילדים האלה היו צריכים להיות בבית עם אימא, לא כאן, בהרים הקרחים האלה.
הייתי חייב להצדיק את המוניטין שלי והתחלתי לארגן את הציוד והתורנויות וכל מה שצריך, מדהים איך שום דבר לא השתנה מאז שהייתי חייל. כמו תמיד המחלקה שלנו גמרה להתארגן ראשונה ובתור פרס היינו צריכים לעזור לשאר.
"כל הכבוד דיאמנט, אני לא יודע מה עשית כדי להחזיר לנו את הנאצי, אבל סוף סוף אני רגוע. עכשיו אני יודע שלא נתפוצץ כולנו יחד עם הנשקיה." שמעתי את אחד הקודקודים אומר לדוב.
דוב צחק "מה עשיתי ? נתתי לו את העבודה שלי, הוא גר בבית שלי, וסדרתי לו את הבחורה הכי סקסית בקריות רק כדי שישאר איתי."

בלבנון אין פרטיות, סמל או לא סמל, כולם יודעים עליך הכל וכולם נוגעים לך בחפצים. ישבתי על המיטה העלובה והחורקת עם המזרון המסריח ושאלתי את עצמי איפה להחביא את התמונות של בטי שהבאתי איתי.
התמונות היו בתוך אלבום קטן בגודל של עשר על חמש עשרה, עם צילום של מפרשית צבעונית על הכריכה. הכנתי אותו בשבוע האחרון, מלקט מכל התמונות שלני צלמה, מכין לי אוסף של כל התמונות החביבות עלי כצידה למילואים.
עוד אני יושב וחושב והאלבום נחטף מידי על ידי אחד מהחדשים שלא הכרתי. הוא עיין בתמונות, פניו מרצינות והולכות, וקצב הדפדוף שלו נעשה איטי יותר ויותר. במקום לצחוק ולהעביר את התמונות של בטי בין כל החבר'ה, כפי שציפיתי שיעשה, הוא התישב לצידי והחזיר לי את האלבום.
"הן מצוינות, אתה צילמת אותן ?" הנדתי בראשי לאות לא. לקולו השקט והתרבותי היה מבטא צרפתי חזק. "הדוגמנית בחורה נורא סקסית, חברה שלך ?" עשיתי כן עם הראש.
אם הייתי מנסה לדבר הייתי מתחיל לבכות מרוב געגועים ועצב. כל כך רציתי להיות עכשיו עם בטי. היא בטח יושבת עכשיו ב'יהלום' אוכלת ארוחת בוקר ורונן שטרית יושב לידה ויכול להסתכל עליה, ואפילו לגעת בה אם יתחשק לו.
"אני דוד גוטמן," אמר הבחור, "אני לא יודע מי צילם את החברה שלך, אבל לדעתי הוא מאוהב בה. כדאי שתשים לב אליו." פרץ הכעס והקנאה שחשתי גירש את הדמעות והחזיר אותי לעצמי.
"הצלמת חברה שלה וזה לא עניינך." אמרתי בגסות, הכנסתי את התמונות לדובון שלי והסתלקתי משם.
כמובן שזה לא עזר לי, קשה לשמור על פרטיות במקום כזה קטן וצפוף ובשלב זה או אחר התמונות של בטי עברו בין כל הגברים שהיו בבסיס, ולכל אחד היה משהו להגיד.
אולי בגלל שהם היו מילואימניקים ורובם כבר היו נשואים, ואולי בגלל שפחדו ממני, איש לא העיר הערות מכוערות וכולם חשבו שלני צלמת מעולה. ראיתי כמה אישונים מתרחבים למראה התמונות היותר נועזות, אבל איש לא הגזים בהערות שלו.

שוב שמעתי את הסיפור על בטי והטייס של ההליקופטר שהיא אמללה כל כך עד שהוא גנב מסוק והנחית אותו ליד מגורי הבנות כדי להרשים אותה. הבחור שסיפר את זה השתתק ברגע שראה אותי והתחמק משם. העמדתי פנים שזה לא נוגע לי ורשמתי לעצמי לברר את זה עם בטי ברגע שנהיה לבד. להיות שוב לבד עם בטי היה החלום שהחזיק אותי כל זמן שהייתי במקום המגעיל והמסריח הזה.
לצערי הפלאפון שעבד כל כך יפה בארץ לא קלט טוב בין ההרים ונשאר לי רק להתגעגע בשקט ולקוות שהיא חושבת עלי גם כן. היה לנו קשר עם הארץ רק בטלפון הצבאי, וזה היה מוגבל רק לשיחות דחופות וחשובות. העובדה שאני הייתי חבר של דוב - הקצין האחראי, לא הועילה.
ידעתי שגם הוא לא עשה לעצמו הנחות ולא התקשר ליעל ולא רציתי לבקש ממנו טובות, וככה שנינו התגעגענו והתאפקנו כמו שני אידיוטים חולי אהבה.

במשך כל השבועיים שהיינו שם דוב קרא לי סמל, או פרידמן, ואני קראתי לו המפקד, ולכן, כאשר בוקר אחד הוא הופיע, התישב על המיטה שלי ואמר, "מקס, יש לי משהו לספר לך." ידעתי מיד שמשהו רע קרה. חשבתי על בטי ועל לירז, והרגשתי איך כל הדם עוזב לי את הפנים, אחר כך גוטמן סיפר שנעשיתי לבן כמו מת.
דוב נבהל וחיבק את כתפי. "זו סבתא שלך מקס. היא נפטרה, אתה צריך לחזור לארץ ללוויה."
שוב ה'קדיש' הזה, חשבתי במרירות ומיד התביישתי שזה הדבר הראשון שעולה לי במוח. למה אני לא מצטער על סבתא ? נכון, היא כבר הייתה מאוד מבוגרת ובקושי זיהתה אותי, אבל היא גידלה אותי מאז שהייתי תינוק. מגיע לה שאני אתאמץ להגיד עליה קדיש, גם אם זה בארמית מחורבנת.
בטי ביקרה אותה כל שבוע ואפילו לקחה את התאומים לביקור. אני הקפדתי פחות, העדפתי לזכור אותה כמו שהייתה פעם, לפני שסבא מת, ולא כמו שנעשתה עכשיו, זקנה יהודיה ששכחה לדבר רוסית. לעיתים יותר ויותר רחוקות היא ידעה מי אני, בדרך כלל היא חשבה שאני מארק או אבא. כשזיהתה אותי היא הפצירה בי להתחתן ולהגיד קדיש על כל המתים שלנו. לאיזה מתים היא התכוונה אני לא יודע, אבל אני שונא להגיד קדיש, אפילו אחרי שהילל הסביר לי בדיוק את פירוש המילים, ולימד אותי איך לבטא אותן כמו שצריך.

כנראה ששקעתי במחשבות כי דוב ניער אותי בעדינות והזכיר לי שהמסוק ממריא עוד חצי שעה וכדאי שאזדרז. לקחתי צ'ימידאן מלא כביסה מלוכלכת שלי ושל דוב והמראתי חזרה לארץ.
אחרי שבועים של מילואים בין ההרים הקרחים והלבנים אפילו קרית שמונה נראתה פתאום צבעונית ועליזה. טלפנתי הביתה ותפסתי את בטי, היא דיברה בקיצור כי מיהרה מאוד לסידורים. החלטנו שניפגש כבר בבית הקברות. סבתא תיקבר ליד סבא בצור שלום בשעה אחת עשרה בצהרים.
היו לי שלוש שעות להגיע לשם, ובאותו היום, בשעה שבע בערב, היה עלי להיות בשדה התעופה של קרית שמונה ולתפוס מסוק חזרה ללבנון. דוב אמר שאין מה למהר ואני יכול לחזור רק למחרת, אבל ידעתי שיהיה לו קשה בלעדי. לקחתי על עצמי חלק גדול מהעבודה שלו, זה עזר לי להעביר את הזמן, ועכשיו אני לא יכול סתם להסתלק. גם ככה היציאה הלא מתוכננת שלי דפקה את כל לוח העבודה והתורנויות שהכנתי.
הגעתי בזמן לבית הקברות. בטי, מיקי ולני חיכו לי בסובארו ליד השער, ומיד לקחו ממני את הצ'ימידאן וחבשו כיפה לראשי. לא העזתי לנשק את בטי בבית הקברות, ורק נגעתי בעדינות בפניה. היא לבשה שמלה חומה מכוערת, בטח של תהילה. פניה היו חיוורים ושערה פרוע מהרוח העזה. היא חייכה אלי בפיזור נפש ונראתה עצובה. היא באמת חיבבה את סבתא שלי והצטערה על מותה.

הם נתנו להילל לעשות את כל הסידורים עם חברה קדישא. הוא היה ממש נהדר, דיבר איתם ביידיש וסידר הכל כמו גדול. אדם נשאר בבית הספר וסירב לבוא. להפתעתי ראיתי את צבי ואת המנהלת מבית האבות, ועוד כמה אנשים מבוגרים שלא הכרתי. רק אחרי שחבשו לראשי כיפה ותקעו לי ביד ספר עם ה'קדיש', שאמרתי הפעם בצורה יותר מוצלחת, יצאתי מההלם והתחלתי להתבונן סביב.
מיקי שעמד לצידי כל הזמן התנצל שעליו לחזור מהר למשרד, לחץ את ידי והלך. אחריו התפזרו לאיטם כל שאר המתאבלים, הולכים בין המצבות לכיוון השער.
רק אז ראיתי אותו, הוא ניגש אל צבי ולחץ את ידו, ואחר כך נישק על לחיה של בטי וחיבק אותה. נכנסתי ביניהם מפריד אותו ממנה בכוח.
"פפה !" אמרתי בכעס, מנסה לדבר בשקט, אבל לא כל כך מצליח. "מה אתה עושה כאן ! ?"
"אל תצעק מקס, באתי ללוויה של סבתא" אמר בשקט. לא ראיתי אותו כבר מעל עשר שנים. הוא לא השתנה כמעט. אולי רזה קצת והלבין מעט, אבל עדיין נראה טוב. פנים רזות, עיניים צרות, בהירות ופה דק ורחב, ממוסגר בקמטים עמוקים. להסתכל עליו היה כמו לראות את עצמי בעוד שלושים שנה.
רועד מרוב כעס, ניערתי את ידה של בטי מעלי והתנפלתי עליו, מגלה לתדהמתי שהוא נמוך ממני. למרות זאת הוא השתלט עלי בקלות, אוחז בי בחיבוק הדוק ומצמיד את ידי לגופי. משום מה לא יכולתי לזוז, אבל יכולתי לדבר, "למה לא באת ללוויה של אימא ?" הטחתי בפניו. הוא נרתע, אבל לא הרפה ממני.
"עשיתי טעות מקס, לא הייתי צריך לעזוב. לא תסלח לי ?" עכשיו גם הוא רעד, יכולתי להרגיש את ידיו שאחזו בי נחלשות ומרפות.
לרגע רציתי לחבק אותו ולבכות, אבל לא יכולתי, זה כאב יותר מידי.
"עזוב אותי, אני לא צריך אותך יותר, אני מסתדר מצוין בלעדיך !" צעקתי. תפסתי את בטי והלכתי לאוטו, מושך אותה אחרי.
היא שתקה והלכה איתי בצייתנות. הילל בא אחרינו, חיוור ומבולבל. לא שמתי לב אליו, התנעתי את הרכב ונסעתי משם בלי לדבר עם אף אחד ובלי להפרד מאיש. אפילו לא מצבי, שבטח רצה לדעת מה שלום דוב, והתאכזב מבריחתי המהירה.

נסענו הביתה בשתיקה מעיקה, הם חיכו שארגע, אבל לא יכולתי. רעדתי כולי מבפנים וכל הזמן הרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי, או אתעלף, או משהו כזה. עצרתי ליד הבית וירדתי עם הצ'ימידאן. מתעלם מהם עליתי מיד לחדר שלנו והלכתי להתקלח. בטי נכנסה אחרי כמה דקות, ידעתי שהיא התעכבה כדי להפעיל את מכונת הכביסה.
"מתי אתה חוזר לבסיס ?" שאלה. "כדאי להפעיל את המייבש ?"
יצאתי ערום מהמקלחת והתנפלתי עליה, "אמרתי לך שאני לא רוצה שום קשר איתו." אמרתי לה בגסות והטלתי אותה על המיטה.
"לא היית צריכה להתקשר אליו בטי. אמרתי לך לא לעשות את זה, זוכרת ?" דברתי אליה בקול שקט וקר, כמו שרומן לימד אותי, "הקול שלך צריך להיות חד כמו סכין." הורה לי, "הוא צריך להפחיד יותר מהסכין."
ראיתי שהיא פוחדת, אבל זה לא היה מספיק, רציתי להכאיב לה. ביד אחת אחזתי את ידיה מורמות מעל ראשה, ומשכתי את השמלה המגעילה מעל לגופה בידי השניה. עשיתי את זה המון פעמים, אבל תמיד בעדינות וכחלק מהמשחק המקדים שלפני הסקס. הפעם לא הייתי מסוגל לנהוג בעדינות.
כל העדינות והאהבה שהיו בי נעלמו, נעשיתי שוב יצור מכוער וחסר רגש, כמו שהייתי בצ'צ'ניה. רציתי להכאיב לה ולפגוע בה כשם שאני נפגעתי. לא הייתי מגולח והרגשתי את זיפי הזקן שלי שורטים את עורה. היא גנחה, מבוהלת, אבל לא צעקה.
לא הסרתי מעליה את החזיה, פישקתי את רגליה בחזקה בברכי, משכתי הצידה את התחתונים שלה ותקעתי לה את הזין בכל הכוח. היא שכבה בשקט, עיניה עצומות, מניחה לי לעשות כרצוני. הרגשתי כאילו אני שוכב עם גוויה, בטי לא הייתה שם בכלל.
זה הרגיז אותי, רציתי שתצרח, שתראה כאב, אז הפכתי אותה על בטנה, ידעתי כמה היא שונאת את התנוחה הזו. היא התחילה להאבק וניסתה לדבר, אבל אני סתמתי לה את הפה ביד אחת, משכתי את התחתונים הצידה בשניה, ואז תקעתי לה אותו שוב.
אחרי כמה תנועות שלי היא התחילה לגמור. הרגשתי את ההתכווצויות שבאו מתוך הגוף שלה וגמרתי יחד איתה. מתמוטט על גופה פרצתי סוף סוף בבכי שעצרתי בתוכי מרגע שראיתי את אבא שוב. הרגשתי במעורפל איך היא חומקת מתחת לגופי והולכת למקלחת, ואז, הרוס וממוטט מכל היום שעבר עלי, פשוט נרדמתי.

התעוררתי בשעה ארבע כשלירז נכנס לחדר. הייתי ערום, אבל מכוסה בשמיכה. שמעתי את בטי למטה, מדברת עם הבנים בקול רגוע והכל היה שקט ונורמאלי כאילו כלום לא קרה, רק חרב הרפאים הזו, שרק בטי יכלה להוציא אותה, הייתה שוב תקועה עמוק בלב שלי.
חיבקתי ונישקתי את הילד, לבשתי את המדים הנקיים שחיכו לי על הכסא ליד המיטה, וירדתי למטה. בטי נראתה כמו תמיד, לבושה בטרנינג הכחול עם העיגולים הורודים, פניה רגועים, שערה מסורק ורק על צוארה נראו שריטות אדומות, סימן למה שקרה.
התאומים ישבו בשקט ואכלו, ישבתי לאכול איתם, שואל את עצמי איך להיפטר מהם כדי לדבר איתה בפרטיות. לירז נדבק אלי, מאושר שחזרתי, והיה עלי להסביר לו שאני חייב לחזור לצבא עוד הערב.
השעה כבר הייתה מאוחרת וחששתי שלא אתפוס את המסוק חזרה.
צבי הופיע פתאום עם לני, לחץ את ידי והציע לתת לי הסעה לצומת גולני. פתאום ראיתי שנורא מאוחר, השעה כמעט חמש ואני עלול לפספס את המסוק. אני שונא לאחר, הייתי חייב לזוז. בגלל כל האנשים שהיו סביבי בקושי נפרדתי מבטי, שהתעסקה עם הכביסה והאוכל במקום להביט בי. פתאום הייתי ברכב, מנסה לענות לשאלות של צבי, בעוד הראש שלי עסוק בבטי, ומה אני הולך לעשות עכשיו.

אסון המסוקים
צבי לא טמבל, הוא ראה מיד שיש לי בעיות. "מה קרה מקס ?" הוא שאל אחרי שנמאס לו לראות אותי בוהה בחלון ושותק. "טוב … סבתא מתה, ופתאום אבא שלי, ובטי … אמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותו והיא הזמינה אותו בכל זאת ללוויה …." כשאני מתרגש העברית שלי שוב נעשית כמו של עולה חדש.
דוב נאנח "לוויה זה לא חתונה. לא מזמינים אנשים ללוויה, מפרסמים מודעה ומי שרוצה בא."
איך לא חשבתי על זה ? הייתי בטוח שבטי ניצלה את ההזדמנות והזמינה את אבא ללוויה בתקוה לאיזה התפייסות רגשנית מעל הקבר הטרי.
המחשבה על זה שהיא התעלמה ממה שאמרתי לה והלכה נגד הרצון שלי הרתיחה אותי. ויתרתי על כל כך הרבה דברים בגללה, שתקתי על העסק של האוכל הכשר, ועל כל הכאב ראש עם הצניעות שלה, וזה שהיא לא ידעה לשתות ו…. בוא נגיד את האמת, הרגשתי שהקרבתי קורבן בזה שהתאהבתי באחת שהיא לא משלנו, לא רוסיה אלא אחת שבאה מתרבות פרימיטיבית ומפגרת, והיא עוד ניסתה לכפות עלי את המשפחתיות היהודית הדביקה שלה, ודווקא ביום הלוויה של סבתא. זה הכעיס אותי, וכאב לי, וזעזע אותי בצורה כזו שלא יכולתי אפילו להתחיל להסביר לדוב.
"היא פרסמה מודעה בעיתון רוסי ?" שאלתי, אבא בטח לא יודע לקרוא עברית. בן אדם בגילו לא יכול פתאום להתחיל לקרוא הפוך, ואם כבר חושבים על זה, איך הוא דיבר עם בטי ? הוא לא מדבר עברית והיא לא מבינה רוסית.
"הבית אבות פרסם מודעה בעיתון רוסי. דרך אגב, ויטלי התקשר ל'יהלום' וחיפש אותך. אני דברתי איתו, העברית שלו לא משהו, אבל היידיש שלו ממש טובה."
הייתי המום, אבא שלי מדבר יידיש ? איך זה יכול להיות ? ובטי לא התקשרה אליו בכלל, סתם כעסתי עליה.
חרב הרפאים עשתה סיבוב כפול בלב שלי, מזכירה לי שאנסתי אותה והתנהגתי כמו נאצי. זה כאב כל כך עד שהתקפלתי לשתיים, שמתי את הראש על הברכיים וניסיתי לנשום כמה שפחות כדי להפחית את הכאב. צבי נבהל ועצר את הרכב. היינו בכביש חשוך שנמתח בין שדות ירוקים, מידי פעם עברו מכוניות, מאירות אותנו באלומות אור וממשיכות הלאה.
"מה קרה מקס ? אתה חולה ?" ירדתי מהרכב ברגלים כושלות והקאתי, רק עכשיו קלטתי מה באמת עשיתי והייתי מבוהל ואומלל.
"אני חושב שאחרי המילואים אני אצטרך לעזוב את 'יהלום'. אני לא אוכל להיות יותר עם בטי. לא בבית ולא בעבודה. אני אסע לאיזה מקום רחוק ממנה. אולי …" לא יכולתי להמשיך לדבר. מה זה חשוב לאן אסע ? אחרי מה שעשיתי לא אוכל לפגוש אותה יותר, זה בטוח.

צבי ניגב בעדינות את פני במטלית לחה. "תירגע מקס, מה עשית ? רבת איתה בגלל אבא שלך ? לא נורא, זה היה יום קשה בשבילך, היא לא תכעס עליך." הוא חייך אלי בעידוד כאילו הייתי ילד קטן וטפשון.
נאנחתי, "לא צבי, לא רבתי איתה, עשיתי משהו איום כי כעסתי עליה ועליו ועל כל העולם. אני לא יכול לספר לך מה, אבל אני לא יכול לפגוש אותה יותר. בוא ניסע, אני אאחר את המסוק."
צבי לא ויתר, גם אחרי שחזרנו לנסוע הוא ניסה להבין מה עשיתי, אבל אני שתקתי בעקשנות. קיוויתי שהוא יוריד אותי בצומת גולני ויסתלק.
"אתה תאחר אם תיסע בטרמפים. אני אקח אותך לקרית שמונה." הודיע לי אחרי שכבר חלפנו במהירות על פני האנדרטה לחיילי גולני והמקדונלד שהקימו לצידה.
"נו מה ? צעקת עליה ? קללת אותה ? הרבצת לה ? מה כבר יכול להיות כל כך גרוע שאתה חייב לברוח לנו ככה ?" הוא התפרץ פתאום, אחרי כמה דקות של שתיקה.
הנעתי בראשי לאות לא "עזוב כבר צבי, די, תשכח מזה." הוא שתק עוד כמה דקות ואז שבר פתאום הצידה ועצר על השוליים. יצא מהרכב, משך אותי החוצה ותקע לי אגרוף בבטן.
"אנסת אותה ! בגלל זה היו לה סימנים של שריטות על הצואר, מהזקן שלך !" הוא העביר יד על פני, ממשש את הזיפים. "חרא אחד !" אמר בתיעוב ותקע בי עוד אגרוף.
מזל שכבר הקאתי, אחרת הייתי מקיא עליו. שתקתי וחיכיתי שהוא ימשיך להכות אותי. זאת הייתה הקלה, לקבל מכות שהגיעו לי, ולסבול מכאב אמיתי ולא מהדמיונות שלי.
צבי דחף אותי חזרה לרכב והמשיך לנסוע בשתיקה זועמת, גם אני שתקתי. כשהגענו לקרית שמונה כבר היה לי ברור שאחרתי, השעה הייתה קצת אחרי שבע ושמעתי את המסוקים ממריאים.
צבי רצה להגיד משהו, אולי להתנצל שבגללו איחרתי את המסוק, אבל פתאום היה פיצוץ אדיר והשמים בכיוון צפון הוארו באור חזק. זה נראה כמו זיקוקים, רק בלי כל הצבעים היפים. מיד ידעתי שאלו המסוקים. התחמושת שהייתה בפנים התפוצצה, מי ששמע פעם אחת דבר כזה כבר לא ישכח את זה לעולם.

לא ידענו מה לעשות ולכן המשכנו לנסוע לשדה התעופה. עוד לפני שהגענו שמענו את צפירות האמבולנסים. נשארנו בחניה של שדה התעופה הקטן של קרית שמונה כי פשוט לא ידענו לאן ללכת.
בהתחלה היו שם מעט מכוניות ואחר כך הגיעו עוד ועוד מכוניות. אחרי כמה זמן המקום עשה רושם של קן נמלים שמישהו דרך עליו. כולם התרוצצו הלוך ושוב, אזרחים התערבבו בחיילים. כולם דברו והפריחו שמועות וצרחו לשפופרות הפלאפונים, אבל אף אחד לא הצליח לשמוע כלום כי היה עומס על הקוים או משהו כזה. די מהר התברר ששטרית שוב צדק. אף אחד לא ניצל מההתנגשות והאמבולנסים חזרו ריקים. בעשר בלילה הצלחתי לשכנע את צבי לנסוע הביתה.
"אני מצטער שהרבצתי לך." הוא אמר וחיבק אותי.
"לא, זה הגיע לי. היית צריך להרביץ חזק יותר. אני חרא. אני רק מבקש שתגיד לבטי שאני אוהב אותה ואני מצטער. היא לא תראה אותי יותר."
צבי היסס קצת, ואז דיבר, מסתכל מעבר לכתפי אל חבורת עיתונאים עם מצלמות. "כשאני הגעתי אליכם זה כבר היה אחרי ש… " הנהנתי לאות כן.
"אבל היא נראתה בסדר, רק… אתה יודע …" הוא היה נבוך מאוד, "כמו אחרי סקס, אבל לא כאילו… אתה לא הרבצת לה, נכון ?" הרגשתי שוב בחילה.
"לא, להרביץ לבטי ? מה פתאום ? אני … " הייתי כל כך נבוך שהייתי שמח אם האדמה הייתה בולעת אותי. גם צבי נראה כאילו היה מעדיף להיות במקום אחר. השדרן החל מדבר בפנים רציניות אל המצלמה.
"היא בטח חושבת שנהרגתי" הבנתי פתאום, "אמרתי לה שאני רוצה לתפוס את הטיסה הזו ואני אף פעם לא מאחר. היא חושבת שאני מת. בטח היא שמחה שנפטרה ממני."
משום מה המחשבה על בטי, מחייכת למחשבה על מותי, שברה אותי לגמרי. נשענתי על המכונית ונאבקתי בדמעות, היו שם הרבה חיילים שבכו חופשי כך שאיש לא שם לב אלי.
דוב חיבק אותי שוב "לא נכון, היא אוהבת אותך." הוא חייך פתאום, חיוך צעיר ושובב להפתיע. "נשים תמיד עושות ההפך ממה שמצפים מהן. הכרתי את אשתי ז"ל למעלה משלושים שנה והיא בכל זאת הצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש, אל תתיאש." הוא שוב חיבק אותי ונסע.

נשארתי לבדי עם כל המאחרים שניצלו בנס והתביישתי שאני חושב יותר עליה מאשר על כל המסכנים שמתו בגלל תאונה טפשית. האסון של אובדן המסוקים והחיילים היה צריך לגמד את האסון הפרטי הקטן שלי, אבל זה לא עבד ככה.
לפחות הפרצוף העצוב שלי השתלב יפה בנוף הכללי. בחמש לפנות בוקר הגיע עוד מסוק, וכבר לפני שש בבוקר הייתי שוב בבסיס.
כשדוב ראה אותי עומד לפניו בגודל טבעי, קצת עייף, אבל חי לגמרי, הוא נפל על צוארי, נישק אותי על השפתיים ופרץ בבכי.
כולם הצטרפו אליו בחיבוקים ונשיקות ועד שלא צעקתי עליהם שיפסיקו להתנהג כמו נקבות, ושאני לא מזוזה, אז מספיק לנשק אותי, הם לא נרגעו.
מסתבר שהם היו משוכנעים שאני מת, כי הרי ידוע שאני אף פעם לא מאחר. רק אחר כך, אחרי שכולם נרגעו קצת וכל שמות המתים נודעו, לקח אותי דוב הצידה ושאל אותי למה אחרתי.
"נרדמתי ולא קמתי בזמן." עניתי כשאני בודק את הניירת של הפלוגה, מקפיד שדוב לא יראה את פני. הוא סובב אותי אליו, הסתכל לי ישר בעיניים ונאנח.
"כשדברתי עם אבא, הייתה לי הרגשה מוזרה שהוא מסתיר ממני משהו, איך הייתה הלוויה ?"
משכתי בכתפי "לוויה, סתם. אבא שלי הופיע פתאום." דוב גנח בהפתעה "הוא לא ברוסיה ?"
"לא, הוא עובד ברמב"ם, בטי פגשה אותו שם." הקפדתי על קול אדיש ופנים תואמות.
"אתה עדיין כועס עליו ? רבת עם בטי בגללו ? היא בטח רצתה שתתפיסו, נכון ?" כל הכבוד דוב ! למה חשבתי שהוא מאלה שמבינים מהר רק אם יסבירו להם לאט ?
"עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי ורציתי ללכת, אבל דוב עדיין לא גמר. "אני לא יודע מה קרה אתך ועם אבא שלך, אבל אתה צריך לפתור את הבעיה הזו, כמה שנים אתה חושב שהוא עוד יחיה ? במקום לטפל בבעיות שלך אתה כועס על בטי ומוציא עליה את העצבים שלך." הוא תקע את אצבעו בחזי "לדעתי אתה מרגיש אשם, בגלל זה אתה מתנהג ככה."

אני לא חושב שהוא הופתע כשזינקתי עליו וניסיתי להכות אותו. התגלגלנו על הרצפה המטונפת ומזל שבוסקילה בא והפריד בינינו בגופו העבה, לופת אותי בידים שעירות וחזקות ומנער אותי עד ששיני נקשו בראשי.
"מה קרה ? משוגעים !" צעק עלינו "מקס ! דובל'ה ! מספיק כבר." רק אז נרגעתי והסתלקתי משם. כל כך התביישתי שלא יכולתי להסתכל לדוב בעיניים. במשך כמה ימים השתדלתי להתחמק ממנו כמה שיותר.
דוב צדק כמובן, כעסתי על אבא כי הרגשתי אשם שלא הצלחתי למלא את מקומו ולשמור על אימא ועל מארק. הרגשתי אשם שלא הצלחתי לשמור על החיילים שלי שנהרגו בתאונה, ושלא הייתי מספיק גבר בכלא ונכנעתי לרומן.
לא עזר לי ההגיון הבריא שאמר לי שמארק התאבד בגלל הבעיות שלו לא בגללי, ושאימא כנראה מתה בתאונה ולא התאבדה, ושהטעות שעשיתי כקצין צעיר ובלתי מנוסה אינה באשמתי, ושאם לא הייתי מתחבר עם רומן, קרוב לודאי שהייתי מת בכלא. זה היה הגיוני ואפילו נכון, אבל ממתי יש קשר בין אשמה להגיון ?
האם היחסים המחורבנים שלי עם לאריסה היו נסיון להעניש את עצמי ? האם היחס הרע שלי אל בטי היה נסיון לקלקל את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם ? ולמה היא הסכימה לקבל ממני את כל החרא הזה ?
הייתי משוכנע שהסלחנות שלה כלפי נגמרה, ושהיא הצטערה לשמוע שאני לא נהרגתי. היא בטח חשבה שעדיף שאני הייתי נהרג במקום איזה צעיר נחמד עם הורים וחברה שאהבו אותו, ועכשיו הם יושבים ובוכים עליו.
אם הייתי מת, מי היה בוכה עלי ? אולי אבא, אבל הוא כבר היה רגיל להיות בלעדי ככה שזה לא היה משנה לו. מי עוד ? מיקי, לירז, הם צעירים והם היו שוכחים אותי מהר.
בטי בטח תרקוד על הקבר שלי. ישבתי בנקודת השמירה הצפונית ושיחקתי עם המחסנית של האם 16, תופס פתאום כמה אני קרוב להתאבדות.
אולי ככה מארק הרגיש לפני שירה בעצמו ? אולי הוא חשב שאף אחד לא יצטער על המוות שלו ? הוא טעה. כל המשפחה שלנו נהרסה בגלל ההתאבדות שלו. אימא מתה, אבא עזב וסבא וסבתא המסכנים, הלב שלהם נשבר. איך יכולתי לעשות להם את זה ? לעזוב את הלימודים ולהסתלק ככה לצבא ? כמה שנים אני עוד אמשיך לברוח מהסיבה להתאבדות של מארק ? מתי יהיה לי אומץ לדבר עם אבא ולברר מה קרה אז ?
הורדתי את היד מההדק והחלטתי להפסיק מיד עם המחשבות על התאבדות. תהיה גבר מקס, תפגש עם אבא ותדבר איתו ואם טעית תבקש סליחה. זה מה שסבא היה אומר לי, אבל קודם כל, אחרי שהמילואים יגמרו אני אדבר עם בטי, אתנצל לפניה, אבקש סליחה, אסביר הכל בשקט ובהגיון, בלי להתחנן. אהיה גבר, ומה שהיא תחליט ככה אני אעשה.
איזה חרא אני. ידעתי כמה היא נפגעה מזה שההורים שלה ישבו עליה שבעה, והתנהגו כאילו שהיא מתה, ומה אני אומר לה ? אם תפגשי עם אבא שלי את מתה בשבילי. איך יכולתי ? ולקינוח אנסתי אותה, כאילו שלא הספיק מה שקרה לה כשהייתה ילדה ?

השענתי את ראשי על זגוגית החלון של מגדל השמירה ובכיתי כמו ילד קטן. קול צעדים נשמע על מדרגות הברזל ולפני שהספקתי לנגב את הדמעות הופיע דוב. הוא הושיט לי ממחטות ניר "כבר כמה ימים שלא ראיתי אותך, התגעגעתי אליך. אתה עוד כועס עלי ?"
ניגבתי את פני "לא, בטח שלא, אני כועס על עצמי. לא הייתי צריך לנסות להרביץ לך. מגיע לי משפט צבאי."
דוב צחק. "איזה מין מקס אתה. הייתי צריך לדעת. אתה כזה ייקה מצחיק, מת עליך."
הסבתי ממנו את מבטי ותקעתי אותו בחלון, כפי שהייתי אמור לעשות כל הזמן בתוקף תפקידי כשומר.
דוב כבר שכח מכל המריבה שלנו ורק אני, כמו טיפש, עוד אכלתי את עצמי.
"אתה צדקת בכל מה שאמרת דוב. אני חרא ואני רק מזיק לבטי. אחרי המילואים אני עוזב את העבודה ואת הבית. אבא שלך כבר יודע ולבטי אני אספר כשהמילואים יגמרו."
דוב צחק ופרע את שערי "תספר לה מחר, היא ויעל יהיו בקרית שמונה, מחכות לנו שנגיע לחופשת סוף שבוע חלומית באיילת השחר. חדר שינה רומנטי, ארוחות פאר ונוף מהמם של חצור העתיקה."
הוא חייך אלי בעליזות מלאת ציפייה, מתרגש כמו ילד. "נו מה אתה אומר ?"
מה יכולתי להגיד ? איך יכולתי לספר לו למה בטי תעדיף חופשה בגיהנום על בילוי איתי ? הסתכלתי בדבקות על החלון, מפנה אליו את גבי, כובש את דמעותי בכוח. "אני מוותר על החופשה המפקד. עדיף שאני אשאר בבסיס. אולי תוכל להודיע לבטי שלא תבוא ?"
דוב לא התרשם וצחק "אתה יוצא איתי מחר. זאת פקודה, ברור ?"
ברור שהגיע הזמן לטקטיקה אחרת, התחלתי להתחנן "אני לא יכול דוב, אתה לא מבין, היא לא רוצה לצאת איתי לסוף שבוע רומנטי. זה יהיה עינוי לשנינו, בבקשה ממך דוב, אני לא יכול."
הוא נאנח "נפגש אתן מחר ונחליט. בסדר ? הרעיון של סוף השבוע הוא של יעל ובטי. אני לא חושב שבטי כועסת עליך כמו שאתה חושב, ואני יודע שאתה אוהב אותה, נכון ?"
הנהנתי, לא יכולתי להתווכח אתו יותר. נכון, אני אוהב אותה. הייתי בטוח שהיא לא תסלח לי. לא סלחתי לעצמי אז למה שבטי תסלח לי ? רציתי לראות אותה לפחות עוד פעם אחת ולהגיד לה שאני מצטער. החלטתי שאחרי שאגיד לה מה שתכננתי אסתלק חזרה לבסיס ויותר לא אפגוש אותה לעולם.


לך להתחלת העמוד

הפולניה
.


61 הודעות
נכתב - 04/04/2004 :  21:14:45  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
הבנות חיכו לנו בשער שדה התעופה.
דוב רץ אל אישתו, חיבק אותה ונכנס איתה לרכב. אני ובטי נשארנו עומדים זה מול זה, לבד בפעם הראשונה מאז האונס. בטי נראתה טוב. היא הסתפרה בתספורת קצוצה שהבליטה את עיניה היפות ואת עצמות לחיה הגבוהות, ולבשה ג'ינס חדש והדוק וסוודר אדום שנשמט על כתפה, חושף חלקת עור זהוב.
מה שרציתי היה לנשק אותה על שפתיה האדומות והמלאות, על צוארה הגלוי והעגול, על כתפה העגולה והחלקה, ובעוד כמה מקומות שאי אפשר לדבר עליהם.
במקום זה עמדתי כמו אידיוט, לופת את הנשק ושותק. הבנתי שלא אוכל לדבר איתה במגרש החניה עם כל האנשים סביבנו. בשביל מה שרציתי להגיד הייתי זקוק לפרטיות.
אחרי שנגיע לאיילת השחר נוכל להיות לבד ואחר כך אסתלק. אני אתפוס טרמפים חזרה לבסיס ואניח לה לנפשה החלטתי, והשתדלתי להתעלם מהרצון לגעת בה ולהריח אותה.
זה לא עבד, עמד לי כמו טיל והלב שלי דפק נורא חזק.

גוטמן, שיצא גם כן לחופש, ניגש לבטי, הציג את עצמו בחיוך נחמד, והחמיא לה על התספורת החדשה שלה. "הצלמת שצלמה אותך עשתה לך עוול, את הרבה יותר יפה במציאות בטי." אמר במבטא צרפתי שרמנטי, ונישק לה את היד כמו אציל פולני.
זה כבר ניער אותי מההלם "חופש נעים גוטמן !" אמרתי בתקיפות, ופתחתי לבטי את דלת המכונית, כמו פיליפ המסכן של לאריסה. כנראה שהמבטא הצרפתי השפיע עלי.
בטי חייכה חיוך מסנוור אל גוטמן ונכנסה למכונית.

רק אחרי ארוחת הצהרים נפרדנו מדב ויעל והלכנו לחדר שלנו. החדר היה נחמד מאוד, האוכל טעים, הנוף נפלא, ואם הגשם יפסק אפשר יהיה לראות את העתיקות בחצור ולבקר במוזיאון, אבל כרגע רציתי רק דבר אחד, להיות לבד עם בטי ולדבר עלינו.
במקום להתנפל עלי בצעקות כמו שחשבתי שתעשה היא חייכה אלי והלכה למקלחת. הייתי מופתע, אבל שתקתי. חיכיתי שתצא, בודק בינתיים את החדר הגדול ושואל את עצמי למה יש שם שתי מיטות נפרדות ולא מיטה אחת כפולה.

בטי יצאה, לבושה חלוק קטיפה כחול עם צוארון סיני גבוה, והתישבה לצידי. נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שהחלטתי להתנהג כמו בן אדם הגון, מה שסבא קרא להיות מענטש.
היא התישבה לצידי והביטה בי במבט בוחן. שתקתי בסבלנות, מחכה לה שתתחיל לדבר ראשונה. "מקס," שאלה, מביטה לי ישר בעיניים, "אתה מוכן להתחתן איתי ?"

פי נפער לרווחה, "מה ? להתחתן, אבל …" גמגמתי. זה היה הדבר האחרון שציפיתי שתגיד.
נשים ! ! ! מי יכול להבין אותן ? בטח שלא אני.
היא לא צפתה לתגובה כזו והבעה מאוכזבת עלתה על פניה.
"אם אתה לא רוצה אני אמצא גבר אחר. אולי מיקי יסכים, ואולי אחד מהחברים שלך, הם נורא נחמדים, חבל שאלכס כבר נשוי."
תפסתי את הראש בידים וניסיתי להתעשת. "בטי !" צעקתי, "על מה את מדברת ? למה את רוצה להתחתן איתי ? שכחת שאנסתי אותך ?"
היא קמה והתישבה על הכסא, רחוק ככל האפשר ממני. "לא שכחתי כלום, ואני שמחה שאתה מודה שזה היה אונס. חשבתי שתגיד שבגלל שגמרתי אז זה לא נחשב. למה לא התקשרת אלי אחר כך להודיע לי שאתה בסדר ? מזל שדב התקשר."
משכתי בכתפי, היה לי מין זמזום מוזר בראש.
"לא העזתי, חשבתי שתשמחי שאני מת. חשבתי שאת שונאת אותי."
היא קמטה את מצחה, "לא. אני שמחה שלא נהרגת. כשאבא שלך טלפן וסיפר לי על התאונה כל כך נבהלתי עד שהתעלפתי." מבלי משים מצאתי את עצמי כורע ברך לפניה, אוחז בידה, מודאג וחרד.
"זה היה רק לכמה שניות." הוסיפה במהירות למראה הבעת פני המבוהלת ומשכה את ידיה מידי, "תעזוב אותי מקס, אני רוצה לדבר."
חזרתי למקומי, "זה היה אבא שלי שהודיע לך על התאונה ?" שאלתי בשקט.
היא נשכה את שפתה והביטה בי בהתרסה. "כן, הוא ראה את החדשות והתקשר. הוא היה מודאג עד מוות בגללך, ורק שתדע שלא אני הודעתי לו על הלוויה, לא ידעתי מה הטלפון שלו, הוא ראה מודעת אבל בעיתון וצלצל לצבי."
היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה "אבל אם הייתי יודעת איך להתקשר אליו הייתי מודיעה לו."
סוף סוף היא התחילה לכעוס עלי כמו שהייתה צריכה לעשות מההתחלה. "אין לך זכות להגיד לי עם מי לדבר ועם מי להפגש ! כדאי שתדע שנמאס לי מהשתלטנות שלך ! לריב בבית קברות, ועוד עם אבא שלך שבא ללוויה של חמותו…. "
היא ניסתה להמשיך, אבל אני כבר הייתי לצידה, מנסה לנשק אותה. כל ההחלטות שהחלטתי פרחו ממוחי. היא לא שונאת אותי, היא לא רצתה שאמות, והיא הייתה כל כך יפה כשכעסה. רציתי רק להרגיש אותה ולחבק אותה חזק.
בטי נאבקה בי "תעזוב אותי !!!" צרחה בבהלה, והכניסה לי ברך ישר בביצים. אם יש משהו שכואב יותר ממכה במקום הרגיש הזה, זה מכה באותו מקום כשיש לך זקפה. התפתלתי על הרצפה, אילם, משותק מרוב כאב.

בטי כרעה לצידי חיוורת ומבוהלת, "מקס, מקס, אתה בסדר ?" שאלה בקול רועד.
לא יכולתי לענות, התרכזתי בנשימות עמוקות ואיכשהו הצלחתי להגיע לאסלה ולהקיא לתוכה את כל ארוחת הצהרים.
כשחזרתי לחדר, אחרי שהתרחצתי והתעטפתי בחלוק המגבת הלבן, שסיפק לנו המלון, מצאתי את בטי יושבת על המיטה בהבעה נחושה וממתינה לי.
"לפני שאתה מתרגז" אמרה במהירות, "כדאי שתסתכל על הצד החיובי שבעניין." השתרעתי על המיטה השניה באנחה, כאב לי מאוד ולא ראיתי במצבי שום צד חיובי. "בפעם הבאה שאת עושה דבר כזה לגבר כדאי שתברחי מהר. יש גברים שלא יקבלו את זה כל כך יפה כמוני." גנחתי.
היא כיווצה את פניה בהבעת הזדהות. "אני נורא מצטערת מקס, אבל תראה, רק לפני שבועיים כשאתה … אה … תקפת אותי, לא הגבתי בכלל. כשהתנפלת עלי הייתי ממש משותקת, חזרתי להיות ילדה בת אחת עשרה, לא היית צריך בכלל להפעיל כוח כדי ל … "
הרגשתי שאני מסמיק וכיסיתי את הפנים שלי בידים.
היא השתתקה לרגע ושוב המשיכה "חשבתי הרבה על מה שקרה ועל היחסים בינינו והגעתי לכמה מסקנות חשובות. רוצה לשמוע ?"
הנהנתי, הייתי חייב להקשיב, זה המעט שהייתי יכול לעשות כדי לפצות אותה.
"נתתי לך להשתלט עלי ולרדות בי, זה לא היה טוב, לא בשבילך ולא בשבילי. אני אישה מבוגרת ואתה גרמת לי להיות שוב ילדה קטנה וצייתנית, זה לא טוב !" חזרה ואמרה מביטה בי במבט רציני, מחפשת את עיני, תרה אחרי אות להבנה.
סוף סוף חזרה אלי יכולת הדיבור, "למה את רוצה להתחתן ? מה הסיפור הזה ?"
בטי נאנחה. "ורד נעלמה. יש חשש שהיא מתה. אם משטרת גרמניה לא תמצא אותה בקרוב הם יכריזו עליה כנעדרת, ולירז יהיה מועמד לאימוץ. אם אני לא אהיה נשואה לא יתנו לי אותו. אני חייבת להוכיח שיש לי משפחה מתפקדת ותומכת, אחרת יקחו אותו למוסד ו… ו… " קולה נחנק, והיא הפנתה את פניה ממני כדי שלא אראה את הדמעות.

חיכיתי בסבלנות עד שתתעשת, גם אני הייתי צריך כמה דקות לעכל את הידיעה הנוראית. הרעיון שלירז יעזוב אותנו היה איום מכדי לחשוב עליו. הוא ראה בנו את הוריו והמחשבה שמישהו יקח אותו מאתנו היתה פשוט יותר מידי זוועתית מכדי לחשוב עליה.
"את צודקת, רק אם נתחתן יהיה לנו סיכוי לקבל אותנו. בבקשה בטי, תתחתני איתי."
היא הנידה את ראשה, "בסדר" אמרה בפשטות, "אבל יש לי כמה תנאים."
בטח שיש לה תנאים, לנשים תמיד יש תנאים, ותמיד הם בלתי אפשריים.
"מה התנאים שלך ?" שאלתי בעייפות.

"אל תהייה כזה," אמרה בטי בנזיפה "אני רק חושבת שאם נתחתן אנחנו צריכים לקנות בית. עדיף לשלם כסף למשכנתא ולא לשכר דירה. בתור זוג צעיר של יוצאי צבא יש לנו די הרבה נקודות זכות, בעיקר שאתה עולה חדש."
היה בזה משהו, אבל רק המחשבה על עזיבת הבית שלנו ברח' הדקל עשתה אותי עצבני. אני שונא שינויים, והיה לי מאוד נוח לגור שם.
בטי צחקה למראה פרצופי "התכוונתי לבית בנשר. דוב רוצה לגור עם יעל בטבעון וכדי לקנות שם בית הם צריכים למכור את הבית בנשר. תראה, כבר עשיתי חישובים."
היא שלפה פיסת ניר והראתה לי חישובים מדויקים של הסכום שנוכל להלוות, מחיר הבית בנשר, והתשלומים החודשיים שנצטרך להחזיר לבנק במקרה שניקח משכנתא. היו חישובים למשכנתא של עשר שנים, או של חמש עשרה שנים.
"בטי, חסרים לנו עשרים אלף דולר." ציינתי "ומאיפה בכלל הבאת את כל המספרים האלה ? חשבתי שאת לא מבינה כלום במתמטיקה."
בטי התעצבנה, "לזה בדיוק אני מתכוונת, אתה מתנהג אלי כאילו שאני ילדה קטנה. תהילה פקידה בבנק והיא עזרה לי עם החישובים, חוץ מזה זה לא מתמטיקה, זה כסף, זה דבר אחר לגמרי."
פניה העגלגלים להטו מכעס, היא הייתה יפה כל כך שלא התאפקתי ונישקתי לה על לחייה.
"מקס !!!" היא מחתה בכעס ודחפה אותי.
"מה ? אנחנו מאורסים, אנחנו מדברים על משכנתא, אסור לי לנשק אותך ?" מצב רוחי השתפר לפתע והתחלתי לצחוק.
זו הייתה הפעם הראשונה מאז שסבתא מתה שצחקתי. עד אז אפילו לא חייכתי.

"רגע, זה נושא לשיחה אחרת," אמרה בטי בקפדנות, נשמעת כמו מורה בבית ספר יסודי. "שאלת על שאר הכסף, אז ככה - סבתא השאירה לך עשרים וחמש אלף שקל, ואבא שלך מוכן לתת את השאר. אני קבלתי ממנה אלפיים ש"ח ואת כל התכשיטים שלה, חוץ מטבעת הנישואים. את זה היא השאירה לך."
היא שלפה מארנקה שקית ניר פעוטה ונתנה לי אותה. בפנים הייתה טבעת הנישואים של סבתא, רחבה וחלקה, עם עיטור מסולסל תואם לטבעת הענבר.
"קחי אותה, אם תרצי נוכל להשתמש בה בחתונה." אמרתי, עדיין המום מזה שלסבתא היה כל כך הרבה כסף.
"חשבתי שתקפוץ מכעס בגלל שהזכרתי את אבא שלך." אמרה בטי, מביטה בי בחשש, מצפה להתפרצות נוספת. היא ראתה שאני שותק והעיזה להמשיך "אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השעות אחרי התאונה בלעדיו. הוא ממש הציל אותנו. לירז ירד מהפסים בזמן האחרון, רק אבא שלך מצליח להשתלט עליו. הוא נשאר אצלו בסוף השבוע, מיקי והתאומים לא מסוגלים לטפל בו."
"לירז אצלו ? אצל אבא שלי ? איפה ?" נעדרתי רק שבועיים וכבר חלו כל כך הרבה שינויים בבית.

בטי ליטפה את ידי וספרה שאבא גר בחיפה, בשכונת בת גלים, עם אישה נחמדה מאוד ששמה אניקה והיא אחות במחלקת ילדים ברמב"ם. הוא ולירז מסתדרים מצוין ובעצם כול בני הבית, כולל לני, נפלו בקסמו של אבא ואוהבים אותו מאוד.
"מפריע לך שהוא חי עם מישהי ?" שאלה בדאגה, בוחנת את פני. עצמתי עיניים והנדתי לאות לא. זה היה שקר, הרעיון שאבא מצא תחליף לאימא שלי לא מצא חן בעיני בכלל.
ניסיתי להתנצל על מה שעשיתי, אבל היא הפסיקה אותי בחוסר סבלנות, "אני יודעת שאכלת את עצמך. דוב סיפר שהתנהגת בצורה מוזרה, חבל שלא התקשרת, בוא נעזוב את זה." עזבתי את זה ברצון. אם היא מוכנה לשכוח ולסלוח אני הראשון שיהיה בעד.
בטי סיפרה שאחרי שעזבתי הם לא הדליקו את הטלויזיה כי הבנים למדו ומיקי השכיב את לירז לישון. פתאום אבא שלי התקשר ושאל אם הם יודעים מה קרה. בטי הדליקה את הטלויזיה, ראתה את שברי המסוקים עם כל הציוד המפוזר והגופות, והתעלפה. מזל שלמיקי היה די שכל להתקשר חזרה לאבא ולבקש ממנו להגיע אלינו.

"התעוררתי אחרי כמה דקות וזה היה ממש בית משוגעים," סיפרה בטי. התאומים נכנסו לפניקה, ולירז ברח החוצה ובכה בהיסטריה. הוא נרגע רק כשאבא לקח אותו על הידים.
"ונוסף לכך התחילו להתקשר כל החברים שלך ולשאול מה אתך ואיפה אתה. אלכס ואינה היו נהדרים, והתינוק שלהם כזה מתוק, אני מתה עליו." היא חייכה חיוך ענוג ששבר את ליבי. עוד לא ראיתי אף אישה שהרגישה כל כך נוח עם תינוק בידים כמו בטי, זה שהיא לא יכלה ללדת היה עוד הוכחה שאלוהים הוא בן זונה מסריח עם חוש הומור מעוות.
עד שצבי הגיע וסיפר שאחרתי את הטיסה ואני חי, כבר היו אצלנו לפחות עשרה חברים שלי, כולם שתויים קצת, ומאוד עצובים, שניסו לנחם את עצמם ואת בטי.

"כל גבר פנוי לקח אותי הצידה ואמר לי שעכשיו הוא מבין למה מקס הסתיר אותי. קבלתי המון מחמאות והצעות ניחומים, קצת רטובות מוודקה, אבל מאוד נלהבות."
הזעפתי פנים, כבר יכולתי לתאר לעצמי את החברים שלי מזילים ריר על בטי, עם חברים כאלה לא צריך אויבים.
היא צחקקה, "יורי נורא מתוק, וגם ייבגני. מזל שאתה חי מקס, אני חוששת שלא הייתי מצליחה להחליט עם מי משניהם אני …." היא התחילה לצחוק למראה פני הזועפים.
"אל תכעס, הם נורא שמחו כשהתברר שאתה חי והחליטו שאת נשף יום ולנטיין הם יקדישו לכבודך. תהיה מסיבה במסעדת מוסקבה בצ'ק פוסט והחלטנו לעשות אותה בסגנון שנות הארבעים, ולרקוד רק ריקודים ישנים כמו טנגו וולס. יורי כבר נותן לי שיעורים כי אני ממש גולם בריקוד. הוא טוען שנוכל להצליח לרקוד טוב רק אם נכיר זה את זו בצורה אינטימית. למה הוא מתכוון לדעתך ?" שאלה וצחקה בעליזות.

רשמתי לעצמי להרביץ ליורי מכות, וניסיתי שוב לחבק אותה, היא התחמקה ממני בעדינות. "זה מביא אותנו לתנאי השלישי מקס, בלי סקס. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה …. קשה לי אפילו לחשוב על זה, ואתה יודע לאיזה 'זה' אני מתכוונת."

"תני לי להבין," ניסיתי לסדר במוחי המבולבל את שפע המידע שנחת עלי, "את רוצה שנתחתן ונקנה בית, אבל את לא מוכנה לעשות איתי אהבה, למרות שלא אכפת לך לפלרטט עם …. עם…" התחלתי לגמגם מרוב כעס.
בטי קפצה מבוהלת מהמיטה, מוכנה לזנק לכיוון הדלת אם רק אזוז לעברה.
זה הכאיב לי נורא, בטי איבדה את כל האימון שלה בי. אי אפשר לעשות אהבה עם מישהו שפוחדים ממנו, אפשר להזדיין או לעשות סקס, אבל אי אפשר לעשות אהבה. למדתי את השיעור הזה בצורה הקשה והכואבת ביותר שרק אפשר.
נשכבתי חזרה במיטה ושילבתי את ידי מאחורי ראשי, "בסדר בטי, בלי שום 'זה', נפריד את המיטות המטופשות האלו ונישן בנפרד או. קי. ?"

היא נרגעה וחזרה לשבת במיטה. "זה בשביל זוגות דתיים, כשהאישה לא יכולה בגלל הנידה אז …." היא הסמיקה מאוד והשתתקה לכמה דקות ואז המשיכה. "תראה מקס, אנחנו עושים את זה בשביל הילד. אחר כך, אחרי שנקבל אותו, זה יקח עוד שנה, שנתיים הכי הרבה. נוכל להתגרש, נמכור את הבית ו …" העמדת הפנים שלה שהכל בסדר ושם דבר נורא לא קרה התמוטטה סוף סוף.
היא התחילה לבכות בשקט, והחביאה את ראשה מתחת לכרית. "למה היית חייב להרוס הכל ? לא היה אכפת לי שאתה שותה לפעמים, ושאתה קנאי, ושאתה מחביא אותי בגלל שאני לא משלכם, אבל לעשות דבר כזה ? איך יכולת ?" היא התיפחה בשקט לתוך הכרית. "הכאבת לי כל כך," אמרה בלחש והמשיכה לבכות.

לא העזתי לגעת בה כדי לנחם אותה, בקושי התאפקתי לא לבכות גם כן. לא ידעתי מה לעשות, דיבורים לא עוזרים כלום במקרה כזה.
איך יכולתי לספר לבטי המתוקה על החיה הרעה שנמצאת אצלי בפנים ויוצאת לפעמים כדי לפגוע ולהזיק. הייתי צריך לסרב להצעה שלה ולברוח ממנה הכי רחוק שאפשר כדי להגן עליה, אבל סליחה סבא, אני לא מענטש אמיתי. כל זמן שהיא לא מגרשת אותי אני לא יכול להתרחק ממנה.
"כמה זמן עובר עד שזה לא כואב יותר ?" שאלה אותי בטי בלחש.
"אני לא יודע, גם לי עדיין כואב נורא." עניתי והעזתי ללטף את קפל מרפקה הרך שנח על הסדין. היא הסתובבה אלי ונגעה בעדינות בפני, מחליקה על לחיי ועל שפתי, נישקתי את ידה הקטנה.
מאז שאימא מתה לא הייתי כל כך עצוב. למרות שעצמתי את עיני, הדמעות התעקשו להחליק החוצה ולהרטיב את הכרית.
בכיתי עליה ועל כל שאר המסכנות שהכאבתי להן וניסיתי שוב לבקש סליחה. בטי חיבקה אותי, והניחה לי לבכות על כתפה עד שנרדמנו.

חלמתי שאני במסיבת יום ולנטיין, אבל האישה היחידה שם הייתה בטי, לבושה שמלת נשף אדומה חסרת כתפיות ונעלי עקב אדומות. כולם לבשו חליפות ערב אלגנטיות ובטי הסתחררה בין הגברים, רוקדת עם כל אחד כמה שניות ועוברת לבא בתור, עד שהגיעה אלי. פתאום היינו לבד, רוקדים ואחר כך מתנשקים, ופתאום היינו במיטה.
בטי הייתה ערומה, לוהטת כולה, מתנשקת איתי, מחבקת אותי בחוזקה ופתאום החלום הפך למציאות. התעוררתי מהחלום וגיליתי שאני במיטה עם בטי. איכשהו הצלחתי להפשיט אותה מהחלוק שלה ומתוך שינה ניסיתי לעשות איתה אהבה.

ברגע שהבנתי מה קורה לי התגלגלתי למיטה השניה והתכסיתי במהירות, הייתה לי זקפה ענקית, והייתי נורא מגורה ומבולבל.
"סליחה בטי, אני נורא מצטער, זה היה מתוך שינה. לא התכוונתי." החדר היה חשוך למחצה, בשעון המעורר שליד המיטה ראיתי שהשעה כבר כמעט חמש בערב. ארוחת השבת תוגש בשעה שש בדיוק. ניסיתי לצאת מהמיטה, אבל בטי זרקה מעלי את השמיכה והתישבה עלי ברגלים מפושקות.
"לאן אתה הולך ?" שאלה והידקה את כתפי אל המזרון.
"אבל אמרת ש…. התנאי השלישי היה בלי סקס." מחיתי. היא ישבה עלי, עירומה לגמרי, ובלי לחשוב ניסיתי לגעת בשדיה המלאים. בטי אחזה בפרקי ידי והצמידה אותם אל ראש המיטה המגולף עץ. היא התפתלה מעלי עד שהכניסה אותי לתוכה, והחלה לנוע מעלי בתנועות איטיות ומשגעות. כל פעם שניסיתי לגעת בה או להגיד משהו היא לחצה על פרקי ידי והשתיקה אותי.

"התעוררתי מחלום כל כך נהדר." אמרה, "חלמתי שאנחנו יחד במיטה, ופתאום הערת אותי וניסית לברוח." היא התכופפה ונישקה אותי על הפה, נושכת את שפתי ומהדקת את שרירי רצפת האגן שלה סביבי.
כאן כשל כוח הסבל שלי, שחררתי את ידי, לפתי את מותניה והתהפכתי, מועך אותה מתחתי. היא הדקה את רגליה סביב מותני וכמה דקות אחר כך גמרנו. שכבנו אחר כך, מתנשפים ומזיעים, והחזקנו ידים.
"חששתי שהתנאי השלישי לא יחזיק מעמד," אמרה בטי "הגיע הזמן לתוכנית החלופית."
"מה התוכנית החלופית ?" שאלתי בחשש, מי יודע איזה עוד רעיונות יעלו במוחה ?
בטי נישקה אותי בעדינות, "אל תדאג, התכנית החלופית היא אותה התכנית, אבל בלי התנאי השלישי."
נשמתי לרווחה, אבל היא עוד לא סיימה, "ואולי תוכל להחליף את יורי ותלמד אותי לרקוד ? הוא נורא מתוק אבל …. " היא קמה ממקומה והלכה למקלחת, צוחקת בשקט לעצמה.

"קום כבר מקס, אני מתה מרעב בוא נלך לאכול." קמתי וניגשתי למקלחת ומשכתי את הוילון שכיסה את פינת המקלחת.
"גם לי יש תנאים, אני רוצה לראות אותך כמו שצריך, באור ולא … את יודעת, כמו שהיה עד עכשיו."
היה לה קשה, אבל היא עמדה בכך והניחה לי לגשת אליה לסבן אותה ולהנות מגופה היפה ומעורה השחום שנצץ במים.
אחרי ששטפתי ממנה את הסבון הושבתי אותה על הכיור ועשינו אהבה בעמידה. בטי עצמה בחזקה את עיניה וכרכה את רגליה סביב מותני, מתמסרת לי בלי הסתייגות, רועדת בזרועותי.
כבר מזמן לא הייתי מאושר כל כך. "זו הייתה חויה מתקנת לטראומת המקלחת שלנו." אמרה אחרי ששכבנו במיטה, רטובים עדיין. איכשהו דלגנו על שלב ההתנגבות.
זה הקפיץ אותי, מאין בטי ידעה ? "למה את מתכוונת ?" שאלתי בחשדנות.
בטי לטפה את ראשי ונאנחה "אני מתכוונת ששנינו מקשרים מקלחת לנסיון מיני לא נעים."
הפרנויה שלי התגברה. איך היא ידעה לעזאזל שהפעם הראשונה שלי עם רומן הייתה במקלחת ? עד היום לא ידעתי איך הוא סידר שאף אחד לא יכנס. הוא אפילו השיג מפתח ונעל את הדלת. בחלומות שלי אני שומע את החריקה של המנעול החלוד ומתעורר בבהלה, ובמקלחות ציבוריות אני נעשה עצבני נורא, כמו שיעידו כמה אנשים שעשו איתי טירונות בגולני.

"מה את יודעת עלי ועל מקלחות ?" שאלתי אותה, מתאמץ לדבר בקול רגוע.
בטי המשיכה ללטף אותי בעדינות, חושבת איך לענות לי.
בדרך כלל אני שונא שנשים עושות לי את זה אחרי הסקס, אבל אתה זה היה שונה. המגע שלה באמת הרגיע אותי.
"אתה מדבר מתוך שינה מקס." אמרה לבסוף, "ואני מבינה יותר רוסית ממה שנדמה לך." נאנחתי, הבן אדם עובד קשה כדי להשאר בשליטה, ואז, כשהוא נרדם, תת ההכרה הבוגדני שלו מתפרע ומתחיל לפטפט. מה אני יכול לעשות ? להפסיק לישון ? לא מעשי. לישון בלעדיה ? מעשי עוד פחות.
בטי ראתה שאני מדוכא וניסתה לנחם אותי "כל החיים שלנו הם ניסיון לחויה מתקנת של הילדות מקס, חשבת על זה פעם ?"
היא הושיטה לי חבל הצלה, אבל אני סירבתי לקבל אותו. "לא הייתי ילד. הייתי גבר צעיר ומבוהל ורציתי לחיות. רומן היה הכרטיס שלי לחיים. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לשבת בשקט ולא להתנגד. מה שבאמת נורא זה שגם נהניתי מזה."
התביישתי כל כך עד שהתחשק להחביא את הראש מתחת לכרית. אף פעם לא הודיתי בכך בפני איש, כמעט שלא העזתי להודות בכך בפני עצמי, אבל הוא לא היה צריך להפעיל כוח כדי לזיין אותי.
ההתנגדות שלי הייתה כמו של אחת שבעצם רוצה אבל מתביישת. התירוץ שלי היה שפחדתי ממנו, אבל לא היה תירוץ להנאה שחשתי. כשהוא הצמיד אותי לקיר והתחיל לסבן לי את הבטן ואת התחת וכל השאר לא ניסיתי בכלל להתנגד. התעקשתי רק כשהוא ניסה לנשק אותי על הפה, כאילו שזה מה שהיה חשוב, אתה יכול לזיין אותי בתחת, אבל אל תכניס את הלשון שלך לפה שלי.

לא חשבתי שמישהו יוכל להבין אותי, אבל בטי הבינה.
"העילוי לא הכריח אותי אף פעם. נהניתי ממה שהוא עשה לי, פשוט אהבתי את זה. ידעתי שזה רע ואסור, אבל נהניתי. הרגשתי שהוא היחיד שאוהב אותי באמת. כשהם גילו והענישו אותי הייתי מרוצה, פתאום שמו לב אלי, התיחסו אלי כאל יותר מכוח עזר שמחתל תינוקות ושוטף כלים. זה היה שווה את המכות שקבלתי. אימא השתוללה מכעס, פעם ראשונה ששמעתי אותה מקללת ועוד בערבית." היא צחקה במרירות "לפחות הפעם היא נגעה בי."

חיבקתי אותה ברוך, חש חולה מרוב צער ורחמים. היא הייתה כל כך גלויה איתי, היא פתחה לפני את הלב בלי חשבון, למה לא יכולתי להתנהג באצילות כמוה ?
ספרתי לה חלק מהאמת, אבל לא את כל האמת. מילא הזועה של הכלא, את זה יכולתי לתרץ, אבל איך אפשר להסביר או לדבר על השנה שאחריה ?
כמו פחדן שכנעתי את עצמי שעודף כנות עלול להיות רעל ליחסים שלנו. החלטתי למחוק את השנה ההיא מההיסטוריה שלי.
סך הכל אני בחור טוב, חשבתי לעצמי. רק המלחמה גרמה לי להיות כזה, בעצם מגיע לי צל"ש ששרדתי את כל החרא שעברתי. במקום להתבייש במה שעשיתי עברתי לרחמים עצמיים.

בטי המשיכה לדבר, בניגוד אלי היא לא ריחמה על עצמה כלל, "אימא שלי לא אישה רעה רק … אני לא יודעת, היא פשוט לא ידעה מה לעשות, היא הייתה כל כך צעירה וכל שנתיים נולד לה עוד תינוק, ואבא – כבוד הרב, בכלל לא עזר לה. לפני החתונה הוא הבטיח הרים וגבעות, אבל אחר כך, כשהילדים באו, היא נשארה לבד, בלי שום משפחה תומכת, רק הליטאים הקרים האלה שהתיחסו אליה כמו אל פרנקית שגנבה להם את הרבי שלהם."

בטי ישבה על המיטה, גבה נשען על הקיר, רגליה כפופות, מביטה ישר לפנים, נמנעת מלהביט בפני. "שאלתי את עצמי למה אני כל כך …. מה גורם לי לרצות אותך, אחרי כל כך הרבה שנים ש…. שחייתי לבד."
היא התקשתה להמשיך, "אתה לא תאהב את זה, אתה רוצה לדעת מה אני חושבת ?"
הנהנתי, חושש להפריע לגילוי הלב הנדיר שלה.
"גם אני, באופן תת מודע כמובן, רציתי חויה מתקנת." היא צדקה, לא אהבתי להיות בשבילה חויה מתקנת.
בטי נגעה בי, מלטפת את כפי בתנועה אופיינית לה, "התכוונתי שאתה סמכותי ותקיף וקנאי בדיוק כמו שהוא היה. אתה גורם לי להרגיש שוב כמו ילדה, זה מדליק אותי, אבל זה חולני, זה לא טוב, אני … " היא נאנחה. "אני כל כך מבולבלת מקס, אני לא יודעת מה לעשות."
"את צריכה לאהוב אותי כמו קודם וזהו." עניתי בפשטות.
בטי קמטה את מצחה, מביטה בי במבט תוהה, "אבל אף פעם לא אמרתי שאני אוהבת אותך, אמרתי שאתה חמוד ומתוק ואני אוהבת להיות אתך במיטה, אבל אהבה זה …. טוב זה סתם שטויות. אתה יודע מה דעתי על הקשקוש הזה."
נאנחתי ושתקתי. נכון, אף פעם לא דברנו על אהבה. בטי עשתה לי את התרגיל שעשיתי לאחרות.
גם אני התנהגתי ככה עם נשים שלקחתי למיטה, הרעפתי מחמאות והצהרות חיבה, אבל אף פעם לא הזכרתי אהבה. מסתבר שלני צדקה - נשים יכולות לעשות כל מה שגברים עושים, חוץ מלהשתין בעמידה. מרוב יאוש התחלתי לצחוק.
"מה מצחיק כל כך ?" בטי קמטה כנגדי את מצחה בזעף.
לטפתי את ירכה המשיית, "את צודקת בכל בטי, אני פשוט כל כך שמח שאת עדיין רוצה אותי, אני אוהב אותך מאוד והייתי מתחתן אתך גם בלי האיום שיקחו לנו את לירז."
היא התבוננה בי בפליאה. "באמת ? אבל אני בכלל לא הטיפוס שלך. אני רואה איך אתה מסתכל על נשים, אתה אוהב בחורות בהירות וגבוהות. למה אתה איתי ? קודם רצית לעזוב אותי כי הבנת שאנחנו לא מתאימים וצדקת, אני לא מבינה למה התמוטטת כשעזבתי עם סם. אתה זוכר את זה ?"

אם אני זוכר ? התחלתי לרעוד רק מהמחשבה על הימים האיומים האלה.
"מה את רוצה שאני אגיד בטי ? אני לא יודע למה, כל דבר צריך להסביר ? אני פשוט נעשה חולה מעצב אם את לא איתי. כשחזרתי למוצב הייתי כל כך אומלל עד שהלכתי מכות עם דוב, והוא הקצין שלי ! זה ממש לא מתאים לי, אפילו חשבתי על התאבדות."
"אני יודעת. דוב ביקש שיוציאו לך את המחסנית ושישמו לך כדורי סרק בנשק. הוא נורא דאג לך. מזל שלא התחלת לשתות."
עכשיו כבר כעסתי. "ראשית, אני לא שותה כשאני על מדים. ושנית, אני לא מאמין לך. דוב לא היה נותן לי לשמור בלי נשק. לא יכול להיות, אם הוא חשש שאני לא יציב נפשית הוא היה צריך להפנות אותי לקב"ן." הדברים שאמרה הכעיסו אותי כל כך עד שקמתי מהמיטה והתלבשתי במהירות.

"אני הולך לאכול," רטנתי "את באה ?" בטי קמה והתלבשה בזריזות בשמלה ארוכה ושחורה רקומה בחוטי כסף וזהב בסגנון תימני.
היא תמיד הייתה כל כך זריזה בהתלבשות, שונה מכל אישה שהכרתי. היא גם אף פעם לא התווכחה או מחתה כשנזפתי בה, גם כשהיה ברור שאני טועה ומתנהג בנבזות.
לצערי זה קרה לעיתים קרובות מידי. "למה את נותנת לי לרדת עליך כל הזמן ? למה את לא מעמידה אותי במקום ? זו אשמתך שאני שתלטן !" הצקתי לה בעוד אנחנו ממהרים לחדר האוכל.
"אימא שלי אמרה לי תמיד - אף פעם אל תתווכחי עם גבר כועס, תשתקי ותכיני משהו טעים לאכול, ואל תעני עד שהוא נרגע." היא הביטה בי במבט מבודח, "היא הייתה אוהבת אותך מקס, היא גדלה במשפחה מזרחית. הנשים צריכות להיות שקטות וצייתניות ולקבל פקודות מגברים. בחורה ששוכבת עם יותר מגבר אחד היא זונה, חבל שזה נתקע לי בראש כל כך חזק. אולי גם אני צריכה לקבל קצת נסיון עם גברים אחרים, כמו שיש לך עם כל כך הרבה אחרות. מה דעתך ?"

נשכתי את השפתיים ושתקתי.
השעה הייתה שש וחמישה, אבל חדר האוכל היה עדיין ריק למחצה, דוב ויעל לא נראו באופק. משכתי את בטי אל ספסל חשוך שנחבא מאחורי שיח בצד חדר האוכל והושבתי אותה בכוח על הספסל, לוחץ את כתפיה אל משענת הספסל, מדבר בשקט אל תוך פניה.
"עכשיו תקשיבי לי גברת," סיננתי בזעם, "אני קנאי. אני מודה בזה. אני חולה מהמחשבה שגבר אחר יגע בך. אני לא אהיה כמו המשוגעים האלה, שמעדיפים להרוג את האישה מאשר לתת לה להיות עם גבר אחר, אבל אם את רוצה אותי אל תחשבי על גברים אחרים. אם את רוצה אחר, בבקשה, תגידי לי ללכת ואני אסתלק. רק אל תבגדי בי, אני אשנא אותך, ואני לא רוצה שזה יקרה. אפילו אם לא נהיה יחד אני לא רוצה אף פעם לשנוא אותך."
היא הנהנה בשקט. "בסדר מקס, אתה צודק. זה די טבעי להרגיש ככה אחרי שהיית עם לאריסה."
"מה הקשר שלה לעסק הזה ? לאריסה בכלל לא אהבה סקס."
"אני יודעת שלא מקס, היא תמיד צחקה על כל הגברים שרצו אחריה וטענה שהם מגעילים אותה. היא תמיד חיקתה אותם, איך הם גומרים בצורה מטופשת כל כך וכל זה." למראה הבעת פני היא שמה את ידה על פיה, כאילו ניסתה להחזיר פנימה את דבריה.
"חשבתי שידעת מקס. היא שכבה כמעט עם כל אחד. כל הסיפורים שהיא סיפרה לך עלי היו בעצם דברים שהיא עשתה. בלילה ההוא עם וקסמן ? היא הייתה אחת מהבחורות שהוא הזמין לאורגיה, חשבתי שידעת את זה."

טעמה של ארוחת הערב היה כנסורת בפי. כל האמיתות שהוטחו בפני הרסו את תאבוני. דוב הודה שהסתובבתי שבועיים עם כדורי סרק וטען שבזמן ששמרתי הוא שמר עלי.
"דאגתי לך מקס, פחדתי להפנות אותך לקב"ן. כשאתה במצב כזה אי אפשר לדבר אתך בהגיון. נורא דאגתי לך, כמה חברים אתה חושב שנשארו לי ?"
"מרוב שדאגת לי כולם ידעו שאני פסיכי ? שאני עלול להתאבד ? שאני הולך עם כדורי
סרק ? ככה מתנהגים עם חבר ?" רתחתי מכעס, איך הוא העז להתנשא עלי ולהתנהג כאילו הייתי ילד ?
"מקסי," דוב חיבק אותי בחיבה "אף אחד חוץ מבוסקילה וגוטמן לא ידעו, והם לא ידברו. לכל אחד יש בעיות לפעמים. דרך אגב, אמרתי להם שיפסיקו לקרוא לך נאצי. אני יודע שאתה שונא את זה."
חרקתי שיניים מרוב כעס, אבל דוב רק צחק, הוא היה עליז מאוד היום. לא היה טעם לנסות לריב איתו, הוא פשוט סירב לשתף איתי פעולה.

יום שבת עבר בלי שום תובנות פסיכולוגיות חדשות מצד בטי. פשוט בילינו ונהנינו, טיילנו באתר העתיק והלכנו למוזאון, ובטי זכתה במעריץ חדש.
המדריך במוזיאון התפעל כל כך משאלותיה הנבונות ומהקף ידיעותיה עד שנגרר אחריה גם לארוחת צהרים, בוהה בה בהתפעלות בעוד הוא מנסה להעמיד פני מלומד שענינו הוא רק ארכאולוגיה.
שתקתי ולא הגבתי על התנהגותו המעצבנת, ורק כשהיינו לבד בחדר הוצאתי מכיס מעילה של בטי את הפתק ששם בו בהחבא וקרעתי אותו לגזרים בחמת זעם.
בטי צחקה ונישקה אותי עד שנרגעתי, ואת השעות האחרונות שלנו באיילת השחר הקדשנו להתעלסות ארוכה ומספקת. לפני שנפרדנו הבטחתי לה לא לספר לאף אחד בבית על התכניות שלנו עד שלא נגבש אותן לגמרי, ובטי הבטיחה לברר את כל הפרטים בקשר לחתונה בקפריסין. היא טענה שאין לה חשק להתעסק עם הרבנות ושהמהירות מהווה גורם מכריע בתכניות שלנו.
"אם לא נמהר עלולים לקחת לנו את הילד. אין לנו זמן להתמזמז בויכוחים עם אולמי חתונות על תאריכים ותפריטים. נעשה את זה קצר וזריז." פסקה.
הסכמתי מיד, האמת היא שדי רווח לי שלא אצטרך להתעסק עם רבנים שיתחילו להציק לי למה לא עברתי ברית מילה, וכמובן שהיא צדקה, לא היה לנו זמן להתעסק עם כל השטויות של הזמנת אולם וכל זה, המהירות הייתה חשובה מאוד.
אמנם חלף בי הרהור מעורפל שרוב הנשים אוהבות את כל הטקס הזה של שמלה לבנה וכל הבלגן סביב החתונה וירח הדבש, אבל בטי אף פעם לא הייתה כמו כולן, ואם היא לא אמרה כלום אני בטח לא התכוונתי לדבר על זה.

אחרי שהבנות החזירו אותנו לקרית שמונה ונסעו חזרה הביתה נשארנו לבד במנחת, מצפים למסוק, ואז סיפר לי דוב שבכוונתו ללכת ללמוד מחשבים ולעזוב את הנדסת המכונות. "אבא יתאכזב נורא, אבל אני לא רוצה לעבוד ב'יהלום'." אמר לי בקול החנוק הזה, ששמר עד עכשיו לדיבורים על הפרידה מיעל. לא הייתי יותר מידי מופתע. דוב לא התאים לעבודה ב'יהלום', לא היה לו חוש טכני והוא לא ידע איך לדבר עם הלקוחות ועם העובדים.
צבי - אבא שלו, שהקים את המפעל, קיווה כמובן שהבן שלו יעזור לו וימשיך את דרכו בניהול העסק, אבל דוב העדיף ללמוד הנדסת מחשבים ולעבוד בהייטק.

דוב חשש לספר לאביו את האמת, הוא הרגיש כל כך מדוכא מהפרידה שלו מיעל עד שלא העיז להתעמת עם צבי ולשבור לו את החלום. "מספיק שעשיתי לו בושות וגרמתי לאישתי לברוח ממני, לא יכולתי לאכזב אותו שוב." אמר דוב, "אבל עכשיו כשיעל בהריון ואנחנו שוב יחד אני מתכוון לספר לו הכל."
ברכתי אותו, שמח מאוד בשמחתו, כובש את עקצוץ הקנאה שדקר אותי בחשאי. כמעט כל החברים שלי, חוץ מקוליה ומיורי - הפרפר הנצחי, כבר נשואים ומתחילים להקים משפחות, חבל שבטי לא יכולה ללדת.
אולי היא תסכים ללכת לטיפולי פוריות ? ואם לא, אז אחרי שנגמור את האימוץ של לירז נאמץ עוד ילד קטן, אולי נקבל ילדה, זה יהיה נחמד, אני מת על ילדות.

"אבא כבר לא צעיר והוא מתכנן לפרוש בעוד כמה שנים." אמר דוב בכובד ראש, "לדעתי, אחרי שהוא ישלים עם זה שאני לא אמשיך את השושלת, הוא יציע לך להחליף אותו. כבר עכשיו אתה פחות או יותר הסגן שלו, ואתה עושה עבודה מאוד טובה. שולה ספרה לי שאבא סומך עליך מאוד והוא רוצה שתסע אתו לחו"ל לפגוש את הספקים שלו. איך הגרמנית שלך ?"

שתקתי, המום לגמרי. 'יהלום' הוא מפעל משפחתי, לא חברה גדולה, וברור היה לי שדוב הוא היורש, למרות שצבי עדיין בריא וחזק ויכול להמשיך בעבודה עוד עשרים שנה לפחות. תמיד חשבתי שדוב יגמור ללמוד ויבוא לעבוד ב'יהלום', ואני אהיה מנהל העבודה שלו, כמו שאני עובד בשביל אבא שלו.
"האמת היא שאני מדבר קצת גרמנית. למדתי גרמנית בבית הספר ובגלל שסבא עזר לי תמיד קבלתי ציונים טובים." אמרתי, "בגלל זה הבאת אותי לעבוד ב'יהלום' ? כדי שאני אחליף אותך ?"
דוב הסמיק קצת, אבל הביט לי ישר בעיניים "לא במודע, לא תכננתי כל כך רחוק, אבל כנראה שכן. כשאני חושב על זה יותר לעומק אז אולי אתה צודק." הוא נתן לי צ'פחה חזקה על הכתף - התחליף הישראלי לחיבוק, וסיפר לי איך שמח כשמצא את מודעת האבל על סבא שפרסמתי במקומון החיפאי.
"אבא לא הבין למה אני מתלהב כל כך, אבל ידעתי שאתה תציל אותי מהתסבוכת עם 'יהלום'. אתה אוהב לעבוד שם, נכון ? אבא יתן לך משכורת גדולה יותר ותוכל לשלוח את בטי ללמוד. היא מתבזבזת בעבודה שם, היא צריכה ללמוד ולנצל את המוח שלה. אולי תתחתנו ?" עכשיו כבר לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לו על התכניות של בטי ועל החתונה המתוכננת שלנו.
"זה נהדר, אבל למה בסוד ?" התפלא דוב.
משכתי בכתפי "ככה היא רוצה, אולי היא חוששת שהמשפחה שלה תכעס על זה. אני לא יודע למה ולא אכפת לי. העיקר שהיא רוצה אותי." חייכתי אליו, כובש את חששי שבטי מתחתנת איתי רק בגלל הילד ולא בגלל שהיא אוהבת אותי באמת. אני אוהב אותה מספיק בשביל שנינו החלטתי, ועליתי למסוק. עוד שבוע יא מאנייק !

שבוע המילואים האחרון אחרי הבילוי באיילת השחר חלף באטיות, כשבאו המילואימניקים החדשים לעשות איתנו חפיפה הסתלקנו משם במהירות הבזק, מאושרים להיפטר מהמקום הנתעב ההוא.
תפסנו טרמפ טוב וכעבור פחות משלוש שעות הייתי בבית. ידעתי שכולם עדיין בעבודה והילד בגן. חשבתי שיהיה לי די זמן להתקלח, לנוח, אולי אמצא אפילו מעט אוכל ביתי טעים במקרר.
כשניסיתי לפתוח את הדלת גיליתי שאינה נעולה. נכנסתי, מופתע מעט, וגיליתי את אבא יושב מול הטלויזיה וממתין לי.
הוא קם, כיבה את המכשיר ונעמד מולי בשתיקה.
עכשיו הייתי רגוע יותר מאשר בלוויה ויכולתי לבחון אותו בנחת. הוא נראה טוב, אני מקוה שבגילו אראה טוב כל כך.
החלטתי שאני מפסיק עם ההתנהגות האידיוטית שלי ופותח מיד דף חדש, אם לא למענו אז למען בטי, אחרי כל מה שהיא סבלה מגיעה לה שאתנהג כמו בן אדם. לא שהיה לי קל לעשות את זה, אחרי כל כך הרבה שנים היה לי קשה להרגיש פתאום כמו הבן שלו.
האמת היא שלא ידעתי מה הרגשתי בדיוק כלפיו, אז פשוט עזבתי את זה. הבעיה הזו שלי עם אבא התחילה מזמן, עוד כשהייתי ילד. הוא התגייס כשהייתי בן שש וחזר רק אחרי שנתיים של שירות בצבא. הוא היה קצין במלחמת אפגניסטן, הזכרונות הראשונים שלי ממנו הוא של גבר לבוש מדים עם המון ברזלים על החזה, גבוה וזועף, נובח עלי פקודות, מתלונן לפני סבתא שאני מפונק ומעצבן, מה שבטח היה נכון.
המצב בין שנינו לא השתפר מאז שהוא גרם למארק להתאבד, והסתלק.
"פפה" אמרתי חרש וחיבקתי אותו, יכולתי לחוש את המתח מתפוגג מגופו כשנענה לחיבוק שלי. הוא הרחיק אותי מגופו מביט בי בעיון, "אתה גבר עכשיו" אמר, ספק בגאוה ספק בעצב.
בזמן שהתקלחתי והחלפתי לבגדים אזרחיים חימם לי אבא אוכל וישב לאכול איתי, "אוכל טעים מאוד." אמר "בטי מבשלת טוב, איך שכנעת אותה לחיות אתך ?"
משכתי כתפיים, "יש לי שיטות משלי." אמרתי בקור רוח. עם אבא אני לא מתכוון להשתפך, אני יודע שהוא שונא את זה. אבא פרץ בצחוק, "נו, איפה אתם מתחתנים ?" שאל.
אין ספק, הוא היה מעודכן, מעניין מי סיפר לו, בטח בטי !
"נתחתן בחתונה אזרחית בקפריסין. ככה בטי רוצה."
"אתם יכולים להתחתן ברבנות, אתה יהודי כשר לגמרי." אמר אבא בחיוך.
הרעיון שאני עומד להתחתן שעשע אותו משום מה.

לא ראיתי מה מצחיק בזה, "בטי לא אוהבת רבנים ובכלל, אנחנו מתחתנים בגלל הילד, זה סתם ענין פרקטי. אנחנו מבוגרים מידי בשביל קשקושים של רומנטיקה." אמרתי, מנסה להשמע מעשי ולשמור לעצמי את הדגדוג של ההתרגשות והשמחה שחשתי, תוסס בתוכי כמו בועות שמפניה.
אבא צחק מקרב לב, "אף אחד לא מבוגר מידי לרומנטיקה." אמר בעליזות.
בטח, ואתה צריך לדעת את זה, חשבתי בכעס. הרעיון שאבא חי עם מישהי עדיין זעזע אותי.
כדי לשנות נושא שאלתי למה סבא ניסה לגדל אותי כמו נוצרי וגרר אותי לכנסיות ולתפילות.
אבא הרצין, "ולדמן - אבא של אימא, ברח מגרמניה אחרי ליל הבדולח כדי להלחם עם הצבא האדום נגד הנאצים. הוא הרגיש שלגדל אתכם כיהודים היה מסוכן מידי. זו הייתה הדרך שלו לשמור עליכם." הוא ראה את התמהון בפני ונאנח, "היינו צריכים לספר לך על זה קודם, יצאת מבולבל לגמרי נכון ?"
הנדתי בראשי לאות הן, "אבל למה את מארק הוא עזב ולקח אותי ?" אני הייתי חביבו של סבא, תמיד היינו יחד. מטיילים, מדברים ומבלים.
סבא לימד אותי להעיף עפיפונים לתקן כל מיני דברים. לקח אותי לכנסיות, לימד אותי לטינית וגם נהנה מאוד כשגיליתי כשרון למתמטיקה ולשח. הוא התייחס יפה למארק, אבל לא היה קרוב אליו כל כך, מארק היה יותר הילד של סבתא ואימא.

אבא נאנח שוב וכבש את ראשו בכפות ידיו, שוב לא היה עליז. "למארק עשו ברית מילה, הוא כעס נורא בגלל זה. הוא התעקש שלא נימול אותך, וחוץ מזה הוא פשוט אהב אותך ולא נתן לאף אחד אחר לבלות אתך. אולי הייתי צריך להתעקש יותר, אבל זה היה כל כך נוח, ואני הייתי תמיד עסוק מידי בשביל להתעסק אתך. ילדים יכולים להיות מתישים מאוד." כאילו שלא ידעתי, לירז יכול היה להוציא לי את המיץ עם השאלות והמרץ שלו.
לפחות עכשיו ידעתי למה לא עשו לי ברית מילה. אבא המשיך לדבר, כעת כשתיבת הסודות המשפחתית נפתחה הוא החליט להוציא הכל החוצה.
"אני רוצה לספר לך עוד משהו. מארק לא היה שלי, הוא היה בן שלוש כשפגשתי את אימא שלך. אין לי מושג מי אבא שלו. זה לא היה חשוב, רציתי אותה כל כך עד שפשוט קיבלתי אותה עם הילד. גם אותו אהבתי מאוד. לא הבדלתי ביניכם, אתה זוכר ?"
פניו הביטו בי בתחינה, מפצירים בי להזכר.
"בטח שאני זוכר, התעלמת משנינו באותה מידה." עניתי באכזריות. "נתת למטורף גרמני לחנך לך את הילד. עכשיו ברור למה קוראים לי נאצי." אמרתי, בכוונה להכאיב לו ככל האפשר.
אבא נשען אחורה ועצם את עיניו, ידיו היו שלובות על חזהו ואני ידעתי שהוא עושה זאת כדי שלא אראה כיצד הן רועדות.
"עשיתי הרבה טעויות כשהייתי צעיר יותר מקסים." אמר בפשטות "אני מאוד מצטער שאתה צריך לשלם עליהן." הוא פקח את עיניו והביט בי ברצינות, מצפה לתשובתי.

מה יכולתי לעשות ? ידעתי שאבא אוהב אותי. נכון שהוא לא היה הרבה בבית, ומי שגידלו אותי היו בעיקר סבא וסבתא ומארק, אבל לא הייתה לי ילדות קשה. אהבו אותי, סבלו את התעלולים שלי, תמיד היה לי מה לאכול ומה ללבוש. אף פעם לא הכו אותי או התאכזרו אלי, לא הייתה לי שום סיבה להתלונן.
פתאום נמאסתי על עצמי, כבר הייתי בן שמונה עשרה כשמארק מת, אדם מבוגר לגמרי, ואני יושב פה ומתבכיין כמו תינוק. יש לי מזל שאבא שלי לפחות חי ורוצה לשמור איתי על קשר, מה הטעם להעלות גירה על סיפורי העבר.
"התנהגתי כמו אידיוט בלוויה." אמרתי, "אני באמת מצטער." אבא חייך. אם היה לי שכל הייתי שותק וסוגר בכך את הנושא, אבל אף פעם לא האשימו אותי בעודף חוכמה. המשכתי לחקור, "מארק ידע ?" שאלתי.
אבא נאנח. "כן, אימא סיפרה לו כשהיה בן שלוש עשרה והוא ביקש לא לספר לך עד שתהיה יותר מבוגר."
"למה עזבת אותנו, אותי ואת אימא ?" שאלתי את השאלה שרדפה אותי בעשר השנים האחרונות.
"לא יכולתי להשאר." אמר בפשטות, בלי להציע הסברים נוספים.
"למה ?" תבעתי, "למה אמא התאבדה ?" אבא שלף לוח שחמט והחל לסדר את הכלים. השחורים לו והלבנים לי.
הנחתי כף יד על הלוח, מפיל את הכלים המחוטבים, המוכרים לי עוד מילדותי, אבא לימד אותי לשחק שח. זה היה אחד הדברים שהיינו עושים יחד כשהיה לו פנאי אלי.
"למה פפה ?" שאלתי בתוקף.
אבא נאנח, "אולי עדיף שנשכח את מה שקרה בעבר ? זאת ארץ חדשה, יש לך חיים חדשים …" לא השתכנעתי והוא ויתר והחל מדבר לאט ובחוסר רצון, "הבחור שהיה עם מארק היה איגור דודביץ. אתה זוכר אותו ? המתמחה של אימא בבית החולים."
אימי הייתה רופאת עיניים שהתמחתה בניתוחי לייזר עדינים. איגור דודביץ היה צעיר יפה תואר ונעים הליכות שהפך לידיד המשפחה.
"אז מה ? עדיף אדם מוכר ולא פרחח מהרחוב." עניתי בקוצר רוח "מה אמרת לו ? צעקת עליו ?"
אבא נאנח והקפיד לא להביט בעיני כשדיבר לאט ובחוסר רצון. "לא צעקתי. נכנסתי, ראיתי מה שראיתי, ויצאתי מיד. זאת אימא שלך שהקימה צעקות איומות. איגור היה המאהב האחרון שלה והיא רצתה לעזוב אותי ולהתחתן איתו. בגלל זה הגענו הביתה מוקדם, כדי לדון בנושא בפרטיות."

רגע עמדתי דומם, המום ממה ששמעתי, ומיד נתקפתי חמת זעם איומה. הפכתי בבעיטה את השולחן והתנפלתי על אבא, רותח כולי מכעס.
הוא לא התנגד והניח לי להטיח אותו ארצה. אולי בגלל הרוגע שבו קיבל את הסתערותי הצלחתי לעצור ברגע האחרון את האגרוף שכמעט נחת על פניו.
אבא שכב על הרצפה, עיניו עצומות ופניו רגועות, ואז התישב ורמז לי להתישב לצידו.

התישבתי והוא חיבק אותי בעדינות והמשיך לדבר, "אהבת את אימא שלך, אני יודע. גם אני אהבתי אותה מאוד. היא הייתה האהבה הראשונה שלי ו… טוב …" אבא המסכן, לדון בחיי הנישואים שלו עם בנו גרם לו אי נוחות עצומה.
"היא לא רצתה להכנס שוב להריון, אבל התעקשתי שאני רוצה עוד ילד, אתה נולדת ו… הייתי טיפש, פגעתי בה והיא החזירה לי, וככה הרסנו הכל." הוא קם ממקומו והחל מסדר את החדר, אוסף את כלי השחמט שפיזרתי ומניח אותם במקומם.
"רציתי לשכנע אותה שתשאר איתי, לא היה אכפת לי שיש לה אחרים, גם אני … טוב אף אחד מאתנו לא היה חכם גדול. אחרי שהיא מצאה את המאהב שלה עם מארק היא ברחה החוצה. אני הלכתי להשתכר, דודביץ הסתלק, השד יודע לאן, ומארק תקע לעצמו כדור בראש. חבל שאתה גילית אותו, באמת חבל."
שתקנו, לא היה מה להגיד יותר, אבא צדק, עדיף היה שלא היה מספר לי כלום.

כשבטי חזרה מהעבודה היא מצאה אותנו יושבים ומשחקים שח, אבא ניצח אותי כמעט כל פעם. לירז התנפל עליו בחיבוק ורק אחר כך נזכר בי, אבא לקח אותו החוצה לשחק ואני נשאתי את בטי על כפיים לחדר השינה שלנו.
אחרי שנרגענו מההתעלסות סיפרתי לה מה אבא סיפר לי. לא עלה בדעתי להסתיר ממנה כלום, כבר לא חשתי שום בושה או הסתייגות מפניה, היא הייתה הבן אדם הכי קרוב לי בעולם וידעתי שהיא תדע להקשיב לי.
"אולי בגלל אימא שלך אתה כזה ?" שאלה וחיבקה אותי.
שנינו ידענו שהיא מדברת על בעית הקנאה שלי, שהעיקה עלי יותר מאשר עליה. בטי קבלה את גילוי הזעם והקנאה שהפגנתי בקור רוח ובשלוה, כמעט בעליזות, ולא התרגשה ממני. אני לקחתי ללב את העלבונות שהטחתי בה יותר ממנה והייתי אוכל את עצמי אחרי שהיא כבר שכחה הכל.
"אבל לא ידעתי כלום," מחיתי, "תמיד חשבתי שאימא… הייתי המום לגמרי. כשאבא סיפר לי ניסיתי … " השתתקתי, לא נעים להודות שכמעט הרבצתי לאבא.
"לא הרבצת לו מקס, נכון ?" נחרדה בטי.
השפלתי את עיני, משתמט ממבטה הבוחן, "כמעט," הודיתי.
היא שבה וחיבקה אותי. "אוי מקס, אתה נוראי," לחשה, ושוב נסחפנו להתעלסות לוהטת.

אני יודע שזה לא הפתרון המומלץ לבעיות תקשורת זוגית, אבל אחרי כל הזמן הזה במילואים לא יכולתי להתעקש על דיון מלומד בבעיות הפסיכולוגיות שלי. עזבנו את הדיון בהתנהגות שלי, ובסיבות לאותה התנהגות לפעם אחרת.
נכון, אף פעם לא ידעתי במודע שאימא שלי בגדה באבא, אבל תמיד הרגשתי שהיא לא לגמרי שלנו, תמיד ידעתי שיש לה המון עיסוקים חשובים יותר מחוץ לבית. מי שסיפקו לנו אהבה וחמימות היו סבתא וסבא.
זה אף פעם לא הטריד אותי, היו לי מספיק מבוגרים שאהבו אותי ודאגו לי, ומארק היה אח בוגר נהדר שלקח אותי לכל מקום ושיתף אותי בכל דבר.
אחרי שהוא התאבד הרגשתי שאיבדתי בבת אחת את כל המשפחה שלי, אולי בגלל זה הרגשתי כל כך נורא כשבטי עזבה ?
העיסוק בפסיכולוגיה עצבן אותי, מה זה חשוב ? ככה אני, זה האופי שלי. מה זה משנה אם זה בגלל שאימא העדיפה לטפח קריירה ומאהבים ולא את המשפחה שלה, או בגלל שסבתא גידלה אותי. אני, כמו שאני, זה מה שיצא, וזהו.


לך להתחלת העמוד

מקסים
.


135 הודעות
נכתב - 07/04/2004 :  11:44:31  הצג פרופיל  שלח EMail לכותב  הגב עם ציטוט
היו המון שינויים מאז שחזרתי מהמילואים. קודם כל צבי לקח אותי לשיחה רצינית והציע לי להיות הסגן שלו, וסיפר לי שדוב לא יבוא לעבוד ב'יהלום'.
הוא גם העלה לי את המשכורת ובמקביל הגדיל מאוד את הקף הסמכויות שלי וכמובן את האחריות שלי.
"אתה לא נראה מופתע," העיר בנחת מביט בי בעיון.
"דוב סיפר לי שהוא רוצה ללמוד הנדסת מחשבים והוא לא רוצה לעבוד כאן." עניתי.
צבי הנהן, "ככה זה, בן אדם מתכנן דבר אחד ואלוהים צוחק ועושה הפוך." הוא לקח את זה בקלות, נדמה היה לי שכמעט הוקל לו. כשאמרתי לו את זה הוא צחק קצת.
"אני אוהב את דובל'ה ואני אוהב את המפעל הזה. יש לי גם אחריות לפרנסה של העובדים." אמר בנחת. "דוב לא מתאים לנהל את המקום הזה. הוא בחור מצוין, אבל אין לו כשרון לעבודה הזו. מזל שהוא הביא אותך לכאן."
הודיתי לו ואמרתי לו שההחלטה הראשונה שלי היא להביא עוד בחורה שבהתחלה תעזור לבטי ובעתיד תחליף אותה.
צבי פער את פיו, נדהם. "זה הדבר הראשון שאתה עושה, זורק לי את בטי ?" שאל.
לא יכולתי להחליט אם הוא מופתע באמת או צוחק ממני. התפתלתי בכסא נבוך, זה באמת לא נראה טוב.
"אני מעדיף שהיא לא תהיה כאן. אני מסתדר מצוין עם כולם חוץ ממנה, זה לא טוב לעבוד עם בחורה שיש לך איתה אה … אה … אתה יודע למה אני מתכוון." התחלתי לגמגם. "היא רוצה ללכת ללמוד בשנה הבאה ועד אז כבר נהיה נשואים, כדאי שנכין לה מחליפה."
"אז אתה מתנגד לזוגות שעובדים יחד באותו מקום עבודה ?" שאל, מבודח מאוד משום מה.
הרגשתי שאני מסמיק ממבוכה.
בטי ספרה לי ששולה, שהתאלמנה כמה שנים לפני צבי, התחילה לבלות איתו יותר ויותר זמן גם אחרי שעות העבודה. הם הכירו זה את זו שנים ובעצם הקימו יחד את 'יהלום', גם המשפחות שלהם היו מיודדות.
שולה הגיעה לעבוד עם צבי דרך בעלה המנוח ששירת עם צבי בצבא. זה היה די טבעי שאחרי ששניהם התאלמנו הם ימצאו שפה משותפת ויתחילו לבלות יחד גם מחוץ לשעות העבודה.
"אחרי שהבן הקטן של שולה יחזור מהטיול שלו במזרח הרחוק ויתחיל ללמוד בירושלים אני מתכנן לגור איתה בדירה שלה בנוה שאנן." סיפר לי צבי, "הנכד הגדול שלי כבר מת לעבור לגור בדירה שלי." הוא חייך בערמומיות, "אני מקווה שאין לך התנגדות ?"
הרגשתי שאני מאדים כמו טמבל. "אני מקווה שלא תריבו כמונו." אמרתי ולא יכולתי להסתכל לצבי בעיניים.
הוא נאנח, שנינו זכרנו יפה מאוד את הנסיעה לקרית שמונה ואת הוידוי שלי בדרך. הוא לא שאל מה קורה איתי ועם בטי. כנראה שדוב סיפר לו שהכל הסתדר, בדיוק כמו שהוא ציפה שיקרה.
"בטי רוצה ללכת ללמוד ספרנות. בשנה הבאה היא תוכל להתחיל ללמוד באורנים." אמרתי.
צבי הנהן בשביעות רצון. "זה רעיון מצוין." אמר, "אורנים זה מקום נחמד מאוד."

לא אמרתי לצבי למה אני רוצה שהיא תלמד דווקא בסמינר אורנים, אבל אני חושב שהוא הבין לבד. בסמינר אורנים לומדות בעיקר נשים, כמעט שאין שם גברים. גם לבטי אמרתי רק חצי אמת. ציינתי כמה נוח ללמוד במקום כל כך מעולה כמו אורנים וכמה טוב שזה קרוב לבית ולא צריך לבזבז זמן על נסיעות ולא דברתי על היתרון שראיתי ברוב הנשי המוחץ.
מיקי צחק ממני וטען שבטי נהנית לגרום לי קנאה. "זה כמו משחק כזה בשבילה, נכון שהזיונים הכי טובים שלכם הם אחרי מריבה ?" שאל בצחוק.
הודיתי שכן, שמח שיש לי את מיקי לדבר איתו. אין לי אף חבר אחר שאני יכול לדבר איתו כל כך בגלוי על סקס כמו מיקי, אולי זה בגלל החינוך האמריקאי החופשי שקיבל ואולי זה בגלל שהוא מיקי.
"בטי גדלה באוירה של הזנחה רגשית, ההורים שלה לא נתנו לה הרגשה שהיא אהובה בזכות עצמה אלא רק בזכות העבודה שעשתה בבית." הסביר לי, "כשאתה מקנא לה בגלל שהיא מדברת עם מישהו שקצת מסתכל לה על החזה או על התחת, זה מחמיא לה ומראה לה שאכפת לך ממנה, אבל אל תגזים, דברים כאלו מתחילים כמשחק ואם לא שמים לב הם נגמרים באלימות."
הוא שקע בהרהורים ואני ידעתי ששוב הוא חושב על ג'פרי. "בכל זוג יש אחד שהוא הבוגר והמנוסה יותר והשני שהוא הצעיר יותר." אמר אחרי כמה דקות. "אצלכם הסרייטים, זה בדרך כלל הגבר, אתה זה שתצטרך לשים את הרגל על הברקס, זה קשה, אבל חייבים לעשות את זה." הוא הביט בי כאילו רצה שאבין דבר מתוך דבר.
"אתה ואדם ?" קלטתי פתאום.
מיקי הסמיק קצת במבוכה, "החזקתי מעמד כמה שיכולתי, אבל אני רק בן אדם והוא … הוא עקשן ואני סתם סמרטוט. בטי הסכימה," הוסיף במהירות למראה ארשת פני.
צחקתי בחוסר אונים וחבקתי אותו, "תיזהר עם הילד מיקי או שבטי תכסח אותך."
§
לכבוד הנשף של יום האהבה קנתה לעצמה בטי שמלה אדומה סקסית וענדה את תכשיטיה של סבתא. היא נראתה נפלא, שניה אחרי שדגמנה לפני את השמלה, והראתה לי את הגרביונים בדוגמת התחרה שגרבה מתחתיה, פשטתי את הבגד מעליה והפלתי אותה על המיטה.
אחר כך שכבתי לצידה, מלטף לה בעדינות את הגב ולחשתי לה מילות אהבה ברוסית.
כמו תמיד אחרי סקס הייתי עצוב. מצאתי את עצמי, כמו בחורה, שוקע במחשבות על הקשר שלנו. לא ידעתי אם היא מבינה כמה הסקס שלנו מיוחד, אולי היא חושבת שככה זה אצל כולם ? על מה בכלל היא חושבת ? היא אף פעם לא אמרה לי מילות חיבה באף שפה, ובכלל לא דברה על דברים אישיים, רק הגוף שלה דיבר בשבילה, מה דיבר ? צעק !
קשה היה לי להאמין שבחורה שכל כך נהנית מסקס לא שכבה אף פעם עם גבר וחיכתה כל הזמן רק לי.
למה לעזאזל היא אף פעם לא מספרת לי כלום ?
היו לנו עוד שלוש שעות לפני היציאה. בטי כבר הכירה אותי ולא חיכתה עד הרגע האחרון להראות לי את הבגדים. היא הסתובבה אלי וחיבקה אותי, "יש לי רכבת בגרביונים פרא אדם שכמוך, מזל שראיתי את הנולד וקניתי שתי זוגות." היא התחילה לחבק וללטף אותי ושוב הייתה לי זקפה.
"תוריד לי את הגרביונים !" פקדה עלי.
כרעתי בין רגליה וגלגלתי את הבד הדקיק מעל ירכיה, הן היו מלאות ורכות והעור שלה היה חלק והדיף ריח נפלא, דחפתי את פני לתוך ערוותה וחשתי בהנאה כיצד היא רוטטת למגעי. "מקס," לחשה, "בוא אלי, עכשיו !"
פתאום התחשק לי לעשות לה תרגיל מנהיגות, "לבוא לאן ?" התממתי, מתווה עיגולים בלשוני סביב הדגדגן המתוק שלה.
בטי גנחה שוב "מקס, בוא כבר !" ידיה התהדקו על כתפי,
"לבוא לאן ? תגידי לי ? אני רוצה שתגידי בפירוש מה את רוצה ?" אלוהים יודע מאיפה היה לי הכוח להתעקש ככה, כולי בערתי מרצון למלא את פקודותיה.
"אני רוצה ש … ש…" היא התהפכה על בטנה, "שתשכב לידי על המיטה."
נשכבתי לצידה והיא לכדה אותי בין רגליה, התישבה עלי והתחככה באברי הזקוף, מנשקת ונושכת אותי חליפות עד שתפסתי במותניה, דחפתי את הזין שלי לחור הרטוב והחם שלה. לא הפסקתי עד ששנינו גמרנו בבת אחת, כמו תמיד.
"בטי למה את לא אומרת לי אף פעם מה את מרגישה ?" שאלתי אחרי שחזרה אלי נשימתי.
היא צחקקה. "מרגישה מתי ? עכשיו אני מרגישה נהדר. קצת עייפה וקצת דביקה, אבל
נהדר !"
"לא. התכוונתי מה את מרגישה כלפי ?"
היא התרוממה על מרפק אחד והביטה בי בפליאה, "אתה מרגיש טוב ? מה עובר עליך ? שינוי מין ? אתה נשמע כמו בחורה."
התרגזתי. באמת, מה עובר עלי ? נשכבתי מעליה מועך אותה ומהדק את ידיה מעל לראשה. "פשוט תעני לי וזהו !" רטנתי בזעם.
בטי חייכה, "אה, הנה מקס המוכר והחביב שב אלינו."
הדקתי את אחיזתי בפרקי ידיה, לא יכולתי יותר להחזיק את זה בפנים. "בטי, אני מטורף עליך, אני אוהב אותך. אל תשגעי אותי, את אוהבת אותי ? תעני לי, מה את מרגישה אלי ?"

היא הרימה את ראשה ונשקה לי על פי, הרפיתי את אחיזתי מידיה ונשכבתי לצידה, מחבק אותה כורך את רגלי סביבה, טמנתי את פני בין שדיה והיא ליטפה את ראשי, "כשהתעוררתי מההתעלפות, אחרי התאונה של המסוקים …" היא שקעה במחשבות ואז המשיכה, "לא יכולתי לזוז, ישבתי שלוש שעות כמו משותקת. פחדתי שאם אזוז אני פשוט אתפורר. עשיתי כל מיני עסקאות מטורפות עם אלוהים שאם הוא יציל אותך אני…"
היא השתתקה וכרכה את ידיה סביבי נאחזת בי, מניחה לי להרגיש את היאוש והעצב שחשה אז.
התחבקנו בחזקה, מתחככים זה בזה, מתגלגלים במיטה, "אני לא יודעת מה אני מרגישה, אבל בלעדיך אין לי חשק לעשות כלום. זה נקרא אהבה ? כשלא היית כאן ישנתי עם הטרנינג שלך, זה הרגיע אותי." הוסיפה בביישנות, גורמת לליבי לנתר משמחה.
"מתי הייתה הפעם הראשונה שהרגשת משהו כלפי ?" המשכתי לנדנד.
היא חייכה, "טמבל, מהיום הראשון שראיתי אותך." נרגש, הושטתי יד ללטף את לחיה, אבל היא השתמטה ממני וברחה למקלחת. בטי לא הייתה בנויה להשתפכויות. כמות גילוי הלב שהיא הייתה מוכנה להעניק לי היום נגמרה.
§
בצ'ק פוסט, מול קניון לב המפרץ, באזור תעשיתי מכוער ומרופט, נמצאת מסעדת מוסקבה. מבחוץ המסעדה משתלבת בסביבה המוזנחת של מוסכים וחנויות רהיטים, אבל מבפנים זה כבר סיפור אחר.
על החלונות, המשקיפים לכביש הראשי לצפון, תלויים וילונות קטיפה אדומים, על רצפת השיש השחורה פזורים שולחנות עגולים עם כסאות מחוטבים מרופדים אדום. הקירות מצופים טפט בד אדום בדוגמת זהב מסולסלת, ומהתקרה משתלשלת מנורה ענקית שנראית כאילו נגנבה מארמון הצאר, זולגת נטיפי זכוכית נוצצים ומצלצלים, דומה יותר לעץ חג מולד מאשר למנורה.
הרושם שנוצר הוא של בית זונות צרפתי מהמאה התשע עשרה שהוסב למסעדה. משום מה זה המקום החביב על החבורה שלנו להתכנס בו לארוחות ערב חגיגיות.

החברים שלי - הכנופיה שלנו - מורכבת מגרעין של חמישה חבר'ה שאני אחד מהם. כולנו מכירים עוד ממוסקבה.
עם יורי ואלכס הייתי עוד בגן הילדים, אינה וקטיה הצטרפו אלינו בבית הספר. במשך הזמן, בשיטת חבר מביא חבר, נוספו עוד אנשים. אני הראשון שהעזתי לצרף לחבורה מישהי שהיא לא משלנו, כלומר לא מרוסיה.
ואם לדייק חשבתי, בעוד אני מביט בהנאה בישבנה של בטי העולה לפני במדרגות, היא צירפה את עצמה. רק בגלל שלא נהרגתי באסון המסוקים היא זכתה לחגוג איתי ועם החבורה שלי. זו מחשבה מבישה שגורמת לי להסמיק, אבל זאת האמת.
עוד באולפן החלטנו לשמור על עצמנו ולא להפוך לאחד מחבורת הנייטיבס הלבנטיניים שהקיפו אותנו.
המורה שלנו לעברית, אחד מאותם רוסים שעלו לארץ בשנות השבעים, לא הפסיק לספר לנו כמה קשה היה לו להפוך לאחד מהישראלים. הוא שינה את שמו מאלכס לאליהו, התאמץ לדבר במבטא ישראלי, ואפילו ניסה להשתזף לצבע חום – רעיון טפשי שהסתיים בכוויות ובעור מתקלף.
בזנו לו על מאמציו לשנות את זהותו האמיתית ולא חסכנו ממנו את דעתנו. היום כשאני מבוגר יותר, ואולי קצת יותר חכם, אני חושב שהינו אכזריים ולא לגמרי צודקים, אבל מאחר והמורה אלכס / אליהו נהרג כשעשה מילואים בלבנון, אני לא יכול אפילו להתנצל.

אני לא יודע מה הדאיג אותי יותר, התגובה הלעגנית של חברי, או הפגיעה הצפויה ברגשותיה של בטי. בכל אופן חששתי שהפגישה בין שתי העולמות הללו תסתים ברע, לכן שמרתי אותם עד עכשיו נפרדים, אבל זה לא הצליח. המציאות בארץ המטורפת הזו כופה את עצמה על כולם ומשנה אפילו את הרוסים הכי עקשנים שרוצים להשאר בצד כצופים, ולא מעונינים לשקוע בבלגן המזרח תיכוני.
סקרתי את החדר, מחפש קודם כל את יורי, רציתי לשמוע מה דעתו על בטי. מאז ומתמיד הבאתי את כל הנשים שלי ליורי. גם כדי לדעת מה דעתו, וגם כדי לבחון אותן ולראות אם הן יעדיפו אותו על פני, זה קרה לעיתים יותר קרובות ממה שהיה לי נעים להיזכר.

בטי נגשה מיד לאינה ולקטיה שעמדו מתחת לנברשת המצלצלת והמבריקה וקשקשו במהירות עצומה, כמו שהן עושות תמיד.
הבטתי בהן בדאגה, ונדהמתי לראות שהן מקבלות את בטי בחיוך ומתפעלות משמלתה. הן דברו רוסית, אבל כפי שבטי טענה, היא הבינה רוסית טוב יותר ממה שחשבתי. היא ענתה בעברית ונראתה נינוחה לגמרי בין שתי המכשפות הללו.
אינה וקטיה הן הלב האמיתי של הקבוצה. הן מכירות עוד מגן הילדים, תמיד רבות, מתפיסות, בוכות, צוחקות, מחליפות בגדים, תכשיטים וגברים. למרות שאני מכיר אותן כמעט כל חיי אני לא מתחיל אפילו להבין אותן.
קטיה - בלונדינית, קטנה, דקה ויפה. היא מצליחה להיות ילדותית ונשית בבת אחת ויש המון גברים שמתלהבים מאוד מהניגוד הזה. אולי, אם לא הייתי מכיר אותה מאז גיל עשר, ולא הייתי נדלק על לאריסה, הייתי נשוי לה עכשיו.
אינה היא בדיוק ההפך ממנה, גם היא נמוכה, אבל בעלת מראה אוריינטלי, עיניים צרות ושחורות, שיער חלק שחור ונוצץ ועור לבן. מאז הלידה היא התמלאה קצת ונראתה רכה ונשית כמו שלא ראיתי אותה מעולם.
ביום הראשון שלנו בתיכון אלכס נתן בה מבט אחד והחליט שהוא רוצה אותה. לקח לו ארבע שנים של חיזורים, המון כאבי לב, התפרצויות כעס ודמעות עד שהיא הסכימה.
מה הוא לא עשה כדי לגרום לה להתאהב בו ? הכל. אפילו ניהל רומן עם קטיה כדי שהיא תקנא. ובעצם, מי לא ניהל רומן עם קטיה בשלב זה או אחר ? כולנו ניסינו ונפגענו, במיוחד יורי.
גם עם אינה היינו שמחים לנסות, אבל אלכס אסף את כולנו והודיע חגיגית שהוא יחתוך את הביצים לכל מי שיחשוב לגעת בה.
בשנה האחרונה שלנו בתיכון אינה ניסתה פעם אחת להתנשק איתי באיזה מסיבה, הייתי כל כך אומלל בגלל שמריה עזבה אותי עד שהסכמתי.
אלכס הרביץ לי מכות רצח ולא דיבר איתי כמה חודשים, עד שהיא נסעה לחופשת קיץ עם איזה בחור שהכירה. רק אז, כשהוא בא אלי, שיכור אומלל ובוכה, התפייסנו.
זה היה הקיץ הזוועתי ביותר שעבר עלי מאז שנולדתי, אימא ומארק מתו ואבא נעלם ותאריך הגיוס שלי התקרב, מאז כבר עברו עלי כמה קיציים עוד יותר גרועים, אבל זה כבר סיפור אחר.
אלכס בכה וקיטר והזעיף פנים במשך חודש תמים, עד שבסוף קטיה ריחמה עליו וסיפרה לו היכן אינה. נסענו אחריה והוא הצליח, אני לא יודע בדיוק איך, להחזיר אותה אליו, ומאז הם ביחד.
לכדתי את מבטו של אלכס מהצד השני של החדר, הוא עמד ודיבר עם ולאדק הטטרי. הם ניגשו אלי, לחצו לי את היד ושאלו מיד על בטי.
אלכס ניגש אליה ונישק אותה על הלחי, היא נישקה אותו חזרה, וגם את ולאדק, וגם את יורי שצץ פתאום מאחורי אחד הוילונות האדומים.
כולם שתו לחיי הצלתי המופלאה, בטי לחצה את ידי בחום מתחת למפה האדומה וסוף סוף החלה המוזיקה וכולנו פצחנו בריקודים.
כמעט שלא הצלחתי לרקוד עם בטי, כולם הזמינו אותה, וכל פעם שמישהו רקד איתה יותר מידי זמן יורי היה מתערב ומפסיק את הריקוד וסוחף אותה איתו. היא צחקה ונהנתה ומידי פעם, כשמבטנו היו נפגשים, הייתה קורצת לי.
"אם לא תקום ותרקוד איתה יורי יחשוב שלא אכפת לך ויהיו צרות." אמר לי קוליה החכם שהתישב לצידי.
קוליה לא רוקד ואם יש לו בחורות הוא שומר אותן בסוד. הוא היחיד שנראה כמו שיהודי אמור להראות. כהה עור, שערו שחור ומתולתל ועיניו שחורות ועצובות. הוא הכי חכם מכל החבורה הפראית שלנו והיחיד שלמד בטכניון וגמר בהצלחה.
"בטי נראית יפה כמו נסיכת הזהב," אמר לי "איך הצלחת לשכנע אישה כזו להתיחס אליך ?" משכתי בכתפי, "לא יודע, זה פשוט קרה."
נסיכת הזהב הוא סיפור ילדים אדיוטי שהפך למחזה, היתה תקופה שכל הילדים במוסקבה ראו אותו. מאז נפילת המשטר הקומוניסטי הוא נשכח, וטוב שכך. הסתכלתי על יורי היפה, הגבוה והבהיר וחשבתי שהוא דומה לנסיך הכסף - בן זוגה של הנסיכה.
בטי חשה נוח עם יורי, היא רקדה בחן רב והניחה לו להוביל, אבל נזהרה לשמור מרחק ולא להניח לו להצמיד אותה אליו. הכרתי את יורי וידעתי שדווקא האיפוק שלה מושך אותו עוד יותר.
ידעתי גם יפה מאוד למה בטי נזהרת כל כך לא להתקרב אליו, זו הייתה אשמתי. הצירוף של המוזיקה החושנית של הטנגו, האורות העמומים, ומגע גופה בגופי שיבש לגמרי את דעתי. כל פעם שניסינו לרקוד בסלון בבית הייתי מפיל אותה על הספה, או נושא אותה לחדר שלנו ושוכח לגמרי מריקודים.
בטי למדה להיזהר מהריקוד הזה, קיוויתי שהיא תתנהג ככה תמיד ולא רק כשאני מסתכל.

קטיה סחפה אותי איתה לרחבת הריקודים וחקרה אותי תוך כדי כך על לאריסה. הן היו חברות טובות מהרגע שנפגשו באולפן, וחברותן התהדקה עוד יותר בצבא.
היא צחקה כשספרתי לה על פיליפ. "היא הייתה מעיפה אותו בשניה למענך מקס. אני יודעת שהיא בגדה בך כל הזמן, אבל לא הייתה לזה שום משמעות, היא אוהבת רק אותך. יפה שנתת לה את הכסף לגמילה. מה אמרה על זה הבתולה שלך ?"
התכוונתי לענות לה תשובה חריפה, שתשתיק את החוצפנית הזו, כשלפתע נכנס לחדר גבר זר ועל שתי זרועותיו תלויות מזה ומזה שתי נערות בלונדיניות יפות תואר.
ולאדק פלט קללה ומיהר לעברן כשאריאלי ומרינה נחפזים אחריהם. מסתבר שהנערות היו אחיותיו התאומות של אריאלי.
הן היו צעירות מאוד – תלמידות בתיכון, ולא הייתה להן שום סיבה להמצא במסיבה, הן פשוט נצלו את העובדה שאימן לא הייתה בארץ והסתלקו מהבית.
אריאלי, לא רק שיצא עם אחותו של ולאדק אלא היה גם הקצין שלו וידידו הטוב. השניים חוללו מהומה שלמה סביב הבנות ונסיונה של מרינה - החברה של אריאלי - להרגיע את הרוחות לא עזר כלל.
במשך כל הבלאגן לא שם איש לב לגבר הזר שניגש אל בטי והחל לדבר איתה.

אחרי שהתאומות נלקחו על ידי אחיהן החוצה המהומה שככה ופתאום שמתי לב שבטי נעלמה.
"היא הסתלקה מאחורי הוילונות עם הזר הכהה והמסתורי." דיווחה לי קטיה בשמחה, וחייכה חיוך ערמומי.
חלונות המסעדה השקיפו אל הכביש הראשי וכדי להסתיר את המראה נמתחו וילונות קטיפה ארוכים לאורך כל הקיר. היה רווח של חצי מטר בערך בין החלונות לוילונות וכל מי שרצה להתבודד קצת היה מתחבא שם. הוילונות היו עבים והגיעו עד לרצפה, מקום מחבוא אידאלי לזוגות שרצו להתנשק בפרטיות.
משכתי את הוילון וגיליתי את בטי ואת הזר עומדים זה מול זה ורבים, "זה לא בסדר שברחת מההורים שלך. אולי יש לך סיבה טובה, אבל למה את כועסת עלינו ? מה עשינו לך ? יובל חרש את הארץ בחיפושים אחריך. למה את מתנהגת ככה ?"
קולו היה חרישי ומודאג, בעוד שבטי רתחה מכעס שנועד להחביא את הפחד שחשה. פחד שרק אני כמדומה חשתי בו.
"הוא זרק אותי ! מה פתאום הוא מחפש אותי ?" ענתה בזעם.
נגשתי לצידה וחיבקתי את כתפה, "בטי אולי תציגי לפנינו את החבר שלך." הצעתי בקול רגוע ככל האפשר, חשתי שהיא רועדת. "זה צורי סיטון. הוא מין בן דוד שלי," אמרה בחוסר רצון
"זה שגנב את ההליקופטר בשבילך ?" שאלה קטיה בחיוך חתולי והתקרבה אל צורי, בוחנת אותו בענין.
צורי הסמיק, הוא היה בחור נאה, גבוה, שחרחר, עם שיער ארוך קשור בקוקו ופנים שחומים גבריים ונאים. רק עיניו הכהות והרכות, עיני ילד קטן, סתרו את הרושם הגברי שיצר.
הוא בחן את קטיה בענין, כמו הרבה גברים כהים הוא העדיף בלונדיניות וקטיה הייתה יפה במיוחד הערב.
"סתם, רציתי לעשות רושם על בטי." צחק חושף שיניים לבנות. "הורידו אותי בדרגה בגלל זה." אמר בעליזות וצחק מקרב לב.
"היו צריכים להעיף אותך מהטייסת." אמרה בטי בזעף, אבל חייכה. אי אפשר היה שלא לחבב את צורי סיטון המקסים.
האוירה נעשתה פחות מתוחה. המוזיקה התחדשה וקטיה גררה את צורי לרחבת הריקודים. "אולי נרקוד קצת ?" הציעה בטי והניחה יד על כתפי.
התחלנו לרקוד ואלס ובאמצע הריקוד טפח צורי על כתפי וביקש להתחלף איתי. הוא מסר לידי את קטיה כאילו הייתה תפוח אדמה לוהט ונחפז לסחרר את בטי ממני והלאה. קטיה הייתה נוקשה מרוב כעס ופניה להטו.
"מה קרה ?" שאלתי "מה עשית לו ? כמה שתית ?"
קטיה ידעה לשתות, אבל השתיה גרמה לה להיות חסרת מעצורים, לא כל גבר יכול להתמודד עם התנהגות כזו. היא דרכה בכוונה על רגלי, מכאיבה לי כמיטב יכולתה בעקב נעלה.
"הגברים האלה," רטנה ברשעות, ופתחה בשטף קללות מרושעות שכלל את כל הגברים בכלל, ואת הגברים הישראלים בפרט.
מניסיון רב שנים ידעתי שעוד מעט היא תתחיל להשתולל ואחרי כמה דקות של השתוללות נזעמת היא תתחיל לבכות. תמרנתי אותה למחבוא הוילונות, מחביא אותה שם עד שתרגע קצת.
"עם מי באת למסיבה קטיה ? מי לוקח אותך הביתה ?" השאלה הזו גרמה לה לכעוס עוד יותר.
"עם הבן זונה הרקוב הזה, עם יורי, שנמרח על החברה שלך, הזונה השחורה הזו."
טלטלתי אותה בזעם. "תסתמי קטיה, אל תדברי ככה !" פקדתי עליה והיא צחקה ממני בלעג "פעם לא היית מתנהג איתי ככה, פעם היית לוקח אותי הצידה כדי לנשק אותי, לא כדי להחביא אותי."
היא נפלה לזרועותי והצמידה את פיה הצבוע בשפתון אדום לוהט לפי, משרבבת את לשונה בין שפתי, מחככת את שדיה בחזי ודוחפת את ברכה בין רגלי.
אחזתי בכתפיה מנסה לנתק אותה מעלי ובדיוק אז הוסט הוילון הצידה ובטי עמדה בפתח מתבוננת בי בשתיקה. צורי עמד מאחוריה והסתיר בכתפיו הרחבות את המראה משאר הרוקדים באולם. מבטנו נפגשו לשניה ואז בטי הניחה לוילון להישמט מידה ושוב נותרתי לבד עם קטיה.
היא הביטה בפני והתפכחה בבת אחת. "סליחה מקס." לחשה ונשענה חיוורת על החלון, "זה בגלל יורי. עכשיו, כשאני רוצה להתחתן איתו הוא החליט שהוא לא אוהב אותי יותר." היא התחילה לבכות חרש וכל הכעס שחשתי כלפיה נעלם.
"את מכירה את יורי," אמרתי וליטפתי את שערה, "הוא תמיד רוצה את מי שלא רוצה אותו."
היא שלפה מטפחת ונגבה את פניה הרטובות מדמעות ואחר כך את פני, שהיו מוכתמות בשפתון שלה, ובקשה ממני שאצא ואניח לה לבד.
מצאתי את בטי יושבת ליד קוליה ומשוחחת איתו בהתלהבות על תרבות המאיה. צורי ישב לצידה והביט בה בהתפעלות.
"בטי בואי, הולכים הביתה !" התפרצתי בגסות לתוך דבריה ואחזתי במרפקה, מושך אותה מהכיסא. היא התרוממה בצייתנות, נפרדה מקוליה שחייך אלינו בעצב, ופסעה לצידי, נפרדת בנימוס מכולם.
התחלתי לדבר רק אחרי שיצאתי ממגרש החניה והרכב השתלב בתנועה. "היא הייתה שיכורה בטי, היא פשוט נפלה עלי, זה לא צריך להטריד אותך."
בטי שתקה קצת ואז ענתה בקול יבש, "בסדר, אני כבר רגילה שאתה מתנשק עם כל החברות הקודמות שלך. לפחות הפעם עשית את זה בפרטיות ולא ביישת אותי לפני כולם."
נאנחתי, היא נפגעה כמובן, ההסבר שלי לא עזר כלום, האמת היא שאפילו לי הוא לא נשמע כל כך משכנע.
בטי המשיכה לדבר באותו קול יבש וחסר גוון, "צורי רצה לקחת אותי מיד הביתה, אבל קוליה אמר שבחורה צריכה לעזוב עם הגבר שהביא אותה." היא צחקה צחוק מריר, "לך מותר להתנשק עם כל מיני בלונדיניות אבל אני צריכה להתנהג כמו גברת. איזה עולם נהדר יש לגברים, סידרתם הכל כמו שצריך. אנחנו צריכות לנקות ולבשל ולהתעסק בחיתולים מטונפים ולהיות תמיד צנועות ונאמנות ואתם שותים ומבלים ומזיינים כל מה שזז."
לא אהבתי לשמוע אותה מדברת בצורה כזו.
"לפחות לך אין מה לדאוג בקשר לחיתולים מטונפים." עניתי לה בעוקצנות, וזמן רב אחר כך עוד הצטערתי על דברי. העקיצה בקשר לחיתולים הייתה מיותרת לגמרי.
נושא התינוקות היה רגיש מאוד אצלה. כל פעם אחרי ששמרה על תינוק של אחת השכנות היא חזרה וחקרה אותי אם אני לא מצטער שלא יהיו לנו תינוקות.
חזרתי והסברתי שאני מתעב תינוקות ואין לי שום חשק לגדל ילדים, אבל היא אף פעם לא האמינה לי לגמרי. אולי בגלל שבסתר ליבה רצתה מאוד, כמו כל אישה, שיהיה לה תינוק, ואולי בגלל שהרגישה שאני משקר, לא היה דבר שהיה משמח אותי יותר מאשר לגדל ילדים עם בטי.
היא השתתקה, הסבה ממני את פניה ויותר לא אמרה מילה.
אחרי שהחניתי את הרכב ניסיתי להתנצל שוב בפניה, בטי לא הקשיבה לדברי ויצאה בחיפזון מהרכב. "עזוב את זה, אני עייפה." אמרה בקוצר רוח ורצה לחדר השינה.
במיטה שכבה רחוק ממני ודחפה אותי כשניסיתי לגעת בה. ויתרתי ושכבתי על גבי לצידה, אומלל עייף ומתוח, אבל לא מסוגל להרגע ולישון, אני שונא מצבים כאלה ועוד יותר אני שונא כשזו אשמתי.
"את מתכוונת שוב לעזוב אותי בגלל זה ?" שאלתי אחרי כמה דקות של שתיקה מתוחה.
"אף פעם לא עזבתי אותך, לקחתי חופשה של כמה ימים. זה לא נקרא לעזוב." ענתה בקול כעוס.
"כל המריבה הזו טפשית לגמרי. היא בכלל מאוהבת ביורי. אחר כך היא התביישה מאוד ואפילו בקשה סליחה."
העדפתי לדבר על קטיה. לפחות בנושא הזה הייתי חף מפשע.
"אני יודעת, קוליה אמר לי שהיא תמיד מתנהגת ככה כשהיא שתויה. אני פשוט … כל כך כעסתי, רציתי לתפוס אותה בשערות ולזרוק אותה החוצה דרך החלון. אני לא רגילה לקנא, זה מרגיז אותי כל כך."
הוידוי שלה הפתיע אותי מאוד, בטי אף פעם לא קנאה לי. אפילו כשהייתי מביט בגלוי בבחורות יפות כשהלכנו ברחוב, סוקר אותן מכף רגל ועד ראש וגם מקבל מבטים חביבים חזרה, בטי נותרה, למרבה כעסי, אדישה לגמרי.
היא התישבה במיטה, מפנה אלי את גבה. "אין טעם, אני כבר לא אצליח לישון הלילה. הלואי ויכולתי באמת לעזוב אותך, אתה צריך בחורה נורמאלית בלי שריטות במוח, בחורה שתביא לך ילדים ותוכל לדבר אתך ברוסית ולהבין אותך."
המילים נפלטו מפי לפני שהספקתי לחשוב מה אני אומר, "למה את לא יכולה לעזוב אותי בטי ?" שאלתי נרגש, הרגשתי שסוף סוף היא מתחילה להפתח ולדבר איתי באמת.
היא צחקה שוב את אותו צחוק מר וחסר שמחה. "בפעמים הקודמות שעזבתי זה היה עינוי נוראי. לא יכולתי לישון ולא לאכול, בקושי הצלחתי לחשוב. להיות מאוהב זה כמו להיות בכלא. יש אנשים שנהנים מזה, אבל אני מרגישה כמו אסירה שסובלת עינויים מסוהר אכזרי."
"ואני הסוהר ?" שאלתי, הרגשתי חולה ממה שאמרה.
"כן" היא ענתה בעצב וניסתה לצאת מהמיטה.
משכתי אותה אלי, חיבקתי אותה בכוח ושבתי ובקשתי סליחה. "נו די כבר עם זה." ענתה בטי בקוצר רוח, "אני יודעת שאתה מצטער ושאין לך כוונות רעות אתה פשוט …. פשוט מקס. זהו, נעזוב את זה. בין כה וכה בעוד ארבע שנים תפסיק לאהוב אותי וכל העסק הנוראי הזה יגמר."
הכרתי את התיאוריה על האהבה הרומנטית שנגמרת אחרי ארבע שנים ולא הסכמתי אתה. "זה שטויות בטי, ואולי את תפסיקי לאהוב אותי קודם ?"
היא נאנחה "כן בטח." אמרה בלגלוג.
חבקתי אותה בכוח, מאושר מדבריה, למרות שנאמרו בקול אירוני ועייף.
"למה צורי התכוון כשהוא דיבר על יובל שחיפש אותך ?" נזכרתי פתאום. היא הנידה יד בביטול, "אה, זה סתם איזה בחור שכמעט התחתנתי איתו, קיבוצניק אחד, הבן דוד של עמית, אויל משריש."
"כמעט התחתנת איתו ? את מתכוונת להגיד ש … שהיית מאורסת ?" הייתי נרעש מהגילוי, בחור שכמעט מתחתנים איתו זה לא סתם אחד.
בטי לא יחסה כמדומה חשיבות לכל הסיפור ודברה בקוצר רוח כאילו היה מדובר באיזה מעשיה ישנה ולא כל כך מרתקת. "כשחזרתי מהצבא התחלתי לצאת עם בחור אחד ש… כמעט התחתנו, ואז תפסתי אותו עם מתנדבת אחת … בקיצור, החתונה התבטלה. החמור הזה הצליח לסובב את הסיפור ככה שכולם חשבו שאני עזבתי אותו רגע לפני החתונה. בגלל זה אני לא מבקרת יותר בקיבוץ."
התישבתי, המום מהגילוי. "אהבת אותו ?" שאלתי ונורא קנאתי.
בטי משכה בכתפיה, "לא כל כך. אבל אחרי השחרור זה נראה הדבר הכי מתאים לעשות. הוא רצה אותי והיה מתאים מכל הבחינות חוץ מ … " היא הססה קצת ואני ידעתי מיד שמדובר בסקס ובגלל זה היא מסמיקה.
"שכבת איתו ?" שאלתי, מנסה להשמע אדיש וכמו תמיד לא מצליח.
בטי נאנחה. "אני לא בטוחה, עד היום אני שואלת את עצמי מה בדיוק קרה."
הרמתי את גבותי בפליאה, "למה את מתכוונת ? או שכן או שלא."
בטי צחקה, "זה לא תמיד כל כך פשוט מקס. לא כול הגברים הם כמוך, קשה לי להסביר בלי להכנס לתיאורים מפורטים ומביכים."
היא עצמה את עיניה, מנסה לנסח תשובה שתהיה ברורה ומפורטת, ועם זה לא תפגע בצניעותה. אם לא הייתי כל כך פגוע הייתי צוחק.
לבסוף פקחה את עיניה והביטה בי במבט קונדסי, "סבתא אמרה לי תמיד לא לקנות חתול בשק, בוא נגיד שפתחתי את השק, חיפשתי חתול וגיליתי עכבר קטן ומכוער."
איך אפשר לקנא ולכעוס כששומעים תיאור כזה של קודמך ? הגיחוך שבתיאור גרם לי לצחוק. "מענין איך תתארי אותי לבחור הבא ?" קנטרתי אותה.
היא נשכה בעדינות את תנוך אזני, "לא יהיה עוד בחור." הבטיחה.
התחלנו להתנשק וכל החששות שלי נעלמו. בטי התעודדה מתגובתי והמשיכה לדבר, "יובל זה הבחור השני שהתארסתי איתו. משה תמיד הבטיח לי שכשאני אגדל הוא יתחתן איתי." אמרה, כל העליזות שחשתי נטשה אותי באחת. היא חשה בכך, השתחררה ממני והלכה לשבת על אדן החלון.
"אבל הוא בן דוד שלך ?" הצלחתי לבסוף לפלוט בקול חלוש.
"לא בדיוק, במקור הוא ממשפחת סיטון. אבא שלו הסתלק אחרי שאימא שלו מתה והשאיר אותו אצל סבתא. הוא גדל כאחיה הצעיר של אימא, אבל אין לנו קרבת דם ישירה. הוא בן דוד שלי בדרגה רביעית או משהו כזה."
"איפה הוא היה עד עכשיו ?" שאלתי. היא משכה בכתפיה, "כנראה שבאמריקה, לא יודעת, אחרי הפעם האחרונה שהיינו יחד הוא נורא נבהל. הייתי רק ילדה והוא כבר היה בן שבע עשרה ופתאום זה לא היה משחק תמים במקלחת אלא עסק רציני. הוא יצר קשר עם אבא שלו בניו יורק ונסע לשם. לפני שהוא נסע הוא השביע אותי שאחכה לו חמש שנים, עד שאהיה בת שמונה עשרה, והוא יבוא ויתחתן איתי."
עיניה היו עצומות כששקעה בזכרונות. "תמיד היה לו חוש דרמטי, הוא הוציא אותי החוצה, ירד גשם והיו ברקים ורעמים והיה נורא קר. הוא הכריח אותי להישבע שאחכה לו ושלא אתן לאף גבר אחר לגעת בי אף פעם. כל כך פחדתי מהחושך ומהרעמים והברקים עד שנשבעתי לו, למרות שלא רציתי. הוא אמר שישאיר אותי לבד בחושך אם לא אבטיח לו ש… "
קולה נחנק והשתתק, עכשיו היה לי ברור למה פחדה כל כך מהסערה ומהחושך.
נגשתי אליה וחיבקתי אותה. "נשמע לי ממש טיפוס העילוי הזה, גם אנס גם פדופיל וגם סדיסט. את יכולה להתלונן במשטרה על מה שהוא עשה לך. את יודעת את זה ?" נ
יסיתי להגיב בצורה הגיונית על מצב איום וחסר כל הגיון.
היא הניחה לי לקחת אותה למיטה. "זה לא פשוט מקס, אתה לא מבין. זה לא היה ככה. תהילה ספרה לי שהוא עזב את הישיבה והיו כמה שנים שאף אחד לא ידע לאן הוא נעלם. הוא לא ידע שהשאיר אותי בהריון, הוא עזב כדי להגן עלי. הוא באמת אהב אותי ועכשיו כשאני מבינה מה הוא הרגיש אני קצת מרחמת עליו."
היא חשה כיצד גופי מתקשח מכעס וליטפה אותי. "אל תכעס מקס, גם הוא סבל מאוד. ברגע הראשון שראיתי את צורי חשבתי שזה הוא. הם מאוד דומים, שניהם טיפוסים דרמטיים כאלו, אבל משה הרבה יותר יפה והרבה יותר פיקח מצורי."
אם היא רצתה להכאיב לי כמו שהכאבתי לה הרי שהיא הצליחה במאה אחוז, "אולי באמת כדאי שתתחתני איתו אם הוא כזה יפה ומוצלח." התזתי בזעם.
היא שבה ולטפה את פני בעדינות.
"טמבל." אמרה. "תסתום כבר ותן לי לישון." היא התהפכה, סיבכה את רגליה ברגלי, דחפה את עכוזה המתוק לתוך בטני, משכה את ידי והניחה אותה בין שדיה וכך נרדמנו סוף סוף.

לך להתחלת העמוד

Topic is 2 אורך עמודים:
  1  2
 
קפוץ ל:

Hacked 1923Turk Grup - Tugay

Hacked 1923Turk Grup - Tugay

לך להתחלת העמוד
פורום סניץ
כל הזכויות שמורות.




אימון עסקי יחסי ציבור